WP_Post Object
(
    [ID] => 45286
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2020-11-02 12:22:08
    [post_date_gmt] => 2020-11-02 10:22:08
    [post_content] => תְּפִלָּה היא אמירת דברי בקשה ותחינה לפני האל. המילה רווחת בתנ"ך בספרי הנביאים והכתובים: "תְּהִי נָא אׇזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה" (נחמיה א, ו).

תפילה היא שם הפעולה של הפועל הִתְפַּלֵּל; שניהם גזורים מן השורש פל"ל. גיזרון השורש שנוי במחלוקת שכן לבד מתחינה ובקשה הוא בא גם בהקשרים אחרים כמו ציפייה: "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי" (בראשית מח, יא) או משפט: "וְנָתַן בִּפְלִלִים" (שמות כא, כב), ואף בלשונות שמיות אחרות הוא יוצא למשמעויות שונות. רבים עסקו בהוראתו של השורש פל"ל ולרוב מוסכם כי כלל ההוראות נתפצלו מהוראה יסודית אחת; נביא אפוא כמה מן הדעות.

יש מן החוקרים שקשרו אותו לשורש פל"י בערבית ובארמית שעניינו 'עיון ובדיקה',[1] וכשם שהשופט מעיין ומהפך בטענותיהם של בעלי הדין, כן אדם העומד בתפילה בודק ומפשפש במעשיו. חוקר לשון חז"ל חנוך ילון ייחד דיון ארוך לשורש פל"ל וקבע כי עיקר הוראתו הוא תיאור תנועת הגוף – "מעין נענוע, כפיפה" –  ולשיטתו זו גם ההוראה המקורית של השורש המקביל בארמית ובערבית צל"י. הוא מראה כי בתנ"ך פעלים רבים מן הסוג הזה משמשים בהקשר של תפילה: התנפל, כרע, השתחווה, קד ואולי גם התחנן. לעומת זאת הבלשן חיים רבין הציע כי מובנו הבסיסי של השורש הוא 'דיבר', 'התווכח', ואחרים נוטים להסכים עימו.

לצד השימוש הרגיל במובן הכללי של שבח ותחינה נתייחדה בלשון חכמים המילה תפילה לציון סדר מסוים של ברכות ופרקי מקרא (ולעיתים גם פיוטים) הנאמרים בזמנים קבועים, כגון תפילת השחר, תפילת המוספין ותפילת הדרך. לא זו אף זו, המילה תפילה לבדה משמשת פעמים הרבה לציון תפילת שמונה עשרה, בדומה למה שקרה למילה הכללית בְּרִית, המציינת בספרות חז"ל גם 'ברית מילה'.
תפילות ותפילים
צורת הרבים של תפילה היא תְּפִלּוֹת והיא נקרית פעם אחת בתנ"ך: "כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי" (תהלים עב, כ). בלשון חכמים היא רגילה למדי: "תפילות מאבות לְמָדוּם" (ירושלמי ברכות ד, א; ז ע"א).

מלשון המשנה ואילך משמשת גם צורת הרבים תְּפִלִּים (או תְּפִלִּין) והיא יוצאת למשמעות אחרת: תשמיש קדושה בצורת שתי קוביות קטנות של עור שחור המכילות כל אחת קלף שכתובות בו פרשיות מן התורה. ואומנם צורות רבים כפולות, כלומר הן בסיומת ־ִים הן בסיומת ־וֹת, היא תופעה ידועה בעברית לדורותיה (מועדים–מועדות, מסמרים–מסמרות, גוזלים–גוזלות וכיו"ב), אלא שבמקרה זה ההבדל הצורני משמש גם לבידול משמעות: 'תפילים' (תשמיש הקדושה) ו'תפילות'; מקרים דומים הם: 'תהלים' (שם הספר) ו'תהילות', עולמים (לציון 'נצח') ו'עולמות'. כמו 'תפילות', גם 'תפילים' או 'תפילין' מינן נקבה: תפילין גסות, תפילין דקות, תפילין חדשות ומהודרות וכיו"ב.

לפי זה 'תפילה' במובן תשמיש הקדושה התגלגלה מן ההוראה המקובלת יותר של 'סדר תפילה'. עם זאת יש הסוברים כי למילה תפילין אין דבר עם 'סדר תפילה' ועם השורש פל"ל. לשיטתם המילה 'תפילין' גזורה מן השורש תפ"ל, הקרוב אל השורש טפ"ל שעניינו 'הדבקה', 'חיבור' (כהוראת הפעלים טָפַל ונִטְפַּל), על שום קוביות התפילין המוצמדות אל הגוף – האחת נקשרת ברצועת עור אל הראש והאחרת אל היד.[2]
תפילה ותפילין
בלשון המשנה תשמיש קדושה זה בא בצורת היחיד 'תפילה': "תפילה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד" (משנה מנחות ד, א), ואולם מן התלמוד הבבלי ואילך משמשת צורת הרבים 'תפילין' לציון כל אחת מן היחידות: תפילין של יד לצד תפילין של ראש.[3] עדות מעניינת לתפיסת השם 'תפילין' כצורת יחיד יש מלשון הדיבור שבפי יהודי תימן: הריבוי הכפול תפילונות או תפילנות היה מקובל בה לציון כמה זוגות תפילין.

_________________________________
[1] אף בלשון חכמים באים הפעלים פָּלָה ו־פִּלָּה במשמעות זו, אך רק בהקשר של הסרת כינים (מן השיער או הבגדים).
[2] בתנ"ך נזכרות בהקשר הזה המילים 'אות' ו'טוטפות': "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח). מקור המילה טוטפות (ביחיד: טוֹטֶפֶת) לא הוברר דיו. היא נקרית גם בלשון המשנה: "לא תצא אשה [בשבת] לא בחוטי צמר... ולא בטוטפת" (שבת ו, א) ונראה שהיא מציינת אביזר המונח בחזית הראש לשם קישוט.
[3] למעט הביטוי "בין תפילה לתפילה" שנשתמר בצורה המקורית ונועד להבליט את ההבדל בין שני החלקים.
    [post_title] => תפילה ותפילין
    [post_excerpt] => מה הקשר בין תְּפִלָּה (פנייה אל האל) ובין פלילים? והאם התפילין שמניחים בתפילת שחרית קשורות לתפילה שמתפללים או שעניינן אחר?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%aa%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%aa%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-01-06 14:15:11
    [post_modified_gmt] => 2022-01-06 12:15:11
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=45286
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 21597
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2017-06-04 11:08:18
    [post_date_gmt] => 2017-06-04 08:08:18
    [post_content] => 
א. מה צורת היחיד – תשובות

1. גִּילָאִים
תשובה: גִּילַאי
ברשימת מונחים בפסיכולוגיה חברתית שפרסמה האקדמיה בשנת תשי"ט (1959) באה המילה גִּילָאִים כחלק מן המונח "קבוצת גילאים", והיא מכוונת לקבוצה של בני אותו גיל. את צורת היחיד גִּילַאי נקט איש הלשון יצחק אבינרי, לפי עדותו, כבר בשנת תר"ץ. המילה גִּילַאי חודשה בהשראת "עולמי גילאי" שבתלמוד הבבלי וכפירושו של רש"י: "בחורים בני גיל אחד" (זבחים טז ע"ב. גרסה אחרת: "גולאי"). כמו שקורה לעיתים, מילה מחודשת תופסת את מקומה של מילה ותיקה ממנה. כך פשטה המילה 'גילאים' במקום גִּילִים – צורת הרבים המתבקשת של גִּיל (כמו שיר–שירים, דין–דינים). אם כן במקום לומר 'הפעילות מתאימה לכל הגילאים' נֹאמר 'הפעילות מתאימה לכל הגילים' או 'לכל גיל' להרחבה: גילאים.
2. מוֹתָרוֹת
תשובה: מוֹתָר
המילה מוֹתָר – משורש ית"ר – מצטרפת למילים אחרות משורשי פ"י באותו המשקל: מוֹלָד, מוֹרָד, מוֹשָׁב ועוד. למילה מוֹתָר כמה משמעויות, ובהן 'שפע', 'תועלת', 'ההפך ממחסור': "מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר, וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר" (משלי יד, כג). בימי הביניים נוספה למילה המשמעות 'דבר מיותר', 'תענוג שאינו הכרחי' – לרוב בצורת הרבים מוֹתָרִים או מוֹתָרוֹת. כיום רגילה הצורה מוֹתָרוֹת בלבד, ומקובל לנקוט אותה גם כשמדובר בדבר יחיד, כגון 'באותם הימים מכונית פרטית עדיין נחשבה מותרות'.
3. עֲדָשִׁים
תשובה: עֲדָשָׁה
עֲדָשִׁים היא צורת הרבים של עֲדָשָׁה (ולא "עָדָשׁ"), כפי שתאנים היא צורת הרבים של תאנה. ובדומה להם גם חיטים–חיטה, שְׂעורים–שעורה, שקמים–שקמה ועוד רבים. אם כן מינה של המילה 'עדשים' הוא נקבה: עדשים כתומות, עדשים ירוקות, עדשים מבושלות. להרחבה: עדשה ועדשים.
4. עֲוִיתוֹת
תשובה: עֲוִית
מקור המילה עווית בתלמוד הבבלי. בדברים ב, כג נזכר עם בשם עַוִּים, ועל שם זה נאמרר בתלמוד: "שכל הרואה אותם אוחזתו עוית" (חולין ס ע"ב), ומפרש רש"י: "עוית – רתת וחלחלה".

5. פַּרְפְּרָאוֹת
תשובה: פַּרְפֶּרֶת
פרפרת היא מאכל לתיבול הפת, תוספת למזון העיקרי, ומכאן – קינוח. בהשאלה פרפראות הן דברים קלים ומשעשעים שבאו כתוספת לעניינים אחרים: "רבי אליעזר בן חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, תקופות וגמטריאות – פרפראות לחכמה" (משנה אבות ג, יח).
6. קִטְנִיּוֹת
תשובה: קִטְנִית
צורת היחיד קִטְנִית מוכרת כבר מן המשנה, למשל: "הבורר קטנית ביום טוב" (ביצה א, ח).
7. שׁוּלַיִם
תשובה: שׁוּל
צורת היחיד שׁוּל משמשת בעיקר בלשונם של אנשי המקצוע בתחום התחבורה ומאפשרת לדייק בתיאור של אירועים ובניסוח של תקנות תעבורה. במונחי האקדמיה צורת היחיד הזאת מצויה החל במילון למונחי הנדסת דרכים משנת תש"ן, 1990. בשימוש הכללי נוהגים לומר שׁוּלַיִם גם כשמתכוונים לצד אחד של הכביש או של הדף.
8. תְּהִלִּים
תשובה: תְּהִלָּה
בתנ"ך עצמו אין עדות לשם הספר, אך נראה שחלקים ממנו היו כלולים בקובץ מזמורים בשם "תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי" (תהלים עב, כ). על פי האנציקלופדיה המקראית שם החיבור 'תהלים' בא לראשונה במגילת תהלים מקומראן שבה נאמר על דוד "ויכתוב תהלים". השם תְּהִלִּים הוא צורת רבים של תְּהִלָּה – שכן רבים מן המזמורים בספר הם שבח לאל (והשורש הל"ל חוזר בו הרבה). למעשה נוצר כאן בידול בין הצורה תְּהִלּוֹת ובין הצורה תְּהִלִּים: הצורה תְּהִלּוֹת נשארה צורה כללית והצורה תְּהִלִּים נתייחדה לשם הספר (פה ושם אפשר לראות שהיה בעבר שימוש גם ב'תהלות' לשם הספר).
על ריבוי של מילים בנקבה בצורן הרבים ־ים ראו סיומת הרבים בין קביעות להתרוצצות.
9. תְּפִלִּין
תשובה: תְּפִלָּה
המילה תְּפִלִּין היא ריבוי של המילה תְּפִלָּה. צורת היחיד תפילה במשמעות הזאת עדיין משמשת בלשון התנאים (כגון 'תפילה של ראש', 'תפילה של יד'). היה מקובל להסביר כי חל כאן מעתק משמעות – כיוון שאת התפילין מניחים בעיקר בשעת התפילה, קיבלו הטוטפות את השם תפילה. הריבוי הזכרי ־ין (תפילין ולא תפילות) נועד להבחין בין התפילין שמניחים ובין התפילות שמתפללים. ואולם לאחרונה התקבלה הדעה כי התפילין אינם קשורים למילה תפילה. השורש "תפל" בא בארמית הסורית במשמעות קשר, ובמיוחד במשמעות תכשיט קשור או מלופף על גוף האדם. כיוון שהמילה טוטפת גם היא בעיקר תכשיט למצח (משנה שבת ו, א) הרי שהמשמעות של תכשיט וקשר הולמים את התפילין.
10. גֶּחָלִים
תשובה: גַּחֶלֶת
צורת היחיד "גֶּחָל" היא גזירה מוטעית לאחור מצורת הרבים.


ב. מה צורת הרבים – תשובות

 	
אֵזוֹר – אֵזוֹרִים / אֲזוֹרִים
הצירי שבמילה אֵזוֹר הופך לחטף פתח בגלל התרחקות ההברה המוטעמת.
 	
בִּקְתָּה – בִּקְתּוֹת / בְּקָתוֹת
בְּקָתוֹת, אבל בנסמך בִּקְתוֹת־(חומר). כך בכל המילים מן המשקל הזה: שִׂמְלָה, שְׂמָלוֹת, שִׂמְלוֹת־(ערב); מִלְגָּה, מְלָגוֹת, מִלְגוֹת־(קיום); גִּבְעָה, גְּבָעוֹת, גִּבְעוֹת־(חול).
 	
רֵאָיוֹן – רֵאָיוֹנוֹת / רַאֲיוֹנוֹת
המילה רֵאָיוֹן שייכת למשקל פִּעָלוֹן, כמו זִכָּרוֹן, שִׁגָּעוֹן, אלא שיש בה תשלום דגש: צירי במקום חיריק לפני האל"ף שאיננה מקבלת דגש. בריבוי של משקל פִּעָלוֹן אין דגש ויש שווא ולא קמץ: זִכְרוֹנוֹת, שִׁגְעוֹנוֹת. צורת הרבים של רֵאָיוֹן הייתה אמורה אפוא להיות *רִאְיוֹנוֹת, אך בגלל העיצור הגרוני אל"ף יש פתח במקום החיריק וחטף פתח במקום השווא.
 	
דְּלַעַת – דְּלוּעִים / דִּלְעִיּוֹת
הצורה דלועים מקורה בלשון חכמים. דומה לה צורת הרבים של שְׁעוּעִית – שְׁעוּעִים.
 	
חוֹבֶרֶת – חוֹבְרוֹת / חוֹבָרוֹת
חוֹבֶרֶת–חוֹבָרוֹת כמו כּוֹתֶרֶת–כּוֹתָרוֹת, חוֹתֶמֶת–חוֹתָמוֹת.
 	
מַחְשֵׁב – מַחְשְׁבִים / מְחַשְּׁבִים
מַחְשֵׁב–מַחְשְׁבִים כמו מַסְמֵר–מַסְמְרִים. לעומת זאת הצורה מְחַשְּׁבִים היא ריבוי של מְחַשֵׁב (צורת ההווה של הפועל חישב).
השוו: מַסְמֵר–מַסְמְרִים, מַבְרֵג–מַבְרְגִים.
 	
מִקְטֹרֶן – מִקְטָרְנִים / מִקְטוֹרָנִים
הקמץ בטי"ת הוא קמץ קטן, כלומר תנועת o.
 	
קֵיסָם – קִסְמִים / קֵיסָמִים
מקור המילה קיסם בלשון חז"ל ויש לה כמה מסורות ניקוד והגייה. במונחי האקדמיה נקבעה הצורה התקנית קֵיסָם וברבים קֵיסָמִים.

חזרה לחידון
    [post_title] => חידון מה היחיד? מה הרבים? - פתרונות
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%97%d7%99%d7%93-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-06-02 11:49:40
    [post_modified_gmt] => 2020-06-02 08:49:40
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=21597
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 165
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-11-20 09:43:40
    [post_date_gmt] => 2012-11-20 07:43:40
    [post_content] => 
נמשיך בדרכנו זו, ואני תקווה שנצליח, סיים הנואם את דבריו הנרגשים.
'אני תקווה' הוא ביטוי שראשיתו בספרות העברית מן המאה התשע־עשרה. ככל הנראה נוצר ביטוי זה בהשראת ביטוי דומה בלשון המקרא ומתוך ניסיון לחקות את סגנונה של לשון זו. במזמור תהלים קט נאמר: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ... תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה". מקובל לפרש את המילים "ואני תפילה" במשמעות 'אני מתפלל' (בימי הביניים היו שפירשו: 'אני איש תפילה'), ומכאן כנראה נולד הצירוף 'אני תקווה' במשמעות 'אני מקווה'.

משפטים שבהם במקום נשוא שהוא פועל או שם תואר עומד נשוא שהוא שם עצם מופשט מוכרים ממקומות נוספים בתנ"ך: "וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב), "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה" (שמות יז, יב), "וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם" (שמואל א כה, ו), "אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר" (מלכים א י, ו), "וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה" (יחזקאל טז, ז), "אַל תְּהִי מֶרִי" (יחזקאל ב, ח) ועוד. משפטים במבנה זה יוצרים זהות בין הנושא ובין הנשוא: אני = תפילה; ידיו = אמונה וכו'. זהו אפוא כלי רטורי המעצים את הקשר בין השם לתואר או בין השם לפעולה – כאילו האדם המתפלל הוא עצמו תפילה, ובמשפט 'אני תקווה' – כאילו האדם המקווה הוא עצמו תקווה.

החל בספרות ימי הביניים אפשר למצוא את השימוש בביטוי 'אני תפילה' בתוספת פסוקית לוואי כבימינו, כגון "ואני תפלה לאלוהים שלא אכשל בדבר הלכה ולא אומר על טהור טמא ולא על טמא טהור" (שו"ת תשב"ץ מן המאה החמש־עשרה). את הביטוי 'אני תקווה' אנו מוצאים בספרות העברית החדשה. כך למשל בספרו של אברהם מאפו 'אהבת ציון' – ספר מן המאה התשע־עשרה אשר נכתב במכוון בסגנון מקראי – אומר גיבור הספר אמנון: "ואני תקוה, כי בוא יבוא חלום חננאל!" (הפיסוק על פי מהדורת דביר, עמ' לד).

בימינו יש הנוקטים את הביטוי הקרוב 'כולי תקווה'. במבנה זה הזהות בין האדם לתקוותו מודגשת עוד יותר, והשוו לביטויים 'כולי דאגה', 'כולי ציפייה' (זה גם מבנהו של הביטוי 'כולי אוזן', שנוצר בהשפעת ביטויים דומים בלשונות אירופה).

יש המסתייגים מן השימוש במבנים המליציים 'אני תקווה' ו'וכולי תקווה' וממליצים לנקוט תמיד את המבנה הפשוט 'אני מקווה'. יש שאינם נרתעים מן המליצות האלה, ויש הנוקטים דרך אמצעית ומשתמשים בצירופים אלו ודומיהם רק בהקשרים רשמיים וחגיגיים. מכל מקום אין מדובר בשאלה של תקן, אלא בשאלה של סגנון וטעם אישי.
    [post_title] => אני תקווה
    [post_excerpt] => יש המסתייגים מן השימוש במבנים המליציים 'אני תקווה' ו'וכולי תקווה' וממליצים לנקוט תמיד את המבנה הפשוט 'אני מקווה'. יש שאינם נרתעים מן המליצות האלה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-06-01 23:51:23
    [post_modified_gmt] => 2021-06-01 20:51:23
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=165
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)