WP_Post Object
(
    [ID] => 30506
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-08-14 15:02:51
    [post_date_gmt] => 2018-08-14 12:02:51
    [post_content] => רבים נוקטים את הצירוף "הוקיר תודה", אך צירוף זה אינו אלא שיבוש – גלגול של הכיר תודה.

לְהוֹקִיר פירושו לכבד ולהעריך, לתת יְקָר וגדולה, כמוכר מן הביטוי הרווח בהקדשות בְּהוֹקָרָה שפירושו 'בהערכה'. סביר שנוקיר – כלומר נעריך ונכבד – את האדם שהיטיב עימנו, אך בהחלט לא סביר שנוקיר את התודה שאנו חייבים לו.

את הצירוף הכיר תודה אפשר להסביר כהכרה בחובת ההודיה, כלומר הכרה בזה שנעשתה לנו טובה שעלינו להודות עליה. צירוף זה צמח כנראה בספרות העברית המתחדשת במחצית המאה התשע עשרה, ואפשר למוצאו בכתביהם של סופרים ידועים דוגמת ליליינבלום, ביאליק, פרישמן וגנסין.

ברקע היווצרות הצירוף הכיר תודה עומד הצירוף הוותיק ממנו הכיר טובה, המתועד בעברית למן ימי הביניים. שני הצירופים קרובים במשמעם אך נקודת המבט שלהם שונה, שכן להכיר טובה פירושו להכיר בטובה שנעשתה לנו, להכיר בכך שנעשה עימנו חסד.

מוקדם עוד יותר בתולדות עברית, בספרות חז"ל, שימש בכלל הצירוף החזיק טובה.

אם כן הרוצים לדבוק בלשון המקורות יחזיקו טובה למיטיבם, ואחרים יוכלו להכיר טובה כבלשון ימי הביניים. יש שיקבלו גם את הכיר תודה כדרכם של כמה מגדולי סופרינו בעת החדשה, אך "להוקיר תודה" – שיבוש הוא.

* להרחבה על תולדות הביטויים ראו את מאמרה של קרן דובנוב "מכיר טובה – אסיר תודה".
    [post_title] => הכיר תודה או הוקיר תודה?
    [post_excerpt] => רבים נוקטים את הצירוף "הוקיר תודה", אך צירוף זה אינו אלא שיבוש – גלגול של 'הכיר תודה', וגם זה אינו אלא גלגול של צירוף אחר – 'הכיר טובה'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%9b%d7%99%d7%a8-%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%90%d7%95-%d7%94%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%a8-%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-26 10:00:54
    [post_modified_gmt] => 2023-12-26 08:00:54
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=30506
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 30330
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-07-29 14:36:59
    [post_date_gmt] => 2018-07-29 11:36:59
    [post_content] => תחומי דעת רבים עוסקים בתחושה שהאדם חש כלפי מי שהיטיב איתו: תורת המוסר, פילוסופיה, פסיכולוגיה התפתחותית ועוד. התחומים האלה מלמדים כי מדובר במושג מורכב. יש בו יסודות אחדים, ויש הבדלים בתפיסתו בקרב בני דתות ותרבויות שונות. מה השם המתאים ביותר לתחושה זו? איזה רכיב הוא העיקר בו? אין תשובה אחת אוניברסלית על השאלה הזאת; אדרבה, בעיקרון השמות יכולים להיות מגוונים למדי, לדוגמה "הערכת המיטיב", "כיבוד החסד", "רגש תודה" ואולי "חובת תודה" (בתרבות המחייבת את התחושה הזאת או את ביטוייה במעשים).

בשמו של המושג הזה בעברית הקלסית מצויה תמיד המילה טובה – המציינת את מה שהאדם קיבל, ולא תודה או הודיה – המציינת את מה שהוא חב בעבור הטובה שקיבל. הביטוי הקדום ששימש בהקשר זה הוא החזיק טובה. על הנאמר בספר דברים "אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (לב, מו) דרש מדרש ספרי "אמר להם: צריך אני להחזיק לכם טובה שתקיימו את התורה אחרי, אף אתם צריכין אתם להחזיק טובה לבניכם שיקיימו את התורה אחריכם" (סימן שלה). הפועל החזיק משמש כאן במשמעות מושאלת: מי שמבין שקיבל טובה כאילו אוחז בה. בפרקי אבות מובא הביטוי בתיאור ההערכה שאדם עשוי לחוש כלפי עצמו, מעין גאווה: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" (ב, ח).

בלשון ימינו הביטוי הכיר טובה נפוץ מן הביטוי החזיק טובה. הוא רווח מאוד בספרות העברית המאוחרת, ונראה שמקורו בספרות ימי הביניים. רש"י בפירושו לתלמוד השתמש בצירוף הכיר להחזיק טובה (עבודה זרה ה ע"א).

ההפך ממחזיק טובה או מכיר טובה הוא כפוי טובה, וגם ביטוי זה מורש מלשון חכמים ולשון ימי הביניים. לכאורה הקשר בין הפועל כָּפָה במשמע 'הכריח' ובין אי־הכרת טובה אינו שקוף. במילון בן־יהודה מוסבר שהשורש כפ"י משמש כאן במשמעות של העלמה, כמו שכופים כלי (הופכים אותו על פיו) מעל חפץ כדי להסתירו.

בערבית משמש במשמעות 'כפוי טובה' ביטוי דומה למדי – ناكر للجميل (נאכּר לל־ג'מיל), 'אינו מכיר טובה', משורש נכ"ר המצוי גם בעברית במשמעות השלילית כגון בפועל הִתְנַכֵּר (לעומת הִכִּיר משורש זה במשמעות ההפוכה).

שלא כמו בעברית, בלשונות רבות באירופה הביטויים שמשמעם 'מכיר טובה' מכילים את שורש המילה שפירושה 'תודה', מעין 'מלא תודה' או 'בעל תודה': dankbar בגרמנית וביידיש, grateful או thankful באנגלית וביטויים דומים בלשונות הסלאוויות. אותם התארים במוספיות השלילה, כגון undankbar בגרמנית או ungrateful ו־thankless באנגלית, הם החלופות של כפוי טובה בלשונות אלו. באחדות מלשונות אירופה מילה שמשמעה 'תודה' היא גלגול מטונימי של מילה שמשמעה 'חן', 'חסד', כגון χάρις ביוונית (בתעתיק לטיני: kharis, היא מקור המילה האנגלית charity 'צדקה') ו­־gratia בלטינית, וכך גם הצירוף העברי חן־חן שנוצר בהשראת פסוק מזכריה (ד, ז) ומשמש במשמעות 'תודה' בלשון ימי הביניים וגם בעברית בת ימינו. לעומת זאת בגרמנית ובלשונות הקרובות לה המילה שמשמעה 'תודה' התפתחה בדרך אחרת.

לשונות אירופה הנוקטות לשון תודה במשמע 'הכרת טובה' השפיעו על העברית בעת החדשה, וכך נולד הצירוף הכיר תודה בספרות ובעיתונות העברית בחו"ל במאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים. דמיון הצליל של המילים טובה ותודה ודאי סייע להיווצרות הצירוף הזה. לכאורה הצירוף הכרת תודה אינו הגיוני כל כך, משום שאדם שעשו לו טובה הוא עצמו אומר תודה, ואינו צריך להכיר בה. זאת ועוד: משמעות היסוד של השורש יד"י שממנו נגזרת המילה תודה הוא 'הכרה באמת', לכן יש כפילות בהכרת תודה. ייתכן שבדיעבד הביטוי נתפס בתור חָסֵר (אליפטי) במשמע 'הכרה בחובת ההודיה'.

הצירוף הכיר תודה עלה מאירופה לישראל. לדוגמה, הסופרת החלוצה נחמה פוחצ'בסקי הרבתה להשתמש בו. לעיתים אפילו סופרי המופת בראשית המאה העשרים השתמשו בצירוף הזה. ביאליק נקט את הביטוי פעמיים במהדורה הראשונה של סיפורו "מאחורי הגדר" (בכתב העת השלֹח בשנת תרס"ט-תר"ע), ואולם במהדורות המאוחרות יותר של הסיפור הוחלף הצירוף בהכיר טובה, כנראה בעקבות עריכה של ביאליק עצמו.

התרחבות השימוש בלשון העברית בכתב ואחר כך גם בעל פה בעת החדשה הולידה צורך בגיוון ביטויים של פעולות הדיבור, ובכלל זה פעולת ההודיה. אדם שנהנה מעזרה נדיבה או מגמילות חסד יוצאת דופן עשוי להרגיש שביטויי השגרה תודה רבה או חן חן הם סתמיים ונדושים מכדי להביע את רגשותיו. במאה התשע־עשרה החל לשמש צירוף חדש – אסיר תודה בתבנית הצירוף המקראי אסיר תקווה (זכריה ט, יב). הוא מביע תחושת חובה עמוקה כעין אסיר הכלוא בתחושת חיוב התודה לאיש חסדו. הצירוף מזכיר במקצת שימוש בפועלי חבות להבעת טובה בלשונות אירופה, כגון באנגלית I am very obliged to you. לא מן הנמנע שהצירוף אסיר תודה נוצר לפני הצירוף הכיר תודה והיה אחד המניעים להיווצרותו.

בלשון ימינו יש המחליפים הכיר טובה בהוקיר טובה, שוב בשל קרבת הצליל וקרבת המשמעות גם יחד. בביטוי הוקיר טובה יש מידה של היגיון, אבל אין בו דיוק, שכן אנו רוחשים כבוד (יְקָר) בעיקר למיטיבינו ולא לטובות שהם עושים. בסופו של דבר יש שהדוברים משתמשים גם בצירוף הוקיר תודה, שאינו מזכיר כלל את הצירוף מן המקורות – החזיק טובה.
    [post_title] => מכיר טובה – אסיר תודה
    [post_excerpt] => כאשר רוצים להביע רגשות תודה עמוקים משתמשים לעיתים בצירוף 'הכרת תודה', ויש המשבשים אותו ואומרים 'הוקרת תודה'. הצירוף הוותיק יותר, מלשון ימי הביניים, הוא דווקא 'הכיר טובה', ואילו הצירוף המקורי הוא בכלל 'החזיק טובה'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%9b%d7%99%d7%a8-%d7%98%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%90%d7%a1%d7%99%d7%a8-%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-01-18 10:01:04
    [post_modified_gmt] => 2024-01-18 08:01:04
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=30330
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 12395
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2015-11-04 09:00:53
    [post_date_gmt] => 2015-11-04 07:00:53
    [post_content] => 
פירוש הביטוי: 'נמנע מלבוא למקום מסוים', 'בא למקום מסוים לעיתים רחוקות'.
דוגמה: אוהדים רבים החלו להוקיר רגליהם מן המגרש לאות מחאה על מכירת הקבוצה לגורם זר.
מקור הביטוי הוא פסוק במשלי: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ, פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ" (כה, יז), ופירושו 'הימנע מביקורים תדירים בבית רעך, כדי שלא ישבע ממך וישנא אותך'. הנחיה זו דומה להנחיה בפסוק הקודם: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ". מה הקשר בין הפועל הוֹקִיר – מן השורש יק"ר – ובין הימנעות מביקור אצל חברים? הפועל הזה מופיע עוד פעם אחת בתנ"ך: "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר" (ישעיהו יג, יב), והכוונה היא לעשות את האדם יקר מזהב. דברים נעשים יקרים לנו כשהם נדירים, ואילו כשדבר נעשה באופן תדיר ליבנו גס בו. כך גם מוסבר הפסוק במשלי: "עשה רגליך יקרים וחשובים מבלי יבואו תדיר" (מצודת דוד), ובמילים אחרות: עשה את ביקוריך בבית רעך נדירים (כמו זהב).
בימינו הביטוי משמש בעיקר לציון הימנעות מוחלטת מהגעה למקום מסוים, מהשתתפות בפעילות מסוימת וכדומה. כמו כן נפוץ יותר השימוש בצורת הרבים של רגל: הוקיר רגליו.
ביטוי דומה הוא 'מנע רגלו', גם הוא על פי משלי: "בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם, מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם" (א, טו). ובימינו נוצר הביטוי 'הדיר רגליו' באותה המשמעות.
    [post_title] => הוֹקִיר רַגְלוֹ
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%a8-%d7%a8%d7%92%d7%9c%d7%95
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-17 09:57:17
    [post_modified_gmt] => 2023-08-17 06:57:17
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=12395
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)