הדף בטעינה

על המילה קַסְדָּה

בתשובות באתר

גמד אוחז שריון וחובש קסדה - הכיתוב: כובע או קובע?

כּוֹבַע וְקוֹבַע

WP_Post Object
(
    [ID] => 19311
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2017-03-23 13:58:03
    [post_date_gmt] => 2017-03-23 11:58:03
    [post_content] => את המילה כובע אנו רגילים לכתוב בכ"ף, אך פה ושם אפשר לראותה כתובה בקו"ף – בייחוד בצירופים 'קובע מגן' ו'קובע פלדה'. האם יש מקום לכתיב הזה? והאם יש הבדל של משמעות בין כובע לקובע?

כבר בתנ"ך המילה באה בשני הכתיבים – שש פעמים כּוֹבַע ופעמיים קוֹבַע. למשל: בתיאור גלית הפלשתי נאמר "וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ" (שמואל א יז, ה), ובהמשך אותו הפרק מסופר "וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ" (פסוק לח). בספרות חז"ל, על פי המסור לנו בכתבי היד ובדפוסים, הכתיב הוא כובע בלבד. הכתיב בכ"ף הוא הרגיל גם בחיבורים מאוחרים יותר, אך זעיר שם זעיר שם אפשר למצוא קובע בקו"ף בעקבות המקרא.

אף שיש דעות שונות בדבר מקור המילה (ראו בהמשך), מוסכם על הכול כי כובע וקובע חד הם, ומדובר בחילוף בין עיצורים קרובים. בתנ"ך המילה מופיעה תמיד בהקשר צבאי – 'כיסוי ראש של לוחם', ועל כן מקובל לפרשה 'קסדה'. בספרות חז"ל התרחבה הוראת המילה לכיסויי ראש בכלל, ואילו כיסוי הראש הקשיח של הלוחמים החל להיקרא בשם קסדה – בעקבות היוונית והלטינית (cassis, cassidis).

בעברית החדשה הצורה הרגילה היא כובע בכ"ף, והוראת המילה כבלשון חז"ל: שם כללי לכיסויי הראש למיניהם. לעומת זה קובע בקו"ף נתייחד להוראה 'קסדה', 'כובע מתכת להגנה' – כמשמעה המקורי של המילה בתנ"ך. ואכן את הקובע אנו פוגשים בעיקר בתקנות בטיחות ובמסמכים צבאיים ישנים – לרוב בצירופים 'קובע מגן' או 'קובע פלדה' (מכאן ראשי התיבות קפל"ד וקפלס"ט – 'קובע פלדה' ו'קובע פלסטיק'; כיום ראשי התיבות האלה מתפרשים לעיתים 'קסדת פלדה' ו'קסדת פלסטיק'). וכמובן אי אפשר שלא להזכיר את הקובע משיר הילדים הנודע:

בִּמְדִינַת הַגַּמָּדִים / רַעַשׁ, מְהוּמָה הַצָּבָא לָבוּשׁ מַדִּים / יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה. וּבְרֹאשׁ הַגְּדוּד צוֹעֵד / אֶצְבְּעוֹנִי הַמְּפַקֵּד הוּא חָבוּשׁ קוֹבַע פְּלָדָה / וּבְיָדוֹ סִכָּה חַדָּה. (אלה אמיתן, במדינת הגמדים)

אם כן הכתיב כובע בכ"ף יפה בכל ההקשרים, ואילו הכתיב קובע בקו"ף אפשרי (אך אינו הכרחי) כאשר מדובר בקסדת מגן. וכמובן אפשר לנקוט לעניין זה גם את המילה קסדה.

על מקור המילה

מקורה של המילה כובע (קובע) אינו ודאי. בעבר היה מקובל לקשור אותה למילה מגבעת ולשורש גב"ע שעניינו גובה (אח לשורש גב"הּ), שכן העיצורים ג', כ' וק' מופקים באותו בסיס חיתוך. כך למשל כותב רמב"ם: "מצנפת האמורה באהרן היא המגבעת האמורה בבניו, אלא שכהן גדול צנוף בה כמי שלופף על השבר, ובניו צונפין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעת" (הלכות כלי המקדש ח, ב). חוקרים בני ימינו מציעים לראות בה מילה שאולה ממקור לא שמי – אולי גלגול של המילה החיתית kupai. עם זאת משמעה של המילה החיתית משוער בלבד, שכן היא נזכרת רק בכמה רשימות של חפצים. הבלשן אדוארד ספיר אף הציע לראות במילה kupaḫi את המקור למילה הלטינית caput – 'ראש'. אפשר שהמילה האכדית kubšu ('כובע', 'כיסוי ראש') קשורה אף היא לעניינו, והוצע לראות גם בה גלגול של המילה החיתית.

על הטעמת המילה

ההגייה התקנית של המילה כובע (קובע) היא במלרע, כלומר בהטעמת ההברה האחרונה: כובַ֫ע, קובַ֫ע. היא מצטרפת למילים אֶמְצַע, אֶצְבַּע, קַרְקַע – המסתיימות גם הן בפתח ועי"ן והטעמתן התקנית מלרע. בתנ"ך המילה כובע (קובע) באה במלעיל במעמד נסמך, כגון "וְכ֫וֹבַע נְחֹשֶׁת". [post_title] => כּוֹבַע וְקוֹבַע [post_excerpt] => את המילה כובע אנו רגילים לכתוב בכ"ף, אך פה ושם אפשר לראותה כתובה בקו"ף – בייחוד בצירופים 'קובע מגן' ו'קובע פלדה'. האם יש מקום לכתיב הזה? והאם יש הבדל של משמעות בין כובע לקובע? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9b%d7%95%d7%91%d7%a2-%d7%95%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%a2 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-08-02 14:18:23 [post_modified_gmt] => 2022-08-02 11:18:23 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=19311 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

את המילה כובע אנו רגילים לכתוב בכ"ף, אך פה ושם אפשר לראותה כתובה בקו"ף – בייחוד בצירופים 'קובע מגן' ו'קובע פלדה'. האם יש מקום לכתיב הזה? והאם יש הבדל של משמעות בין כובע לקובע?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של קלפים מפיסת קלפים של מלכות והכיתוב: מְלָכוֹת או מַלְכּוֹת?

יַלְדָּה–יְלָדוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – על צורות הרבים של משקלי פַּעְלָה, פִּעְלָה

WP_Post Object
(
    [ID] => 13619
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2016-01-14 12:01:00
    [post_date_gmt] => 2016-01-14 10:01:00
    [post_content] => המילים יַלְדָּה ושִׂמְלָה הן שתיים משמות עצם רבים השקולים במשקלים־אחים: יַלְדָּה במשקל פַּעְלָה ושִׂמְלָה במשקל פִּעְלָה. מלבד ההבדל בתנועתם הראשונה – פתח וחיריק – זהים שני המשקלים האלה בכול וידועים בנטיית רבים קשה במקצת:

צורת הרבים של יַלְדָּה היא יְלָדוֹת ושל שִׂמְלָה – שְׂמָלוֹת, כלומר צורת הרבים של המשקלים פַּעְלָה, פִּעְלָה היא פְּעָלוֹת; כך כמעט ללא יוצאים מהכלל: על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת – נַעֲרָה–נְעָרוֹת, מַלְכָּה–מְלָכוֹת (ומכאן מְזוֹן מְלָכוֹת); על דרך שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – גִּבְעָה–גְּבָעוֹת, דִּמְעָה–דְּמָעוֹת, שִׂמְחָה–שְׂמָחוֹת ועוד ועוד.

קושי נוסף בנטיית הרבים של השמות האלה מתגלה בצורת הסמיכות ובצורות בעלות כינויי הקניין: תנועת הפתח או החיריק חוזרת לפ' השורש והשווא חוזר לע' השורש: יַלְדוֹת־(הקיבוץ), שִׂמְלוֹת־(נשף), דִּמְעוֹת־(תנין), מַלְכוֹתַי, שִׂמְלוֹתֶיהָ, דִּמְעוֹתָיו, ואולם אותיות בגדכפ"ת שלאחר השווא נותרות רפויות (כלומר בלי דגש קל), כגון מַלְכוֹת־(הארץ).

הנה אפוא נטייה מלאה של המילה מַלְכָּה ביחיד וברבים:
מַלְכָּה:
נסמך: מַלְכַּת־
כינויי היחיד: מַלְכָּתִי, מַלְכָּתְךָ, מַלְכָּתֵךְ, מַלְכָּתוֹ, מַלְכָּתָהּ
כינויי הרבים: מַלְכָּתֵנוּ, מַלְכַּתְכֶם, מַלְכַּתְכֶן, מַלְכָּתָם, מַלְכָּתָן
מְלָכוֹת
נסמך: מַלְכוֹת־
כינויי היחיד: מַלְכוֹתַי, מַלְכוֹתֶיךָ, מַלְכוֹתַיִךְ, מַלְכוֹתָיו, מַלְכוֹתֶיהָ
כינויי הרבים: מַלְכוֹתֵינוּ, מַלְכוֹתֵיכֶם, מַלְכוֹתֵיכֶן, מַלְכוֹתֵיהֶם, מַלְכוֹתֵיהֶן

על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת ושִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת נוטים כאמור שמות עצם רבים מאוד. כך למשל יש לומר גם כַּלְבָּה, כְּלָבוֹת, אבל כַּלְבוֹת רחוב בסמיכות; שִׁמְשָׁה, שְׁמָשוֹת, אבל שִׁמְשׁוֹת הרכב בסמיכות; דַּרְגָּה, דְּרָגוֹת, דַּרְגוֹת־(קצונה); וַעֲדָה, וְעָדוֹת, וַעֲדוֹת־(הכנסת); מִשְׁחָה, מְשָׁחוֹת, מִשְׁחוֹת־(שיניים); בִּקְתָּה, בְּקָתוֹת, בִּקְתוֹת נופש; קַסְדָּה–קְסָדוֹת, רִצְפָּה–רְצָפוֹת, נִקְרָה–נְקָרוֹת, מִלְגָּה–מְלָגוֹת וכן הלאה.

כאשר אות השורש הראשונה היא עיצור גרוני (אהח"ע) מחליף חטף־פתח את השווא הנע בצורת הרבים: עַלְמָה–עֲלָמוֹת, אַבְקָה–אֲבָקוֹת, אִמְרָה-אֲמָרוֹת. במקרים אלו שפ' השורש גרונית נמצא שמות ממשקל פִּעְלָה שבהם סגול במקום חיריק, כגון חֶבְרָה ועֶמְדָּה. גם במקרים אלו נטיית הרבים היא הנטייה המתוארת: חֶבְרָה חֲבָרוֹת חֶבְרוֹת־(ביטוח), עֶמְדָּה עֲמָדוֹת עֶמְדוֹת־(ירי). לעתים יש סגול גם בלי עיצור גרוני: נֶכְדָּה נְכָדוֹת נֶכְדוֹת־(האיש).

עִסְקָה – עֲסָקוֹת ועִסְקָאוֹת

לפי הכלל האמור, גם צורת הרבים של עִסְקָה יכולה להיות עֲסָקוֹת (אבל עִסְקוֹת־חבילה בסמיכות), אלא שבמקרה זה מזומנת לדוברי העברית אפשרות נוספת: המילה עִסְקָה לא הייתה במקורה מילה עברית: עִסְקָא היא המקבילה הארמית למילה העברית עֵסֶק, וכמו בעברית, המין הדקדוקי של המילה בארמית הוא זכר. הסיומת ־ָא איננה אלא תווית היידוע הארמית (כמו ה"א הידיעה בעברית). מילים ארמיות רבות דוגמת עסקא שאלה העברית החדשה מן הארמית, ובהן גם כורסא, פתקא ופִסקא. במעבר שלהן מן הארמית לעברית נשתנה המין הדקדוקי שלהן מזכר לנקבה משום שסיומת היידוע הארמית ־ָא נשמעת כסיומת הנקבה העברית ־ָה. כך למשל נגיד בעברית 'כורסה נוחה' (ולא 'כורסא נוח'), וגם נַטֶּה את המילה כורסה כשם עצם ממין נקבה: כורסתי כורסתך (ולא כורסי כורסך).  מאחר שכך, על המילים האלה להיכתב בה"א בסופן, כדרכן של מילים ממין נקבה. אך גם היום יש כותבים המנציחים את מוצאן הזר על ידי כתיבתן באל"ף (לדוגמה במילה דוגמא). זֵכר נוסף למוצאן הזר הוא צורת הרבים שלהן, שבה מורכבת סיומת הרבים העברית ־וֹת על המילה הארמית כולה (כולל תווית היידוע שלה). כך התקבלו צורות הרבים עסקאות, כורסאות, פתקאות, פסקאות, דוגמאות, והן דומות לצורות רבים עבריות בעלות אל"ף לא שורשית, דוגמת מקוואות (הרבים של מִקווה). צורות אלו כשרות לשימוש – לצד מקבילותיהן העבריות למהדרין עֲסָקוֹת, כורְסות, פְּתָקוֹת, פְּסָקוֹת או דוגְמות. יש גם מקרים שרק צורת הרבים באל"ף משמשת הלכה למעשה, כגון צורות הרבים של סַדְנָה, גִּרְסָה, טַבְלָה – סַדְנָאוֹת, גִּרְסָאוֹת, טַבְלָאוֹת. הערה: על מילים שהאות הראשונה שלהן איננה פ' השורש כללי הנטייה האמורים אינם חלים. לכן לדוגמה מִצְווֹת היא צורת הרבים של מִצְוָה (מן השורש צו"י, המ"ם איננה שורשית; בשונה מן מִשְׁחָה–מְשָׁחוֹת), תִּקְווֹת היא צורת הרבים של תִּקְוָה (מן השורש קו"י, התי"ו איננה שורשית), ותִּקְרוֹת היא צורת הרבים של תִּקְרָה (מן השורש קר"י).

הרחבה

קשר הדוק יש בין הנטייה המתוארת של השמות במשקל פַּעְלָה ופִעְלָה לנטיית השמות המלעליים המקבילים (ושמות סגוליים בכלל). השוו למשל:
מֶלֶךְ מַלְכִּי מְלָכִים מַלְכֵי־ מַלְכֵיהֶם
מַלְכָּה מַלְכָּתִי מְלָכוֹת מַלְכוֹת־ מַלְכוֹתֵיהֶם
סֵדֶר סִדְרִי סְדָרִים סִדְרֵי־ סִדְרֵיהֶם
סִדְרָה סִדְרָתִי סְדָרוֹת סִדְרוֹת־ סִדְרוֹתֵיהֶם
עֵרֶךְ עֶרְכִּי עֲרָכִים עֶרְכֵי־ עֶרְכֵיהֶם
עֶרְכָּה עֶרְכַּת עֲרָכוֹת עֶרְכוֹת־ עֶרְכוֹתֵיהֶם
הקשר הזה איננו מקרי. אנו רגילים בעברית שכדי ליצור צורת רבים אנו מוסיפים את סיומת הרבים (־ים או ־ות) לצורת היחיד: סוס–סוסים, אב–אבות. ואולם במשקלים המדוברים – פַּעְלָה, פִּעְלָה – וכן במשקלי השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, אֶרֶץ וסֵפֶר, סיומות אלו מורכבות על בסיס שונה: מֶלֶךְ אבל מְלָכ+ים,  מַלְכָּה אבל מְלָכ+ות. ההסבר המקובל הוא שבעבר הרחוק התבטא ההבדל בין צורות היחיד לרבים – לפחות בחלק מן השמות – בשינוי תנועות בלבד (השוו באנגלית foot ביחיד לעומת feet ברבים). דרך זו ליצירת ריבוי רווחת בערבית (למשל כַּלְבּ 'כלב' – כִּלַאבּ 'כלבים'; כִּתַאבּ 'ספר' – כֻּתֻבּ 'ספרים') וקרויה ריבוי שבור. לפי הסבר זה נוספה אפוא בשלב מאוחר יותר סיומת הרבים הרגילה (־ים, ־ות) לצורת הריבוי השבור (ולא לצורת היחיד) – כאשר צורות הריבוי השבור כבר לא נתפסו כמביעות ריבוי. מְלָכוֹת היא אפוא צורת הנקבה של מְלָכִים בדיוק כפי שמַלְכָּה היא צורת הנקבה של מֶלֶךְ, אלא שכדי להבין את הקשר בין מַלְכָּה למֶלֶךְ צריך לדעת עוד פרט היסטורי אחד: השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, מוצאם משמות בעלי הברה אחת: המילה מֶלֶךְ הייתה לפנים מַלְכּ, והמילה כֶּלֶב הייתה לפנים כַּלְבְּ (כמו בערבית). את צורת הנקבה יצרו על ידי תוספת צורן הנקבה לצורת היסוד הקדומה. כעת מובנת גם נטיית היחיד של השמות האלה ודומיהם: מַלְכִּי (=מַלְכּ + ־י), מַלְכְּךָ (=מַלְכּ + ךָ) וכן הלאה. [post_title] => יַלְדָּה–יְלָדוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – על צורות הרבים של משקלי פַּעְלָה, פִּעְלָה [post_excerpt] => במילים דוגמת יַלְדָּה ושִׂמְלָה צורות הרבים שונות בניקודן מצורות היחיד: יְלָדות, שְׂמָלות, וכך יש לומר גם מְלָכות, סְדָרות. כאן תוכלו ללמוד עוד על נטיית הרבים של מילים במשקלים פַּעְלָה ופִעְלָה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%99%d7%9c%d7%93%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9e%d7%9c%d7%94-%d7%a9%d7%9e [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-08-02 14:23:45 [post_modified_gmt] => 2022-08-02 11:23:45 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13619 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

במילים דוגמת יַלְדָּה ושִׂמְלָה צורות הרבים שונות בניקודן מצורות היחיד: יְלָדות, שְׂמָלות, וכך יש לומר גם מְלָכות, סְדָרות. כאן תוכלו ללמוד עוד על נטיית הרבים של מילים במשקלים פַּעְלָה ופִעְלָה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>