הדף בטעינה

על המילה קַלֵּי קַלּוּת

בתשובות באתר

איור של שני זוגות: שני בנים ושתי בנות לפני תיבת נוח

טובים השניים

WP_Post Object
(
    [ID] => 1025
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-05-09 10:49:00
    [post_date_gmt] => 2012-05-09 07:49:00
    [post_content] => ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם.

זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה על אותה מילה. כך במקרא כגון "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ  גְּבֹהָה גְבֹהָה", וכך גם בימינו: 'חרש חרש', 'משהו־משהו' ועוד ועוד. יש חזרות שבאה בהן מילת יחס להדגשתה של תכונה: 'דק מן הדק', 'קלה שבקלות'. חזרות מעצימות אחרות הן במבנה של סמיכות, למשל הצירופים 'שיר השירים', 'הֲבֵל הבלים' שבספר הספרים – שבהם המילה הראשונה באה ביחיד, והצירופים מלשון חז"ל 'תִּלֵּי תלים', 'פלאי פלאים' – שבהם המילה הראשונה באה ברבים. בצירופים כגון 'דורֵי דורות', 'קוֹלֵי קולות' צורת הנסמך (קולֵי־) מבוססת על סיומת הרבים ־ִים ולא על הסיומת המתבקשת ־וֹת (קולות־), וכך במקום סתם חזרה ('קולות קולות') נוצרת צורת סמיכות מובהקת. בימינו נוצרו צירופים נוספים מעין אלו, ובהם 'סודי סודות', 'קַלֵּי קַלּוּת', ואף 'חינֵי חינם', 'בזיל הזול'. ויש גם צירופים שנוצרים לצורך שעה כגון 'המצאת ההמצאות'.

יש זוגות שבהם המילה השנייה היא צורת בינוני הזהה בשורשה למילה הראשונה, כגון בצירופים המקראיים 'יָשָׁן נוֹשָׁן', 'חֲכָמִים מְחֻכָּמִים', ובצירופים מאוחרים יותר שנוצרו על פיהם כגון 'צרה צרורה', 'טיפש מטופש'. בצירופים אלו המילה השנייה היא שם תואר לראשונה. במקרים אחרים באה בין שתי המילים ו' החיבור: בתנ"ך יריחו 'סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת', בהגדה של פסח יש 'טובה כפולה ומכופלת', ובימינו אנשים 'מודים ומתוודים' שהם 'שונים ומשונים' ואף 'זרים ומוזרים'.

זוגות רבים מבוססים על מילים נרדפות. הצמדים 'עני ואביון', 'חכם ונבון', 'צר ואויב', 'שָׂמֵחַ וטוב לב' הם רק מעט מן השפע שמעמיד לרשותנו התנ"ך, ואליהם מצטרפים צמדים על דרך השלילה: 'לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ', 'לא ינום ולא יישן'. מלשון חז"ל ירשנו את 'סליחה ומחילה', 'בושה וכלימה', 'בור ועם הארץ', ובתקופה מאוחרת יותר נוצרו 'אך ורק', 'אֵי לכך ובהתאם לזאת'. לרוב בהצטרף יחד שתי מילים או יותר המילה הקצרה היא הפותחת את הצירוף, על פי הכלל 'כל הקצר קודם': 'אות ומופת', 'חן וחסד ורחמים'.
בשירה המקראית ובספרות המקראית המאוחרת יש שהמילים הנרדפות יוצרות מבנה של סמיכות: 'עב הענן', 'מעון ביתך', 'חכמת בינה', 'מְטַר גשם'.

פעמים הרבה צמדי המילים הנרדפות (או הקרובות) מבוססים על דמיון צליל ומשקל, כגון 'בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה', 'רעשו וגעשו', 'עָפָר וָאֵפֶר', 'על כל צַעַד ושַׁעַל', 'טְעָנוֹת ומַעֲנוֹת', 'הערות והארות'. רבים מהם פותחים באותה האות: מן המקרא – 'הוד והדר', 'מפוזר ומפורד', 'נע ונד', 'סופה וסערה', 'ענן וערפל', 'ששון ושמחה', 'שוד ושבר', 'שיג ושיח' ועוד; ובספרות המאוחרת יותר – 'נסים ונפלאות', 'כדת וכדין', 'בעת ובעונה אחת', 'חד וחלק' ועוד. אחרים דומים דווקא בסופם: 'תֹּהוּ וָבֹהוּ', 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה', 'מר ונמהר' (מן המקרא); 'מלחמת גוג ומגוג' (בספרות חז"ל); 'תם ונשלם', 'שריר ובריר' (בספרות הגאונים); 'נהיר ובהיר' (בהשגות הראב"ד מהמאה ה־12); וחידושי ימינו: 'קר ומנוכר', 'יעיל ומועיל'.

תופעה של דמיון צליל ומשקל יש גם בצמדי ניגודים – הפכים או משלימים. כאלו הם הצמדים שירשנו מן המקורות: חלבון וחלמון, כֹּד וחֹד (שני קצות הבֵּיצה: המעוגל והמחודד), רֶכֶב ושֶׁכֶב (שתי אבני הרחיים – העליונה והתחתונה), וגם בימינו: תדיר ונדיר, קעור וקמור, רצוי ומצוי, סיכויים וסיכונים, יצוא ויבוא, שקע ותקע (שני הצמדים האחרונים מחידושיו של ביאליק).

לסיום נייחל ונאחל שיתקיים בנו הכתוב: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה, י).

כתבו: רונית גדיש ותמר כץ

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => טובים השניים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-01-16 12:49:08 [post_modified_gmt] => 2020-01-16 10:49:08 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1025 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם. זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה המשך קריאה >>
ילד בתוך קופסת גפרורים אוחז בגפרור - איך מקטינים בעברית?

איך מקטינים בעברית?

WP_Post Object
(
    [ID] => 1001
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-02-27 14:41:00
    [post_date_gmt] => 2011-02-27 12:41:00
    [post_content] => 

כשחיפשה האקדמיה חלופה עברית ל־SMS עלתה כמתבקש המילה מִסְרוֹן, 'מסר קטן' (=short message). מונח זה מצטרף לעוד מונחים שנוצרו בשלל דרכי ההקטנה שהעברית מעמידה לרשותנו.

מנגנון הקטנה אחד הוא הוספת סיומת, כמו הסיומת ־וֹן שראינו במִסְרוֹן. כך גם מַגְּבוֹן, תַּנּוּרוֹן (טוסטר־אובן), יְצוּרוֹן (מיקרואורגניזם). סיומת נוספת היא הסיומת ־ִית, כגון במילים תְּגוּבִית (טוקבק), כַּפִּית, מְלוֹנִית (מוטל), ובמונחי אנטומיה קַרְנִית, רִשְׁתִּית. אבל הסיומות האלה לא תמיד מציינות הקטנה: מִלּוֹן הוא אוסף של מילים ולא מילה קטנה, ומַשָּׂאִית אינה משא קטן אלא כלי רכב גדול.

מנגנון הקטנה אחר הוא הכפלה של אות או הברה מסוף המילה. למשל: חֶלְקִיק (חלק זעיר, כגון אלקטרון), סַמְלִיל (לוגו, סמל קטן), עַלְעַל (חלק מעלה מורכב), גַּחְלִילִית (חרק קטן המאיר כגחלת), עוֹרְקִיק (עורֵק דק), גּוּפִיף ונַקְבּוּבִית.

ההקטנה רווחת בשמות תואר, בעיקר על ידי הכפלה, כגון שְׁמַנְמַן (ובנקבה שְׁמַנְמֹנֶת), חֲמַצְמַץ, עַגְמוּמִי, מָרִיר; ובצבעים: צְהַבְהַב, אֲפַרְפַּר וגם אַפְרוּרִי. לציון בעל חיים קטן או גור: כְּלַבְלַב, שְׁפַנְפַּן, חֲתַלְתּוּל, חֲזַרְזִיר, דָּגִיג; דֻּבּוֹן, פִּילוֹן; ויש המגדילים עשות ומקטינים בהקטנה כפולה: דְּגיגון, פילפילון. הקטנה יש גם בשמות עצם אחרים: בהכפלה – שַׁבְרִיר (שבר קטן), זְקַנְקַן (זקן קטן); בסיומת – סִפְרוֹן, טִפֹּנֶת (סיומת ־ֹנֶת, צורת נקבה של ־וֹן); בהקטנה כפולה – טִפְּטִפֹּנֶת (בלשון הדיבור).

אין זה מובן מאליו שמילים שיש בהן הכפלה של אותיות, כגון יְרַקְרַק ואֲדַמְדַּם, מציינות הקטנה דווקא. הרי הכפלה מתאימה יותר לציון ריבוי והגברה, וכך הוא בצירופים 'קלי קלות', 'אט אט' ועוד. ואומנם במדרש פירשו חכמים את המילים המקראיות אֲדַמְדַּם ויְרַקְרַק "אדום שבאדומים" ו"ירוק שבירוקים" (ספרא, תזריע). אבל בימי הביניים יש פרשנים ומדקדקים שפירשו מילים אלו 'אדום בהיר', 'ירוק בהיר'. גם בעברית שלנו יש המשתמשים בחֲלַקְלַק במשמעות 'חָלָק מאוד', והיַפְיוּף מן העגה ובת זוגו היְפֵהפִיָּה מן המקרא הם בלי ספק יפים מאוד. הגברה יש גם בתארים המציינים תכונה "מוקטנת", כגון קְטַנְטַן (קטן מאוד), חֲלַשְׁלוּשׁ, דָּקִיק וקָלִיל. ויש שהמילים בעלות ההכפלה מעשירות את אוצר המילים ללא משמעות מובהקת של הקטנה או הגדלה, כגון פַּעֲלוּל ועַרְמוּמִי.

אמצעי ההקטנה אינם באים למלא רק צורך של מינוח ותיאור, אלא הם גם דרך להבעת חיבה או להבעת זלזול. בלשון חיבה נוכל לומר 'ילדון' ו'חמדמוד', ובלשון זלזול 'פקידון' ו'גברבר'. גם המילה אֱלִילִים שבתנ"ך (במקום אֵלִים) היא לדעת רבים לשון גנאי.

השימוש הנרחב בדרכי ההקטנה בעברית החדשה מיוחס להשפעת היידיש, הרוסית והלדינו. השפעה זו ניכרת גם בשאילת צורני הקטנה וחיבה מלשונות אלו כצורתם, כגון אימאלה (מיידיש), חמורצ'יק (מרוסית), חמוריקו (מלדינו).

לסיום נתבשם מן ההקטנות היצירתיות ששָׂם אברהם שלונסקי בפי המשרת בסַפְּרו למלכה על היצור המוזר שראו עיניו, הלוא הוא עוץ לי גוץ לי:

נִזְדַּמֵּן לִי בֵּיתוֹן קְטַנְטֹן כֶּנֶגֶד עֵינַי, זַעֲטוּט כָּזֶה, פַּעֲטוּט כָּזֶה, בַּיִת – כַּזַּיִת! מִנֶּגֶד לוֹ מְדוּרֹנֶת דּוֹלֶקֶת, וּמִסָּבִיב לַמְּדוּרֹנֶת מְכַרְכֵּר לוֹ אֵיזֶה בַּרְנָשׁוֹן, וְהוּא עֲלַבְלוּב כָּזֶה, זַעֲרוּר כָּזֶה... אָכֵן בַּרְנָשׁוֹן קְטַנְטֹן, אִישׁוֹן־פְּזִיזוֹן כָּזֶה, מַצְחִיקוֹן כָּזֶה...

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => איך מקטינים בעברית? [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9e%d7%a7%d7%98%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2018-02-07 13:28:30 [post_modified_gmt] => 2018-02-07 11:28:30 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1001 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

כשחיפשה האקדמיה חלופה עברית ל־SMS עלתה כמתבקש המילה מִסְרוֹן, 'מסר קטן' (=short message). מונח זה מצטרף לעוד מונחים שנוצרו בשלל דרכי ההקטנה שהעברית מעמידה לרשותנו. מנגנון הקטנה אחד הוא הוספת סיומת, כמו הסיומת ־וֹן שראינו במִסְרוֹן. כך המשך קריאה >>