WP_Post Object
(
    [ID] => 37913
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-11-14 16:57:53
    [post_date_gmt] => 2019-11-14 14:57:53
    [post_content] => רבים פונים אל האקדמיה ללשון בשאלה – קַשׁ לשתייה או קַשִּׁית לשתייה? האקדמיה אומנם לא עסקה בכך, אולם במילוני העברית מקובלת ההבחנה הזאת: 'קשית' – צינורית המשמשת לשתייה, ו'קש' – קְנה תבואה יבש, וגם שם קיבוצי – קְנֵי תבואה, כשימושו במקרא: "לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן" (שמות ה, יב).

המילה 'קשית' נוצרה בהוספת הסיומת ־ִית למילה קַשׁ כמו מילים רבות אחרות. נשאלת השאלה איזו משמעות יש כאן לסיומת.

בעברית החדשה הסיומת ־ִית משמשת במגוון תפקידים. המוכרים הם:

 	
הקטנה – כגון כפית, מפית, כוסית, שקית, ארונית, מחסנית, צינורית[1]
 	
שמות כלי רכב – כגון מכונית, משאית, מונית, כבאית, מפרשית, חללית[2]
 	
שמות צמחים – כגון חרצית, נורית, עירית, שעונית, קיסוסית, פעמונית
 	
שמות בעלי חיים – כגון זיקית, שממית, גירית, גחלילית, חוחית, סנונית
 	
מונחי אנטומיה – כגון רשתית, קרנית, כדורית, ביצית, נקבובית.

ריבוי הוראותיה של הסיומת ־ִית הביא להרחבת השימוש בה באופן יוצרני במיוחד – היא נוספת גם לשם עצם כללי ליצירת שם עצם אחר שהוראתו קרובה, למשל: חֶשְׁבּוֹן – ריכוז פרטי רכישה או שירות לשם תשלום; חֶשְׁבּוֹנִית – מסמך ובו פירוט החשבון. לקבוצה זו שייכות מילים כמו מַפּוּחִית, חֲלִילִית, תָּוִית (תווית), תָּגִית ואַבְנִית.[3] וכך נוצרה גם המילה 'קשית', המזכירה בצורתה יחידה אחת של 'קש', קנה יבש.

מפעם לפעם נוצרות באקראי בדרך זו מילים שקונות להן שביתה בפי הדוברים: 'ניילונית' משם החומר 'ניילון' במשמעות 'שקית שקופה לשמירת דפים' (המונח שקבעה האקדמיה הוא 'שומרן דפים'),[4] וכך גם מונחים אחרים שהאקדמיה לא דנה בהם (רבים מהם שמות כלים או מכשירים שנגזרים משם עצם כללי): בִּדּוּרִית (בלי ניקוד: בידורית; מכשיר חשמלי המשמש להגברת קול); אִרְגּוּנִית (ארון מגירות או סוג מסוים של ארגז לכלי עבודה); מִגּוּנִית (מיגונית; יחידת מיגון ניידת העשויה בטון מזוין או פלדה); כִּרְבּוּלִית (מין שמיכה שמתכרבלים בה).
הסיומת ־ִית ליצירת שם מכשיר – מאיברי גוף
הסיומת ־ִית נוספת לשמות איברי גוף כדי לציין מכשיר שמזכיר בצורתו או במיקומו או בתפקידו את האיבר שלשמו היא מצטרפת: יָדִית, רַגְלִית, בִּרְכִּית, עֵינִית, אָזְנִית (אוזנית), לְשׁוֹנִית, פֻּמִּית (פומית; פּוּם הוא פֶּה בארמית), יַרְכִּית ("טוניקה"), קַרְסֻלִּית (קרסולית; מַעֲטֵה בַּד או עור העוטף את קצות המכנסיים ומהדק אותם לקרסוּליים). קבוצה של מונחים בסיומת ־ִית שבבסיסם איברי גוף נקבעה במילון למונחי חקלאות משנת תש"ח – לציון רצועות המשמשות ברתימת סוסים: חָטְמִית, מִצְחִית, עָרְפִּית, סַנְטֵרִית, גְּרוֹנִית, גַּבִּית, מָתְנִית, לֶחְיוֹנִית ועַכּוּזִית.[5]

בעברית הקלסית בהיעדר שיטה זו ליצירת שמות מכשירים, שימש לעיתים שם האיבר עצמו לציון המכשיר:

 	
יָד במשמעות בית אחיזה, קת: "שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד" (שמות כו, יז); "מונבז המלך עשה כל ידות הכלים שליום הכיפורים של זהב" (יומא ג, י).
 	
רֶגֶל במשמעות מוט המשמש בסיס לשולחן וכדומה: "וַיִּתֵּן אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו" (שמות לז, יג).
 	
אֹזֶן במשמעות בליטה בכלי לאחיזה או רצועה לקשירה: "ואזני החמת ואזני התרמיל" (מקוואות י, ג); "סנדל שנפסקה אחת מאוזניו ותיקנה" (כלים כו, ד).
 	
לָשׁוֹן במשמעות רצועה: "לשון של זהורית" (יומא ד, ב); "לשונות של ארגמן" (בבא מציעא ב, א).
 	
עַיִן במשמעות חור עגול בכלי: "השרץ שנמצא בעין של תנור, בעין של כירה" (כלים ח, ז).

__________________________________
[1] ואף בלשון המקרא: צלֹחית, צפיחִת; ובלשון חכמים: דוגית, גדודית, כדית.
[2] להרחבה ראו מכונית מן המוכן.
[3] אף לשימוש זה יש ניצנים כבר במקורות. בלשון המקרא: שְׁאֵרִית, גָּפְרִית, בֹּרִית, תָּכְנִית, אַחֲרִית, רֵאשִׁית; ובלשון חכמים: גִּיגִית, קַרְקָעִית, זִבּוּרִית, חַרְסִית, יַבְּלִית, עַרְבִית, שַׁחֲרִית.
[4] להרחבה ראו עברית בבית הספר.
[5] עם זאת לעיתים נגזרת מילה חדשה משם איבר באמצעות סיומת אחרת, למשל: בִּטְנָה (ולא בִּטְנִית), אֶצְבָּעוֹן, שְׂפָתוֹן, וכן פריטי הלבוש מִצְחָה (כיום מצחייה), שִׁכְמִיָּה, כְּתֵפִיָּה וכְתֵפָה. וכן להפך – לעיתים נוספת הסיומת ־ִית לשם איבר במשמעות אחרת: שוֹקִית למשל היא העצם הסמוכה לשוק.
    [post_title] => קש או קשית ותפקידיה של הסיומת ־ִית
    [post_excerpt] => קַשׁ לשתייה או קַשִּׁית לשתייה? האקדמיה אומנם לא עסקה בכך, אולם במילוני העברית מקובלת ההבחנה הזאת: 'קשית' – צינורית המשמשת לשתייה, ו'קש' – קְנה תבואה יבש.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a7%d7%a9-%d7%90%d7%95-%d7%a7%d7%a9%d7%99%d7%aa-%d7%95%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d6%be%d6%b4%d7%99%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-11-29 23:28:26
    [post_modified_gmt] => 2020-11-29 21:28:26
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=37913
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 995
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-02-06 10:06:00
    [post_date_gmt] => 2011-02-06 08:06:00
    [post_content] => איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', 'שן הסלע', 'שפת הנחל', 'לב הים' ו'לשון ים', ובספרות ימי הביניים 'רגלי ההר'. בעברית החדשה הצטרפו אליהם הצירופים 'גב ההר', 'פני השטח', 'פני הים' וגם 'אצבע הגליל' על פי צורת האזור במפה.

האיברים – ובעיקר הגפיים – שימשו בימי קדם כלי מדידה, ולכן כמה יחידות מידה קרויות על שמם. בתיאור קומתו הנישאה של גלית נֶאֱמר: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת" (כנראה כשלושה מטרים; שמואל א יז, ד). האמה, שהייתה יחידת האורך המרכזית בתנ"ך ובספרות חז"ל, אף הניבה כמה ביטויים ובהם 'ד' אמות' ו'אמת מידה'. ומלשונות אירופה קיבלנו בעת החדשה את הרֶגֶל לציון מידת גובה.

כמה משמות האותיות הם שמות של איברים, והם משקפים את צורתן של האותיות העתיקות שהיו ביסודן ציורים:  – יו"ד (יד),  – כ"ף,  – עי"ן,  – רי"ש (ראש) ועוד.
היותם של איברי הגוף בתשתית לשוננו בא לידי ביטוי בנוכחותם הבולטת באחת מקבוצות המילים הבסיסיות ביותר בשפה – מילות היחס: ליד, על יד, על ידי; לרגל; לפי, על פי (מן פֶּה); לפני, מפני (מן פָּנִים); בעקבות, עקב; לגבי, על גבי (מן גַּב).
שמות האיברים הם גם מקור לשמות פריטי לבוש כגון מצחייה, כתפייה וצווארון, ולשמות אביזרים כגון עינית, פייה, פומית (מן פום = פֶּה בארמית) אזניות, ידית ורגלית.

נוסף על שימושים אלו באיברי הגוף, לשוננו גזרה וגוזרת מהם פעלים להבעת פעולות הקשורות בהם: מי שמַטֶּה אוזן – מַאֲזִין, כפי ששוררה דבורה: "שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים" (שופטים ה, ג), וכיום מַאֲזִינִים הם מי שמקשיבים לרדיו או לקונצרט. מְרַגֵּל הוא מי שהולך ממקום למקום ברגליו ואוסף מידע: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א). בלשון התנ"ך בָּרַךְ פירושו כרע על ברכיו, ועל עבד אברהם נאמר "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם" (בראשית כד, יא), כלומר הורידם על ברכיהם. יש הקושרים אף את הפועל בֵּרֵךְ לכריעת הברך. המשליך בידו אבן וכדומה – מְיַדֶּה. וספר משלי תרם לנו את הפועל הִלְשִׁין מן לָשׁוֹן: "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ" (ל, י).

בלשון חז"ל נוצר מן המילה עַיִן הפועל עִיֵּן לציון התבוננות מעמיקה. עוד נוצר בה הפועל הִצְבִּיעַ מן המילה אֶצְבַּע, ובימינו הורחב שימושו להצבעה בפתקים בקלפי, להצבעה אלקטרונית ועוד. פועל אחר הגזור מאיבר גוף הוא עָקַב – הלך בעקבות מישהו – מן עָקֵב (בתנ"ך עָקַב פירושו 'רימה'). האף והנחיריים תרמו לעברית את הפועל אָנַף (רָגַז) ואת הפועל נָחַר, והעברית החדשה העשירה את הרשימה בפועל הִכְרִיס – השמין, העלה כָּרֵס, ובצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו.
תוספות
המילונים נוטים לסברה שהפועל הִשְׁכִּים נוצר בראשיתו לציון המנהג להעמיס את המשא על שכם הבהמה בבוקר לקראת היציאה לעמל היום, ומכאן התגלגלה הוראת הפועל לעשיית דבר מה בשעה מוקדמת (הַשכם בבוקר) או בנמרצות ובזריזות, וגם לציון יקיצה משינה. כבר במקרא רגיל הצירוף 'השכים בבוקר' כגון בפתח סיפור העקדה: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ..." (בראשית כב, ג), ומן המקרא ירשנו גם את "מַשְׁכִּימֵי קוּם" (תהלים קכז, ב).

יש הקושרים בין הפועל כָּרַע לאיבר כְּרָעַיִם. כרעיים במקרא הם רגליים של בעלי חיים, וכן החלק העליון של רגלי חרקים כעולה מן הפסוק שעניינו בשרץ העוף (=חרק מנתר) "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, כא).

עוד יש הקושרים את הפועל קָרַס לאיבר קַרְסֹל. קַרְסֻלַּיִם נזכרים בשירת דוד: "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי" (שמואל ב כב, לז, ובשינוי קל תהלים יח, לז); הפועל קָרַס עצמו בא במקרא פעמיים בישעיהו מו לצד הפועל כָּרַע: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ... קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו" (פסוקים א–ב).

הינה עוד כמה פעלים שנגזרו מאיברי הגוף:

 	
הפועל הִצְדִּיעַ מן צֶדַע (הבאת היד אל הצדע – הרקה).
 	
הפועל עָרַף מן עורף
 	
הפועל הִכְתִּיף מן כָּתֵף (שם על הכתף)
 	
הפועל גִּבָּה מן גַּב (בשאילה מאנגלית – גיבוי = backing)
 	
הפועל לִבֵּב – מי שמושך את הלב.

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר
קובץ מעוצב (להדפסה)

    [post_title] => מדברים בשפת הגוף
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%95%d7%a3
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-10-31 16:34:41
    [post_modified_gmt] => 2023-10-31 14:34:41
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=995
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 827
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-06-13 14:11:40
    [post_date_gmt] => 2010-06-13 11:11:40
    [post_content] => מסתבר שבמצב קדום של העברית היו לכל שם עצם צורת יחיד, צורת זוגי וצורת רבים (מצב זה קיים עד היום בערבית). בחלוף הזמן חדלה צורת הזוגי הסדירה לשמש, וברוב השמות נותרו רק צורת היחיד וצורת הרבים. ואולם בכמה שמות, בעיקר באיברי הגוף הזוגיים, נעלמה מן השימוש דווקא צורת הרבים ואילו צורת הזוגי קיבלה גם משמעות של רבים. וכך אנו אומרים 'בארבע עיניים', 'מרבה רגליים', ויכולים לומר 'הרבה ידיים', 'כל הברכיים' וכדומה.

כדאי לשים לב שלצד צורות זוגי המשמשות לריבוי, יש בשמות אחדים של איברי גוף צורת רבים רגילה, והיא משמשת למשמעות אחרת של השם: שָׂפוֹת (לעומת שְׂפָתַיִם), רְגָלִים (צעדים, פעמים ובהשאלה גם חגים; לעומת רַגְלַיִם), יָדוֹת (לעומת יָדַיִם), כַּפּוֹת (לעומת כַּפַּיִם), עֲיָנוֹת (מעיינות, לעומת עֵינַיִם).

עוד יש לשים לב למקרים שבהם נתקבעה צורת הזוגי לרבים בשמות איברים שאינם זוגיים – ציפורניים (צורה זו מתועדת במשנה), שיניים (כבר במקרא) – ואפשר רק לשער מה גרם לצורות אלו.

בקבוצה אחת של שמות מתקיימות עד היום שלוש הצורות – יחיד, זוגי ורבים. אלה הם השמות המציינים פרקי זמן: שעה–שעתיים–שעות, יום–יומיים–ימים, שנה–שנתיים–שנים, פעם–פעמיים–פעמים. בלשון חכמים לא שימש הזוגי במקרים אלו, ולפיכך אנו מוצאים בספרות חז"ל: שתי פעמים (צירוף המוכר מן ההגדה של פסח), שני שבועות וכדומה. גם שמות המספרים מאתיים ואלפיים הם צורות זוגי, ואילו צורות הרבים הרגילות של מאה ואלף הן מאות ואלפים.
    [post_title] => בארבע עיניים – זוגי בתפקיד ריבוי
    [post_excerpt] => בכמה שמות, בעיקר באיברי הגוף הזוגיים, נעלמה מן השימוש דווקא צורת הרבים ואילו צורת הזוגי קיבלה גם משמעות של רבים. וכך אנו אומרים 'בארבע עיניים', 'מרבה רגליים', ויכולים לומר 'הרבה ידיים', 'כל הברכיים' וכדומה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%91%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2-%d7%a2%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99-%d7%91%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93-%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%95%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-05-16 15:46:55
    [post_modified_gmt] => 2023-05-16 12:46:55
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=827
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 36991
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-09-08 15:37:24
    [post_date_gmt] => 2019-09-08 12:37:24
    [post_content] => למילה עַיִן כמה וכמה משמעויות; הבסיסית שבהן היא כמובן 'איבר הראייה', וככל הנראה בהשאלה ממנה התפתחה המשמעות 'מעיין': מקור המים באדמה דמה לעין הלחה, מקור הדמעות.  כך לא רק בעברית, אלא גם בשפות שמיות אחרות, ובהן אכדית, ארמית וערבית, מה שמעיד על קדמות המשמעות. כמובן המילים עַיִן ומַעְיָן שוות שורש הן.

לא רק היום אלא כבר במקרא מקומות רבים נקראו על שם המעיין שבקרבתם: כך למשל עֵין גדי, עֵין גנים, עֵין דור (או עין דֹּאר) ועין רימון. ידוע על מקומות אחרים שנקראו עַיִן סתם (למשל ביהושע כא, טז). ויש גם שם מקום עֵינַיִם (בראשית לח, יד וכא) – אף שצורת הרבים של עין במשמעות 'מעיין' נבדלת בדרך כלל מצורת הרבים של עין 'איבר הראייה': עֲיָנוֹת (כבדברים ח, ז) ובנסמך עֵינוֹת (כבשמות טו, כז).
מעיין ועינת
על היופי והחשיבות של המעיינות ומימיהם – הן בעת העתיקה הן בימינו – אין צורך להכביר מילים, ולא נתמה כי המילה מעיין הייתה בימינו לשם פרטי שכיח עד מאוד. מעניין לציין שלמילה זו משמעות נוספת הקושרת אותה למשמעות הבסיסית של עין: בתהלים פז, ז נאמר "כָּל מַעְיָנַי בָּךְ" – המילה מַעיינים מתפרשת כאן כשימת עין מיוחדת או כמחשבות. מכאן הביטוי בראש מעייניו – 'בראש מחשבותיו'.

מצורת הרבים של עין עֲיָנוֹת נוצר בגזירה לאחור השם עֲיָנָה (בלי ניקוד עיינה). השם עֵינַת (שהוא גם שם קיבוץ ליד מקורות הירקון) – אפשר שיצרו אותו מצורת היחיד עין בתוספת ת' הנקבה, ואפשר שגזרוהו לאחור מצורת הנסמך עֵינוֹת.

והינה הצורה עינתי (צורת נקבה מובהקת של עין עם כינוי קניין למדבר) כבר מופיעה בתלמוד הירושלמי בסיפור על שלוש נשים שהביאו לבית המקדש את קיניהן, כלומר ציפורים לעולה, וכל אחת מהן מסבירה על שום מה היה עליה להביא קורבן. אלא שמתברר שלהסבריהן משמעות כפולה. הינה הדברים בלשון התלמוד:
שלש נשים הביאו קיניהן. אחת אומרת לעינתי, ואחת אומרת לימתי, ואחת אומרת לזיבתי. זו שאמרה לעינתי – סברין מימר שופעת כמעיין. אמ' לון בעיינה סכנת; זו שאמרה לימתי – סברין מימר שופעת כים. אמ' לון בימה סכנת; זו שאמרה לזיבתי –  סברין מימר זבה ממש. אמ' לון זאב בא ליטול את בנה (ירושלמי שקלים מח, ד).[1]
הכוהנים הבינו מדברי הנשים שהן הביאו קורבן משום שהיו זבות בצורה חריגה, אבל בכל אחד מהמקרים יש הסבר חלופי. האישה הראשונה מסבירה (או מסביר אדם אחר) שהקורבן איננו על שהיא שופעת כמעיין אלא על שניצלה מסכנה במעיין (עיינה). צורות הנקבה של עין ושל ים ניתנות כאן בפעם הראשונה, אך מתקבל הרושם שהומצאו לצורך הסיפור.

זהו מקרה מעניין של יצירת צורת נקבה מובהקת – בתוספת צורן הנקבה ־ה או ־ת – למילה עין, שהיא עצמה שם עצם ממין נקבה. מקרה דומה הוא הצורה יָדָה (גזירה לאחור מהצורה יָדוֹת, צורת ריבוי של יָד במובן 'חלק', 'מנה' או במובן 'יד של כלי') – שנוצרה בעברית החדשה בתחום המשפט, ומשמשת לציון 'חלק בירושה'.
ענת
לעומת השמות הקודמים עֲנָת הוא שם ותיק בעברית, אך בעוד שבעת החדשה הוא ניתן לבנות בלבד, לא ברור מי נשא אותו בימי קדם. במקרא נזכר רק השופט שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת (שופטים ג, לא; ה, ו). מסופר עליו שהכה שש מאות פלשתים במלמַד הבקר וכי הושיע את ישראל. האם היה ענת אבי שמגר או אימו? אנו רגילים שהדמויות במקרא מתייחסות בעיקר על אביהן, אבל יש דמויות שרק אימם נזכרת, כמו בני צרויה (יואב, אבישי ועשהאל). אומנם צפוי כי שמות המסתיימים בצורן נקבה (כמו ־ת) יינתנו לנשים, אבל מוכרים גם גברים שנשאו שמות כאלה, כמו יונה הנביא וקוהלת בן דוד.

השם ענת היה שמה של אלה כנענית חשובה, אלת המלחמה והציד, בתם של אל ואשֵׁרה ואחותם של בעל ועשתורת. כך אנו למדים משירי המיתולוגיה הכנענית שהתגלו במאה הקודמת בארכיון העתיק של העיר אוגרית (בסוריה של היום).

במקרא ידועים יישובים ששמותיהם מעידים על פולחן האלה ענת: בֵּית עֲנָת (בנחלת נפתלי), בֵּית עֲנוֹת (בנחלת יהודה) ואולי גם עֲנָתוֹת, עיר הכוהנים בנחלת בנימין ועירו של ירמיהו הנביא. לפיכך היו שהציעו כי גם בשם שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת אין בֶּן עֲנָת מצביע אלא על היישוב שממנו בא השופט, מעין קיצור של שמגר בן בית ענת. מכל מקום שורשו של השם ענת איננו מחוור.
* * *
ענת היה שם נפוץ לבנות בארץ כבר בשנות החמישים והשישים. ככל הנראה גם השם עינת החל לשמש בשנות החמישים (במקביל להקמת הקיבוץ), אך שיא השימוש בו היה בשנות השבעים. לעומת זאת השם מעיין (לבנות וגם לבנים) נכנס לשימוש מאוחר יותר, והוא הנפוץ מן השלושה בעת הזאת.

_____________________________
[1] בתלמוד הבבלי (מנחות סד ע"ב) ניתנת גרסה שונה של הסיפור. אחד ההבדלים הוא שהאישה אומרת לעונתי, ואם אין הדברים כהווייתם (כלומר מלשון עונה), מרדכי מעלה בתלמוד את האפשרות שהייתה סכנה לעינה (או לעיניה).
    [post_title] => מעיין, עינת וענת
    [post_excerpt] => מצורת הרבים של עין עֲיָנוֹת נוצר בגזירה לאחור השם עֲיָנָה. השם עֵינַת – אפשר שיצרו אותו מצורת היחיד עין בתוספת ת' הנקבה, ואפשר שגזרוהו לאחור מצורת הנסמך עֵינוֹת.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%a2%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%95%d7%a2%d7%a0%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 21:33:53
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:33:53
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=36991
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)