למה אין דגש בפ"א במילים תוקפן ותוקפנות?
המילה תּוֹקְפָן נגזרה מן המילה תּוֹקֵף (צורת הבינוני של הפועל תָּקַף) בתוספת הסיומת ־ָן. השווא בקו"ף מוצאו אפוא בתנועת צירי, ומכאן שהוא שווא נע ואין אחריו דגש קל. כמו תּוֹקְפָן יש להגות את השמות הנגזרים תּוֹקְפָנִי, תּוֹקְפָנוּת – בפ"א רפה.
בעברית החדשה נגזרות לא מעט מילים בדרך דומה ל'תוקפן': חוֹבְבָן מן חוֹבֵב, רוֹכְסָן מן רוֹכֵס, וכך גם אוֹגְדָן, בּוֹלְעָן, מוֹתְחָן, נוֹגְדָן, סוֹבְלָן, פּוֹתְחָן, תּוֹמְכָן (stent). תוספת הנו"ן יוצרת שם עצם או שם תואר המציין בעל תכונה, כלי, חומר ועוד.
מנגנון יצירה דומה מתגלה – במידה מצומצמת – גם בשמות שביסודם צורות בינוני של בניינים אחרים, כגון מַקְבִּילָן מן מַקְבִּיל, מַתִּירָן מן מַתִּיר, מְצִיצָן מן מֵצִיץ, מַחֲוָן (אינדיקטור) מן מַחֲוֶה, ולאחרונה מַרְוָן (מכשיר למים קרים וחמים) מן מַרְוֶה.
נראה שחידושי מילים בדרך זו החלו בשלב מאוחר יחסית. תּוֹקְפָן, למשל, מתועד במילונים רק משנות הארבעים של המאה העשרים. קצת קודם לכן – באמצע שנות השלושים – הגה אברהם שלונסקי את המילה רוֹכְסָן.
יוער כי בכתבי יד של ספרות חז"ל מצויות צורות דומות כגון בוטלן, בוישן, גוזלן, דורשן, קופדן – המקבילות לצורות במשקל פַּעְלָן המוכר יותר: בטלן, ביישן, גזלן, דרשן, קפדן. ואולם נראה שהמילים דוגמת תּוֹקְפָן שנוצרו בעברית החדשה אינן המשך ישיר של הצורות מלשון חז"ל.
- ב"צ גרוס, המשקלים פעלון ופעלן במקרא ובלשון חכמים, ירושלים תשנ"ד, עמ' 54–103, 260–265.
אוֹגְדָן, בּוֹטְלָן, בּוֹיְשָׁן, בּוֹלְעָן, בַּטְלָן, בַּיְשָׁן, גּוֹזְלָן, גַּזְלָן, דּוֹרְשָׁן, דַּרְשָׁן, חוֹבְבָן, מוֹתְחָן, מַחְוָן, מְצִיצָן, מַקְבִּילָן, מַרְוָן, מַתִּירָן, נוֹגְדָן, סוֹבְלָן, פּוֹתְחָן, קוֹפְדָן, קַפְּדָן, רוֹכְסָן, תּוֹמְכָן, תּוֹקְפָן, תּוֹקְפָנוּת, תּוֹקְפָנִי