הדף בטעינה

על המילה פִּטְדָה

במילון

 (ללא ניקוד: פטדה)
מיןנקבה
שורשפטד

הגדרה

  • מין אֶבן טובה (בלשון המקרא)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

כיתוב וניקוד

רפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח

WP_Post Object
(
    [ID] => 36607
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-08-08 14:55:31
    [post_date_gmt] => 2019-08-08 11:55:31
    [post_content] => כלל ידוע בדקדוק העברי הוא שאחרי שווא נח בגדכפ"ת דגושות בדגש קל, למשל מִדְבָּר, מַהְפֵּכָה, מֶרְכָּז, כַּלְבּוֹ, מִשְׁפַּחְתִּי, נִשְׁבַּר. מדוע אפוא במילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח?

מתברר שהכלל הידוע אינו גורף. נמנה להלן את המקרים שבהם אין דגש קל אחרי שווא נח.

בניקוד הטברני של המקרא אנו מוצאים שמות אחדים בבגדכפ"ת רפות, בעיקר אחרי רי"ש שוואית: שַׁרְבִיט, מַרְבַדִּים, קִרְבַת־, יַרְכָתַיִם (לצד יַרְכְּתֵי־),[1] עַרְבִי (גם עֲרָבִי). אפשר שהעיצור השוטף ר' – שבהגייתו זרם האוויר נע בחופשיות – גרם לרפיון בגדכפ"ת, שבהגייתן זרם האוויר נע בחופשיות יחסית. אך יש שבגדכפ"ת באות רפות במקרא גם אחרי עיצורים אחרים – במילים האלה: שִׁכְבַת־,[2] פִּטְדָה, שָׁפְכָה, אָבְדָן,[3] יִקְבֶךָ, בִּגְדִי, מַמְתַקִּים, רִצְפָה (בימינו מַמְתַּקִּים, רִצְפָּה), כַּדְכֹד (לצד כַּדְכֹּד), יָטְבָתָה, הַבַּיְתָה.

שמות ברפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח מצויים גם בעברית שלאחר המקרא: עַרְבִית, קִצְבָה (לצד קִצְבָּה), פִּרְכָה, סִרְכָה. בעברית החדשה נקבעו המונחים חֻרְפָה (הצד המושחז של להב הסכין) ועִקְבָה (סימנים שמטביעה כף הרגל) ללא דגש – שתיהן במילון למונחי טכניקה של ועד הלשון משנת תש"ו, 1946.

לצד מילים אקראיות אלה, שקשה למצוא כלל סדור לרפיון בגדכפ"ת שבהן, יש גם כמה מבנים קבועים שבהם לא בא דגש קל בבגדכפ"ת אחרי שווא נח.

משקלים

משקל פַּעְלוּת: מַלְכוּת, יַלְדוּת, עַבְדוּת במקרא; עַצְבוּת בלשון חז"ל; עַרְבוּת בעברית ימי הביניים; וסַמְכוּת בעברית החדשה.[4] משקל פַּעְלָן: צַרְכָן, חַיְכָן, סַרְבָן, כַּלְבָן, צַלְבָן (על ניקוד משקל פַּעְלָן ראו כאן).

שווא מרחף

לענייננו שייכות גם הצורות בעלות 'שווא מרחף', כגון מַלְכֵי־, עִזְבוּ, עַרְפִלִּים. אומנם מקורו של שווא זה בתנועה בדומה לשווא נע, אך במהותו הוא שווא נח: הוא בא אחרי תנועה קטנה וסוגר את ההברה ונהגה כאפס תנועה. את היעדר הדגש הקל אחריו אפשר להוסיף לקבוצות שנזכרו לעיל. לצורכי הוראה נוצר המונח 'שווא מרחף' בגלל שתי תכונותיו המשותפות לשווא נע – מקורו בתנועה ואין אחריו דגש קל. עוד דוגמאות להיעדר דגש קל אחרי 'שווא מרחף': כַּלְבֵי־(שמירה), עִשְׂבֵי־(תיבול), לִשְׁכוֹת־(תעסוקה), רִצְפוֹת־(עץ), עַנְפֵיהֶם, כַּנְפֵיהֶם, כִּזְבֵיהֶם (אבל כַּסְפֵּי־, נִסְכֵּי־, רִשְׁפֵּי־ לצד רִשְׁפֵי־);[5] חֶשְׁכַת־(הלילה), נִדְבַת־, בִּרְכָתוֹ בִּרְכָתִי (אבל בִּרְכַּת־).

כינויים ונטיות

בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח גם בכינויים החבורים לנוכחים ולנוכחות: יַלְדַּתְכֶם, בִּנְכֶם, אֶתְכֶן, אֲלַמֶּדְכֶם, בִּגְלַלְכֶם.[6] כמו כן יש צורות מקור נטוי צמודות כינויים במקרא ללא דגש קל: בְּכָתְבוֹ, בְּשָׁכְבוֹ, בְּעָזְבָם, לְשָׂרְפוֹ[7] (לצד בְּנָגְפּוֹ, בְּאָרְבָּם). לעומת צורות אלו, כאשר אחרי השווא הנח יש שווא נע, בא דגש בבגדכפ"ת: בְּשָׁכְבְּךָ, בְּאָסְפְּכֶם.

* * *

על אף כל האמור לעיל דיגוש בגדכפ"ת אחרי שווא נח הוא כלל גדול בדקדוק העברי, ונקפיד עליו בכגון אלה: יִקְפֹּץ, נִשְׁבֹּר, אֶצְפֹּר, לִתְפֹּר, לִרְכֹּב, נִתְפַּס, נִגְבְּתָה, תָּקְפּוֹ, חֻרְבָּה, עֻצְבָּה, צִדְפָּה, נִקְבָּה, קִצְבָּה. ___________________________

[1] הדגש בצורה ירכתי בשל רצף של שווא נח ושווא נע, וראו את הצורות בְּשָׁכְבְּךָ, בְּאָסְפְּכֶם להלן (תחת הכותרת "כינויים ונטיות"). על פי החלטת האקדמיה בדקדוק, אפשר לנקד דגש בכ"ף: יַרְכָּה, יַרְכָּתַיִם לצד יַרְכָה יַרְכָתַיִם כבמקרא.

[2] צורת הנפרד אינה מתועדת במקרא, ואפשר שהיא שְׁכָבָה ולא שִׁכְבָה.

[3] וגם קָרְבָן ביחזקאל מ, מג, אך בשאר ההיקרויות קָרְבָּן.

[4] מילים במשקל פַּעְלוּת, כגון מַלְכוּת ועַבְדוּת, קשורות למילים במשקל הסגולי, כגון מֶלֶךְ, עֶבֶד. לכאורה אפשר לטעון שמילים אלו נוצרו בתצורה הקווית (בסיס וסופית): מַלְכּ [צורת היסוד של מֶלֶךְ] + וּת; עַבְדּ + וּת, אלא שאילו כך היה – היינו מצפים לדגש קל: *מַלְכּוּת, *עַבְדּוּת. היעדר הדגש אחרי שווא נח מעיד שמדובר במשקל, משקל שדרך שיטה אין בו דגש קל אחרי שווא נח.

[5] ייתכן שבצורות אלה בגדכפ"ת דגושות משום שהן תוכפות לעיצורים שורקים. עוד דוגמאות: כְּאָסְפֵּי־קַיִץ (מיכה ז, א), אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה (יהושע יב, ג ועוד בשני מקומות), צִמְדֵּי כֶרֶם (ישעיהו ה, י).

[6] אשר לשווא שלפני כינוי הנוכֵח מקובל לראות בו שווא שמקורו בתנועה (על פי צורות הפסק שבהן באה תנועה לפני כינוי הנוכח, כגון יָדֶךָ, דְּבָרֶךָ). לפי זה כשהשווא בא אחרי תנועה גדולה הוא שווא נע: יָדְךָ, בֵּיתְךָ, חֲבֵרְךָ, יַצִּילְךָ; ואחרי תנועה קטנה הוא שווא מרחף: אֲבָרֶכְךָ, אוֹהַבְךָ. ויש הרואים בשווא שלפני כינוי הנוכח שווא נח – ראו זאב בן־חיים, "צורת הכינויים החבורים ־ך, ־ת, ־ה במסורותיה של הלשון העברית", קובץ מאמרים בלשון חז"ל א (תשל"ב).

[7] בצורות אלה השווא נחשב שווא מרחף.

[post_title] => רפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח [post_excerpt] => איך ייתכן שבמילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a8%d7%a4%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%92%d7%93%d7%9b%d7%a4%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99-%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%90-%d7%a0%d7%97 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-30 00:06:03 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 21:06:03 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=36607 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

איך ייתכן שבמילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
אקדם - גיליון 10

אקדם 10

WP_Post Object
(
    [ID] => 7959
    [post_author] => 40
    [post_date] => 1996-12-14 15:45:37
    [post_date_gmt] => 1996-12-14 13:45:37
    [post_content] => תוכן העניינים
  • נשיא המדינה (עזר ויצמן) בביקורו באקדמיה: "לעברית חשיבות עצומה בעיצוב החברה בישראל", עמ' 1
  • פרופ' חיים רבין ז"ל, עמ' 2
  • מילים הודיות בעברית מאת חיים רבין, עמ' 2 נָדָן, כרכום, נֵרְדְּ, אָהָל, קינמון, אֲנָךְ, בְּדִיל, סַפִּיר, פִּטְדָה, אזמרגד, בָּרֶקֶת, כַּרְפַּס (בד), קוֹף, תוכי, טווס
  • ההרצאות במכון מזי"א – אביב תשנ"ו, עמ' 3
  • מדור הפיוט (על המילה 'ערך' בלשון הפיוט) מאת בנימין לפלר, עמ' 3
  • פרסום חדש: הלשון העברית בהתפתחותה ובהתחדשותה, עמ' 4
  • האקדמיה ללשון הערבית בקהיר – מסורת מול שינוי מאת שלומית שרייבום שבטיאל, עמ' 5
  • הצצה ללשונם של סופרים מאת מנחם צבי קדרי, עמ' 6
  • תעודה: מכתב מהבנק של חברת אנגלו־פלשתינה לוועד הלשון, עמ' 8
[post_title] => אקדם 10 [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%a7%d7%93%d7%9d-10 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2024-01-19 22:13:52 [post_modified_gmt] => 2024-01-19 20:13:52 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=7959 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>
ריבוע כחול ובו מצוירת ילדה עם מכנסיים כחולים, נעליים וסוודר ורודים, שיערה שחור ומתולתל והיא מחזיקה בידה אבן ספיר אשר נראית כמו יהלום גדול וכחול. על גבי התמונה מופיע הכיתוב: שמות ומשמעויות. ספיר.

ספיר

WP_Post Object
(
    [ID] => 49323
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-02-09 16:32:35
    [post_date_gmt] => 2021-02-09 14:32:35
    [post_content] => סַפִּיר היא אבן החן הנזכרת ביותר בתנ"ך (לצד שֹׁהַם). היא ידועה בין היתר מרשימת אבני החושן שהניח הכוהן הגדול כנגד לוח ליבו "וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם" (שמות כח, יח), ומרשימת אבני גן העדן בספר יחזקאל "...כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת" (כח, ג).

בחלק מתרגומי המקרא לארמית באה כנגד 'ספיר' המילה שַׁבְזֵיז, אולם באחרים באות כנגדה הצורות ספירינון, סנפרינון או סמפירינון ואף בלשון חכמים מוצאים לא פעם את שם האבן בכתיבים אלו. מקובל להניח שהמילה ספיר התגלגלה מן המילה saniprīya בסנסקריט. שם זה נשאל ליוונית (σάπϕειρος, באותיות לטיניות sappheiros) וללטינית (sapphirus), וכך מוצאים בתרגומי המקרא ללשונות אלו. מכאן קצרה דרכו גם אל לשונות אירופה.

כשאר אבני החן הנזכרות במקרא גם זיהוי הספיר מסופק. מקובל להסביר כי ספיר במקרא איננה אבן הספיר הידועה בימינו (באנגלית: sapphire), אלא 'לַפִּיס לָזוּלִי' (באנגלית: lapis lazuli), אבן חן בגוֹני כחול שהייתה נפוצה בתרבויות המזרח הקדום, ובמיוחד במצרים העתיקה. באכדית שמה הוא uqnû, ככל הנראה מן המילה uqnâtu במשמעות 'כחול'. יש הרואים בפסוק מספר איוב "מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ" (כח, ו) רמז לזיהוי זה, שכן אבן זו מנוקדת בכתמים מוזהבים.

אבן הספיר נקשרת באחד המראות הפלאיים במקרא – החלק התחתון של כיסא הכבוד. לראשונה הוא מופיע בספר שמות: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת [כלומר לְבֵנָה, אבן] הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד, י), ומאוחר יותר בספר יחזקאל: "וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא" (יחזקאל א, כו). בתלמוד הירושלמי נקשרים הספיר והכיסא לצבע הכחול: "מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומין לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד והכסא דומה לספיר" (ברכות א, ב; ג ע"א).

אבן הספיר הוערכה למדי במדרשי חז"ל – בכמה מקומות נכתב שלוחות האבן שעליהם נכתבה התורה היו עשויים ספיר: "'ידיו גלילי זהב' – אלו לוחות הברית... אמר ר' יהושע בר' נחמיה מעשה נסין היו ונגללין היו ושל סנפירנון היו" (שיר השירים רבה ה, יד). במקום אחר אף נאמר שהקב"ה העניק למשה את שבבי האבן שנותרו מסיתות הלוחות: "מחצב שלסמפרינון ברא לו הקב"ה מתוך אהלו ומשם העשיר משה. הה"ד [הדא הוא דכתיב = זה הוא שכתוב] 'ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לוחות' – הפסולת שלך" (ויקרא רבה לב, ב). במקומות אחרים נאמר שהמַטה של משה – המטה שבאמצעותו הוא ביקע את הסלע – היה עשוי ספיר.

ספיר הוא גם שמה של קטנית מאכל שנזכרת במשנת כלאיים. כבר בימי הביניים היא זוהתה עם מין הקטנית הנקרא בערבית 'מאש', ובימינו משערים שהכוונה לבקיה צרפתית. הודות לפרחיה בגוני סגול־ארגמן הועלתה הסברה שהיא נקראה על שם אבן החן, אך יש המפקפקים בכך (במסורת ההגייה התימנית למשל שם הקטנית נהגה בפ"א רפה).[1]

כשמות אבני חן אחרות דוגמת שוהם, ברקת, ואפילו אחלמה וישפה – ניתן השם ספיר בעשורים האחרונים לבנות. ואולם הרבה לפני כן הוא שימש שם משפחה. מפורסם במיוחד הוא יעקב ספיר, נוסע וחוקר יהודי בן המאה ה־19. ספרו 'אבן ספיר' נכתב על מפגשו עם יהודי תימן בדרכו להודו ולאוסטרליה, ובשם זה נקרא מושב בהרי ירושלים.

_________________________________________________________

[1] במקור קדום אחד אולי נפגשות דרכיהם של שני הספירים – האבן והצמח. בנוסח הגניזה של ספר בן סירא נמצא כתוב: "ויציץ כספיר ציצים" (מג, יט): ייתכן שהכוונה להנצת הצמח – כמו "וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (במדבר יז, כג), וייתכן שהכוונה לאבן יקרה ונוצצת – כמו "וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ [=כתרו]" (תהלים קלב, יח). ברם, במגילת בן סירא שנמצאה במצדה בשנת תשכ"ז (1967) הנוסח הוא "ויצמח כסנה ציצים", וגם בתרגום היווני יש סעד לגרסה זו.

[post_title] => ספיר [post_excerpt] => סַפִּיר הוא שמה של אבן החן הנזכרת ביותר בתנ"ך (לצד שֹׁהַם). היא ידועה בין היתר מרשימת אבני החושן שהניח הכוהן הגדול כנגד לוח ליבו ומרשימת אבני גן העדן בספר יחזקאל. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a1%d7%a4%d7%99%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-12-04 21:24:58 [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:24:58 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=49323 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

סַפִּיר הוא שמה של אבן החן הנזכרת ביותר בתנ"ך (לצד שֹׁהַם). היא ידועה בין היתר מרשימת אבני החושן שהניח הכוהן הגדול כנגד לוח ליבו ומרשימת אבני גן העדן בספר יחזקאל.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במינוח המקצועי


פִּטְדָה
לרשימה המלאה
צבעות (תשנ"ג, 1992)

במבט היסטורי

שכיחות הערך פִּטְדָה ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>