הדף בטעינה

על המילה תֹּהוּ וָבֹהוּ

במילון

 (ללא ניקוד: תוהו ובוהו)

הגדרה

  • אי־סדר; אי־הסדר הקדמון שקָדם לבריאת העולם (בלועזית: כָּאוֹס)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

התרומה של העברית לשפות העולם - הללויה, אמן, שבת, עדן, גיהנום

מילים עבריות בלשונות אירופה

WP_Post Object
(
    [ID] => 50349
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2021-04-12 12:10:26
    [post_date_gmt] => 2021-04-12 09:10:26
    [post_content] => כידוע הלשון העברית משופעת במילים מלשונות זרות. פחות מזה ידוע על תרומתה של העברית למילונן של לשונות אחרות. במרוצת הדורות חדרו מילים עבריות לרבות מלשונות העולם, ובעיקר ללשונות אירופה. בדרך כלל אין מדובר בשאילה ישירה, אלא בתיווכם של שניים: תרגומי המקרא הקדומים ליוונית וללטינית ומאוחר יותר לשון קהילות יהודי אירופה, ובראשן היידיש.

מילים עתיקות

איננו יודעים די על מילים שנשאלו מעברית ללשונות אירופה בעת העתיקה, ואולם אין ספק שמילים שמיות (שמוכרות גם מן העברית המקראית) נקלטו ביוונית העתיקה (או בלהגים שקדמו לה) הודות לקשרי מסחר עם יורדי הים הכנענים הפניקים. כך למשל המילה חָרוּץ שמופיעה בשירה המקראית היא המילה הרגילה בפניקית לציון 'זהב'. מילה זו התגלגלה בימי קדם ליוונית, ועד ימינו זהב ביוונית הוא χρυσός (בתעתיק chrysós). בתנ"ך באה המילה כֻּתֹּנֶת ועניינה בגד עשוי פשתים. השורש כת"ן משמש בהוראת 'פשתן' בפניקית ובלשונות שמיות אחרות, ואף הוא התגלגל ליוונית בצורה χιτών (בתעתיק chitón).[1] מילה שמית אחרת מתחום המסחר היא עֵרָבוֹן – ἀρραβών (בתעתיק arrabón).

מן התרגומים

הכנסייה הנוצרית אימצה את שני התרגומים הקדומים, את תרגום השבעים ליוונית ובעיקר את הוולגטה ללטינית, וכך מתחום התפילה והפולחן הנוצריים מוכרות המילים העבריות אמן, סלה, הללויה, הושע־נא, מָן, שבּת, יובֵל, עדן, גיהינום, שרפים, כרובים, לווייתן, בהמות, שטן, משיח, תופת, הר מגידו (ארמגדון). מילים אלו הגיעו גם לחלק מלשונות אפריקה המודרניות שרבים מדובריהן נוצרים.

נתמקד אפוא בכמה מהן.

המילה שבּת לציון יום המנוחה היהודי – באנגלית sabbath או sabbat, בגרמנית Sabbat, בצרפתית: sabbat, ברוסית Суббота (בתעתיק sabbota),[2] בפולנית sobota, ביוונית σάββατο, באיטלקית sabbato, בספרדית sábado, בפורטוגלית sabado ועוד. ברוב הלשונות הללו זו המילה הכללית לציון היום השביעי. בלשונות שבהן משמשות מילים אחרות, כגון samedi בצרפתית ו־Samstag בגרמנית, אף הן התגלגלו מן המילה העברית: היסוד sam- לקוח מהמילה הלטינית sambatum, אחד ההֶגוונים של המילה שבּת. מילה זו מוכרת לדוברי העברית משמו של הנהר האגדי סַמְבַּטְיוֹן (גם סבטיון או סנבטיון): על פי המסופר בתלמוד היה הנהר משליך מתוכו אבנים במשך השבוע ונח בשבת.[3]

יש הטוענים כי שמות ימות השבוע בפורטוגלית הושפעו מן העברית המקראית: הימים שני–שישי נקראים במספרים סודרים, כמו בעברית: Segunda feira, Terça feira וכן הלאה.

המילים לווייתן ובהמות (כצורת יחיד) מציינות בעברית המקראית, ובעקבות התרגומים גם בספרות הנוצרית, יצורים מיתיים או בעלי חיים אדירי־ממדים.[4] בימינו משמשת ברוסית המילה Бегемот  (בתעתיק begemot) לציון 'היפופוטם'. המילה Манная (בתעתיק mannaya), היינו מָן, מזונם של בני ישראל במדבר, ברוסית היא 'סולת'.

בתיווך תרגומי המקרא נתקבלו גם השמות המדעיים לצמחים שנזכרים בתנ"ך דוגמת מור (Myrrha) ורותם (Retama). כמו כן שמות פרטיים בין־לאומיים רבים התגלגלו משמות מקראיים, אבל בהקשר הכללי כדאי להזכיר את מתושלח (Methuselah) שמשמש בלשון הדיבור באנגלית (וגם בעברית) במשמעות 'אדם זקן מאוד', על שום מניין שנותיו הגבוה ביותר בתנ"ך.

מן היידיש והלדינו

מגע הדוק בין יידיש לרבות מלשונות צפון אירופה הביא לקליטתן של מילים עבריות בלשונות אלו, בעיקר מהווי החיים היהודי כגון כשר, רבי, גוי, טרפה, מזל, אבל גם גנב, חוצפה, משוגע וצרות. ואולם מידת קליטתן תחומה בדרך כלל לזמנים ולמקומות מסוימים. עם זאת פה ושם אפשר למצוא גם בימינו מילים עבריות שנותרו בהן. הינה כמה דוגמאות. באנגלית: מבין (maven) ככינוי למומחה וחלה (challah) שהפכה מאכל פופולרי גם באוכלוסייה הכללית. בגרמנית: תוהו ובוהו (Tohuwabohu) במובן 'מהומה', ושמירה בביטוי Schmiere stehen, היינו 'לעמוד על המשמר'. בהולנדית, בעיקר בלשון המדוברת: חבר (Gabber), חכם (Goochem) ובעל בית (Bolleboos) ככינוי לילד נבון.[5] מן הלדינו נטמעו בספרדית המילים מלשין (malsín), גם במובן 'מכפיש', וסגור (seguro) במובן 'בטוח'.

מן העברית הישראלית 

תרומתה של העברית הישראלית בהקשר הזה דלה למדי – בעטייה של היחלשות ההשפעות הדדיות בין לשונות בדורות האחרונים ושלטנותה של האנגלית כלשון מקשרת. כך או כך, זיקתן של מילים דוגמת קיבוץ או כנסת[6] למקורן העברי ברורה. בלשון המקצועית בתחומים אחדים אפשר למצוא מונחים הלקוחים מעברית: בגאולוגיה את מכתש (makhtesh), באומנויות הלחימה את קרב מגע (Krav Maga) ובביולוגיה את מגינים (magainins), מונח שקשור במערכת החיסונית.[7] המילה אולפן (wlpan) משמשת בוולשית במשמעות דומה, וממנה גם הפועל wlpaneiddio במובן 'למד באולפן'.

__________________________________________________

[1] אל לשונות אירופה המודרניות הגיעה המילה השמית ככל הנראה בימי הביניים בתיווך הערבית. כך אנו מכירים את cotone באיטלקית, algodón בספרדית וכמובן coton בצרפתית ו־cotton באנגלית. דומה במקצת הוא גורלה של המילה חָרוּב שמִן הערבית הגיעה ללשונות אגן הים התיכון: caroube בצרפתית ו־carruba באיטלקית, ומכאן לאנגלית – carob.

[2] סוּבּוֹטניקים (ברוסית Субботники) הוא כינויים של בני קהילה נוצרית ממקומות שונים בברית המועצות ששימרו או אימצו מנהגים יהודיים, ובעיקר שמירת שבת.

[3] בתיווך הלטינית נגזרה המילה Saturday באנגלית משמו של כוכב הלכת השישי (והשביעי בימי קדם) במערכת השמש סָטוּרְן (Saturn, ובלטינית Saturnus). ייתכן שגם שמו העברי – שבתאי (או שבתי) – ניתן לו מסיבה זו.

[4] מסורת זו נקלטה בנצרות ויש לה הדים בספרות האגדה החז"לית: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו – זכר ונקבה בראם. אף 'לויתן נחש בריח' ו'לויתן נחש עקלתון' זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו... ואף 'בהמות בהררי אלף' זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם..." (בבלי בבא בתרא עד ע"ב).

[5] לא נכללו ברשומה זו מילים עבריות רבות מן היידיש בלשון המלאכותית הידועה בשם Rotwelsch, ששימשה פושעים באירופה בעיקר במאה ה־19.

[6] כשם שדוברי עברית מכנים בשם רייכסטג (Reichstag) את מקום מושבו של בית הנבחרים בגרמניה (הבונדסטאג).

[7] לעיתים התמונה מורכבת יותר. המילה המקראית שיבולת (shiboleth) למשל אומצה בלשונות אירופה לציון אמצעי לזיהוי השתייכות לשונית של דובר (על סמך הסיפור המקראי הנודע על בני אפרים שהתקשו בהגיית המילה שיבולת), וחזרה במשמעות זו לעברית המודרנית כמונח מתחום הבלשנות.

[post_title] => מילים עבריות בלשונות אירופה [post_excerpt] => במרוצת הדורות חדרו מילים עבריות לרבות מלשונות העולם, ובעיקר ללשונות אירופה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-06-03 13:42:32 [post_modified_gmt] => 2021-06-03 10:42:32 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=50349 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

במרוצת הדורות חדרו מילים עבריות לרבות מלשונות העולם, ובעיקר ללשונות אירופה. המשך קריאה >>
איור של שני זוגות: שני בנים ושתי בנות לפני תיבת נוח

טובים השניים

WP_Post Object
(
    [ID] => 1025
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-05-09 10:49:00
    [post_date_gmt] => 2012-05-09 07:49:00
    [post_content] => ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם.

זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה על אותה מילה. כך במקרא כגון "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ  גְּבֹהָה גְבֹהָה", וכך גם בימינו: 'חרש חרש', 'משהו־משהו' ועוד ועוד. יש חזרות שבאה בהן מילת יחס להדגשתה של תכונה: 'דק מן הדק', 'קלה שבקלות'. חזרות מעצימות אחרות הן במבנה של סמיכות, למשל הצירופים 'שיר השירים', 'הֲבֵל הבלים' שבספר הספרים – שבהם המילה הראשונה באה ביחיד, והצירופים מלשון חז"ל 'תִּלֵּי תלים', 'פלאי פלאים' – שבהם המילה הראשונה באה ברבים. בצירופים כגון 'דורֵי דורות', 'קוֹלֵי קולות' צורת הנסמך (קולֵי־) מבוססת על סיומת הרבים ־ִים ולא על הסיומת המתבקשת ־וֹת (קולות־), וכך במקום סתם חזרה ('קולות קולות') נוצרת צורת סמיכות מובהקת. בימינו נוצרו צירופים נוספים מעין אלו, ובהם 'סודי סודות', 'קַלֵּי קַלּוּת', ואף 'חינֵי חינם', 'בזיל הזול'. ויש גם צירופים שנוצרים לצורך שעה כגון 'המצאת ההמצאות'.

יש זוגות שבהם המילה השנייה היא צורת בינוני הזהה בשורשה למילה הראשונה, כגון בצירופים המקראיים 'יָשָׁן נוֹשָׁן', 'חֲכָמִים מְחֻכָּמִים', ובצירופים מאוחרים יותר שנוצרו על פיהם כגון 'צרה צרורה', 'טיפש מטופש'. בצירופים אלו המילה השנייה היא שם תואר לראשונה. במקרים אחרים באה בין שתי המילים ו' החיבור: בתנ"ך יריחו 'סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת', בהגדה של פסח יש 'טובה כפולה ומכופלת', ובימינו אנשים 'מודים ומתוודים' שהם 'שונים ומשונים' ואף 'זרים ומוזרים'.

זוגות רבים מבוססים על מילים נרדפות. הצמדים 'עני ואביון', 'חכם ונבון', 'צר ואויב', 'שָׂמֵחַ וטוב לב' הם רק מעט מן השפע שמעמיד לרשותנו התנ"ך, ואליהם מצטרפים צמדים על דרך השלילה: 'לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ', 'לא ינום ולא יישן'. מלשון חז"ל ירשנו את 'סליחה ומחילה', 'בושה וכלימה', 'בור ועם הארץ', ובתקופה מאוחרת יותר נוצרו 'אך ורק', 'אֵי לכך ובהתאם לזאת'. לרוב בהצטרף יחד שתי מילים או יותר המילה הקצרה היא הפותחת את הצירוף, על פי הכלל 'כל הקצר קודם': 'אות ומופת', 'חן וחסד ורחמים'.
בשירה המקראית ובספרות המקראית המאוחרת יש שהמילים הנרדפות יוצרות מבנה של סמיכות: 'עב הענן', 'מעון ביתך', 'חכמת בינה', 'מְטַר גשם'.

פעמים הרבה צמדי המילים הנרדפות (או הקרובות) מבוססים על דמיון צליל ומשקל, כגון 'בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה', 'רעשו וגעשו', 'עָפָר וָאֵפֶר', 'על כל צַעַד ושַׁעַל', 'טְעָנוֹת ומַעֲנוֹת', 'הערות והארות'. רבים מהם פותחים באותה האות: מן המקרא – 'הוד והדר', 'מפוזר ומפורד', 'נע ונד', 'סופה וסערה', 'ענן וערפל', 'ששון ושמחה', 'שוד ושבר', 'שיג ושיח' ועוד; ובספרות המאוחרת יותר – 'נסים ונפלאות', 'כדת וכדין', 'בעת ובעונה אחת', 'חד וחלק' ועוד. אחרים דומים דווקא בסופם: 'תֹּהוּ וָבֹהוּ', 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה', 'מר ונמהר' (מן המקרא); 'מלחמת גוג ומגוג' (בספרות חז"ל); 'תם ונשלם', 'שריר ובריר' (בספרות הגאונים); 'נהיר ובהיר' (בהשגות הראב"ד מהמאה ה־12); וחידושי ימינו: 'קר ומנוכר', 'יעיל ומועיל'.

תופעה של דמיון צליל ומשקל יש גם בצמדי ניגודים – הפכים או משלימים. כאלו הם הצמדים שירשנו מן המקורות: חלבון וחלמון, כֹּד וחֹד (שני קצות הבֵּיצה: המעוגל והמחודד), רֶכֶב ושֶׁכֶב (שתי אבני הרחיים – העליונה והתחתונה), וגם בימינו: תדיר ונדיר, קעור וקמור, רצוי ומצוי, סיכויים וסיכונים, יצוא ויבוא, שקע ותקע (שני הצמדים האחרונים מחידושיו של ביאליק).

לסיום נייחל ונאחל שיתקיים בנו הכתוב: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה, י).

כתבו: רונית גדיש ותמר כץ

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => טובים השניים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-01-16 12:49:08 [post_modified_gmt] => 2020-01-16 10:49:08 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1025 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם. זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה המשך קריאה >>

פרשת בראשית – תוהו ובוהו

WP_Post Object
(
    [ID] => 11993
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2015-10-13 11:24:13
    [post_date_gmt] => 2015-10-13 08:24:13
    [post_content] => 
"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב)

בעברית בת ימינו מכנים לעיתים אי־סדר מוחלט בשם 'תוהו ובוהו'. אך אין זו משמעותו המקורית של הצירוף מספר בראשית.

המשמע היסודי של תֹּהוּ הוא שממה, כגון בשירת האזינו: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן". משמעות זו מוכחת גם מן המילה הערבית تِيه (תִיה) – מדבר, שממה. משמעויות קרובות הן אפס, שווא והבל, כגון בפסוקים אלו מספר ישעיהו: "כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ" (מ, יז), "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי" (מט, ד). גם בספרות חז"ל המילה תֹּהוּ מציינת רִיק והבל, כגון בצירוף מעשה תוהו – מעשה שווא והבל.

למילה בֹּהוּ יש כנראה משמע זהה או דומה, שכן השורש הערבי בה"ו נושא בין השאר משמע של ריקנות.

הצמד השלם תוהו ובוהו בא בתנ"ך עוד בשני מקומות, והוא מציין חורבן ואבדון: "מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים... וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ" (ישעיהו לד, יא), "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם" (ירמיהו ד, כג). אפשר שמשמע החורבן נובע ממשמע הריק והשממה, ואפשר שמקורו ברמיזה לסיפור הבריאה: הריסה מוחלטת של דבר עד כדי החזרתו למצב של טרם היותו.

מחיבורים שונים לאורך הדורות עולות הבנות שונות של 'תוהו' ושל 'תוהו ובוהו', ונראה שלפחות חלקן משקפות מסורות קדומות. מן ההבנות הקדומות יחסית נזכיר את 'תוהו' כמקום המצוי מעבר לארץ המיושבת, את 'תוהו' כמקור הרוע ואת 'תוהו' כמים קדמונים.

ומניין המשמעות המוכרת לנו כיום?

משמעות זו קשורה כנראה למונח היווני כָּאוֹס, המציין ביסודו את המצב הראשוני של היקום: דבר חסר צורה, חלל אין־סופי. השימוש הראשון המוכר במונח ביוונית הוא בתאוגוניה של הסיודוס (המאה השמינית לפנה"ס) העוסקת בין השאר בסיפור היווצרות העולם.

עם התפתחותן של התאוריות הפילוסופיות בדבר היווצרות העולם, קיבל המונח כָּאוֹס משמעות חדשה. אצל המשורר הרומי אובידיוס (ראשית הספירה) הכאוס מציין ערבוביה מוחלטת של ארבעת היסודות החומריים של היקום: אוויר, מים, אדמה ואש, ומכאן התפתח בהמשך השימוש במילה כאוס ביוונית ובלשונות אירופה לציון ערבוביה כללית, אי־סדר מוחלט.

השפעת התפיסות היווניות על הבנת המושג המקראי 'תוהו ובוהו' ניכרת בכמה פרשנויות מימי הביניים, כגון בפירוש רבנו בחיי בן אשר (המאה הי"ג) לפסוק מבראשית, שבו נזכר חומר היולי ונזכרים ארבעת היסודות. עוד ניכרת ההשפעה בצירוף הקבלי עולם התוהו. מקורו של צירוף זה בספרות חז"ל ושם משמעו 'עולם של הבל', העולם שלנו כפי שהיה לפני מתן תורה. אבל בקבלה 'עולם התוהו' הוא מצב כאוטי, העולם כפי שהיה בטרם הונהגו סדרי יצירה.

למן ספרות ההשכלה (המאה הי"ט) אנו מוצאים שימוש חופשי בצירוף 'תוהו ובוהו' לציון חוסר סדר קיצוני כבלשון ימינו. למשל:

  • "הנה השיגו בחצי המאה השמנה עשרה, אוצר כל חמדה וידיעות נכונות על אודות דברי התולדה. אבל ידיעתה בימים ההם היתה עוד תהו ובהו והיתה חסרה שטּה וסדר יפה" (מנדלי מוכר ספרים, 'תולדות הטבע' א, 1862).
  • "בעת אשר דרכי המסחר היו אבלות, להקונה לא היה מוכר והמוכר חפש אחרי קונים, עובדי האדמה לא יכלו מכור יתר יבולם, ובארצות רבות היה רעב, ובכלל בכל סדרי המסחר היה תהו ובהו" (נחום סוקולוב, 'שנאת עולם לעם עולם', 1882).

תוהו ובוהו, תהה ובהה

במקורות שונים, ובהם מדרש בראשית רבה (ב, ב) והתרגום המיוחס ליונתן, נקשר הצירוף 'תוהו ובוהו' אל הפעלים תָּהָה ובָהָה ומתפרש 'והארץ הייתה תּוֹהָה וּבוֹהָה'. הקישור לפועל תָּהָה מוכר גם מפירוש רש"י: "תהו לשון תמה ושממון, שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה". גם כיום קושרים בין הדברים, אך מקובל יותר לומר שהפעלים תָּהָה ובָהָה – המתועדים לראשונה בספרות חז"ל ­– נגזרו מן המילים תֹּהוּ ובֹהוּ, ולא להפך. כך או כך הקשר הזה דומה לקשר שבין המילה שְׁמָמָה לפועל הִשְׁתּוֹמֵם ובין המילים שָׁוְא ושׁוֹאָה לפועל הִשְׁתָּאָה.

[post_title] => פרשת בראשית – תוהו ובוהו [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%91%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%99%d7%aa-%d7%aa%d7%95%d7%94%d7%95-%d7%95%d7%91%d7%95%d7%94%d7%95 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2018-11-03 16:37:02 [post_modified_gmt] => 2018-11-03 14:37:02 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=11993 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב) בעברית בת ימינו מכנים לעיתים אי־סדר מוחלט בשם 'תוהו ובוהו'. אך אין זו משמעותו המקורית של הצירוף מספר בראשית. המשמע היסודי של תֹּהוּ הוא המשך קריאה >>