WP_Post Object
(
    [ID] => 21239
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2017-05-10 10:46:20
    [post_date_gmt] => 2017-05-10 07:46:20
    [post_content] => 

1. מה פירוש 'הוקיר רגלו'?
אפשרות ד: נמנע מלבוא למקום.
להרחבה

2. מהו 'איש אשכולות'?
אפשרות ב: אדם משכיל וברוך כישרונות.
הכינוי 'איש אשכולות' או אפילו סתם 'אשכול' מקורו בספרות חז"ל. התלמוד במסכת סוטה מבאר את השם 'אשכול': 'איש שהכול בו', כלומר אדם שקנה ידיעות בתחומים מקיפים, ובעיקר בתורה, במשנה ובתלמוד. מכאן הגיע השימוש של הצירוף בימינו: מי שיש לו ידע מעמיק בתחומים רבים.
יש חוקרי לשון הסבורים שהמילה 'אשכולות' במובן זה מקורה ביוונית והיא קשורה למילים סכוליון (פירוש, הערה) ואסכולה (מן המילה היוונית schole – בית ספר).


3. איזה מטבע לשון משמעו 'מומחה', 'בקי'?
אפשרות ג: בר הכי.
מילולית: בן כך (ארמית). המשמעות: "בן בית" בתחום – בקי ומומחה בו.
ומה פירוש המטבעות האחרים?
בֵּן פּוֹרָת - כינוי לילד מוצלח (נאמר לפעמים באירוניה); מקורו בברכת יעקב "בן פורת יוסף".
בַּעַל בְּעַמָּיו - אדם בעל מעמד.
קוֹטֵל קָנִים - אדם פשוט וחסר השכלה.


4. איזה מטבע לשון קרוב במשמעו למטבע 'מורך לב'?
אפשרות ב: פיק ברכיים.
שני הצירופים עניינם מורא ופחד. הצירוף 'מורך לב' מבוסס על הכתוב בספר ויקרא: "וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם... וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף". הצירוף 'פיק ברכיים' מקורו בדברי הנביא נחום: "לֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל מָתְנַיִם". המילה פיק קשורה לפועל המקראי הנדיר פָּק ולמילים בפניקית ובאוגריתית, ומשמעה כנראה התנדנדות והתמוטטות.

5. מה פירוש לְמִצְעָר?
אפשרות ג: לכל הפחות.
להרחבה

6. איזה מטבע לשון יוצא דופן במשמעו?
אפשרות ב: בעטיו.
בְּעֶטְיוֹ פירושו בגללו, באשמתו (להרחבה). שאר המטבעות עניינם 'כראוי', 'היטב'.

7. איזה מטבע לשון אינו מספר איוב?
אפשרות א: רָעָה חוֹלָה.
מטבע לשון זה מקורו במגילת קהלת: "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (ה, יב), "וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה" (שם טו).

8. מה המשמעות המקורית של הביטוי 'מילה בסלע'?
אפשרות ד: השתיקה טובה מן הדיבור.
להרחבה

9. איזה מטבע לשון משמעו 'החליט'?
אפשרות ג: גמר אומר.
משמעות המטבעות האחרים:
נִמְלַךְ בְּדַעְתּוֹ – 'חשב שוב על הדבר', 'שינה את דעתו לאחר מחשבה נוספת'.
הִגִּיעַ לְפִרְקוֹ – 'בָּגַר ונעשה ראוי לנישואין'.
סָתַם אֶת הַגּוֹלֵל (או: הַגּוֹלָל) – 'שם קץ לדבר', 'הביא עליו סוף מוחלט'.


10. איזה מטבע לשון יוצא דופן בהגייתו?
אפשרות ב: עָמַד בַּפֶּרֶץ.
שאר הביטויים - עֲבוֹדַת פָּרֶךְ, בָּאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ, עִקְבוֹתָיו לֹא נוֹדָעוּ - נהגים בצורות הפסק. על צורות הפסק במקרא ובעברית הבתר־מקראית ראו כאן.

11. איזה מן הביטויים יוצא דופן במקורו?
אפשרות ב: עמד מול שוקת שבורה.
הביטויים 'נחבא אל הכלים', 'משענת קנה רצוץ' ו'מעז יצא מתוק' מקורם בתנ"ך. לעומת זאת 'עמד מול שוקת שבורה' מקורו רוסי: בסיפור על דג הזהב מאת פושקין האישה הזקנה לא הסתפקה במתנות החינם שקיבלה מן הדג ודרשה עוד ועוד. בסופו של דבר העניש אותה הדג על תאוותה, לקח את כל מתנותיו והחזיר אותה למצבה הקודם – בקתת אדמה ובחצרה שוקת שבורה. אנשי העליות הראשונות הכירו היטב את פושקין, וכך הביטוי 'עמד מול שוקת שבורה' במשמע 'נשאר בלא כלום', 'נותר במצב גרוע' נכנס גם לעברית.

12. איזה מטבע לשון קרוב במשמעו למטבע 'אין תוכו כברו'?
אפשרות ב: אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב.
שני המטבעות עניינם חוסר כנות. 'בר' בארמית 'חוץ'. 'אין תוכו כברו' פירושו אפוא 'אין פנימיותו כחיצוניותו'.

13. איזה מטבע לשון קרוב במשמעו למטבע 'יצא בשן ועין'?
אפשרות ג: נמלט בעור שיניו.
להרחבה

14. איזה מן הביטויים אינו מקראי?
אפשרות ב: אכל חול.
מקור הביטויים האחרים:
גועל נפש – "וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ" (יחזקאל טז, ה)
יצא מהאף – "לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא..." (במדבר יא, כ)
שם עין על – "וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו" (בראשית מד, כא)


15. איזה מטבע לשון משמעו 'אותיות זעירות'?
אפשרות א: אותיות טל ומטר.
אותיות קטנות מאוד מכונות 'אותיות טל ומטר' על שום המילים 'ותן טל ומטר לברכה' הנאמרות בתפילה בימות החורף בלבד, ולכן יש סידורים שהן מודפסות בהם בכתב זעיר. 'אותיות של קידוש לבנה' הן אותיות גדולות ומאירות; 'אותיות פורחות באוויר' – דברים סתמיים, מילים שאין בהן ממש; 'אותיות דרבי עקיבא' – שמו של חיבור מדרשי.

16. איזה מטבע לשון יוצא דופן במשמעו?
אפשרות א: איתרע מזלו.
אִתְּרַע מַזָּלוֹ פירושו המילולי 'נשבר מזלו' (איתרע בארמית = נשבר), כלומר מדובר בביטוי בעל משמעות שלילית. שאר המטבעות משמעם חיובי:
שָׁפַר חֶלְקוֹ – התמזל מזלו.
דָּרַךְ כּוֹכָבוֹ – עלה לגדולה, פָּרַץ וזכה להכרה ולהצלחה.
עָלָה בְּיָדוֹ – הצליח.

17. איזה מטבע לשון קרוב במשמעו למטבע 'לבלי חוק'?
אפשרות ג: לאין מספר
שני המטבעות עניינם שפע. להרחבה

18. איזה מטבע לשון קרוב במשמעו למטבע 'קב ונקי'?
אפשרות ד: מעט המחזיק את המרובה.
שני המטבעות מציינים דבר מצומצם בהיקפו אך משובח בטיבו. על הביטוי קב ונקי ראו כאן.

19. איזה מטבע לשון מנוגד למטבע 'אבד עליו כלח'?
אפשרות א: לא נס לחו.
אָבַד עָלָיו כֶּלַח פירושו 'התיישן מאוד', 'עבר זמנו'. מטבע הלשון מבוסס על ההסבר המקובל לכתוב "עָלֵימוֹ אָבַד כָּלַח" (איוב ל, ב; למילה כֶּלַח עצמה הוצעו כל מיני פירושים: כוח, רעננות, קציר ועוד).
מטבע הלשון לֹא נָס לֵחוֹ מקורו בכתוב על משה רבנו אשר בעת מותו בן מאה ועשרים שנה "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז). את הצירוף "לא נס לֵחֹה" מקובל לפרש 'לא איבד את רעננותו', 'נשאר במלוא כוחו ומרצו'. לֵחַ משמעו כנראה לחלוחית, רעננות.

20. איזה מטבע לשון אינו מבוסס על המילה דַּי (מספיק)?
אפשרות א: לֹא בִּכְדִי.
כְּדִי היא מילה ארמית אשר נוצרה כנראה מקיצור המילה כְּדִיב, מקבילתה של המילה העברית כָּזָב. להרחבה

21. איזה מטבע לשון יוצא דופן במשמעו?
אפשרות ג: בשום שכל.
בְּשׂוֹם שֶׂכֶל (או שֵׂכֶל) – בשי"ן שמאלית – פירושו 'בתבונה', 'מתוך שיקול דעת'. מקור הביטוי בנחמיה ח, ח: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא". 'שׂוֹם' היא צורת מקור של הפועל שָׂם, וכפירושו של ר' אברהם אבן עזרא לפסוק: "שָׂמוּ שִׂכְלָם להבין במקרא". שאר המטבעות עניינם 'בלי כוונה', 'כבדרך אגב', 'בחוסר תשומת לב'.


חזרה לחידון
    [post_title] => מה פירוש המטבע ומה מקורו - פתרונות
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%aa%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%94%d7%a0%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-01-24 13:34:44
    [post_modified_gmt] => 2024-01-24 11:34:44
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=21239
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1676
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2013-10-21 12:57:43
    [post_date_gmt] => 2013-10-21 09:57:43
    [post_content] => 


ההיבט התחבירי
צורתן של מילים מסוימות במקרא יכולה להשתנות לפי מעמדן בפסוק או במשפט. למשל כאשר המילה שֶׁמֶשׁ באה בסוף הפסוק (ולעיתים אף במהלכו), צורתה שָׁמֶשׁ. צורה זו נקראת צורת הֶפְסֵק, ואילו שֶׁמֶשׁ – צורת הֶקְשֵׁר. צורות ההפסק מותנות כמעט תמיד בבוא הפְסקה אחריהן, ובמקרים רבים גם בהיות ההפסקה הפסקה ראשית לפי מבנה הפסוק או המשפט. כך למשל בפסוקים הראשונים בקהלת אנו קוראים:


 	
"מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (א, ג)
 	
"וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל־מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם" (א, ה)
 	
"מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (א, ט)
 	
"רָאִיתִי אֶת־כָּל־הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (א, יד)

בארבעת הפסוקים כשההפסקה אחרי המילה שמש היא בסוף הפסוק או שהיא ההפסקה הראשית בתוך הפסוק, המילה באה בצורת הפסק.
נקרא את הפסוק הזה: "וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יז). לפי מבנה הפסוק נדרש הקורא לעצור כמה וכמה פעמים. אם ננקוט את סימני הפיסוק הנוהגים כיום, אפשר לפסק את הפסוק כך: "וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר 'לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ' – אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ; בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ." סימני הפיסוק המודרניים משקפים את ההפסקות העיקריות בפסוק לפי מבנה המשפטים שבו, ואכן בחלק ממקומות אלו תימצאנה צורות הפסק: הצורות אִשְׁתֶּךָ (במקום אִשְׁתְּךָ), בַּעֲבוּרֶךָ (במקום בַּעֲבוּרְךָ).
ואולם במקרא לא סימני פיסוק מורים לקורא על מקום ההפסקה ועל מידתה כי אם סימנים הנקראים טעמי המקרא. אלה נוספים מעל המילים או מתחתן, בדומה לסימני הניקוד, והם באים במרבית המילים במקרא. (אם המילה חסרת טעם יבוא אחריה מקף.) הטעמים נחלקים לטעמים משרתים, הקרויים גם טעמים מחברים ומורים לקורא להמשיך בשטף הקריאה, ולטעמים מפסיקים, המורים לו על הפסקה כלשהי. הטעמים המפסיקים אינם שווים מבחינת כוח ההפסק שלהם. במרבית ספרי המקרא (להוציא תהלים, משלי ואיוב) המפסיקים הראשיים, הנקראים גם קיסרים, הם סוף פסוק (קרוי גם סילוק) ואתנחתא. סוף הפסוק – כשמו כן הוא – בא בסופו של כל פסוק במקרא. אתנחתא משמשת ברוב הפסוקים, והיא מורה על ההפסקה הראשית בפסוק, כלומר על מקום החלוקה הראשית שבו. למשל בפסוק שהובא לעיל מבראשית ג האתנחתא באה במילה מִמֶּנּוּ. בשני הטעמים האלה, סוף פסוק ואתנחתא, תימצאנה מרבית צורות ההפסק במקרא, אך חשוב לציין כי צורות אלו יכולות לבוא גם בטעמים מפסיקים אחרים (כמו בבראשית ג, יז):



ההיבט הצורני והפונטי
ההבדל בין צורת ההפסק לצורת ההקשר יכול לבוא לידי ביטוי הן בתנועות הן במקום ההטעמה. במקרים רבים הטעמת צורות ההפסק היא מלעיל (כלומר ההברה המוטעמת היא ההברה שלפני האחרונה), למשל תִּשְׁמֹרוּ (לעומת תִּשְׁמְרוּ), הָלָכוּ (לעומת הָלְכוּ), אִשְׁתֶּךָ (לעומת אִשְׁתְּךָ). במילה אָנֹכִי ההבדל היחיד בין צורת ההפסק לצורת ההקשר הוא במקום ההטעמה: צורת ההפסק מוטעמת מלעיל – אָנֹכִי – ואילו צורת ההקשר מוטעמת מלרע (כלומר בהברה האחרונה) – אָנֹכִי. אך יש מקרים שצורת ההפסק היא דווקא מלרע, כגון וַיֹּאמַר, וַיֵּלַךְ, וַיָּמֹת (לעומת וַיֹּאמֶר, וַיֵּלֶךְ, וַיָּמָת בהקשר – במלעיל).
לא לכל המילים צורות הפסק לצד צורות הקשר. כך למשל למילה מִמֶּנּוּ (שבה כאמור בפסוק מבראשית שלעיל הטעם אתנחתא) רק צורה אחת, וכך גם למילים רבות אחרות, דוגמת קוֹל, שָׁלוֹם, אֱלֹהִים, אִישׁ, אִשָּׁה, עָשָׂה.
צורות ההפסק מצויות בתבניות מסוימות. הינה המקרים הבולטים:
א. ברבות מן המילים המסתיימות בשני סגולים יבוא קמץ בהפסק כנגד הסגול הראשון, לדוגמה: שָׁמֶשׁ, דָּרֶךְ, כָּסֶף, יוֹשָׁבֶת, תִּפְאָרֶת (בהקשר: שֶׁמֶשׁ, דֶּרֶךְ, כֶּסֶף, יוֹשֶׁבֶת, תִּפְאֶרֶת).
ב. בהברה מוטעמת נמצא בהפסק קמץ במקרים רבים שרגיל בהם פתח בהקשר: בָּיִת, שָׁמָיִם, מִצְרָיִם, דְּבָרָי, הָלָךְ, זָכָרְתְּ, יִשְׁכָּב (בהקשר: בַּיִת, שָׁמַיִם, מִצְרַיִם, דְּבָרַי, הָלַךְ, זָכַרְתְּ, יִשְׁכַּב). כאן אפשר גם להזכיר את צורות ההפסק אָתָּה, עָתָּה (שתיהן במלעיל; לעומת אַתָּה, עַתָּה בהקשר במלרע; ויש גם  צורות ההפסק אַתָּה, עַתָּה – במלעיל).
ג. תנועה לעומת שווא: מקורם של שוואים רבים בתנועה. והינה בצורות ההפסק באה ברבים מן המקרים האלה תנועה המעידה על כך (במקרים אלו ההטעמה – בתנועה הזאת, כלומר הטעמת המילה מלעיל). כך בפעלים כגון יָדָעוּ, אָכָלָה, שָׂמֵחָה, יָכֹלוּ, יְדַבֵּרוּ, נֵלֵכָה, לֵכִי, יַעֲבֹרוּ, יִקָּחוּ, הִתְקַדָּשׁוּ, יֶהִי, גְּזֹרוּ (בהקשר הצורות מלרעיות: יָדְעוּ, אָכְלָה, שָׂמְחָה, יָכְלוּ, יְדַבְּרוּ, נֵלְכָה, לְכִי, יַעַבְרוּ, יִקְחוּ, הִתְקַדְּשׁוּ, יְהִי, גִּזְרוּ); וכן בשמות דוגמת בֶּכִי, לֶחִי, עֹנִי (בהקשר: בְּכִי, לְחִי, עֳנִי. לצורתם התקנית של שמות אלו ודומיהם בעברית החדשה ראו בהחלטות האקדמיה: משקל פֹּעִי; משקל פְּעִי/ פֶּעִי).
ד. אחת הדוגמאות הנפוצות ביותר לאמור בסעיף ג היא תנועת הסגול (המוטעמת) לפני הכינוי החבור לנוכח ־ךָ, כגון בֵּיתֶךָ, עַבְדֶּךָ, יָדֶךָ (בהקשר: בֵּיתְךָ, עַבְדְּךָ, יָדְךָ) או אִשְׁתֶּךָ, בַּעֲבוּרֶךָ (שנזכרו לעיל). ואולם בכמה מילות יחס נפוצות ההבדל אחר, והכינוי לנוכח מזדהה עם הכינוי לנוכחת: לָךְ, בָּךְ, אוֹתָךְ, אִתָּךְ, עִמָּךְ (בהקשר: לְךָ, בְּךָ, אוֹתְךָ, אִתְּךָ, עִמְּךָ), למשל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן, לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ" (בראשית ד, ו).

צורות הפסק לאחר המקרא
צורות הפסק מתועדות גם בלשון חז"ל. בכתבי היד של ספרות זו, ובעיקר במנוקדים שבהם, אפשר למצוא בהפסק תחבירי צורות כגון אָמָרוּ, נִתְפַּזָּרָה, יִתֵּנוּ, יִסְמוֹכוּ, כֶּלִי (במקום אָמְרוּ, נִתְפַּזְּרָה, יִתְּנוּ, יִסְמְכוּ, כְּלִי; לעיתים בא בהן סימן הטעמה על ההברה שלפני האחרונה), וכן טָבָל, שָׁמָעְתִּי, שְׁנָיִם, כּוֹהָנֶת וכיו"ב (במקום טָבַל, שָׁמַעְתִּי, שְׁנַיִם, כּוֹהֶנֶת). במסורות רבות של לשון חז"ל משמשות גם צורות הפסק קבועות, דהיינו צורות הפסק שניקודן אינו משתנה על פי מעמדן התחבירי, כגון הוּקְדָּשׁוּ (ולא הוּקְדְּשׁוּ), נִשְׁבָּרוּ (ולא נִשְׁבְּרוּ).
בהשפעת לשון המקרא מצויות צורות הפסק גם בתפילות ובברכות. הדוגמה הידועה ביותר היא בברכה "בורא פרי הַגָּפֶן" לפי מסורת אשכנז ותימן (במקום צורת ההקשר הַגֶּפֶן במסורת הספרדית).
בשירה העברית בימי הביניים שימשו צורות הפסק לצורכי משקל וחריזה.
גם בשירה העברית החדשה ובזמר העברי משמשות צורות הפסק מאותן הסיבות: צורכי משקל, מקצב וחריזה. הינה כמה דוגמאות:
הַשֶּׁמֶש אוֹרִי לָנוּ, אוֹרִי
הַמַּחְרֵשָׁה עִבְרִי, עֲבֹרִי
חִרְשִׁי בַּתֶּלֶם וַחֲזֹרִי
עַד לַיְלָה, לֵיל יַאֲפִיל.
(נתן אלתרמן, שיר העבודה)
הֲרָרַיִךְ הֵמָּה יִשְׂמָחוּ
עֵת מְחוֹל הַהוֹרָה יִסְעַר
אֶלֶף פְּרָחִים לְפֶתַע יִפְרָחוּ
יְכַסּוּ אֶת עֵין הַמִּדְבָּר
(אברהם בן־זאב, זמר זמר לך)
הִתְיַשֵּׁב אוֹתוֹ בִּישׁ גַּדָּא
בִּים בָּם בּוֹם
תַּחַת עֵץ הָאָבוֹקָדָה
בִּים בָּם בּוֹם
קֹדֶם שָׁם פָּרָה עָמָדָה
בִּים בָּם בּוֹם
(יורם טהר־לב, בים בם בום)
בדיבור בימינו משמשות צורות הפסק מעטות, לרוב מורשת מן המקרא. כך בביטויים 'ארובות השמים נִפְתָּחוּ' (על פי בראשית ז, יא), 'חינם אין כָּסֶף' (על פי שמות כא, יא), 'ברוך אתה בְּבוֹאֶךָ', 'ברוך אתה בְּצֵאתֶךָ' (על פי דברים כב, ו), 'באו (או הגיעו) מים עד נָפֶשׁ' (על פי תהלים סט, ב), 'עקבותיו [או עקבותיהם וכיו"ב] לא נוֹדָעוּ' (בהשפעת תהלים עז, כ) ואף 'המאמצים נשאו פֶּרִי'; כך גם בשם המקום עין גֶּדִי (ולא גְּדִי) ובמשחק הילדים עֲמֹדוּ (ולא עִמְדוּ).
המילה פרך בצירופים 'עבודת פרך', 'בפרך' נהגית בפי רבים בצורת ההפסק פָּרֶךְ, אף זאת בהשפעת המקרא: המילה מזדמנת במקרא חמש פעמים בהפסק ראשי, ורק פעם אחת בהקשר (בְּפֶרֶךְ – ויקרא כה, נג). כך למשל בסיפור על בני ישראל במצרים: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר־עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א, יג–יד). ברור אפוא מדוע נשתגרה צורת ההפסק. ואולם שלא כביטויים דוגמת 'חינם אין כָּסֶף', שמטבעם נאמרים בסוף המשפט, הצירופים הנזכרים אינם נאמרים בהכרח בהפסק, ולכן עדיף השימוש בצורת ההקשר 'עבודת פֶּרֶךְ', בְּפֶרֶךְ.
גם צורות הציווי הנשמעות בפי רבים לֵכִי, לֵכוּ (במקום לְכִי, לְכוּ) הן במקרא צורות הפסק בלבד. לפיכך משפט כגון 'לֵכוּ הביתה' (במקום 'לְכוּ הביתה') איננו לפי הדגם המקראי. הוא הדין לצורות הציווי רֵדִי, רֵדוּ, שאינן מצויות כלל במקרא.
    [post_title] => צורות הֶפְסֵק והֶקְשֵׁר
    [post_excerpt] => מילים במקרא הבאות בסוף פסוק עשויות להשתנות: למשל שֶׁמֶשׁ מופיעה בסוף פסוק בצורה שָׁמֶשׁ; לצורה זו קוראים צורת הֶפְסֵק. למה משתנות הצורות, ומה השימושים של צורות הפסק לאחר המקרא ובימינו?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a6%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a4%d7%a1%d7%a7-%d7%95%d7%94%d7%a7%d7%a9%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-02-29 12:21:36
    [post_modified_gmt] => 2024-02-29 10:21:36
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1676
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)