1.3 החולם

חולם מלא מתקיים בנטייה. למשל: אָרוֹן[1] אֲרוֹנוֹתֵיכֶן, גִּבְעוֹל גִּבְעוֹלֵי־, חוֹל חוֹלוֹת־, חוֹף חוֹפֵי־, כּוֹבַע כּוֹבָעִי, מָעוֹף מְעוֹף־ מְעוֹפוֹ, חַרְטוֹם [חוטם] חַרְטוֹמִים [2], תַּרְנְגוֹל תַּרְנְגוֹלֵיהֶם.

הערות

1. תנו דעתכם: גם השמות האלה מנוקדים בחולם מלא: כּוֹחַ, מוֹחַ, אָנוֹכִי (הן כינוי הגוף הן שם התואר), אֱלוֹהִים[3], הֲדוֹם, כּוֹהֵן[4], מְאוֹד, אוֹרְחָה, דּוֹבְרָה, חוֹזֶה, בְּכוֹרָה, לְבוֹנָה, רַפְסוֹדָה, אֶפְרוֹחַ, אַרְמוֹן[5], אֶשְׁכּוֹל[6], חַרְגּוֹל, יַהֲלוֹם, כַּדְכּוֹד, מִשְׁלוֹחַ, נִיחוֹחַ, פַּרְעוֹשׁ, פִּתְאוֹם, צִפּוֹר[7], קָדְקוֹד[8], שָׁלוֹשׁ, שְׁלוֹשָׁה[9].
   כן מנוקדים בחולם מלא אֶתְרוֹג (ברבים אֶתְרוֹגִים), חָסוֹן (בנטייה חֲסוֹנָה וכיו"ב).
2. לשמות אחדים בחולם מלא יש צורות נקבה על דרך הסגוליים, כגון תִּינוֹק תִּינֹקֶת, תַּרְנְגוֹל תַּרְנְגֹלֶת, וכן צִפּוֹר צִפֹּרֶת. נטייתן של צורות נקבה אלו היא על דרך כלל ו – חולם בשמות הדומים לסגוליים.
3. שמות המסתיימים בהברה פתוחה שניקודה חולם, ריבויָם ־אִים. למשל: אַקּוֹ אַקּוֹאִים, תְּאוֹ תְּאוֹאִים (גם תּוֹא תּוֹאִים), פְלָמִינְגּוֹ פְלָמִינְגּוֹאִים, בְּלוֹ בְּלוֹאִים. השמות דְּיוֹ ורִבּוֹא ריבויָם דְּיוֹאוֹת, רִבּוֹאוֹת.
4. צורת הרבים של שׁוֹר היא שְׁוָרִים; צורת הרבים של יוֹם היא יָמִים.
5. בנטיית השמות מָגוֹר (פחד), מָנוֹס, מָתוֹק החולם משתנה לשורוק. למשל: מְגוּרְךָ, מְנוּסִי, מְתוּקָה.
6. השם גבוה נוטה בשתי דרכים: גָּבוֹהַּ גְּבוֹהַּ־ גְּבוֹהֵי־, וגם גָּבֹהַּ גְּבַהּ־ גִּבְהֵי־.

הערה: שמות אחדים בעלי חולם מלא באים במקרא בקמץ (קטן) כשהם מוקפים, למשל: גְּדָל־כֹּחַ, טְהָר־לֵב. ראו עוד כלל ג – חולם חסר בצורת הנסמך, הערה.

1. חולם חסר הבא בשמות מלרעיים בהברה האחרונה (או היחידה), משתנה בנטייה לקיבוץ, ודגש בא באות שלאחריו.
למשל: דֹּב דֻּבִּים, חֹב חֻבּוֹ, חֹל חֻלִּין, חֹק חֻקִּים, לְאֹם לְאֻמִּים, אָדֹם אֲדֻמִּים, כָּחֹל כְּחֻלָּה, אָרֹךְ אֲרֻכִּים [1], חָשֹׁךְ חֲשֻׁכִּים, עָמֹק עֲמֻקִּים, עָנֹג עֲנֻגָּה, עָקֹם עֲקֻמִּים, עָרֹם עֲרֻמִּים, עֵירֹם עֵירֻמִּים, רָטֹב רְטֻבִּים, אַלְגֹּם אַלְגֻּמִּים, אַלְמֹג אַלְמֻגָּיו, חַרְטֹם [קוסם] חַרְטֻמֵּי־.

כאשר לא יכול לבוא דגש באות שאחרי החולם החסר (באותיות אהחע"ר) – החולם החסר מתקיים בנטייה (כתשלום דגש). למשל: חֹר חֹרֵי־, לֹעַ לֹעִי, אָפֹר אֲפֹרָה, צָחֹר צְחֹרִים, שָׁחֹר שְׁחֹרָה.

הערות

1. תנו דעתכם שהשמות אָרֹךְ, חָשֹׁךְ, עָקֹם, רָטֹב יש להם מקבילות במשקל פָּעוּל: אָרוּךְ אֲרוּכִים, חָשׁוּךְ חֲשׁוּכִים, עָקוּם עֲקוּמִים, רָטוּב רְטוּבִים.
2. בנטייתם של שמות אחדים נוהג הקמץ הקטן בצד הקיבוץ (שהוא עיקר), למשל: עָזְּךָ עָזִּי.[2]
3. בשם שֻׁמְשֹׁם [3] החולם החסר משתנה בנטייה לשווא, כגון שֻׁמְשְׁמִין.

בנטיית היחיד של השמות הסגוליים בא קמץ קטן כנגד החולם החסר וע' הפועל בשווא (ע' הפועל גרונית – בחטף קמץ ולפני שווא בקמץ קטן). למשל: אֹזֶן אָזְנֵךְ, כֹּתֶל כָּתְלִי, קֹדֶשׁ קָדְשׁוֹ; זֹהַר זָהֳרֵנוּ זָהָרְכֶם, פֹּעַל פָּעֳלִי פָּעָלְךָ, תֹּאַר תָּאֳרֵךְ תָּאָרְךָ.

צורת הרבים של שמות אלו היא במשקל פְּעָלִים. בצורות הנסמך ובצורות בעלות כינויי הנוכחים והנסתרים הקמץ בע' הפועל משתנה לשווא ובא קמץ קטן בפ' הפועל. במקרים אלו כשע' הפועל גרונית בא בה חטף קמץ. למשל: כְּתָלִים כְּתָלֶיהָ כָּתְלֵי־ כָּתְלֵיכֶם, קְבָצִים קְבָצָיו קָבְצֵי־, רְבָעִים רָבְעֵי־(העיר), נְהָלִים נְהָלֵינוּ נָהֳלֵי־ נָהֳלֵיהֶם, אֳסָפִים אָסְפֵי־,[1] חֳדָשִׁים חֳדָשֶׁיהָ חָדְשֵׁי־.
צורת הרבים של שמות אחדים היא במשקל פְּעָלוֹת ונטייתה בקמץ קטן ובשווא, כגון גְּרָנוֹת גָּרְנוֹת־ גָּרְנוֹתַי.

הערות

1. תנו דעתכם: את הקמץ בפ' הפועל הוגים o גם בצורות הנוטות של שמות שע' הפועל שלהם גרונית, כגון פָּעֳלִי פָּעֳלָם פָּעָלְכֶם פָּעֳלֵי־ פָּעֳלֵיכֶם.
   במסורת הספרדית נהגה קמץ זה a, כדין קמץ בהברה פתוחה.
   במקרא מצויות גם הצורות תֹּאֲרוֹ, פֹּעֲלוֹ.
2. בנטייתם של שמות אחדים ממשקל פֹּעֶל וההולכים אחריו נוהג הקיבוץ בצד הקמץ הקטן (שהוא עיקר), למשל: חֻמְצוֹ, עֻקְצוֹ, קֻמְצוֹ, מַשְׂכֻּרְתּוֹ, מַתְכֻּנְתּוֹ, מַרְכֻּלְתִּי, חֻמְרֵי־(בית הלל).[2]
3. שמות אחדים במשקל פֹּעֶל נוטים בחיריק (לעיתים לצד נטייה בקמץ קטן): אֹמֶר אִמְרֵי־(שפר), נֹכַח נִכְחוֹ, שֹׁקֶת שִׁקְתוֹת־; מן העברית החדשה: עֹמֶק עִמְקֵי־(ליבו), רֹשֶׁם רִשְׁמֵי־(מסע).
   במקרא גם: בֹּסֶר בִּסְרוֹ, חֹזֶק חִזְקִי לצד חָזְקֵנוּ, חֹצֶן חִצְנוֹ לצד חָצְנִי.
4. צורת הרבים של אֹהֶל היא אֹהָלִים וגם אֳהָלִים.
5. צורת הרבים של קֹדֶשׁ ושל שֹׁרֶשׁ היא קֳדָשִׁים וגם קָדָשִׁים, שֳׁרָשִׁים וגם שָׁרָשִׁים. המילים קָדָשִׁים ושָׁרָשִׁים נהגות בקמץ קטן בפ' הפועל.
   במסורת הספרדית נהגים שמות אלו בקמץ גדול.
6. צורת הרבים של בֹּהֶן – בְּהוֹנוֹת, ושל נֹגַהּ – נְגוֹהוֹת.
7. צורת היחיד בֹּטֶן – מן בָּטְנִים – מותרת (לצד בָּטְנָה בָּטְנֶה שבמילונים ובספרות, בעיקר במשמעות "פיסטוק").

1. שמות סגוליים משורשי ל"י, כגון חֹלִי, יֹפִי, עֹבִי, עֹנִי, קֹשִׁי, באים בחולם חסר בנפרד ובנסמך.
לצד הצורות בחולם חסר מתקיימות בנסמך גם צורות בשווא (ובפ' הפועל גרונית בחטף קמץ). למשל: יֹפִי יֹפִי־ (וגם יְפִי־), עֹבִי עֹבִי־(הקורה; וגם עֳבִי־), חֹרִי־(אף; וגם חֳרִי־).

הערה: במקרא הצורות בחולם באות בדרך כלל בהפסק ראשי, כגון חֹלִי (דברים ז, טו), עֹנִי (דברים טז, ג) [אבל צֹרִי (יחזקאל כז, יז) בהפסק משני]. הצורות בשווא (או בחטף קמץ) באות בהפסק משני או בהקשר, כגון צורות הנפרד אֳנִי (מלכים א ט, כו), דֳּמִי (ישעיהו סב, ו), חֳלִי (דברים כח, סא), עֳנִי (תהלים קז, י), צֳרִי (בראשית מג, יא), וּצְרִי (בראשית לז, כה); צורת הנסמך בִּדְמִי יָמַי (ישעיהו לח, י).

2. בנטיית היחיד החולם מתחלף בקמץ קטן כדין. למשל: יָפְיוֹ, עָנְיוֹ.

3. ברבים – פ' הפועל מנוקדת בשווא וע' הפועל בקמץ בכל הנטייה. למשל: קְשָׁיִים קְשָׁיֵי־ קְשָׁיֵיכֶם.[1]

1. שמות שצורתם זכרית, והם דומים בשתי הברותיהם האחרונות לסגוליים, מתחלף בהם החולם – בין בנטיית היחיד (כבשאר הסגוליים) ובין בריבוי – בקמץ קטן. למשל: צִפֹּרֶן צִפָּרְנִי צִפָּרְנִים, מִקְטֹרֶן מִקְטָרְנוֹ מִקְטָרְנִים, בְּדֹלַח בְּדָלְחִים.

2. שמות שצורתם נקבית, והם דומים בשתי הברותיהם האחרונות לסגוליים, נוטים ביחיד על דרך הסגוליים, אבל בריבוי החולם מתקיים ונכתב מלא. למשל: אַשְׁמֹרֶת אַשְׁמוֹרוֹת, גֻּלְגֹּלֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ גֻּלְגּוֹלוֹת[1], כְּתֹבֶת כְּתָבְתִּי כְּתוֹבוֹת, כֻּתֹּנֶת כֻּתָּנְתִּי כֻּתּוֹנוֹת [2], מַחְלֹקֶת מַחְלוֹקוֹת[1], צְמַרְמֹרֶת צְמַרְמָרְתּוֹ צְמַרְמוֹרוֹת.[3]

תנו דעתכם: צורת הרבים של השם שִׁבֹּלֶת היא שִׁבּוֹלִים, וגם שִׁבֳּלִים כבמקרא.