הדף בטעינה

על המילה תֹּף

במילון

 (ללא ניקוד: תוף)
מיןזכר
שורשתפף
נטייהתוּפּים

הגדרה

  • כלי הקשה עשוי גָליל נבוב שעוֹר מתוח על שני בסיסיו
  • גָליל מסתובב בתוך אקדח ובו תאים עגולים שבכל אחד אפשר להכניס כדור

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור אישה עם כלב ברכב וכיתוב "נהגת שוּדים"

שוד – שודים

WP_Post Object
(
    [ID] => 33134
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2019-01-17 17:08:18
    [post_date_gmt] => 2019-01-17 15:08:18
    [post_content] => בלשון הדיבור רווח הצירוף "נהג שׁ֫ודים" לציון נהג שנהיגתו פרועה. ואולם צורת הרבים התקנית של שוד היא שֻׁדִּ֫ים בתנועת u ובמלרע – לצד הצירוף המקובל יותר 'מעשי שוד'.

מניין הקיבוץ והדגש בצורת הרבים של שוד?
אנחנו מבחינים בין שתי קבוצות של מילים בנות הברה אחת ותנועת o:
  • תֹּף, וברבים – תֻּפִּים
  • סוֹף וברבים – סוֹפִים‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ 
מילים דוגמת תוֹף וסוֹף נשמעות זהות, ולכן הציפייה שנטייתן תהיה זהה. אבל מילים אלו שייכות לגזרות שונות, ועל כן ניקודן שונה ונטייתן שונה. שורש המילה סוף הוא סו"ף, והוא שייך לגזרת ע"ו (שורשים שהאות האמצעית שלהם היא וי"ו). לכן ניקוד המילה הוא בחולם מלא סוֹף. ובנטייה החולם נשמר: סוֹפוֹ, סוֹפִים וכדומה. כך גם המילה חוֹף ובנטייה: חוֹפוֹ, חוֹפִים, חוֹפֵי־. לעומת זאת שורש המילה תוף הוא תפ"ף, והוא שייך לגזרת הכפולים או בשמה האחר גזרת ע"ע (שורשים שבהם שתי האותיות האחרונות זהות). לכן ניקוד המילה הוא בחולם חסר תֹּף. בנטייה החולם הופך לקיבוץ ובה דגש חזק המרמז על כפל האות פ"א: תֻּפּוֹ, תֻּפִּים. כמו המילה תֹּף כך גם המילה שֹׁד מן השורש שד"ד. ומכאן צורת הרבים התקנית שֻׁדִּים. הינה עוד כמה מילים דוגמת תוף ושוד:
  • דֹּב – דֻּבִּים, דֻּבָּה (נקבת הדוב), וגם המילים הנגזרות דֻּבִּי, דֻּבּוֹן
  • חֹק (מן השורש חק"ק) – חֻקִּים, (לחם) חֻקּוֹ, וגם המילה הנגזרת חֻקָּה
  • עֹז (מן השורש עז"ז) – ובנטייה עֻזִּי (ובמקרא גם בקמץ קטן עָזִּי).
  • עֹל (מן השורש על"ל) ובנטייה (הכביד את) עֻלּוֹ.
  • בֹּץ (מן השורש בצ"ץ), ומכאן בֻּצָּה.
  • חֹם – חֻמּוֹ, וכן מַדְחֹם וברבים מַדְחֻמִּים.
  • חֹד – חֻדִּים (למשל: עֶפְרוֹן חֻדִּים).
  • חֹל (ההפך מקודש, מן השורש חל"ל, כגון בצירוף יוֹם חֹל), ומכאן דִּבְרֵי חֻלִּין, חֻלּוֹ של מועד.
בכתיב בלי ניקוד ייכתבו כל המילים האלה בווי"ו הן בצורת היסוד הן בנטיות. [post_title] => שוד – שודים [post_excerpt] => בלשון הדיבור רווח הצירוף "נהג שׁוֹדים" לציון נהג שנהיגתו פרועה. ואולם צורת הרבים התקנית של שוד היא שֻׁדִּים בתנועת u ובמלרע, לצד הצירוף המקובל יותר 'מעשי שוד'. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%95%d7%93-%d7%a9%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-01-29 14:36:33 [post_modified_gmt] => 2019-01-29 12:36:33 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=33134 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בלשון הדיבור רווח הצירוף "נהג שׁוֹדים" לציון נהג שנהיגתו פרועה. ואולם צורת הרבים התקנית של שוד היא שֻׁדִּים בתנועת u ובמלרע, לצד הצירוף המקובל יותר 'מעשי שוד'. המשך קריאה >>
איור של ילדה מנגנת בחצוצרה צועדת על לוח קלידים צבעוני

מילים מתיבת הנגינה

WP_Post Object
(
    [ID] => 1035
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2013-01-02 09:20:00
    [post_date_gmt] => 2013-01-02 07:20:00
    [post_content] => מאז ומעולם הייתה המוזיקה במרכז התרבות האנושית, והדבר ניכר היטב בלשון. בתנ"ך נזכרים כלי נגינה רבים: גִּתִּית, חָלִיל, חֲצֹצְרָה, כִּנּוֹר, מִנִּים, מְנַעַנְעִים, מְצִלְתַּיִם, צֶלְצֱלִים, נֵבֶל, עוּגָב, עָשׂוֹר, פַּעֲמוֹן, קֶרֶן, שׁוֹפָר, שָׁלִישִׁים, שְׁמִינִית, תֹּף; ובארמית של ספר דניאל: מַשְׁרוֹקִיתָא, סַבְּכָא, סוּמְפּוֹנְיָה, פְּסַנְתֵּרִין, קַתְרוֹס (שלושת האחרונים מן היוונית).

לנגינה בכמה מן הכלים נתייחדו בתנ"ך פעלים נבדלים: בקרן מושכים, בשופר ובחצוצרה תוקעים ומריעים. ויש פעלים שנגזרו משמות הכלים: מחצוצרה יש מְחַצְּרִים – לפי הקרי באחד המקומות, ומְחַצְצְרִים – לפי הכתיב (היום רווח חִצְרֵץ). מתוף נגזר תּוֹפֵף ומחליל חִלֵּל. במשנה נאמר על מביאי הביכורים: "החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים" (ביכורים ג, ג), ועל פי זה כתב לוין קיפניס "הַךְ, הַךְ, הַךְ בַּתֹּף וְהַךְ בֶּחָלִיל". בשירים עבריים אחרים החליל רָן או מְרַנֵּן. וממתי פורטים על כלי מיתר? על העשירים העסוקים בתענוגות אומר הנביא עמוס: "הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל, כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר" (ו, ה). לפי הפירוש המקובל פריטה זו היא שירה קצבית ומדודה לצלילי הנבל. אך בספרות העברית שלמן תקופת ההשכלה פריטה היא נגינה בנבל ובכלי מיתר אחרים ואף בפסנתר.

בכל הכלים אפשר כמובן לנגן. בעל המקצוע הוא נַגָּן, אך בתנ"ך הוא מְנַגֵּן או נוֹגֵן. מכאן נולד בספרות העברית המתחדשת הצירוף 'מקהלת נוגנים' במשמעות תזמורת, וזהו אף שם שירו של ביאליק "יוסי בכינור...". מַנְגִּינָה יש בתנ"ך רק פעם אחת, והיא מתפרשת כשיר לעג: "שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה, אֲנִי מַנְגִּינָתָם" (איכה ג, סג). בעיתונות העברית מסוף המאה התשע־עשרה מַנְגִּינָה היא 'קונצרט', 'יצירה מוזיקלית' ועוד, אך לבסוף התקבעה בה המשמעות לחן, מלודיה.

כיום מבחינים בין מוזיקה כלית למוזיקה קולית, בין נִגֵּן ובין שָׁר, ואולם בימי קדם לא הייתה הבחנה כזו: אפשר לשיר במילים כגון " וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם... לֵאמֹר" (שופטים ה, א), ואפשר לשיר בכלים כמסופר על שלמה שעשה כינורות ונבלים לַשָּׁרִים (מלכים א י, יב) וכפי שבא לידי ביטוי בצירוף כְּלֵי שִׁיר. הפועל זִמֵּר מתקשר בתנ"ך בעיקר לנגינה, כגון בתהלים: "אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר" (עא, כב), "בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה לָּךְ" (קמד, ט). בימינו השורש זמ"ר משמש במילים שונות בשתי המשמעויות: הזמרים שרים ואילו התזמורת וה"כליזמרים" מנגנים. את המילה זַמָּר ירשנו מלשון חז"ל, והתזמורת היא חידושו של בן־יהודה (תחילה במשמעות קונצרט). מילים אחרות משורש זה שירשנו מן המקורות משמשות בימינו בהקשר של שירה במילים: זִמְרָה, מִזְמוֹר וזְמִירוֹת מן המקרא, וזֶמֶר מלשון חז"ל.

בתנ"ך האדם ששר (או מנגן) נקרא פשוט שָׁר, כגון "אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת" (שמואל ב יט, לו), ובעברית המקראית המאוחרת הוא נקרא גם מְשׁוֹרֵר. היום מְשׁוֹרֵר הוא דווקא מי שכותב שירה, כמשמעות המילה בימי הביניים. תהליך הפוך קרה למילה פייטן: מלכתחילה פייטן הוא מחבר הפיוטים, וכיום הוא גם מי ששר אותם.

גם השורש נע"ם קשור למוזיקה, כגון בכינויו של דוד "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב כג, א). מכאן המילה נְעִימָה והפועל הִנְעִים, כגון 'הנעים קולו בשיר'. גם לפועל עָנָה משמעות של שירה, כגון בשירת הבאר "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר כא, יז). מהשוואה ללשונות שמיות אחרות עולה כי אין קשר גיזרוני בין עָנָה במשמעות 'שָׁר' לעָנָה במשמעות 'השיב', וכן בין נָעִים במשמעו המוזיקלי לנָעִים במשמעות 'טוב'. פועל נוסף שאולי שייך לענייננו הוא פָּצַח, כגון 'פצח בשיר'. יש הקושרים אותו אל הפעלים פָּתַח, פָּקַח ופָצָה, אך אחרים סוברים על פי הסורית שפירושו היסודי שָׂמַח ומכאן שָׁר, רינן.

תחום המוזיקה והשירה הוא כה מרכזי, עד כי מלבד כל המילים האלה שאלה לשוננו כמה מילים חשובות משפות אחרות: לַחַן מערבית, פִּזְמוֹן ופִיּוּט מיוונית (פיוט קרוב לפואטיקה), וכמובן המילה מוזיקה עצמה – אמנותן של המוּזוֹת היווניות.

כתבה: תמר קציר (כץ)

קובץ להדפסה [post_title] => מילים מתיבת הנגינה [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%99%d7%91%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%a0%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2018-12-31 11:42:45 [post_modified_gmt] => 2018-12-31 09:42:45 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1035 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מאז ומעולם הייתה המוזיקה במרכז התרבות האנושית, והדבר ניכר היטב בלשון. בתנ"ך נזכרים כלי נגינה רבים: גִּתִּית, חָלִיל, חֲצֹצְרָה, כִּנּוֹר, מִנִּים, מְנַעַנְעִים, מְצִלְתַּיִם, צֶלְצֱלִים, נֵבֶל, עוּגָב, עָשׂוֹר, פַּעֲמוֹן, קֶרֶן, שׁוֹפָר, שָׁלִישִׁים, שְׁמִינִית, תֹּף; ובארמית של המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך תֹּף ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>