הדף בטעינה

על המילה צְבִיָּה

בתשובות באתר

איור של מפת ישראל ובראשה ראש שארץ הצבי

ארץ הצבי

WP_Post Object
(
    [ID] => 1005
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-05-08 09:36:00
    [post_date_gmt] => 2011-05-08 06:36:00
    [post_content] => הצבי הוא מבעלי החיים האופייניים לנופי ארצנו עוד מימי התנ"ך. בגלל מקומו המרכזי בעולמו של האדם זכה הצבי לצורת נקבה – צְבִיָּה – לעומת בעלי חיים רבים, כגון דוב, ששמם משמש בתנ"ך לזכר ולנקבה גם יחד. בן הצבי זכה אף הוא לשם משלו – עֹפֶר – שם המשותף לו ולבן האייל. צורת הרבים של צְבִי היא צְבָיִים או צְבָאִים.

רגליו הקלות של הצבי עשאוהו סמל למהירות. על אחיו הזריז של יואב בן צרויה נאמר: "וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמואל ב ב, יח), בשיר השירים הרעיה אומרת לדוד: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (ח, יד), ובפרקי אבות אנו מוצאים את הנחייתו של יהודה בן תימא: "הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" (ה, כ). גם הפתגם "הניח מעותיו על קרן הצבי" (משנה כתובות יג, ב), הנאמר על אדם שהשקיע את כספו בעסק מפוקפק, מתקשר כנראה למהירותו של הצבי ולקושי הרב להשיגו.

על אף נוכחותו הבולטת של הצבי קל הרגליים בארצנו, סביר שהביטוי הידוע אֶרֶץ הַצְּבִי אינו קשור לשמו של בעל החיים. את המילה צְבִי שבביטוי זה – הלקוח מספר דניאל – מקובל לשייך לשורש השמי צב"י המציין רצון. שורש זה שונה מן השורש של שם החיה כפי שאפשר ללמוד מהשוואה ללשונות שמיות אחרות: במקבילות שלו בארמית ובערבית בא העיצור צ כבעברית, ואילו בשם החיה באים תמורת ה־צ עיצורים אחרים: ט בארמית ו־ﻅ בערבית. השורש צב"י במשמעות 'רצון' רגיל בלשון הארמית, וייתכן שממנה הוא חדר אל העברית. הצירוף אֶרֶץ הַצְּבִי דומה אפוא לצירופים אחרים המתארים את ארץ ישראל: אֶרֶץ חֶמְדָּה (מן התנ"ך) ואֶרֶץ חֵפֶץ (מלשון הפיוט).[1]

בכמה מקומות בתנ"ך, וכנראה אף בצירוף אֶרֶץ הַצְּבִי עצמו, המילה צְבִי מציינת תפארת, יופי והדר. משמעות זו נתגלגלה מן המשמעות הבסיסית של השורש צב"י – מן הרצון אל הדבר שרוצים אותו. גלגול משמעות דומה קיים במילים נֶחְמָד, חָמוּד, חֶמֶד, חֶמְדָּה ומַחֲמַדִּים המציינות כולן דברים נאים וטובים, דברים שבני אדם חומדים אותם.

שימושה של המילה צְבִי במשמעות של הדר ותפארת ניכר במיוחד בבוֹאהּ לצד מילים נוספות בעלות משמעות קרובה, כגון בנבואת ישעיהו לעתיד לבוא: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד, וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל" (ד, ב). רבים קושרים לענייננו גם את דברי הפתיחה של קינת דוד: "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" (שמואל ב א, יט). על פי זה לפנינו קריאת צער על כבוד ישראל ותפארתו שנפגעו עם מותם של שאול המלך ובנו יהונתן – ידיד נפשו של דוד.

המילה צִבְיוֹן, שמקורה בלשון חכמים, שייכת אף היא לשורש זה. כשנאמר במדרש: "אלו אבות שעשו צביוני" (שיר השירים רבה ז, א) הכוונה היא 'שעשו רצוני'. אך דברי התלמוד הבבלי "כל מעשה בראשית לקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו" (ראש השנה יא ע"א) פתחו פתח לפירושים כמו 'יופי', 'תואר' ואף 'דמות', 'צורה'. מן הפירושים האלה נתגבשה משמעות המילה כפי שהיא משמשת בימינו: אופי, גוון וסגנון – צביון יהודי, צביון ממלכתי, צביון חגיגי.

נסיים בקטע מתוך פיוט לשמיני עצרת מאת דונש בן לברט:

דּוֹד מֵאָז בָּרַח כַּצְּבִי / נַפְשִׁי לִרְאוֹתוֹ נִכְסְפָה, //
מִי יִתֵּן לִי אֶרֶץ צְבִי / בִּכְנַף נֶשֶׁר אֶתְעוֹפְפָה, //
אוּלַי אֶמְצָא שָׁם אוֹהֲבִי / וּבְצֵל דּוֹדָיו אֶסְתּוֹפְפָה.

כתבה: תמר קציר (כץ)

_______________________

[1] בתלמוד הבבלי דרשו חז"ל את הצירוף "ארץ הצבי" על שם בעל החיים בכמה דרכים, כגון "מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה" (כתובות קיב ע"א, וראו גם גיטין נז ע"א).

קובץ להדפסה [post_title] => ארץ הצבי [post_excerpt] => על אף נוכחותו הבולטת של הצבי קל הרגליים בארצנו, סביר שהביטוי הידוע אֶרֶץ הַצְּבִי אינו קשור לשמו של בעל החיים. את המילה צְבִי שבביטוי זה – הלקוח מספר דניאל – מקובל לשייך לשורש השמי צב"י המציין רצון. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%94%d7%a6%d7%91%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-07-26 09:29:27 [post_modified_gmt] => 2021-07-26 06:29:27 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1005 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

על אף נוכחותו הבולטת של הצבי קל הרגליים בארצנו, סביר שהביטוי הידוע אֶרֶץ הַצְּבִי אינו קשור לשמו של בעל החיים. את המילה צְבִי שבביטוי זה – הלקוח מספר דניאל – מקובל לשייך לשורש השמי צב"י המציין רצון.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
שמות ומשמעויות. כאן גרים בכיף אריה, דבורה וצבי.

אריה, דבורה וצבי – שמות חיות לבני אדם

WP_Post Object
(
    [ID] => 66625
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2022-11-22 11:58:14
    [post_date_gmt] => 2022-11-22 09:58:14
    [post_content] => "התלמידים איילה, יעל ודוב מתבקשים להיכנס לכיתה! חמור, נחש ושפן, אתם רשאים לצאת להפסקה".

כל ששת השמות שנזכרו במשפט הם שמות פרטיים שניתנו לבני אדם בימי חיותהּ של העברית, ואולם רק שלושת הראשונים אינם צורמים את אוזנו של דובר העברית בן ימינו. מדוע?

טרם נשיב על השאלה – מעט רקע.

הענקת שמות פרטיים השאולים משמות בעלי חיים מוכרת בעברית למן תקופת המקרא. לאמיתו של דבר, לפי חוקרי מקרא, שמות בעלי חיים היא קבוצת השמות הפרטיים הגדולה ביותר שאינם שמות תאופוריים (שמות שיש בהם שם או כינוי לאלוהות).

יש מהם שניתנים לבני אדם כבר דורות רבים דוגמת דבורה (בראשית לה, ח ועוד) ויונה (מלכים ב יד, כה; יונה א, א ועוד), ויש מהם שחזרו וניעורו רק בימינו דוגמת יעל (שופטים ד, יז ועוד) ואולי גם אַיָּה (שמואל ב ג, ז), כשם העוף הדורס. מנגד, רבים אחרים כלל לא עולים על דעתם של הורים בני ימינו: נחש למשל הוא שמם של שלושה אישים בתנ"ך,[1] חולדה (מלכים ב כב, יד)[2] היא נביאה ידועה, וחמור (בראשית לג, יט ועוד) – שליט מקומי. ברשימה זו אפשר למצוא גם את תחש (בראשית כב, כד), דישון (בראשית לו, כא),[3] תולע (בראשית מו, יג ועוד), בֶּכֶר (בראשית מו, כא ועוד), ציפור (במדבר כב, ב ועוד), עורב (שופטים ז, כה), לַיִשׁ (שמואל א כה, מד ועוד) שפן (מלכים ב כב, ג), שועל (דברי הימים א ז, לו), פרעוש (עזרא ב, ג ועוד), חגב (עזרא ב, מו),[4] וגם השם נוּן (אביו של יהושע) המורה 'דג' בארמית.

יש שהשם המקראי בא בשינוי קל מן המוכר לנו, אולי כצורה משנית לשם בעל החיים הרגיל, דוגמת כָּלֵב (במדבר יג, ו ועוד), עֵפֶר (בראשית כה, ד), עַכְבּוֹר (בראשית לו, לח ועוד), צִבְיָא (דברי הימים א ח, ט);[5] או כצורה נטויה – אם בהוספת צורן הנקבה: צִפֹּרָה (שמות ב, כא ועוד), עֶגְלָה (שמואל ב ג, ה), צִבְיָה (מלכים ב יב, ב ועוד), יַעְלָה (עזרא ב, נו);[6] אם בהוספת צורן אחר: סוּסִי (במדבר יג, יא), גְּמַלִּי (שם יב), בִּכְרִי (שמואל ב כ, א ועוד)  עוֹפַי/עֵיפַי (ירמיהו ח, י), וגם השם חכינאי, העולה מלשון חכמים, מן 'חכינה' או 'עכנא', ἔχιδνα ביוונית, כלומר 'נחש'.[7] כאלה הם גם השמות אֵילוֹן מן אַיִל ('כבש'), עֶפְרוֹן (בראשית כג, ח) מן עֹפֶר, עֶגְלוֹן (שופטים ג, יב ועוד) מן עֵגֶל, צִבְעוֹן (בראשית לו, ב) מן צָבֹעַ, נַחְשׁוֹן (במדבר א, ז) מן נָחָשׁ, וגם עִירָם (בראשית לו, מג) מן עַיִר ו־פִּרְאָם (יהושע י, ג) מן פֶּרֶא ('חמור בר').[8]

יש מן השמות המקראיים שמקובלים עד ימינו, אך פסקו מלשמש שם בעל חיים, כגון שמות האימהות רבקה, לאה ורחל. רחל פירושה 'כבשה', נקבת האַיִל. היא משמשת מילה כללית בתנ"ך: "עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים" (בראשית לב, טו),[9] אך בימינו מוצאים אותה רק בספרות ובשירה. גיזרון השמות לאה ורבקה נחשב מסופק, אבל מקובל להסביר ששניהם מציינים 'פרה', 'עגלה' (בעניין זה ראו כאן). כך או כך, במקרא אין מוצאים אותם כשמות בעלי חיים.

אף את השמות חווה וימימה יש שימנו כאן. אומנם במקרא נדרש השם חווה בזיקה לשם העצם 'חיים': "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ), ואולם סברה רווחת בקרב החוקרים היא שמקור השם חַוָּה קשור במילה הארמית חִוְיָא (וכן حَيَّة, 'חַיַּה' בערבית) שפירושה 'נחש'. השם יְמִימָה (איוב מב, יד), מבנותיו של איוב, מפורש על פי הערבית כ'יונת בר'.

יש שמות בעלי חיים שאימצו יהודים באירופה במאות האחרונות, דוגמת זאב, דוב ואריה.[10] שמות אלו ניתנו לא פעם בסמיכות לשם הלועזי (בגרסת היידיש): "דב בער", "זאב וולף". בקבוצת השמות הכפולים אפשר למנות גם שמות שניתנו בהשראת שבטי ישראל ובעלי החיים שהוצמדו להם בברכת יעקב לבניו בפרק מט בבראשית: יהודה לייב (מיידיש 'אריה'), על פי "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה"; נפתלי הירש (מיידיש 'צבי'), על פי "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" וגם בנימין זאב על פי "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף". המעניין מכולם הוא השם יששכר דֹב – בפסוקי הברכה: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (שם יד), אלא שבניגוד למזרח הקדום, באירופה של ימי הביניים אין החמור מוערך כל כך, וכך אולי הוחלף החמור בחיה מוערכת אחרת.

בעיקרו של דבר מדובר בעניין תרבותי. בעלי חיים שנקשרים בתודעתנו לתכונות חיוביות (יופי, גבורה, אצילות, חריצות) יתאימו יותר בעינינו לשם פרטי, ואולם ייתכן שבתרבות אחרת או בתקופה אחרת אותם בעלי החיים יזוהו יותר עם תכונות שליליות, ודווקא בעלי חיים אחרים יזוהו עם תכונות חיוביות. וייתכן שאין זו הסיבה היחידה למתן שמות בעלי חיים. מחקר שהתחקה על השם המקראי עכבור גילה שהוא היה נפוץ בכל רחבי המזרח הקדום, וההשערה שניתנה לתופעה המשונה הזאת – מתן שם המַזיק ליילוד – היא שביקשו לשומרו ממַזיקים. אם ההשערה נכונה, היא עשויה להסביר גם את מתן השמות נחש, פרעוש וחגב.

בימינו נתרחבה קשת השמות: רובם מבוססים על שמות בעלי חיים שכבר שימשו לפני כן דוגמת כפיר, לביא, לביאה, ארי, אייל, איילה, איילת, עופר, עופרה, עופרי, צבייה, יונית, יונת ודובי. אבל יש בהם גם חידושים כגון השמות צופית, סנאית, זמיר, ראם ושחף.

--------------------------------------------------------------

[1] נוכרים וישראלים: מלך בני עמון (שמואל א יא, א ועוד), אביה של אביגיל אחות צרויה (שמואל ב יז, כה) ואביו של שׁוֹבִי מרבת בני עמון (שמואל ב יז, כז).

[2] אם כי זעיר פה זעיר שם הוא ניתן בראשית המאה הקודמת.

[3] וכן דִּישָׁן, באותו פסוק.

[4] וכן חגבא (נחמיה ז, מח) או חגבה (עזרא ב, מה).

[5] השם צבי נמצא באיגרות פפירוס מוודי מורבַּעַת שבמדבר יהודה. אולי זו הוראת שמו של טבי, עבדו הנודע של רבן גמליאל, על פי ניקוד השם בכתבי היד של המשנה (טְבִי או טְבֵי, ולא טָבִי כבדפוסים). בארמית טבי (או טביא) פירושו 'צבי'.

[6] וכן יַעְלָא (נחמיה ז, נח).

[7] בימינו נקראו בשמו מינים ארסיים של נחשים מדבריים. מכאן שאין קשר בין עכן במקורות חז"ל לעכן המקראי.

[8] אחדים מהם ניתנים להסבר גם על פי שורשם ולא בזיקה ישירה לשם בעל החיים.

[9] צורת היחיד בתנ"ך היא 'רחל': "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה" (ישעיהו נג, ז), ובלשון חכמים גם 'רחלה': "רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים" (תוספתא בכורות ב, ז).

[10] ואומנם בחלק מן המקומות הם היו מקובלים גם בין עמי אירופה (בגרסתם הלועזית).

[post_title] => אריה, דבורה וצבי – שמות חיות לבני אדם [post_excerpt] => שמות בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מרשימת השמות הפרטיים בעברית. בימי קדם התופעה הייתה רחבה במיוחד – התוכלו לנחש אילו שמות בעלי חיים העניקו הורים לילדיהם? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%93%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%95%d7%a6%d7%91%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-12-12 17:08:48 [post_modified_gmt] => 2022-12-12 15:08:48 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=66625 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

שמות בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מרשימת השמות הפרטיים בעברית. בימי קדם התופעה הייתה רחבה במיוחד – התוכלו לנחש אילו שמות בעלי חיים העניקו הורים לילדיהם?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך צְבִיָּה 2 (רצייה) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
ערכים נוספים: ,
שכיחות
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך צְבִיָּה 3 (תפיחה) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.001%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך צְבִיָּה 1 (שם בעל חיים) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>