החצב והסתוונית

“ערוכים החצבים על אם הדרך, בשדה גם סתוונית התעוררה…” (אבי קורן, באביב את תשובי חזרה)

שני צמחים מזוהים בתודעתנו עם ימות הסתיו הקרירים: החצב הפורח בשלפי הקיץ ומבשר את בוא הסתיו והסתוונית הפורחת לקראת החורף. שמות הצמחים הללו לקוחים מספרות חז”ל, ולכל אחד מהם היסטוריה מעניינת משלו.

חצב

צמח החצב מוכר מספרות חז”ל ושמו מופיע בה בכמה צורות: חָצוּב (במשנה), חצב, חצובה. גיזרונו של שם זה לא הוברר, והיו שהציעו לקשרו למילה חָצָב המשמשת בעברית ובשפות אחיות לה במשמעות ‘כַּד’. למשל: “לא היו כונסים אותו [את היין ששימש בעבודת הקרבנות] בחצבים גדולים אלא בחביות קטנות” (משנה מנחות ח, ז).

הסבר מוכר יותר קושר את שם הצמח לפעולת החציבה בקרקע. בכמה מקומות בספרות חז”ל מסופר על חצבים ששימשו לתיחום נחלות, כגון “מאי חצובא? אמר רב יהודה אמר רב שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ” (בבלי בבא בתרא נו ע”א). מפרשי התלמוד מסבירים כי החצב מתאים לתכלית זו בגלל שורשיו הארוכים היורדים לארץ בצורה אנכית. ייתכן אפוא ששמו של הצמח ניתן לו על שום שורשיו החוצבים את דרכם בקרקע, כדברי הרמב”ם בפירושו למשנה: “וחצוב – צמח ששרשיו יורדים בארץ ביושר ואינם נוטים לכאן ולא לכאן, ובו תיחם יהושע חלקי השבטים, ולפיכך נקרא חצוב” (פירוש הרמב”ם לכלאיים א, ח בתרגום הרב יוסף קאפח). השימוש בחצב להפרדה בין חלקות שדה מוכר עד היום.

סתוונית

השם סתוונית לקוח גם הוא מן המקורות, אך לא הרי הסתוונית של ימינו כהרי הסתוונית של חז”ל. אצל חז”ל אין מדובר בפרח כי אם בפרי, כפי שאפשר להיווכח למשל מן הכתוב במשנה: “דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר כל מי פירות של תרומה…” (תרומות יא, ב). משמעה המקורי של המילה סְתָו הוא ‘חורף’, ‘עונת הגשמים’, ולכן מסבירים כי סתווניות הן פירות של חורף – פירות המבשילים מאוחר. מתיקותם של פירות אלו מועטה, ועל כן הם שימשו להכנת חומץ. השימוש במילה סתווניות לציון פירות נמשך גם בספרות ימי הביניים ואף בספרות החדשה, כגון אצל ביאליק: “הראית את הסתוָניות שבאחוזתי? – היה משתבח אריה בפירות גנו – אי שוטה, לא ראית! אם כן, לא ראית תפוחי סתו מימיך” (אריה בעל גוף, פרק ג).

עדויות לשימוש בשם סתוונית לצמחי הפקעת הפורחים לקראת החורף (הסוג המדעי Colchicum) מצאנו לראשונה בשנת תרפ”ט (1928–1929). תחילה נהגו לקרוא לסוג הזה בשם חבצלת, כפי שמופיע למשל בספר הלימוד ‘שעורי הסתכלות וידיעת המולדת’ משנת תרע”ב (1912). ואולם החבצלת נדחקה מפני השם המחודש סתוונית כעדותו של המורה לטבע אוריה פלדמן משנת תרפ”ט על שמות הצמחים המקובלים בבתי הספר. על התפשטות השם סתוונית או חלופתו סְתָווית באותה תקופה מעיד גם החוקר והבוטנאי אפרים הראובני במאמר שבו יצא נגד שמות אלו.

הבחירה בשם סתוונית לסוג Colchicum נראית סבירה, שהרי הצמחים בסוג זה פורחים בסתיו. ולא זו בלבד אלא שבשמו של אחד המינים הנפוצים באירופה מופיע הרכיב סתיו – הן בשם המדעי הן בשמות העממיים בלשונות שונות. אף על פי כן מתמיהה הבחירה בשם הקיים במקורות במשמעות אחרת.

אפשר להעלות השערה שמחדש השם, כנראה מורה לטבע באחד מבתי הספר בארץ ישראל, לא לקח את השם ישירות מן המקורות אלא יצר אותו מחדש מן המילה ‘סתיו’ בהשראת לשונות אירופה. ואכן בתחילה נוקד השם כך: סְתָוָנִית –ולא סִתְוָנִית כבלשון חז”ל. כמו כן לצד הצורה ‘סתוונית’ ראינו עדות לצורה אחרת מן המילה סתיו: ‘סתווית’.

מעניין דמיון הצליל של השם סתוונית לשם הלוואי המדעי של אחד המינים הקיים בארץ: Colchicum stevenii (כנראה מן השם Steven ). במִלון כל־בו לחקלאות מאת מ’ זגורודסקי (תרצ”ט, 1939) אף מצאנו את השם ‘סתונית’ למין זה בניקוד סְתֶוֶנִית לצד השם חבצלת סְטֶוֶן. השם התקני של מין זה כיום הוא סִתְוָנִית הַיּוֹרֶה.

כאמור, בעבר רווח הניקוד סְתָוָנִית הקרוב יותר למילה סְתָו, כמובא ברשימה הנזכרת של אוריה פלדמן ובהערה לשם במילון של ועד הלשון משנת תש”ו (1946). ואולם במילון זה נקבע הניקוד סִתְוָנִית בעקבות הניקוד של השם הקדום בכתבי יד של ספרות חז”ל. כיום נראה שידה של ההגייה סִתְוָנִית על העליונה, ואילו ההגייה סְתָוָנִית מוכרת לאוזנינו בעיקר בקולו של אריק אינשטיין השואל: “אז למה זר סְתָוָניות שלחת לילדה שלשום?” (יחיאל מוהר, רוח סתיו).

תודות לקורדליה הסטרמן ולפרופ’ דוד טלשיר על עזרתם.