WP_Post Object
(
    [ID] => 1022
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-03-27 15:07:00
    [post_date_gmt] => 2012-03-27 13:07:00
    [post_content] => המילה אָבִיב מוכרת כבר מן התנ"ך, וככל הנראה היא קרובה למילה אֵב (בנטייה אִבּוֹ, כמו לֵב–לִבּוֹ). אֵב פירושו צמח צעיר ורענן, ומכאן גם צעירוּת ורעננוּת. המילה אֵב נזכרת בתנ"ך פעמיים: איוב שואל "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, יִשְׂגֶּא אָחוּ בְלִי מָיִם?" (ח, יא) ומשיב "עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל חָצִיר יִיבָשׁ" (שם, יב) – צמח שאין לו מים ייבש בטרם ייקטף, בעודו ירוק, צעיר ולח. המובאה השנייה, משיר השירים, מוכרת יותר בזכות הלחן האהוב של שרה לוי תנאי: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (ו, יא). איבי הנחל הם הצמחים הרעננים שעל גדות הנחלים, ויש המפרשים נחל בצירוף זה 'עץ תמר' על פי הערבית نَخْلَة (נַחְ'לַה).

השורש אב"ב משותף לכמה לשונות שמיות, ובכולן יש לו משמעויות הקשורות בצמיחה. כך למשל באמהרית, שפתם של רוב העולים מאתיופיה, המילה אַבֶּבָּה פירושה 'פרח'. שמה של בירת אתיופיה – אדיס אבבה (Addis Abäba) פירושו 'פרח חדש'.

בימינו, כאשר הפסח בַּפֶּתַח, הילדים שרים את שירם הוותיק של בלהה יפה וידידיה אדמון "אביב הגיע פסח בא". אך בימים שבהם נָחוג חג הפסח בפעם הראשונה לא היה שיר כזה יכול לבוא לעולם, מפני שהאביב לא היה עונה מעונות השנה. היום מקובלת חלוקת השנה לארבע עונות: קיץ, סתיו, חורף ואביב. החלוקה הזאת מושפעת מן החלוקה בלשונות אירופה, המבוססת על אקלים שיש בו ארבע עונות ברורות. אך באזור שלנו יש למעשה שתי עונות – קיץ וחורף – כפי שנאמר בספר בראשית: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב).

סְתָו בתנ"ך אינו אלא מילה נרדפת לחורף – עונת הגשמים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (שיר השירים ב, יא). ואילו אָבִיב במקורו אינו עונה כלל, כי אם תבואה לפני גמר הבשלתה, בעודה ירוקה וגרעיניה רכים. כך למשל מסופר בספר שמות שהשעורים במצרים נפגעו במכת ברד "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב" (ט, לא). עם זאת כבר בתנ"ך המילה אָבִיב באה בהקשר של זמן, בצירוף חֹדֶשׁ הָאָבִיב: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שמות לד, יח). חודש האביב הוא החודש שבו התבואה במצב של אביב.

חלוקת השנה לארבע עונות, המקובלת באירופה וברוב העולם, עולה בעברית לראשונה בימי חז"ל. ואולם שם שמות העונות אינם סתיו, חורף, אביב וקיץ כי אם תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז (כל תקופה, כלומר עונה, נקראת על שם החודש הפותח אותה).

לפי המילונים רק בימי הביניים – בעברית של חכמי ספרד – החלו להשתמש במילה אָבִיב לציון עונת השנה שבין החורף לקיץ, וזו גם המשמעות הרגילה של המילה בימינו.

מעניין לציין שבעברית החדשה נפגשו שני ביטויים המקבילים בתוכנם: על אדם שמת בגיל צעיר אפשר לומר בהשראת הפסוק באיוב שהוא "נקטף באיבו", ובהשפעת לשונות אירופה אפשר לומר שהוא "מת באביב ימיו".

נסיים בנעימה אביבית יותר – שני בתים משירו של חיים נחמן ביאליק "קומי צאי":
קוּמִי צְאִי, אֲחוֹתִי כַלָּה,
קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי –
בְּשׂוֹרַת אָבִיב לָךְ הֵבֵאתִי:
מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר גַּנִּי
נִרְאָה צִיץ, נִרְאָה צִיץ,
נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר עַל־בֵּיתִי.
[...]
עָבַר חֶסֶד־אֵל בָּאָרֶץ
עַל כְּנַף־אוֹר, עַל כְּנַף־אוֹר –
וּבַפְּלָגִים נָפְלָה רִנָּה:
אָבִיב בָּא! אָבִיב בָּא!
לִבְלְבוּ בַגָּן הָעֵצִים,
הַדֻּבְדִּבְנִיָּה הִלְבִּינָה.
[...]
 
ערכה תמר קציר, על פי "רגע של עברית" מאת רות אלמגור־רמון ששודר בקול ישראל.
    [post_title] => אביב לחג האביב
    [post_excerpt] => המילה אָבִיב קרובה למילה אֵב המוכרת מן הצירוף "איבֵּי הנחל", ופירושה צמח צעיר ורענן. מה הוא אביב בתנ"ך ואיך הפכה המילה לציון עונה בשנה?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%91%d7%99%d7%91-%d7%9c%d7%97%d7%92-%d7%94%d7%90%d7%91%d7%99%d7%91
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-10-01 23:05:06
    [post_modified_gmt] => 2022-10-01 20:05:06
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1022
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 28234
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-03-22 14:56:54
    [post_date_gmt] => 2018-03-22 12:56:54
    [post_content] => עונת האביב אהובה על רבים, וממנה נולדו השמות הפרטיים אביב, אביבה ואביבית.

המילה אָבִיב מוכרת כבר מן התנ"ך, וככל הנראה היא קרובה למילה אֵב. אֵב פירושו צמח צעיר ורענן, ומכאן גם צעירוּת ורעננוּת. המילה אֵב נזכרת בתנ"ך פעמיים: איוב שואל "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, יִשְׂגֶּא אָחוּ בְלִי מָיִם?" (ח, יא) ומשיב "עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל חָצִיר יִיבָשׁ" (שם, יב) – צמח שאין לו מים ייבש בטרם ייקטף, בעודו ירוק, צעיר ולח. המובאה השנייה, משיר השירים, מוכרת יותר בזכות הלחן האהוב של שרה לוי תנאי: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (ו, יא). איבי הנחל הם הצמחים הרעננים שעל גדות הנחלים, ויש המפרשים נחל בצירוף זה 'עץ תמר' על פי הערבית نَخْلَة (נַחְ'לַה).

השורש אב"ב משותף לכמה לשונות שמיות, ובכולן יש לו משמעויות הקשורות בצמיחה. כך למשל באמהרית, שפתם של רוב העולים מאתיופיה, המילה אַבֶּבָּה פירושה 'פרח'. שמה של בירת אתיופיה – אדיס אבבה (Addis Abäba) פירושו 'פרח חדש'.

היום מקובלת חלוקת השנה לארבע עונות: קיץ, סתיו, חורף ואביב. אך באזור שלנו יש למעשה שתי עונות – קיץ וחורף – כפי שנאמר בספר בראשית: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב). סְתָו בתנ"ך אינו אלא מילה נרדפת לחורף – עונת הגשמים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (שיר השירים ב, יא). ואילו אָבִיב במקורו אינו עונה כלל, כי אם תבואה לפני גמר הבשלתה, בעודה ירוקה וגרעיניה רכים. כך למשל מסופר בספר שמות שהשעורים במצרים נפגעו במכת ברד "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב" (ט, לא). עם זאת כבר בתנ"ך המילה אָבִיב באה בהקשר של זמן, בצירוף חֹדֶשׁ הָאָבִיב: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שמות לד, יח). חודש האביב הוא החודש שבו התבואה במצב של אביב.

חלוקת השנה לארבע עונות, המקובלת באירופה וברוב העולם, עולה בעברית לראשונה בימי חז"ל. ואולם שם שמות העונות אינם סתיו, חורף, אביב וקיץ כי אם תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז (כל תקופה, כלומר עונה, נקראת על שם החודש הפותח אותה).

לפי המילונים רק בימי הביניים – בעברית של חכמי ספרד – החלו להשתמש במילה אָבִיב לציון עונת השנה שבין החורף לקיץ, וזו גם המשמעות הרגילה של המילה בימינו.
    [post_title] => אביב
    [post_excerpt] => במקורה המילה אָבִיב איננה מציינת עונה כלל. רק בימי הביניים – בעברית של חכמי ספרד – החלו להשתמש בה לציון עונת השנה שבין החורף לקיץ, וכך משמעותה הרגילה עד ימינו.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%91%d7%99%d7%91
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-04-14 11:38:53
    [post_modified_gmt] => 2024-04-14 08:38:53
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=28234
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 53287
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-09-13 15:12:53
    [post_date_gmt] => 2021-09-13 12:12:53
    [post_content] => המילה סְתָו נזכרת פעם אחת במקרא, במגילת שיר השירים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (ב, יא–יב).

בעברית בת ימינו סתיו הוא שמה של עונת המעבר שבאה אחרי הקיץ ולפני החורף – autumn או fall באנגלית. ברם, כידוע קדמונינו העבריים לא חילקו את מעגל השנה לארבע עונות מובדלות כמקובל בארצות אירופה. לדידם בשנה יש שתי תקופות מרכזיות: קיץ וחורף – "קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם" (תהלים עד, יז), ובלשון חכמים – 'ימות החמה' ו'ימות הגשמים'. במקורה המילה סתיו מורה 'חורף', 'עונת הגשמים' וכך לומדים גם מן ההקשר בפסוק בשיר השירים: הסתיו, כלומר החורף, עבר ועימו חלף גם הגשם.

אף שמדובר במילה יחידאית במקרא לא התקשו הפרשנים בפירושה, הודות לתרגום הארמי לפסוק הנודע מסיפור המבול בספר בראשית: "עֹד כׇּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (ח, כב) – את המילים "וְקַיִץ וָחֹרֶף" אונקלוס מתרגם "וְקֵיטָא וְסִתְוָא". המילה סתיו בהוראת 'חורף' מוכרת אפוא מן הארמית בצורה סִתְוָא. מילה זו ידועה בכל להגיה של הארמית, וכך למשל גם בארמית הבבלית שבתלמוד "מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתווא [=בית קיץ בחורף] ובנו בי סיתווא בקייטא [בית חורף בקיץ]" (בבלי בבא בתרא ג ע"ב).

אף בערבית משמשת מילה דומה (שגיזרונה זהה) במשמעות 'חורף' – شِتَاء (שִׁתַא), הווי"ו העיצורית מתגלה בשורש شتو (שׁת"ו). ומדוע בשי"ן? העיצור השמי הקדום שמיוצג בעברית (ובימי קדם גם בארמית) בשי"ן שמאלית נעתק בערבית ל־š ובעברית ובארמית ל־s. כך למשל סהר בעברית (במקרא גם שׂהר[ונים]) ובארמית, לעומת شَهْر (שַׁהְר, 'חודש') בערבית. ואומנם במגילות קומראן נמצא בטקסט ארמי גם הכתיב העתיק שתו (=שְׂתָו). דווקא המילה הערבית خَرِيف (חַ'רִיף) מן השורש ח'ר"ף משמשת במשמעות 'סתיו' ולא 'חורף'.

המילה סתיו נדירה בלשון חכמים, אבל הדים לה מוצאים במילה סתווניות מן המשנה – אלו הם פירות חורף, פירות המאחרים להבשיל (ולכן על פי המשנה במסכת תרומות נהגו להכין מהם חומץ). להרחבה עיינו כאן.

עם זאת, בשל היותה מילה מקראית, פייטני ארץ ישראל, ומאוחר יותר משוררי ספרד, לא משכו ידיהם מלשבצה ביצירותיהם (כמובן, במובן 'חורף').

כך למשל בפיוט 'כתב סתיו' לשמואל הנגיד:[1]
כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו
וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו
מִכְתָּב עֲלֵי גַן מִתְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן.
* * *
השם סתיו ניתן בשנים האחרונות לבנים ולבנות כאחד. לאמיתו של דבר בתנ"ך נמנים לא מעט שמות שנקשרים במזג אוויר חורפי: עָנָן (וגם ענני וענניה), בָּרָק, רַעַמְיָה, (מִשְׁפַּחַת) הַמַּטְרִי, ואולי גם גֶּשֶׁם ו־בֶּרֶד.

רמז לשני שמות נוספים אפשר אולי למצוא ברשימות העולים מבבל בספרי עזרא ונחמיה – בספר עזרא בא השם יורָה: "בְּנֵי יוֹרָה מֵאָה וּשְׁנֵים עָשָׂר" (ב, יח), ואילו בספר נחמיה באותו הקשר מוחלף השם לחריף: "בְּנֵי חָרִיף מֵאָה שְׁנֵים עָשָׂר" (ז, כד). יש ששיערו מכאן שאין יורה וחריף אלא חילוף שם שעניינו אחד: יוֹרֶה (הוא כינויו של הגשם הראשון) וחֹרֶף (עונת הגשמים).

אף באנגלית, לפחות למן המחצית השנייה של המאה העשרים, Autumn הוא שם נפוץ לבנות. השם סתיו מוכר גם כשם משפחה. יש שהוא ניתן כשם עברי תמורת השם הלועזי הֶרְבְּסְט (מן Herbst, 'סתיו' בגרמנית), ואולי גם תחת השם הלועזי וִינְטֶר (מן Winter, 'חורף' בגרמנית).

_____________________________________
[1] בעבר נהוג היה לייחס את הפיוט לר' שלמה אבן גבירול, ואולם לאחרונה הוכיח חוקר הספרות יהונתן ורדי שמדובר בטעות.
    [post_title] => סתיו
    [post_excerpt] => המילה סְתָו נזכרת פעם אחת במקרא, במגילת שיר השירים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (ב, יא–יב). בעברית בת ימינו סתיו הוא שמה של עונת המעבר שבאה אחרי הקיץ ולפני החורף, ואולם במקורה המילה היא עצמה מורה 'חורף', 'עונת הגשמים'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a1%d7%aa%d7%95
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 21:24:25
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:24:25
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=53287
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)