הדף בטעינה

על המילה עֲדָשָׁה

במילון

 (ללא ניקוד: עדשה)
מיןנקבה
שורשעדשׁ
נטייהעַדְשַׁת־, עֲדָשִׁים, עַדְשֵׁי־

הגדרה

  • קִטנית שזרעיה שטוחים ומשמשים למאכל מימים קדומים (Lens culinaris) – מיני עדשה גדלים בר בישראל
  • נֶמש (ספרותי)

צירופים



 (ללא ניקוד: עדשה)
מיןנקבה
שורשעדשׁ
נטייהעַדְשַׁת־, עֲדָשות, עַדְשות־

הגדרה

  • לוחית שקופה קמורה או קעורה במִשקֶפת או במשקפיים או במַצלֵמה וכד' – מזכוכית או מחומר פּלַסטי

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

צילום של עדשי מאכל - אתם שאלתם? אנחנו עונים! עדש או עדשה?

עדשה ועדשים

עֲדָשִׁים היא צורת הרבים של עֲדָשָׁה (ולא "עָדָשׁ"), בדומה לזוגות 'תאנה – תאנים', 'חיטה – חיטים' ועוד רבים. מינה של המילה הוא נקבה, ולכן יש לומר 'עדשים כתומות', 'עדשים מבושלות'.
המשך קריאה >>

חידון מה היחיד? מה הרבים? – פתרונות

WP_Post Object
(
    [ID] => 21597
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2017-06-04 11:08:18
    [post_date_gmt] => 2017-06-04 08:08:18
    [post_content] => 

א. מה צורת היחיד – תשובות

1. גִּילָאִים

תשובה: גִּילַאי ברשימת מונחים בפסיכולוגיה חברתית שפרסמה האקדמיה בשנת תשי"ט (1959) באה המילה גִּילָאִים כחלק מן המונח "קבוצת גילאים", והיא מכוונת לקבוצה של בני אותו גיל. את צורת היחיד גִּילַאי נקט איש הלשון יצחק אבינרי, לפי עדותו, כבר בשנת תר"ץ. המילה גִּילַאי חודשה בהשראת "עולמי גילאי" שבתלמוד הבבלי וכפירושו של רש"י: "בחורים בני גיל אחד" (זבחים טז ע"ב. גרסה אחרת: "גולאי"). כמו שקורה לעיתים, מילה מחודשת תופסת את מקומה של מילה ותיקה ממנה. כך פשטה המילה 'גילאים' במקום גִּילִים – צורת הרבים המתבקשת של גִּיל (כמו שיר–שירים, דין–דינים). אם כן במקום לומר 'הפעילות מתאימה לכל הגילאים' נֹאמר 'הפעילות מתאימה לכל הגילים' או 'לכל גיל' להרחבה: גילאים.

2. מוֹתָרוֹת

תשובה: מוֹתָר המילה מוֹתָר – משורש ית"ר – מצטרפת למילים אחרות משורשי פ"י באותו המשקל: מוֹלָד, מוֹרָד, מוֹשָׁב ועוד. למילה מוֹתָר כמה משמעויות, ובהן 'שפע', 'תועלת', 'ההפך ממחסור': "מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר, וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר" (משלי יד, כג). בימי הביניים נוספה למילה המשמעות 'דבר מיותר', 'תענוג שאינו הכרחי' – לרוב בצורת הרבים מוֹתָרִים או מוֹתָרוֹת. כיום רגילה הצורה מוֹתָרוֹת בלבד, ומקובל לנקוט אותה גם כשמדובר בדבר יחיד, כגון 'באותם הימים מכונית פרטית עדיין נחשבה מותרות'.

3. עֲדָשִׁים

תשובה: עֲדָשָׁה עֲדָשִׁים היא צורת הרבים של עֲדָשָׁה (ולא "עָדָשׁ"), כפי שתאנים היא צורת הרבים של תאנה. ובדומה להם גם חיטים–חיטה, שְׂעורים–שעורה, שקמים–שקמה ועוד רבים. אם כן מינה של המילה 'עדשים' הוא נקבה: עדשים כתומות, עדשים ירוקות, עדשים מבושלות. להרחבה: עדשה ועדשים.

4. עֲוִיתוֹת

תשובה: עֲוִית מקור המילה עווית בתלמוד הבבלי. בדברים ב, כג נזכר עם בשם עַוִּים, ועל שם זה נאמרר בתלמוד: "שכל הרואה אותם אוחזתו עוית" (חולין ס ע"ב), ומפרש רש"י: "עוית – רתת וחלחלה".

5. פַּרְפְּרָאוֹת

תשובה: פַּרְפֶּרֶת פרפרת היא מאכל לתיבול הפת, תוספת למזון העיקרי, ומכאן – קינוח. בהשאלה פרפראות הן דברים קלים ומשעשעים שבאו כתוספת לעניינים אחרים: "רבי אליעזר בן חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, תקופות וגמטריאות – פרפראות לחכמה" (משנה אבות ג, יח).

6. קִטְנִיּוֹת

תשובה: קִטְנִית צורת היחיד קִטְנִית מוכרת כבר מן המשנה, למשל: "הבורר קטנית ביום טוב" (ביצה א, ח).

7. שׁוּלַיִם

תשובה: שׁוּל צורת היחיד שׁוּל משמשת בעיקר בלשונם של אנשי המקצוע בתחום התחבורה ומאפשרת לדייק בתיאור של אירועים ובניסוח של תקנות תעבורה. במונחי האקדמיה צורת היחיד הזאת מצויה החל במילון למונחי הנדסת דרכים משנת תש"ן, 1990. בשימוש הכללי נוהגים לומר שׁוּלַיִם גם כשמתכוונים לצד אחד של הכביש או של הדף.

8. תְּהִלִּים

תשובה: תְּהִלָּה בתנ"ך עצמו אין עדות לשם הספר, אך נראה שחלקים ממנו היו כלולים בקובץ מזמורים בשם "תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי" (תהלים עב, כ). על פי האנציקלופדיה המקראית שם החיבור 'תהלים' בא לראשונה במגילת תהלים מקומראן שבה נאמר על דוד "ויכתוב תהלים". השם תְּהִלִּים הוא צורת רבים של תְּהִלָּה – שכן רבים מן המזמורים בספר הם שבח לאל (והשורש הל"ל חוזר בו הרבה). למעשה נוצר כאן בידול בין הצורה תְּהִלּוֹת ובין הצורה תְּהִלִּים: הצורה תְּהִלּוֹת נשארה צורה כללית והצורה תְּהִלִּים נתייחדה לשם הספר (פה ושם אפשר לראות שהיה בעבר שימוש גם ב'תהלות' לשם הספר). על ריבוי של מילים בנקבה בצורן הרבים ־ים ראו סיומת הרבים בין קביעות להתרוצצות.

9. תְּפִלִּין

תשובה: תְּפִלָּה המילה תְּפִלִּין היא ריבוי של המילה תְּפִלָּה. צורת היחיד תפילה במשמעות הזאת עדיין משמשת בלשון התנאים (כגון 'תפילה של ראש', 'תפילה של יד'). היה מקובל להסביר כי חל כאן מעתק משמעות – כיוון שאת התפילין מניחים בעיקר בשעת התפילה, קיבלו הטוטפות את השם תפילה. הריבוי הזכרי ־ין (תפילין ולא תפילות) נועד להבחין בין התפילין שמניחים ובין התפילות שמתפללים. ואולם לאחרונה התקבלה הדעה כי התפילין אינם קשורים למילה תפילה. השורש "תפל" בא בארמית הסורית במשמעות קשר, ובמיוחד במשמעות תכשיט קשור או מלופף על גוף האדם. כיוון שהמילה טוטפת גם היא בעיקר תכשיט למצח (משנה שבת ו, א) הרי שהמשמעות של תכשיט וקשר הולמים את התפילין.

10. גֶּחָלִים

תשובה: גַּחֶלֶת צורת היחיד "גֶּחָל" היא גזירה מוטעית לאחור מצורת הרבים.

ב. מה צורת הרבים – תשובות

  • אֵזוֹר – אֵזוֹרִים / אֲזוֹרִים הצירי שבמילה אֵזוֹר הופך לחטף פתח בגלל התרחקות ההברה המוטעמת.
  • בִּקְתָּה – בִּקְתּוֹת / בְּקָתוֹת בְּקָתוֹת, אבל בנסמך בִּקְתוֹת־(חומר). כך בכל המילים מן המשקל הזה: שִׂמְלָה, שְׂמָלוֹת, שִׂמְלוֹת־(ערב); מִלְגָּה, מְלָגוֹת, מִלְגוֹת־(קיום); גִּבְעָה, גְּבָעוֹת, גִּבְעוֹת־(חול).
  • רֵאָיוֹן – רֵאָיוֹנוֹת / רַאֲיוֹנוֹת המילה רֵאָיוֹן שייכת למשקל פִּעָלוֹן, כמו זִכָּרוֹן, שִׁגָּעוֹן, אלא שיש בה תשלום דגש: צירי במקום חיריק לפני האל"ף שאיננה מקבלת דגש. בריבוי של משקל פִּעָלוֹן אין דגש ויש שווא ולא קמץ: זִכְרוֹנוֹת, שִׁגְעוֹנוֹת. צורת הרבים של רֵאָיוֹן הייתה אמורה אפוא להיות *רִאְיוֹנוֹת, אך בגלל העיצור הגרוני אל"ף יש פתח במקום החיריק וחטף פתח במקום השווא.
  • דְּלַעַת – דְּלוּעִים / דִּלְעִיּוֹת הצורה דלועים מקורה בלשון חכמים. דומה לה צורת הרבים של שְׁעוּעִית – שְׁעוּעִים.
  • חוֹבֶרֶת – חוֹבְרוֹת / חוֹבָרוֹת חוֹבֶרֶת–חוֹבָרוֹת כמו כּוֹתֶרֶת–כּוֹתָרוֹת, חוֹתֶמֶת–חוֹתָמוֹת.
  • מַחְשֵׁב – מַחְשְׁבִים / מְחַשְּׁבִים מַחְשֵׁב–מַחְשְׁבִים כמו מַסְמֵר–מַסְמְרִים. לעומת זאת הצורה מְחַשְּׁבִים היא ריבוי של מְחַשֵׁב (צורת ההווה של הפועל חישב). השוו: מַסְמֵר–מַסְמְרִים, מַבְרֵג–מַבְרְגִים.
  • מִקְטֹרֶן – מִקְטָרְנִים / מִקְטוֹרָנִים הקמץ בטי"ת הוא קמץ קטן, כלומר תנועת o.
  • קֵיסָם – קִסְמִים / קֵיסָמִים מקור המילה קיסם בלשון חז"ל ויש לה כמה מסורות ניקוד והגייה. במונחי האקדמיה נקבעה הצורה התקנית קֵיסָם וברבים קֵיסָמִים.
חזרה לחידון [post_title] => חידון מה היחיד? מה הרבים? - פתרונות [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%97%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%97%d7%99%d7%93-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-06-02 11:49:40 [post_modified_gmt] => 2020-06-02 08:49:40 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=21597 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

א. מה צורת היחיד – תשובות 1. גִּילָאִים תשובה: גִּילַאי ברשימת מונחים בפסיכולוגיה חברתית שפרסמה האקדמיה בשנת תשי"ט (1959) באה המילה גִּילָאִים כחלק מן המונח "קבוצת גילאים", והיא מכוונת לקבוצה של בני אותו גיל. את המשך קריאה >>
איור שני תרמילי אפונה והכיתוב אפון או אפונה?

אפון ואפונה

WP_Post Object
(
    [ID] => 1541
    [post_author] => 12
    [post_date] => 2013-12-11 13:52:22
    [post_date_gmt] => 2013-12-11 11:52:22
    [post_content] => 
רַק אָפוּן הַמִּסְכֵּן עָמַד מִן הַצַּד / עַל מַטֵּהוּ נִשְׁעַן וְלֹא נָע וְלֹא נָד (ח"נ ביאליק, בגינת היָרָק – הגרסה המורחבת). אֲפוּנָה וְגֶזֶר יָשְׁבוּ בַּמְּקָרֵר / וְיַחַד עִם בָּטָטָה הִתְחִילוּ לְקַטֵּר (אבנר קנר ויואל לרנר, תנו לגדול בשקט).
האפונה והאפון מוכרים שניהם לדוברי העברית. ומה אומרים המילונים? יש הגורסים אפון, יש הגורסים אפונה, ויש המביאים את שתי הצורות. התרוצצות זו באה לידי ביטוי גם במילוני ועד הלשון והאקדמיה. שם הצמח נזכר לראשונה במשנה, ושָׁם הוא בא תמיד בצורת רבים. למשל: "אפונים הגמלנים – מין יָרָק" (כלאים ג, ב), "אפונים שחורים טהורים באב הטומאה" (טבול יום א, ה). אף שצורת היחיד אינה נזכרת במשנה בפירוש, סביר לשחזר אפון ולא אפונה, שכן ההתאם למילה אפונים הוא תמיד בזכר: 'גמלונים', 'שחורים', 'טמאים' וכדומה. בתלמוד הירושלמי אכן מתועדת הצורה אפון, למשל: "והיה נופל לכל אחד ואחד מהן עד כאפון" (יומא ו:ג, מג ע"ג). אך התלמוד הירושלמי נלמד פחות מן התלמוד הבבלי, והצורה אפון לא הייתה מוכרת דייה. הצורה אפונה נוצרה בעברית החדשה בהיקש לשמות דומים: עדשה–עדשים, חיטה–חיטים, שעורה–שעורים, תאנה–תאנים ועוד. צורה זו היא הרווחת כיום בקרב הדוברים בכל מה שקשור לירק הנאכל, ולרוב כשם קיבוצי (מְרק אפונה, שימורי אפונה). יש המשתמשים בצורה זו גם לציון גרגר יחיד, ואחרים משתמשים בצורה אפון. בשמות המינים של צמחי ארץ ישראל נקבע אפון כשם הסוג, כגון אָפוּן מָצוּי, אָפוּן קִפֵּחַ. לפי זה השם הרשמי של הירק הנאכל הוא אָפוּן תַּרְבּוּתִי. כך או כך יש לראות בשתי הצורות אפון ואפונה צורות תקניות.

הערות א. לפי החוקרים, האפונים הנזכרים בספרות חז"ל אינם הצמח המכונה כך בימינו. יש שהציעו לזהותם דווקא עם החִמְצָה (חומוס). ב. צמח התרבות המוכר בשם "אפונה ריחנית" אינו שייך לסוג אפון אלא לסוג טופח (Lathyrus), ושמו התקני הוא אפוא טופח ריחני.

[post_title] => אפון ואפונה [post_excerpt] => האפונה והאפון מוכרים שניהם לדוברי העברית. ומה אומרים המילונים? יש הגורסים אפון, יש הגורסים אפונה, ויש המביאים את שתי הצורות. התרוצצות זו באה לידי ביטוי גם במילוני ועד הלשון והאקדמיה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => 1541 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-05-25 16:00:22 [post_modified_gmt] => 2020-05-25 13:00:22 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1541 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

האפונה והאפון מוכרים שניהם לדוברי העברית. ומה אומרים המילונים? יש הגורסים אפון, יש הגורסים אפונה, ויש המביאים את שתי הצורות. התרוצצות זו באה לידי ביטוי גם במילוני ועד הלשון והאקדמיה. המשך קריאה >>

סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת

WP_Post Object
(
    [ID] => 878
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-25 13:06:20
    [post_date_gmt] => 2010-03-25 11:06:20
    [post_content] => 

במערכת השם העברית רוב צורות הרבים הן בעלות אחד משני צורני הריבוי – סיומת ־ִים וסיומת ־וֹת. הבחירה בין שתי הסיומות קשורה בתודעתנו בראש ובראשונה למין הדקדוקי של השם: סיומת ־ִים לשמות ממין זכר וסיומת ־וֹת לשמות ממין נקבה. ואכן, בשמות התואר אנו מוצאים היערכות סדירה וקבועה: זכר רבים – טובים, קשים, ירוקים; נקבה רבות – טובות, קשות, ירוקות. היערכות זו קיימת גם בצורות הבינוני: שומרים, נכנסים, מתעמלים לעומת שומרות, נכנסות, מתעמלות. כך גם במקצת השמות המציינים בעלי מין ביולוגי: ילדים / ילדות, בנים / בנות. אך בכלל שמות העצם לא תמיד הדבר כך: יש ששמות ממין זכר מרובים בסיומת ־וֹת – כגון אָבוֹת, אֲרָיוֹת, מְקוֹמוֹת, ויש ששמות ממין נקבה מרובים בסיומת ־ִים – כגון נָשִׁים, בֵּיצִים, אֲבָנִים, גֶּחָלִים (רבים של גַּחֶלֶת).

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. בשמות רבים יש אפוא אי־התאמה בין המין הדקדוקי של השם לצורן הרבים המצופה (־ִים לזכר ו־וֹת לנקבה). ואולם בשמות רבים אחרים, בייחוד אלה שנוצרו בעברית החדשה, סיומת הרבים המתווספת לשם נקבעת בפשטות על פי המין הדקדוקי.

סיומת ־וֹת בשמות ממין זכר

לְשמות רבים ממין זכר שתנועתם האחרונה o מצטרפת הסיומת ־וֹת שגם היא בעלת אותה התנועה. כך בשמות רבים מקבוצות המילים האלה:

  • שמות על משקל אוֹר – אוֹרוֹת, בּוֹרוֹת, חוֹלוֹת, סוֹדוֹת, קוֹלוֹת ועוד (אבל חוֹפִים, נוֹפִים, קוֹצִים ועוד).
  • שמות על משקל מָקוֹם – מְקוֹמוֹת, מְזוֹנוֹת, מְחוֹזוֹת, מְלוֹנוֹת ועוד (אבל מְרוֹמִים, מְטוֹסִים ועוד).
  • שמות בסיומת ־וֹן, בייחוד במשקלים פִּעָלוֹן, פִּעְלוֹן – למשל: זִכְרוֹנוֹת, עֶפְרוֹנוֹת, יִתְרוֹנוֹת, רְצוֹנוֹת, אֲרוֹנוֹת (אבל בִּטְאוֹנִים, בִּרְיוֹנִים, עֶגְלוֹנִים ועוד). מילים זרות בעלות תבנית דומה שחדרו ללשוננו בתקופת חז"ל נוטות אף הן לסיומת ־וֹת, למשל לִגְיוֹנוֹת (לצד לגיונים או לגיונין), קִיטוֹנוֹת.
  • שמות במשקל פָּעוֹל (בקמץ מתקיים) – למשל: לָקוֹחוֹת, פָּעוֹטוֹת, (דיני) מָמוֹנוֹת (אך בכמה שמות נוהגת הסיומת ־ִִִים וראו להלן בסעיף "הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים").
סיומת ־וֹת שכיחה למדי גם בקבוצות האלה:
  • שמות בני הברה אחת – למשל: נֵרוֹת, שֵׁמוֹת, גַּגּוֹת, קִירוֹת, זוּגוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון עֵצִים, שִׁירִים, טוּרִים).
  • שמות בתחילית מ' – למשל: מוֹסָדוֹת, מִזְבְּחוֹת, מַזְלְגוֹת (במקרא מִזְלָגוֹת), מַטְבְּעוֹת, מַפְתְּחוֹת, מִקְצוֹעוֹת, מַשָּׂאוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון מִגְרָשִׁים, מִשְׁטָחִים, מַרְתְּפִים, מַלְבְּנִים).
  • שמות במשקל פְּעָל – למשל: נְיָרוֹת, קְנָסוֹת, קְרָבוֹת, חֲשָׁדוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון פְּגָמִים, שְׁבָבִים).
  • שמות במשקל פּוֹעָל – למשל: אוֹצָרוֹת, גּוֹרָלוֹת, שׁוֹפָרוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון כּוֹכָבִים, תּוֹתָחִים).

סיומת ־ִים בשמות ממין נקבה

בשמות שמינם הדקדוקי נקבה באה סיומת הרבים ־ִים בעיקר בשמות של צמחים ובעלי חיים. למשל: חִטִּים, שִׁבּוֹלִים, שְׁעוּעִים (רבים של שְׁעוּעִית), שִׁקְמִים, תְּאֵנִים; דְּבוֹרִים, יוֹנִים, כִּנִּים, נְמָלִים, תּוֹלָעִים.

הערה: איש הלשון אהרן בן־אור כתב: "על סמך חיטים, שעורים, פשתים וכו' ביקשו להקפיד (בספרות החקלאית) על בננים במקום בננות, אך נסיון זה נכשל, ובדין, כי אין הכלל שלעיל בגדר חוק ולא יעבור, ביחוד – לא לגבי שמות זרים" (לשון וסגנון, עמ' 72). ואומנם בשנת תר"ץ (1930) יצא לאור בהוצאת 'השדה' ספר בשם "גדול הבננים בארץ־ישראל".

שמות הנוטים בשתי הסיומות

אף שלרוב השמות יש צורת רבים מקובלת אחת, קבוצת שמות לא מבוטלת נוטה בשתי הסיומות. חלק מן הריבויים הכפולים האלה קשור להבדל שבין לשון המקרא ללשון חז"ל: שכיחותה של סיומת הרבים ־וֹת גבוהה למדי בלשון חז"ל, ושמות שבמקרא מתועדים בסיומת ־ִים מופיעים לעיתים בספרות חז"ל בסיומת ־וֹת. כך למשל נמצא במקרא פַּרְדֵּסִים ומְשָׁלִים ובספרות חז"ל גם פַּרְדֵּסוֹת ומְשָׁלוֹת.

הערה: להבדל זה שבין רובדי הלשון היו מודעים חכמי התלמוד. במשנה נאמר "חמש רחלות גוזזות" (חולין יא, ב). רבי יוחנן שמע את רב אסי שונה לבנו "חמש רחלים גוזזות" והעיר לו שיש לִשנות רחלות. רב אסי הסביר ששנה על פי צורת הרבים במקרא, ועל כך השיב רבי יוחנן: "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן" (בבלי חולין קלז ע"ב; על היחס בין רחלים לרחלות בספרות חז"ל ראו ברשימת המקורות: אפשטיין; שרביט, עמ' 365–367).

בפיוט ובשירת ימי הביניים ננקטו לעיתים צורות רבים חריגות לצורך החרוז. למשל: תְּהוֹמִים (במקום תְּהוֹמוֹת) בחריזה לעֲצוּמִים; מִבְצָרוֹת (במקום מִבְצָרִים) בחריזה לצָרוֹת ועֲצָרוֹת; מְרוֹמוֹת (במקום מְרוֹמִים) בחריזה לנְשָׁמוֹת, נְעִימוֹת.

גם בלשון ימינו יש שמות הנוטים בשתי הסיומות: אַגָּנִים/אַגָּנוֹת; בְּכוֹרִים/בְּכוֹרוֹת; גַּבִּים/ גַּבּוֹת; דְּבֵלִים/דְּבֵלוֹת; הֵיכָלִים/הֵיכָלוֹת; חֻרְבָּנִים/חֻרְבָּנוֹת; חֲרָמִים/חֲרָמוֹת; יוֹבְלִים/יוֹבְלוֹת; מוֹעֲדִים/מוֹעֲדוֹת; מַחֲסִים/מַחֲסוֹת; מַעֲקִים/מַעֲקוֹת; מִדְרוֹנִים/מִדְרוֹנוֹת; מִשְׁקָלִים/מִשְׁקָלוֹת; נִימִים/נִימוֹת (רבים של נִימָה); פְּלָאִים/פְּלָאוֹת; שְׁלוֹמִים/שְׁלוֹמוֹת; שִׁרְיוֹנִים/שִׁרְיוֹנוֹת; תַּעֲנוּגִים/תַּעֲנוּגוֹת. 

צורות רבים שנעלמו מלשוננו

שמות שונים המתועדים בספרות העברית לדורותיה בשתי סיומות הרבים נוהגים בלשון ימינו בדרך ריבוי אחת בלבד. למשל: בִּנְיָנִים ולא בִּנְיָנוֹת, גּוֹזָלִים ולא גּוֹזָלוֹת, פִּזְמוֹנִים ולא פִּזְמוֹנוֹת, מְשׁוֹטִים ולא מְשׁוֹטוֹת; כִּנּוֹרוֹת ולא כִּנּוֹרִים, נְהָרוֹת ולא נְהָרִים, מַחֲנוֹת ולא מַחֲנִים, מְעוֹנוֹת ולא מְעוֹנִים.

ויש שמות שנתחדשה בהם צורת רבים שלא כבמקורות: בימינו נוהגות צורות הרבים גְּבִינוֹת ורְפָתוֹת, ואילו במקורות מתועדות הצורות גְּבִינִים ורְפָתִים. בימינו צורת הרבים של סִיר היא סִירִים, ואילו במקורות – סִירוֹת (להרחבה).

לעיתים הסיומת שנדחקה משתמרת בניבים ובצירופי לשון שירשנו מן המקורות. למשל: לאלוהים פִּתְרוֹנִים; בית קְבָרוֹת (להרחבה); טִפִּין־טִפִּין, מהלך בין הטִפִּין (לצד 'מהלך בין הטיפות') לקבוע מַסְמְרוֹת (להרחבה); מַאֲכָלוֹת אסורים; בתי מִקְדָשׁוֹת; דברי רִיבוֹת (ולא ריבים); כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת (לצד 'כללים ופרטים'); בעשרה מַאֲמָרוֹת נברא העולם (ולא מאמרים).

בצירופים 'שיתוק מוחין', 'פְּגוּעַ מוחין' שנוצרו בעברית החדשה ננקטה צורת הרבים המיוחדת על פי 'קטנות מוֹחִין' מתורת הקבלה של ימי הביניים. מכאן גם 'סיעור מוחין' המשמש לעיתים במקום 'סיעור מוחות'.

בכמה מקרים נדחקה צורת הרבים שבסיומת ־וֹת בגלל זהותה לצורת רבים של מילה אחרת בעלת סיומת נקבה. למשל:

  • מִדְרָשׁוֹת – כיום רבים של מִדְרָשָׁה; במקורות רבים של מִדְרָשׁ, כגון 'בתי מדרשות'.
  • מוֹשָׁבוֹת – כיום רבים של מוֹשָׁבָה; במקורות רבים של מוֹשָׁב בעיקר בנטייה, כגון "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, כ).
  • מַסְרְקוֹת – כיום בעיקר רבים של מַסְרֵקָה (אביזר לקישוט השיער); במקורות רבים של מַסְרֵק, כגון 'מסרקות ברזל'.

בידולי משמעות

בכמה שמות נוצר בידול משמעות בין שתי צורות הרבים. למשל:

  • גְּבוּל: צורת הרבים הרגילה היא גבולות, ואילו הצורה גְּבוּלִים משמשת רק בהקשר ההלכתי לציון  שטחי ארץ ישראל שמחוץ לירושלים.
  • גָּלִיל: במשמעות צורה הנדסית – גְּלִילִים, במשמעות חבל ארץ בעיקר גְּלִילוֹת.
  • חָצֵר: צורת הרבים הרגילה היא חֲצֵרוֹת, ואילו הצורה חֲצֵרִים היא מונח משפטי לציון שטח אדמה עם כל מה שעליו.
  • מַסָּע: צורת הרבים הרגילה – מַסָּעוֹת, ואילו הצורה מַסָּעִים התייחדה לתחום השחמט (להרחבה).
  • מַעֲמָד: במשמעות בסיס – מַעֲמָדִים, במשמעות המושאלת של דרגה ושכבה חברתית בעיקר מַעֲמָדוֹת.
  • מִפְעָל: צורת הרבים הרגילה היא מִפְעָלִים, ואילו הצורה מִפְעָלוֹת משמשת שם פעולה בלשון הגבוהה ("מפעלותיו החשובים"). לאחרונה יש המשתמשים בצורה מִפְעָלוֹת לציון מיזמי צדקה של ארגונים.
  • עֲדָשָׁה: הצמח – עֲדָשִׁים, במשמעות המושאלת בתחום האופטיקה – עֲדָשׁוֹת (להרחבה).
  • עוֹלָם: במשמעות מקום – עוֹלָמוֹת, במשמעות זמן – עוֹלָמִים (להרחבה).
  • תְּהִלָּה: צורת הרבים הרגילה היא תְּהִלּוֹת, אך שם הספר המקראי הוא תְּהִלִּים.

נסמך־רבים לעומת נפרד־רבים

בשמות שריבוים בסיומת ־וֹת יש שלצד צורת הנסמך המתבקשת משמשת צורת נסמך בסיומת ־יֵ (הקשורה כמובן לסיומת הרבים ־ִים), לעיתים במשלב גבוה יותר. למשל: אוּלַמֵּי אירועים, אִילָנֵי סרק, דַּלְתֵי האולם, מַסְּעֵי הצלב (להרחבה), מעייני הישועה, במַעַגְלוֹת השנה, רִגְשֵׁי אשמה, שִׁטְרֵי חוב, עַרְבֵי־נחל (בתנ"ך ערבים גם בנפרד, כגון "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ"; תהלים קלז, ב). בצירופי סמיכות דוגמת דּוֹרֵי דּוֹרוֹת, סוֹדֵי סוֹדוֹת, קוֹלֵי קוֹלוֹת הועדפה צורת הנסמך בסיומת ־ֵי (ולא בסיומת ־וֹת כגון "דורות דורות") כדי להדגיש את מבנה הסמיכות. על שמות שריבוים בסיומת ־ִים ובנסמך יש שימוש בסיומת ־וֹת ראו כאן.

צורת רבים המשותפת לשני שמות

כמה צורות רבים בסיומת ־וֹת משותפות לשני שמות שאחד מהם הוא בעל סיומת נקבה. למשל: בְּכוֹרוֹת (רבים של בְּכוֹר ושל בְּכוֹרָה); חוֹבוֹת (חוֹב / חוֹבָה); חוֹתָמוֹת (חוֹתָם / חוֹתֶמֶת); לָקוֹחוֹת (לָקוֹחַ / לָקוֹחָה); מְבוֹאוֹת (מָבוֹא / מְבוֹאָה); מַעֲלוֹת (מַעֲלֶה / מַעֲלָה); מַרְאוֹת (מַרְאֶה / מַרְאָה); מִשְׁמָרוֹת (מִשְׁמָר / מִשְׁמֶרֶת); פָּעוֹטוֹת (פָּעוֹט / פָּעוֹטָה); תִּינוֹקוֹת (תִּינוֹק / תִּינֹקֶת).

הערות א. במילון למונחי תכנון מרחבי של ועד הלשון משנת תש"ד (1944) ראו עורכי המילון לקבוע למילה מַעֲלֶה את צורת הרבים מַעֲלִים. ב. בלשון הדיבור נוצרה הצורה תּוֹרוֹת כריבוי של תּוֹר במשחקים וכדומה, אף שצורה זו היא גם ריבוי של המילה תּוֹרָה (להרחבה).

סיומת הרבים בהלחמים

שמות שנוצרו בדרך ההלחם, דוגמת רַמְזוֹר ורַמְקוֹל, נוטים בסיומת הרבים על פי מינם הדקדוקי גם כאשר סיומת הרבים הרגילה של הרכיב האחרון שונה. למשל: רַמְזוֹרִים, מִגְדַּלּוֹרִים, תַּקְלִיטוֹרִים (לעומת אוֹרוֹת); רַמְקוֹלִים, רְשַׁמְקוֹלִים, פַּסְקוֹלִים (לעומת קוֹלוֹת). ראו גם מדרחוב ברבים.

הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים

במילוני ועד הלשון ובמילוני האקדמיה בראשית ימיה אפשר למצוא הנחיות לא מעטות לצורת הרבים המועדפת של שמות, למשל: אַרְנָק–אַרְנָקִים, מִכְשׁוֹל–מִכְשׁוֹלִים, זְרוֹעַ–זְרוֹעוֹת. הנחיות אלו מעידות על חוסר הסדירות שהיה באותם הימים בריבוין של מילים אלו ועל כך שאנשי הלשון ראו לנכון לקבע צורת רבים אחת. במילונים חדשים יותר מספרן של ההנחיות בדבר צורת הרבים קטן בהרבה, ורובן קשורות לשאלות דקדוקיות (כגון שווא לעומת קמץ מתקיים) ולא לבחירה בין שתי סיומות הרבים.

במשקל פָּעוֹל הקפידו מילוני האקדמיה לציין את צורת הרבים בסיומת ־וֹת (ובקמץ מתקיים): גָּשׁוֹשוֹת, סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשוֹת, פָּעוֹטוֹת, פָּשׁוֹשׁוֹת, תָּמוֹכוֹת ועוד. כך גם עלה מנוסח הכלל של נטיית משקל פָּעוֹל בכללי הקמץ בהחלטות האקדמיה בנטיית השם. בשנת תשע"ו (2016) החליטה האקדמיה להתיר את צורת הרבים בסיומת ־ִים בכמה שמות במשקל זה על פי הנוהג בציבור: פָּגוֹשִׁים, פָּשׁוֹשִׁים, פָּמוֹטִים (לצד פָּמוֹטוֹת). ראו את נוסח ההחלטה כאן.

ככלל בהחלטות האקדמיה בדקדוק מעטות ההכרעות בדבר סיומת הרבים המועדפת. מן ההחלטות המעטות האלה נזכיר אחת:

  • צורת הרבים של תִּינוֹק – שם העצם תִּינוֹק מוכר בלשוננו למן ספרות חז"ל. צורת הרבים שלו היא תִּינוֹקוֹת, כגון בצירוף 'תינוקות של בית רבן' (שם זה מצטרף לשמות שבסופם תנועת o ונוטים בסיומת ־וֹת). בלשון ימינו יש המבחינים בין תִּינוֹקִים (זכרים) לתִינוֹקוֹת (נקבות), אך האקדמיה לא סמכה ידה על שימוש זה וקבעה במפורש כי צורת הרבים היא תִּינוֹקוֹת (להחלטה).
[post_title] => סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת [post_excerpt] => מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9d%d6%b4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-11-20 20:37:15 [post_modified_gmt] => 2021-11-20 18:37:15 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=878 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך עֲדָשָׁה ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>