הדף בטעינה

שַׁח

בתשובות באתר

פלמח

המנון הפלמ"ח

WP_Post Object
(
    [ID] => 80431
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2023-04-19 10:28:02
    [post_date_gmt] => 2023-04-19 07:28:02
    [post_content] => 

את המנון הפלמ"ח חיבר זרובבל גלעד, איש עין חרוד, בשנת 1942 בעת שירותו בפלמ"ח. בהדפסה הראשונה השיר נקרא "שיר הפלמח". השיר מוכר בלחן שחיבר לו דוד זהבי. מילותיו מובאות כאן כפי שנוהגים לשיר אותו.

מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר אַךְ רֹאשֵׁנוּ לֹא יִשַּׁח לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ תָּמִיד אָנוּ אָנוּ הַפַּלְמָ"ח

מִמְּטוּלָה עַד הַנֶּגֶב מִן הַיָּם עַד הַמִּדְבָּר כָּל בָּחוּר וָטוֹב – לַנֶּשֶׁק כָּל בָּחוּר עַל הַמִּשְׁמָר!

נָתִיב לַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם שְׁבִיל לַפֶּרֶא בֵּין הָרִים מוּל אוֹיֵב דַּרְכֵּנוּ יַעַל בֵּין נִקְרוֹת וּבֵין צוּרִים

רִאשׁוֹנִים תָּמִיד אֲנַחְנוּ לְאוֹר הַיּוֹם וּבַמַּחְשָׁךְ לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ תָּמִיד אָנוּ אָנוּ הַפַּלְמָ"ח.‏

מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר

כידוע סַעַר וסְעָרָה חד הם. בלשון המקרא מרובים שמות עצם המביעים עניין אחד והם כעין צורות זכר ונקבה. הרי כמה דוגמאות: גַּן וגַנָּה (או גִּנָּה), נָתִיב ונְתִיבָה, מַשְׁעֵן ומַשְׁעֵנָה, חֹשֶׁךְ וחֲשֵׁכָה, אֹפֶל ואֲפֵלָה, חוֹתָם וחוֹתֶמֶת, אָשָׁם ואַשְׁמָה, חֵטְא וחֲטָאָה, קָצֶה וקָצָה, רֹגֶז ורָגְזָה, שִׂיחַ ושִׂיחָה. בנבואת ירמיהו מנצל הנביא את הכפל הזה לגיוון דבריו באומרו: "הִנֵּה סַעֲרַת ה' חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל" (כג, יט; וכן ל, כג – בהחלפת מִתְחוֹלֵל במִתְגּוֹרֵר). אך מהו הפועל יֵהוֹם? בעברית כמה שורשים קרובים ששניים מעיצוריהם הם ה"א ומ"ם ועניינם רעש ומהומה: הו"ם, המ"י, המ"ם ואף נה"ם. מסתבר שמוצאם בשורש דו־עיצורי אחד (ה"ם). השורש הו"ם מוכר כיום בעיקר מן המילה מְהוּמָה, אבל במקרא יימצאו ממנוּ גם פעלים אחדים, כמו "הַקְשִׁיבָה לִּי וַעֲנֵנִי, אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה" (תהלים נה, ג), "וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָמָם [הָם אותם] מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם" (דברים ז, כג). פעלים מן השורש המ"י מאפיינים את לשון השירה המקראית והנבואה, כמו בדברי ישעיהו "תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה, קִרְיָה עַלִּיזָה" (כב, ב). משורש זה גם המילים הָמוֹן ('שאון') והֶמְיָה. גם פעלים מן השורש המ"ם מוכרים היטב, כמו "אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם" (שמות כג, כז). השורש נה"ם קשור בתודעתנו במיוחד לקולות בעלי חיים דוגמת דוב. במקרא נוהמים כפירים ואריות וגם הים והלב. הפועל יֵהוֹם שבשירנו הוא צורת הזכר של הפועל תֵּהֹם, המצוי במקרא שלוש פעמים, כגון "וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי" (רות א, יט), והשאלה הדקדוקית היא אם לשייכו לשורש הו"ם או לשורש המ"ם. אין זו שאלה מהותית של משמעות, אלא שאלה של מיון: אם מן השורש הו"ם הפועל, הריהו בבניין נפעל (על דרך יִמּוֹל או יֵעוֹר); ואם מן השורש המ״ם הוא, הריהו בבניין קל (על דרך יִסֹּב או יִדֹּם).

אַךְ רֹאשֵׁנוּ לֹא יִשַּׁח

הפועל יִשַּׁח – מן השורש שח"ח – פירושו 'יהיה כפוף'. פעלים מן השורש הזה רגילים במקרא בלשון השירה והנבואה, כבדברי ישעיהו "וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם... עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל, וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים" וגו' (ב, ט–יא) או בתהלים "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי" וגו' (תהלים מב, יב; מג, ה). אף כאן קרובים לשורש שח"ח שורשים אחרים ששניים מעיצוריהם שי"ן וחי"ת ומובנם קשור לכפיפוּת, לשפל ולשקעים, ונראה שמוצא כולם בשורש דו־עיצורי אחד. כך הוא השורש שׁו"ח, כבפסוק "כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ, דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ" (תהלים מד, כו) וממנו גם המילים שׁוּחָה, שִׁיחַ, אֲשִׁיחַ, שַׁחַת – כולן במשמעות 'בוֹר', כגון "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ, וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל" (תהלים ז, טז) או "וכן החופר בור ושׁיח ומערה" (משנה שביעית ג, י). שורש קרוב אחר הוא שׁח"י ("אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה" – ישעיהו נא, כג), שממנו המילה שֶׁחִי (והצירוף בית שחי) וייתכן שגם הפועל השתחווה. אף כאן נראה כי שורש דו־עיצורי אחד – שי"ן וחי"ת – היה המקור לכולם.[1]

כָּל בָּחוּר וָטוֹב – לַנֶּשֶׁק

הצירוף בָּחוּר וָטוֹב לקוח מתיאורו של שאול בספר שמואל: "וְלוֹ [= לְקיש] הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שמואל א ט, ב). משמעות הצירוף היא ששאול היה גם איש צעיר (בחור) וגם בעל מעלות טובות. המילה נֶשֶׁק במובן 'כלי מלחמה' עתיקת יומין היא – עוד מימי המקרא. בלשון המקרא משמש גם הבינוני נוֹשֵׁק במובן 'נושא כלי מלחמה'. לדוגמה: "וּמִן בִּנְיָמִן גִּבּוֹר חַיִל אֶלְיָדָע, וְעִמּוֹ נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת וּמָגֵן מָאתַיִם אָלֶף" (דברי הימים ב יז, יז).

שְׁבִיל לַפֶּרֶא בֵּין הָרִים

בלשוננו פֶּרֶא הוא בעיקר מי או מה שאינו מתורבת, שאינו מעובד או מטופח בידי אדם. חיות פרא הן חיות בר. אבל במקור פֶּרֶא או שמו של חמור בר, וכך אף בימינו (מזוהה עם Asiatic wild ass), וזאת משמעותו בשירנו. בספר בראשית מסופר שהגר הֶהרה ברחה מפני שרה גברתהּ, ואת ישמעאל העתיד להיוולד דימה המלאך לפרא: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם – יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ, וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן". על כן גם כיום משמש בפינו הצירוף פֶּרֶא אָדָם, בדרך כלל במשמעות שלילית לילד או לאדם פרועים, חסרי רסן. ואפשר שגם קרבת הצליל למילה פרוע משׂחקת בתודעתנו.

מוּל אוֹיֵב דַּרְכֵּנוּ יַעַל בֵּין נִקְרוֹת וּבֵין צוּרִים

יַעַל (מן השורש על"י) היא צורת עתיד מקוצרת – במקום הצורה הרגילה יַעֲלֶה. צורות מקוצרות מעין זו מאפיינות את לשון המקרא בפעלים מגזרת ל"י המביעים איווי (בקשה, רצון וכיו"ב), כגון יְהִי במקום יִהְיֶה, יַעַשׂ במקום יַעֲשֶׂה, יֵרָא במקום יֵרָאֶה. במקרה שלנו לא נבחרה הצורה המקוצרת בגלל משמעותה אלא בגלל הטעמתה – מלעיל ולא מלרע – הנחוצה מפאת מקצב השיר. נושאו הדקדוקי של הפועל יַעַל הוא המילה דֶּרֶךְ. בימינו אנו רגילים שמינהּ הדקדוקי נקבה ('הדרך ארוכה היא ורבה'), אבל בלשון המקרא מינהּ על הרוב זכר, כגון "וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ" (דברים יד, כד) או "וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם" (ירמיהו כג, כב). צורת הרבים של נִקְרָה היא נְקָרוֹת – על דרך שִׂמְלָה – שְׂמָלוֹת, דִּמְעָה – דְּמָעוֹת, גִּבְעָה – גְּבָעוֹת ועוד ועוד. הצורה נִקְרוֹת אמורה לשמש רק בנסמך, כמו בצירוף המקראי נִקרות צורים (ישעיהו ב, כא). אולם במקרה שלנו פיצל המשורר את הצירוף המקראי נִקרות צורים והשתמש בשני רכיביו בנפרד, אך השאיר את צורת הנסמך בעינהּ כנראה בגלל שיקולי המקצב. פיצול צירוף לרכיביו מוכר לנו בשירה העברית לכל אורך ימיה. למשל בשירת הים מפוצל הצירוף השכיח חרון אף לשתי צלעות סמוכות: "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ, תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ. וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם" וגו' (שמות טו ז­–ח). ובשירת ביאליק: "לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן הַהֶפְקֵר, אַף לֹא בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי, כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי". הצירוף במקרא: צוּר חֻצַּבְתֶּם (ישעיהו נא, א).

לְאוֹר הַיּוֹם וּבַמַּחְשָׁךְ

מַחְשָׁךְ הוא 'חושך', 'מקום חשוך', והוא משמש בעיקר בלשון גבוהה או ספרותית. בנטיית שם העצם הזה הכ"ף דגושה, כמו בצורת הרבים מַחֲשַׁכִּים. במחשך מציין כבר במקרא גם את המשמעות המושאלת 'בסתר': "הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם" (ישעיהו כט, טו), ובעברית בת ימינו בעיקר בצורת הרבים במחשכים. היפוכו (בימינו) לאור היום במשמעות 'בגלוי'.

לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ

לביטוי זה – שהפך למטבע לשון של התייצבות ללא תנאי לכל משימה נדרשת – לא נמצאה אחיזה במקורות. ואולי התכוון המשורר לקצר את הצירוף יום פקודה, הידוע לראשונה מדברי הנביא ישעיהו: "וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא? עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם?" (י, ג).

[1] בתוספות לפרקי אבות במשנה אנו קוראים "בן תשעים לשוח" (ה, כא), ולקריאה של שם הפועל ידועות כמה מסורות, ובהן לָשׁוּחַ (ע"ו) ולָשֹׁחַ (ע"ע). בתרגום לשירו היידי המפורסם של איציק מאנגר "אויפן וועג שטייט אַ בוים" ("על הדרך עץ עומד") בחרה נעמי שמר בשורש שו"ח (צַמַּרְתּוֹ תָּשׁוּחַ, צַמַּרְתּוֹ שֶׁשָּׁחָה), בעוד תרגומים אחרים השתמשו בצורות מן השורש שח"ח (שַׁח, שָׁחוּחַ, שָׁחוֹחַ).

[post_title] => המנון הפלמ"ח [post_excerpt] => לרגל יום העצמאות ה־75 של מדינת ישראל אנו מביאים ביאורים למילות המנון הפלמ"ח שחיבר זרובבל גלעד, איש עין חרוד, בשנת 1942. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%a4%d7%9c%d7%9e%d7%97 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-11-23 10:17:01 [post_modified_gmt] => 2023-11-23 08:17:01 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=80431 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

לרגל יום העצמאות ה־75 של מדינת ישראל אנו מביאים ביאורים למילות המנון הפלמ"ח שחיבר זרובבל גלעד, איש עין חרוד, בשנת 1942.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>