WP_Post Object
(
    [ID] => 5365
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2013-06-02 10:35:59
    [post_date_gmt] => 2013-06-02 07:35:59
    [post_content] => 
אקדמה, פעמן, מִפְעָם, תכליל, חדשיר

אַקְדָּמָה (פְּרֵלוּד)
אקדמה היא קטע נגינה המשמש מבוא ליצירה מוזיקלית, וכן קטע קצר ועצמאי לכלי יחיד, בעיקר פסנתר.
המילה אַקְדָּמָה (באל"ף) קרובה למילה הכללית הַקְדָּמָה, בדומה לזוגות אַזְעָקָה לעומת הַזְעָקָה, אַבְחָנָה לעומת הַבְחָנָה ועוד. הצורה אַקְדָּמָה היא על דרך הארמית. המילה מוכרת בצורת הנסמך שלה אַקְדָּמוּת מן הפיוט הארמי "אַקְדָּמוּת מִלִּין" (=ראשית מילים) הנאמר בתפילת חג השבועות.
פַּעֲמָן (מטרונום)
פעמן הוא מכשיר המודד את הפְּעָמוֹת, כלומר את יחידות הקצב הבסיסיות , בנגינה או בזמרה.
הפַּעֲמָה (צורת היחיד של פְּעָמוֹת) והפַּעֲמָן נגזרו מן המילה פַּעַם – שמשמעה הבסיסי הוא צעד, מכת הרגל. למשמעות זו מתקשרת גם המילה פְּעִימָה – נקישה, דפיקה – המוכרת למשל מפעילות הלב.
המונח פעמן אושר באקדמיה ללשון העברית בשנת תש"ס (2000).
מִפְעָם (טמפו)
מפעם הוא המהירות שבה מבוצעת מנגינה, כגון לְאַט או אִטִּי (אדג'ו), בִּמְתִינוּת או מָתוּן (מוֹדֵרָטוֹ), בְּעֵרָנוּת או עֵרָנִי (אָלֶגְרוֹ).
מונחים קרובים הם: מִקְצָב (ריתמוס) – מערך היחסים בין משכֵי הצלילים; מִשְׁקָל – ארגון הפְּעָמוֹת (יחידות הקצב הבסיסיות) לפי מחזוריות קבועה של פעמות מוטעמות ולא־מוטעמות.
תַּכְלִיל (פרטיטורה)
תכליל הוא ספר תווים של יצירה מוזיקלית רבת משתתפים, ובו תווים של כלל המשתתפים.
המילה תַּכְלִיל מן השורש כל"ל מצטרפת לרשימה של מילים במשקל זה הקשורות לעולם האומנות: תַּבְלִיט, תַּחְרִיט, תַּמְשִׁיחַ (פרסקו), תַּצְלִיל (אקורד), תַּקְלִיט ותַמְלִיל.
חַדְשִׁיר (סינגל)
חדשיר הוא תקליט בן שיר אחד (או שיר מרכזי ושיר נוסף), בעיקר מתוך תקליט העומד לצאת לאור. את החדשיר נוהגים לתת לשדרים להשמעה ברדיו, ולכן יש הקוראים לו 'תקליט שדרים'.
המילה חדשיר נוצרה מהלחמה של הרכיב חַד (=אחד) ושל המילה שִׁיר, וכן יש בה רמז למילה חָדָשׁ.
המילה אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ח (1998).
    [post_title] => מוזיקה עברית
    [post_excerpt] => מהי אקדמה? איך אומרים מטרונום וטמפו בעברית? מהו תכליל, ומה הקשר בין "תקליט שדרים" לחדשיר?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-2
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-04-20 00:12:46
    [post_modified_gmt] => 2021-04-19 21:12:46
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5365
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 45
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-05-01 12:31:29
    [post_date_gmt] => 2011-05-01 09:31:29
    [post_content] => בעברית בת ימינו משמשים בערבוביה שני הפעלים חָרַת וחָרַט בכמה ביטויים – בהקשר של כתיבה, כגון 'חרת/חרט על דגלו', ובהקשר של הטבעה, כגון 'חרת/חרט בזיכרונו' או 'חרת/חרט על לוח ליבו'. רבים תוהים אם שני הכתיבים הללו תקניים.

מילים משני השורשים חר"ת וחר"ט מזדמנות במקרא בהקשר של כתיבה: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז); "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קַח לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז" (ישעיהו ח, א). שורש קרוב נוסף המזדמן בהקשר של כתיבה הוא חר"ש: "חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר, חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם" (ירמיהו יז, א). נראה שלשורשים אלו משמעות יסודית משותפת – יצירת חריצים בדבר קשה, ומכאן בהקשר של כתיבה – חקיקת אותיות בחומר קשה. המשמעות היסודית משותפת גם לשורשים הקרובים חר"ץ וחר"ק ואולם אלה אינם משמשים בהקשר של כתיבה.

חֶרֶט שבמקרא לא נועד רק לכתיבה אלא גם לפיסול: "וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב, ד). מן השורש הזה במשמעות הזאת נגזרו בעברית החדשה חֲרִיטָה, מַחְרֵטָה, תַּחְרִיט וחָרָט (בעל המקצוע) – שעניינם גילוף, חריצה והקצעה בחומר קשה בתהליך של ייצור כלים או לשם יצירת אמנות.

בשל הקרבה במשמעות ובצליל בין השורשים חר"ת וחר"ט הם משמשים זה לצד זה באותה משמעות בעברית שלאחר המקרא. במגילות ים המלח נאמר: "וברית שלומכה חָרַתָּה למו בְּחֶרֶט חיים" (מלחמת בני אור בבני חושך). הפייטן ר' אלעזר הקליר, בן המאה השביעית, מתאר כיצד באחרית הימים ישראל לא ייספרו מרוב: "בְּעֵט בַּרְזֶל בַּל יְהוּ נֶחְרָטִים, בְּקָנֶה בִּכְתָב בַּל יְהוּ נֶחְרָתִים, בְּסֵפֶר בִּדְיוֹ בַּל יְהוּ נִרְשָׁמִים". גם רש"י, בפירושו למילה "חרות" בשמות לב, טז, רואה בשורשים אלו עניין אחד: "לשון חרת וחרט אחד הוא, שניהם לשון חיקוק".

סופרי המופת מסוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים נקטו את השורש חר"ת בביטויים ובהקשרים שהובאו בראש דברינו. למשל: "המראה הגדולה הזאת חרותה על לוח לבי, לעולם לא אשכחנה" (מנדלי, בימים ההם); "כי היו המכות חזקות ונאמנות, ולעולם תהיינה חרותות בזכרוני, כאשר הן חרותות גם בבשרי..." (ח"נ ביאליק, דון קישוט).

בפעולת המינוח של ועד הלשון והאקדמיה נראה שבעבר היה שימוש רב יותר בשורש חר"ת (כגון כְּלֵי חֶרֶס מְחֹרָתִים במונחי קדרות משנת תש"י), ואילו במונחים במילונים מן העשורים האחרונים ההעדפה היא לשורש חר"ט (כגון סִרְטוּט חֲרִיטָה, בקודיקולוגיה במונחי ספרנות משנת תשס"ד).

סיכומו של דבר: שני השורשים חר"ט וחר"ת יפים להקשר של חקיקת אותיות וצורות, ומכאן שאפשר לכתוב 'חרטו על דגלם', 'נחרט בזיכרוני', 'ייחרט על לוח ליבו', וגם: 'חרתו על דגלם', 'נחרת בזיכרוני', 'ייחרת על לוח ליבו'.
    [post_title] => חרט וחרת
    [post_excerpt] => השורשים חר"ט וחר"ת יפים להקשר של חקיקת אותיות וצורות, ומכאן שאפשר לכתוב 'חרטו על דגלם', 'נחרט בזיכרוני', 'ייחרט על לוח ליבו', וגם: 'חרתו על דגלם', 'נחרת בזיכרוני', 'ייחרת על לוח ליבו'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%a8%d7%98-%d7%95%d7%97%d7%a8%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-04 18:29:42
    [post_modified_gmt] => 2023-08-04 15:29:42
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=45
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)