הדף בטעינה

על המילה שָׂשׂוֹן

במילון

 (ללא ניקוד: ששון)
מיןזכר
שורששׂושׂ/שׂישׂ
נטייהשְׂשון־

הגדרה

  • שִׂמחה

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

ציור של עין ודמעה - "בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה" (איכה את ב)

מילות נחמה: משוש, פדות, ארוכה, קמעה

WP_Post Object
(
    [ID] => 5334
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2013-07-28 13:19:35
    [post_date_gmt] => 2013-07-28 10:19:35
    [post_content] => מָשׂוֹשׂ

המילה משוש פירושה שמחה, והיא נפוצה למדי בתנ"ך. למשל: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (ישעיהו סב, ה); "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (ישעיהו סו, י). לצד משוש יש במקרא גם שָׂשׂוֹן – ומילה זו היא המוכרת יותר בעברית החדשה. מילת שמחה נוספת מאותו השורש מצויה במדרש: "בעשרה לשונות של שמחה נקראו ישראל: גִּילָה, שִׂישָׂה, שִׂמְחָה, רִנָּה, פְּצָחָה, צָהֳלָה, עֶלְצָה, עֶלְזָה, חֶדְוָה, תְּרוּעָה... שׂישׂה – 'שוש אשיש בה''." הפועל הוא בבניין קל: שָׂש, יָשִׂישׂ (בימינו גם יָשׂוּשׂ), שִׂישׂוּ.

פְּדוּת

המילה פדות מוכרת לנו מן המקרא, ופירושה הצלה, גאולה. למשל: "הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל" (ישעיהו נ, ב). הפועל פָּדָה פירושו הציל, גאל: "כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ" (ירמיהו לא, י). פָּדָה פירושו גם 'נתן כופר תמורת מישהו או משהו', ויש הסוברים כי זו משמעותו היסודית. למשל: "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות יג, יג) – מצווה המכונה למן ימי הביניים 'פדיון הבן'. בתנ"ך פִּדְיוֹן הוא מתן כופר נפש: "אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו" (שמות כא, ל). מכאן גם 'פדיון שבויים' – שחרור שבויים באמצעות כופר או מילוי דרישות השובים. כיום פדיון רוֹוח בהקשר כספי, כגון פדיון יומי (כסף שנכנס תמורת סחורות), פדיון ימי מחלה (כסף תמורת ימי מחלה שלא נוצלו). מילים מן השורש פד"י מציינות אפוא גאולה או כופר, ויש שהשניים כרוכים זה בזה: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א, כז).

אֲרוּכָה

ארוכה היא רפואה, וליתר דיוק העור המגליד על הפצע. במקרא המילה משמשת בהקשרים מושאלים. כך למשל ירמיהו מנבא על ציון: "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ" (ל, יז), וישעיהו מבטיח: "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח" (נח, ח). דווקא בספרות חז"ל המילה משמשת במשמעות המוחשית: "שיעור הבשר כדי לעלות ארוכה" (משנה כלים א, ה). בימינו משמשים בלשון הספרותית הביטויים המקראיים 'עלתה ארוכה', 'העלה ארוכה' או 'צמחה ארוכה' הן במשמעות מרפא למחלה ממש הן בהקשרים מושאלים.

קִמְעָה

המילה קמעה פירושה מעט, קצת. מקור המילה בארמית והיא אחות למילה קֹמֶץ. החילוף בין ע ארמית ל־צ עברית מוכר למשל במילים ארעא וארץ. המילה קמעה רגילה בספרות חז"ל, בכתיבים שונים (ובהם גם קימאה באל"ף). לעיתים היא באה בהכפלה – 'קמעה קמעה' – במשמעות 'לאט לאט'. מסופר על ר' חייא ועל ר' שמעון בן חלפתא שהיו מהלכין בבקעת ארבל. "ראו אילת השחר שבקע אורה" – אמר ר' חייא לר' שמעון בן חלפתא: "כך היא גאולתן של ישראל – בתחילה קמעה קמעה. כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר [=מאירה]".

[post_title] => מילות נחמה: משוש, פדות, ארוכה, קמעה [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%97%d7%9e%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-02-24 15:26:37 [post_modified_gmt] => 2019-02-24 13:26:37 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5334 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של שני זוגות: שני בנים ושתי בנות לפני תיבת נוח

טובים השניים

WP_Post Object
(
    [ID] => 1025
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-05-09 10:49:00
    [post_date_gmt] => 2012-05-09 07:49:00
    [post_content] => ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם.

זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה על אותה מילה. כך במקרא כגון "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ  גְּבֹהָה גְבֹהָה", וכך גם בימינו: 'חרש חרש', 'משהו־משהו' ועוד ועוד. יש חזרות שבאה בהן מילת יחס להדגשתה של תכונה: 'דק מן הדק', 'קלה שבקלות'. חזרות מעצימות אחרות הן במבנה של סמיכות, למשל הצירופים 'שיר השירים', 'הֲבֵל הבלים' שבספר הספרים – שבהם המילה הראשונה באה ביחיד, והצירופים מלשון חז"ל 'תִּלֵּי תלים', 'פלאי פלאים' – שבהם המילה הראשונה באה ברבים. בצירופים כגון 'דורֵי דורות', 'קוֹלֵי קולות' צורת הנסמך (קולֵי־) מבוססת על סיומת הרבים ־ִים ולא על הסיומת המתבקשת ־וֹת (קולות־), וכך במקום סתם חזרה ('קולות קולות') נוצרת צורת סמיכות מובהקת. בימינו נוצרו צירופים נוספים מעין אלו, ובהם 'סודי סודות', 'קַלֵּי קַלּוּת', ואף 'חינֵי חינם', 'בזיל הזול'. ויש גם צירופים שנוצרים לצורך שעה כגון 'המצאת ההמצאות'.

יש זוגות שבהם המילה השנייה היא צורת בינוני הזהה בשורשה למילה הראשונה, כגון בצירופים המקראיים 'יָשָׁן נוֹשָׁן', 'חֲכָמִים מְחֻכָּמִים', ובצירופים מאוחרים יותר שנוצרו על פיהם כגון 'צרה צרורה', 'טיפש מטופש'. בצירופים אלו המילה השנייה היא שם תואר לראשונה. במקרים אחרים באה בין שתי המילים ו' החיבור: בתנ"ך יריחו 'סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת', בהגדה של פסח יש 'טובה כפולה ומכופלת', ובימינו אנשים 'מודים ומתוודים' שהם 'שונים ומשונים' ואף 'זרים ומוזרים'.

זוגות רבים מבוססים על מילים נרדפות. הצמדים 'עני ואביון', 'חכם ונבון', 'צר ואויב', 'שָׂמֵחַ וטוב לב' הם רק מעט מן השפע שמעמיד לרשותנו התנ"ך, ואליהם מצטרפים צמדים על דרך השלילה: 'לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ', 'לא ינום ולא יישן'. מלשון חז"ל ירשנו את 'סליחה ומחילה', 'בושה וכלימה', 'בור ועם הארץ', ובתקופה מאוחרת יותר נוצרו 'אך ורק', 'אֵי לכך ובהתאם לזאת'. לרוב בהצטרף יחד שתי מילים או יותר המילה הקצרה היא הפותחת את הצירוף, על פי הכלל 'כל הקצר קודם': 'אות ומופת', 'חן וחסד ורחמים'.
בשירה המקראית ובספרות המקראית המאוחרת יש שהמילים הנרדפות יוצרות מבנה של סמיכות: 'עב הענן', 'מעון ביתך', 'חכמת בינה', 'מְטַר גשם'.

פעמים הרבה צמדי המילים הנרדפות (או הקרובות) מבוססים על דמיון צליל ומשקל, כגון 'בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה', 'רעשו וגעשו', 'עָפָר וָאֵפֶר', 'על כל צַעַד ושַׁעַל', 'טְעָנוֹת ומַעֲנוֹת', 'הערות והארות'. רבים מהם פותחים באותה האות: מן המקרא – 'הוד והדר', 'מפוזר ומפורד', 'נע ונד', 'סופה וסערה', 'ענן וערפל', 'ששון ושמחה', 'שוד ושבר', 'שיג ושיח' ועוד; ובספרות המאוחרת יותר – 'נסים ונפלאות', 'כדת וכדין', 'בעת ובעונה אחת', 'חד וחלק' ועוד. אחרים דומים דווקא בסופם: 'תֹּהוּ וָבֹהוּ', 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה', 'מר ונמהר' (מן המקרא); 'מלחמת גוג ומגוג' (בספרות חז"ל); 'תם ונשלם', 'שריר ובריר' (בספרות הגאונים); 'נהיר ובהיר' (בהשגות הראב"ד מהמאה ה־12); וחידושי ימינו: 'קר ומנוכר', 'יעיל ומועיל'.

תופעה של דמיון צליל ומשקל יש גם בצמדי ניגודים – הפכים או משלימים. כאלו הם הצמדים שירשנו מן המקורות: חלבון וחלמון, כֹּד וחֹד (שני קצות הבֵּיצה: המעוגל והמחודד), רֶכֶב ושֶׁכֶב (שתי אבני הרחיים – העליונה והתחתונה), וגם בימינו: תדיר ונדיר, קעור וקמור, רצוי ומצוי, סיכויים וסיכונים, יצוא ויבוא, שקע ותקע (שני הצמדים האחרונים מחידושיו של ביאליק).

לסיום נייחל ונאחל שיתקיים בנו הכתוב: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה, י).

כתבו: רונית גדיש ותמר כץ

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => טובים השניים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-01-16 12:49:08 [post_modified_gmt] => 2020-01-16 10:49:08 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1025 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>
שלושה אנשים חוגגים ועל החולצות כתוב: ששון, גילה, רינה

מרבים בשמחה

WP_Post Object
(
    [ID] => 1000
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-03-06 14:21:00
    [post_date_gmt] => 2011-03-06 12:21:00
    [post_content] => 

העברית עשירה למדי באוצר מילותיה בתחום השמחה. עושר זה בא לידי ביטוי באבות דרבי נתן: "עשרה שמות נקראת שמחה, אלו הן: ששוןשמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה" (פרק לד). שש מן המילים האלה באות גם בברכה השביעית בשבע ברכות הנישואין: "...אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדוָה, אהבה ואחוָה ושלום ורעות".

נפתח כמובן בשִׂמְחָה. מילים מן השורש שמ"ח רווחות מאוד כבר בתנ"ך – כמאתיים ושבעים מופעים. בפורים השמחה קשורה קשר הדוק ליין, קשר המודגש במגילת אסתר: "וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (אסתר ט, יז), שהרי כידוע "יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹש" (תהלים קד, טו). מהשוואה ללשונות שמיות אחרות עולה כי שָׂמַח מציין ביסודו עלייה ושגשוג, בדומה לצָמַח.[1] גם בספר משלי יש עדות למשמעות זו: "אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ" (יג, ט).

מקצת מילות השמחה קשורות להשמעת קול. כך הוא הפועל צָהַל, המציין בין השאר את קולו של הסוס. גם השורש רנ"ן מציין השמעת קולות מסוגים שונים: אדם שהבריות מְרַנְּנוֹת אחריו הוא אדם שמפיצים שמועות נגדו, והמילה רִנָּה יכולה לציין גם תפילה וצעקה: "שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי, הַקְשִׁיבָה תְּפִלָּתִי" (תהלים סא, ב). אך שימושם העיקרי של צהל ורנן היה לציון קולות של שמחה, ומכאן הם קיבלו משמעות של שמחה גם בלי קשר להשמעת קול. במגילת אסתר נאמר: "וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה" (ח, טו), ובישעיהו: "צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (יב, ו).

מילות שמחה אחרות קשורות לתנועה. את גִּיל מקובל לקשור לפועל בערבית המציין סיבוב ולפועל באחת מלשונות אתיופיה המציין ריקודים ושירה. שורשה של המילה דִּיצָה מציין בעברית ובלשונות שמיות נוספות גם קפיצה וניתור, ויש הסוברים שהפועל שָׂשׂ – אביהם של המָשׂוֹשׂ והשָׂשׂוֹן – מציין ביסודו ריצה ותנועה של הגוף.

עוד מילה שמֵחה היא המילה חֶדְוָה, אשר חדרה ללשוננו מן הארמית. העליזוּת והעליצוּת שייכות גם הן לתחום השִמחה, ולדעת רבים מקורן בשורש יסודי אחד, שכן העיצורים ז ו־צ קרובים בהגייתם ונוטים להתחלף ביניהם, כגון בצמד זָעַק–צָעַק.

שמות פרטיים רבים לקוחים מתחום השמחה – אם משום שההורים רוצים לבטא את שמחתם על הולדת הילד, אם משום שהם רוצים שהשם יהיה איחול לעתיד. כאלו הם השמות ששון, שמחה, עליזה, דיצה, חדווה, גיל, גילי, גילה ויָגֵל. פורה במיוחד הוא השורש רנ"ן אשר ממנו נגזרו השמות רן, רון, ירון, רונן, רונית, רוני, רינה, רינת, רננה ועוד.

יש שהשמחה מובעת על ידי דימויים ומטפורות מתחומים אחרים. אחד מהם הוא תחום האור, כפי שאפשר ללמוד מן התקבולות בספר תהלים: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (צז, יא), "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם" (יט, ט). כך כמובן גם בפסוק הידוע ממגילת אסתר: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" (ח, טז). כן תהיה לנו.

כתבה: תמר קציר (כץ)

[1] כך הוא למשל השורש شمخ בערבית.

קובץ להדפסה [post_title] => מרבים בשמחה [post_excerpt] => העברית עשירה למדי באוצר מילותיה בתחום השמחה. עושר זה בא לידי ביטוי באבות דרבי נתן: "עשרה שמות נקראת שמחה, אלו הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה" (פרק לד). [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-03-11 14:24:52 [post_modified_gmt] => 2020-03-11 12:24:52 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1000 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

העברית עשירה למדי באוצר מילותיה בתחום השמחה. עושר זה בא לידי ביטוי באבות דרבי נתן: "עשרה שמות נקראת שמחה, אלו הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה" (פרק לד).
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך שָׂשׂוֹן ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>