הדף בטעינה

על המילה שַׁלְוָה

בתשובות באתר

סיפורה של מילה

ישליו אוהבייך

WP_Post Object
(
    [ID] => 1717
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-08-01 16:19:37
    [post_date_gmt] => 2011-08-01 13:19:37
    [post_content] => "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" – כך מברכים עולי הרגל את העיר ואת יושביה במזמור תהלים קכב. "שאלו שלום ירושלים" – דִּרשו את שלומה של העיר. ומה פירוש "ישליו אוהביך"? אוהבייך יִשְׁלְווּ, יהיו שלווים. המילים שָׁלֵו ושַׁלְוָה שייכות לשורש של"ו, והפועל יִשְׁלָיוּ – לשורש של"י. שורשים אלו מתחלפים ביניהם, וככל הנראה של"ו הוא השורש המקורי.

המשמעות הכללית של השורש של"ו / של"י היא מנוחה ורוגע. בתנ"ך באה פעם אחת הצורה שַׁלְוִי שפירושה שַׁלְוָתִי: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם" (תהלים ל, ז), וככל הנראה מדובר בנטייה של המילה שֶׁלֶו. מילה נוספת שאולי שייכת לענייננו היא שֶׁלִי: יואב שר צבאו של דוד הטה את אבנר בן נר מדרכו כדי לדבר אתו בַּשֶּׁלִי (שמואל ב ג, כז), ורד"ק מפרש 'בשלי' – בשלום, מלשון ישליו. וגם אַשְׁלָיָה מן השורש הזה – שקט שיסודו בטעות, תקוות שווא. המילה אַשְׁלָיָה חדשה היא, אך היא מבוססת על הפועל הִשְׁלָה שמקורו בתנ"ך. פועל זה בא בסיפור האישה שאלישע החיה את בנה (מלכים ב ד, כח): "לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי", היא אומרת כשהיא מבקשת מאלישע שלא יעורר בה תקוות שווא.

יִשְׁלָיוּ היא צורת הפסק, כמו יֶחֱסָיוּ(ן) לעומת יֶחֱסוּ, יִשְׂמָחוּ לעומת יִשְׂמְחוּ. אילו הייתה כאן צורה רגילה היינו מוצאים יִשְׁלוּ, כמו יִבְנוּ ויִרְאוּ, בהשמטת היו"ד השורשית. צורת הפועל המיוחדת יִשְׁלָיוּ באה גם בלשונם של הסופרים בעת החדשה. מנדלי למשל, בסיפורו 'בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה', משלב אותה בלשונו המליצית והמשעשעת: "הנני רובץ לי על ארבע שוקט ובוטח, ישליו כלי המחשבה" – כלומר: כלי המחשבה שָׁלְווּ ונחו, חדלו מפעולתם. כאן המילה ישליו מתארת מצב, ואילו בַּמזמור בתהלים היא צורת איווי, ועניינה תקווה ומשאֶלֶת לב.

בברכתם של עולי הרגל באות המילים יִשְׁלָיוּ ושַׁלְוָה לצד מילים בעלות צליל דומה לתפארת השיר והמליצה: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ. יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ".

כתבה צופי שקלים

[post_title] => ישליו אוהבייך [post_excerpt] => "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" – כך מברכים עולי הרגל את העיר ואת יושביה במזמור תהלים קכב. "שאלו שלום ירושלים" – דִּרשו את שלומה של העיר. ומה פירוש "ישליו אוהביך"? אוהבייך יִשְׁלְווּ, יהיו שלווים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%99%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%95-%d7%90%d7%95%d7%94%d7%91%d7%99%d7%99%d7%9a [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-05-13 10:05:24 [post_modified_gmt] => 2021-05-13 07:05:24 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1717 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

"שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" – כך מברכים עולי הרגל את העיר ואת יושביה במזמור תהלים קכב. "שאלו שלום ירושלים" – דִּרשו את שלומה של העיר. ומה פירוש "ישליו אוהביך"? אוהבייך יִשְׁלְווּ, יהיו שלווים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
ילד עושה מדיטציה והכיתוב: שמות ומשמעויות - שלו

שלו

WP_Post Object
(
    [ID] => 56642
    [post_author] => 42
    [post_date] => 2021-11-21 15:44:44
    [post_date_gmt] => 2021-11-21 13:44:44
    [post_content] => שָׁלֵו במקרא הוא שם תואר במשמעות 'רגוע', 'נינוח', 'בטוח'. כך אומנם מבארים הפסוקים עצמם: "קוּמוּ עֲלוּ אֶל גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח" (ירמיהו מט, לא),[1] "כֻּלּוֹ שַׁלְאֲנַן [=שאנן] וְשָׁלֵיו" (איוב כא, כג);[2] ובנקבה: "וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם וְשֹׁקֶטֶת וּשְׁלֵוָה" (דברי הימים א ד, מ). כך גם בנוגע לשם העצם שַׁלְוָה: "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (תהלים קכב, ז), ואף בבן סירא: "שלמה מָלך בימי שלוה, ואֵל הניח לו מסביב" (מז, יג).

שלֵו בא בתנ"ך גם בתפקיד שם עצם מופשט (במובן שַׁלְוָה) – "כִּי לֹא יָדַע שָׁלֵו בְּבִטְנוֹ" (איוב כ, כ), שימוש בשם תואר בתפקיד שם עצם ידוע ממקומות אחרים דוגמת "מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף" (ירמיהו ב, כה).[3] מַטבע הלשון '(לא) ידע שלֵו' מן הפסוק באיוב נתחבב על סופרי ההשכלה (אך בימינו הלך ונשתכח). הינה כמה דוגמאות:
  • "ומה חייו? הלא חיי צער, כי לא ידע שָׁלֵו" (אברהם מאפו, 'עיט צבוע', 1857)
  • "אף כליותי יסרוני ולא אדע שליו" (מנדלי מוכר ספרים, 'למדו היטב', 1862)
  • "האם אדע שלו בעצמי? האם תנחמני ערשי? האם אדע חיים מהיום הנורא?!" (פרץ סמולנסקין, 'התועה בדרכי החיים', 1870)
ביטוי אחר – להפר את השלווה – מקובל בעברית בת ימינו. הוא נמצא לראשונה בספרות ההשכלה (אם כי די נדיר בה) ומקביל לביטויים דומים בלשונות אירופה. מקרבת הלשון יש מקום לחשוד שהוא נוצר ביצירתיות־מה בהשראת הפסוק "שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי" (איוב טז, יב).[4] הבחירה בצורה הכפולה פרפ"ר בפסוק (במקום פר"ר, שממנו גזורים הפעלים הֵפֵר ו־פּוֹרֵר) אולי קשורה אל השורש המרובע בהמשכו: "וְאָחַז בְּעׇרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי". ביטוי מוכר יותר מן המקורות שענייננו הפרעת השקט והשלווה הוא 'להדריך מנוחה' על פי "כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן הִרְדִיפֻהוּ, מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ" (שופטים כ, מג). השם הכללי שָׁלֵו גזור מן השורש של"ו ואין הוא אלא צורת בינוני פָּעֵל כמו חפֵץ וישֵן. בעברית המקראית נתמזגו פועלי ל"ו בגזרת ל"י, ולכן למשל בספר מלכים ב האישה השונמית אומרת לאלישע "לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי" (ד, כח) וכוונתה 'אל תַּעשֵׂ‎ני שלֵווה לשווא'. ואולם לווי"ו העיצורית נותרו שרידים במקרא: "לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי" (איוב ג, כו).[5] מן השורש של"ו מפורסם במיוחד הפועל החריג יִשְׁלָיוּ בפסוק בתהלים "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" (קכב, ו), ולהרחבה בעניינו ראו כאן. שלו ושליו על פי כללי הכתיב המלא אין מציינים וי"ו עיצורית בסוף מילה באופן מיוחד ולכן הכתיב התקני הוא שלו (כמו קו, צו וכסלו). יוצאת מכלל זה רשימת מילים מצומצמת שבהן כבר במקורות העברית באה יו"ד לפני הווי"ו כדי לציין שהווי"ו עיצורית, כגון שליו (=שְׂלָו), סתיו, עניו ועכשיו, וגם בשמות האותיות וי"ו, תי"ו. בכל אלה התנועה שלפני הווי"ו העיצורית היא a, בהיקש לכינויים החבורים לנסתר, דוגמת סוסיו, רגליו, דבריו (בכינויים אלו היו"ד מקורה מצורן הרבים). בספרות חז"ל גויס הכתיב הזהה של המילים שָׁלֵו ושְׂלָו לצורכי המדרש – בעניין אכילת השליו במדבר מקשים בתלמוד: "כתיב [בפסוק] 'שלו' [בשי"ן] וקרינן 'סלו' [בשי"ן שמאלית, היינו s]. אמר ר' חנינא: צדיקין אוכלין אותו בשלוה, רשעים נדמה להן כסלואים [=קוצים]" (בבלי יומא עה ע"ב). ההמלצה היא אפוא לכתוב את השם הפרטי שלו בלי יו"ד, כשם שנכתב שם התואר הכללי, ואולם הרוצה לכתוב את השם הפרטי ביו"ד (כמו שמופיע במיעוט המקרים בתנ"ך) – הרשות בידו. --------------------------------------------------------------

[1] הצורה שְׁלֵיו בשווא משקפת ככל הנראה את הצורה הארמית. השוו למשל בספר דניאל: "הֵן תֶּהֱוֵה אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ [=אם תהיה אַרְכָּה לְשַׁלְוָתְךָ]" (ד, כד).

[2] נהוג להסביר כי הכתיב שָׁלֵיו (או שְׁלֵיו) ביו"ד נוצר במכוון כדי לציין שהווי"ו עיצורית.

[3] בתהלים מוצאים "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם" (ל, ז), ומשערים כי שַׁלְוִי נטוי משם העצם שֶׁלֶו (במובן שלווה).

[4] הביטוי 'שלו הייתי' מוכר מן הארמית: "אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר שְׁלֵה הֲוֵית בְּבֵיתִי וְרַעְנַן בְּהֵיכְלִי" (דניאל ד, א).

[5] והשוו למסורת הכתיב בפסוקים "וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת [כתיב: עשוות]" (שמואל כה, יח); "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת [כתיב: נטוות] גָּרוֹן" (ישעיהו ג, טז).​

[post_title] => שלו [post_excerpt] => שָׁלֵו במקרא הוא שם תואר במשמעות 'רגוע', 'נינוח', 'בטוח' – "קוּמוּ עֲלוּ אֶל גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח" (ירמיהו מט, לא). מהו הפועל הנגזר מן השורש של"ו? ואיך נכתב השם הפרטי – שלו או שליו? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%9c%d7%95 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-11-22 15:32:02 [post_modified_gmt] => 2021-11-22 13:32:02 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=56642 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

שָׁלֵו במקרא הוא שם תואר במשמעות 'רגוע', 'נינוח', 'בטוח' – "קוּמוּ עֲלוּ אֶל גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח" (ירמיהו מט, לא). מהו הפועל הנגזר מן השורש של"ו? ואיך נכתב השם הפרטי – שלו או שליו?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>