הדף בטעינה

על המילה נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו

במילון

 (ללא ניקוד: נתכרכמו פניו)

הגדרה

  • נראה כּוֹעֵס או נֶעלב
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

נתכרכמו פניו

WP_Post Object
(
    [ID] => 63073
    [post_author] => 42
    [post_date] => 2022-05-10 15:33:53
    [post_date_gmt] => 2022-05-10 12:33:53
    [post_content] => בספרות העברית החדשה – ואצל מתי מעט גם בלשון הדיבור – משמש הביטוי נתכרכמו פניו (או התכרכמו פניו) להבעת מנעד של רגשות: מבוכה, בושה, צער, כעס, אכזבה ואי־שביעות רצון. בעיני רוחם של רבים הוא נקשר במין עווית במראה הפנים, אולי בדומה ל"נפלו פניו" או "חפו פניו" שבמקרא. ברם במקורו הוא מורה על שינוי בצבע הפנים, וכפי שיוסבר להלן.

גלגולו של הביטוי

הביטוי נתכרכמו פניו מוכר מכמה מקורות בספרות חז"ל במובן 'התבייש', 'התאכזב', 'נבוך', למשל:

בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו... כגון רבי יוחנן בן זכאי מינה את רבי אליעזר... ורבי עקיבא את רבי מאיר ואת ר' שמעון. אמר (רבי עקיבא): 'יֵשב רבי מאיר תחילה'. נתכרכמו פני ר' שמעון... (ירושלמי סנהדרין א, ג; יט ע"א).

הפועל נתכרכמו – בשורש כרכ"ם ובבניין נִתְפַּעַל (המקביל בלשון חכמים אל התפעל) – פירושו 'נצבעו בגוֹן הכַּרְכֹּם'. כרכום הוא צמח תבלין ריחני שנזכר פעם אחת במקרא: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כׇּל עֲצֵי לְבוֹנָה" (שיר השירים ד, יד),[1] וגם כמה פעמים במשנה ובתוספתא. בימי קדם היו מפיקים ממנו חומרי צבע, ובעיקר תבלין יקר־ערך הידוע בימינו בשם זְעַפְרָן.[2] משם הצמח נגזר גם הפועל כִּרְכֵּם בבניין פיעל במובן 'צָבַע בכרכום', כלומר בצהוב, דוגמת "כֹּפֶת [=כפיס עץ] שסירקוֹ וכרכמוֹ" (משנה כלים כב, ט).

פנים ורגשות

ברם במקורות העברית פנים "נצבעות" בצהוב בהקשרים חיוביים דווקא – הביטוי פנים צהובות בספרות חז"ל מתאר אדם צוהל ושמח. בתלמוד הבבלי מסופר על רבי (רבי יהודה הנשיא) שהזמין את ר' פנחס בן יאיר לסעוד עימו. הלה נענה, ומייד "צהבו פניו של רבי" (חולין  ז ע"ב), כלומר הוא שמח על ההיענות להזמנה. ובמקום אחר: "אמר ליה רבי טרפון (לרבי יהודה) 'היום פניך צהובין', אמר ליה 'אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדין ואכלנום בלא מלח, ואם אכלנום במלח כל שכן שהיו פנינו צהובין'" (נדרים מט ע"ב). הביטוי פנים צהובות קרוב אפוא אל הביטויים 'פנים מאירות' ו'פנים זורחות',[3] ואולי לכן פירש בן־יהודה במילונו 'נתכרכמו פניו': "נעשו ירוקים, מבושה וכדומה". בספרות חז"ל פנים ירוקות הן סימן לרוגז: "מעשה בצדוקי אחד שסח עם כהן גדול ונתזה צינורה [קילוח של רוק] מפיו ונפלה על בגדיו של כהן גדול והוריקו פניו של כהן גדול" (תוספתא נידה ה, ג); "בפנים הרבה נראה להם הקב"ה לישראל בסיני: בפנים זעופות, בפנים הדופות, בפנים מוריקות; (ומנגד:) בפנים שמחות, בפנים משחקות, בפנים מסבירות" (פסיקתא רבתי). גוֹן הפנים משמש להבעת מצבי רוח גם בהקשרים אחרים. אפשר לומר על אדם מוכה תדהמה או פחד (וגם על אדם חולה) שהוא או פניו חיוורים או מחווירים. צירוף דומה מופיע כבר במקרא, בפועל חָוַר בבניין קל: "לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ" (ישעיהו כט, כב); מן התקבולת למֵדים שפנים חיוורות הן פניו של המתבייש. השורש חו"ר אומנם משמש בעברית המקראית רק בפועל הזה, ואולם הוא נפוץ מאוד בארמית: חִוָּר בארמית הוא בפשטות 'לָבָן': "לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר" (דניאל ז, ט) היינו 'לבושו כשלג לבן'. אף בעברית בא ביטוי דומה בשורש לב"ן, במימרות התלמודיות הפותחות במילים "המלבין פני חברו ברבים..." (בבא מציעא נח ע"ב, סנהדרין קז ע"א ועוד) – אבל רק בהוראת גרימה, כלומר במובן 'לבייש' (ולא 'להתבייש'). צירוף דומה מופיע גם בארמית של התלמוד הבבלי: "חזיֵיה רב אשי למר זוטרא דמחוורין אפיה" [=ראהו רב אשי את מר זוטרא שמחווירות פניו]. הדימוי של פנים בהירות וחיוורות להבעת בושה מוכר גם מן הפועל הארמי הרגיל לציון 'התבייש' – איכסיף – מן השורש כס"ף, על פי צבעו החיוור של הכסף. סימן יפה לזה במדרש: "למה קורין אותו 'כסף'? שהיה מכסיף [=מבייש, מלבין פני] כל הזְהבים שהיו שם" (שמות רבה לה). ואומנם יש מי שהסביר כי העיקר ב'נתכרכמו פניו' הוא שנעשו הפנים בהירות וחיוורות מבושה.[4] מנגד – פנים בעברית עשויות גם להשחיר. בתלמוד הבבלי מוצאים מי שהשחירו פניו "מפני תעניות" (חגיגה כב ע"ב; בנוסח הדפוס 'הושחרו שיניו'), אבל נראה שהכוונה היא לשינוי ממשי במראה הפנים. להבעת מצב רגשי משמש הביטוי המליצי השחירו פניו כשוּלי קדרה (למשל ירושלמי חגיגה ב, ב; עז, ע"ד) או נהפכו פניו כשוּלי קדרה (למשל בבלי שבת ל ע"א) – אף הוא בהקשר של צער, בושה וכלימה.

צהובים זה לזה

במקורות חז"ל בא מטבע הלשון צהובים זה לזה במשמעות של כעס וריב: "משל לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובים זה לזה. בא זאב ונפל על אחד מהם. אמר חברו: 'אם אין אני עוזרו לזה היום הורג אותו ולמחר בא עלי והורגני'. עמדו שניהן והרגו את הזאב" (בבלי סנהדרין קה ע"א) – כיצד אפוא מתיישבים הדברים עם ההוראה החיובית של הצהבת פנים? לדעת חוקר הלשון זאב בן־חיים מדובר בשורש צה"ב אחר – מקורו בשורש צח"ב (כך למשל בערבית ובחלק מלהגי הארמית במובן כעס, צעקה וריב) ובמרוצת הזמן נתלכד עם צה"ב המוכר, ולמעשה הוא קרוב יותר אל השורש צו"ח, כלומר אל הפועל צווח. מכאן גם המילה צהיבה במשמעות קטטה וריב: "'ולא ימות ונפל למשכב' – מגיד שהצהיבה מביאה לידי מיתה" (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים ו). --------------------------------------------------------------

[1] מקור השם כנראה בסנסקריט, והוא הבסיס לשם המשותף גם ביוונית ובלטינית. שמו המדעי: Crocus sativus. לפי סיעת חוקרים אחרת הכרכום המקראי הוא הצמח Curcuma longa ממשפחת הזנגביליים שמשורשיו מפיקים את התבלין כוּרכוּם (כשמו בערבית), הידוע גם הוא בצבעו הצהוב.

[2] המילה זעפרן התגלגלה לרבות מלשונות העולם מן הערבית. הגיזרון הוא ככל הנראה שם הצבע הצהוב أصفر ('אספר').

[3] וכנגד זה 'פנים חשֵכות' (ראו מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טז, ז).

[4] בתלמוד הבבלי בא גם הביטוי "כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום" (ברכות ז:). כרום מיוונית עניינה צבע או גוון, ואולי דומה זה ל"מחליף צבעים" שבלשון הדיבור בימינו. קשה להתעלם מדמיון הצליל של 'כרום' ו'נתכרכם', אך אין קשר בין השניים.

[post_title] => נתכרכמו פניו [post_excerpt] => בעיני רוחם של רבים הביטוי נתכרכמו פניו נקשר במין עווית במראה הפנים, אולי בדומה ל"נפלו פניו" או "חפו פניו" שבמקרא. ברם במקורו הוא מורה על שינוי בצבע הפנים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a0%d7%aa%d7%9b%d7%a8%d7%9b%d7%9e%d7%95-%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%95 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-05-26 09:29:37 [post_modified_gmt] => 2022-05-26 06:29:37 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=63073 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בעיני רוחם של רבים הביטוי נתכרכמו פניו נקשר במין עווית במראה הפנים, אולי בדומה ל"נפלו פניו" או "חפו פניו" שבמקרא. ברם במקורו הוא מורה על שינוי בצבע הפנים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של בחורה בתנוחה ספקנית והכיתוב מה השתנה או מה נשתנה?

התבקשנו או נתבקשנו? על התפעל ונתפעל

WP_Post Object
(
    [ID] => 30260
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-07-24 13:19:20
    [post_date_gmt] => 2018-07-24 10:19:20
    [post_content] => "נתמנה יועץ חדש לחברה", "נתבקשנו לסייע", "נתגלו כשלים במערכת" – בעברית בת ימינו פוגשים לא אחת צורות נתפעל, בתחילית נו"ן, במקום הצורות הרגילות יותר של בניין התפעל בתחילית ה"א (התמנה, התבקשנו, התגלו). מה מקורן של צורות אלו? מתי נכון להשתמש בהן, והאם יש הבדל בינן ובין צורות התפעל?

צורות התפעל ונתפעל נבדלות קודם כול ברובד הלשון: צורות התפעל אופייניות ללשון המקרא, וצורות נתפעל ללשון חכמים. שתיהן נחשבות תקניות, ולרוב אין ביניהן הבדל משמעות.

בעברית ימינו צורות התפעל הן הרגילות בכל משלבי הלשון, ואילו צורות נתפעל עשויות לבוא במקומן בעיקר בלשון הכתובה והרשמית. השימוש בצורות נתפעל מוגבל בדרך כלל לפעלים סבילים, כגון נתבקש, נתמנה, או לפעלים שהנושא שלהם איננו גורם הפעולה, כגון נשתנה, נשתמר, נתרחב (בעיקר פעלים של שינוי מצב).

הבחירה בין צורות התפעל לצורות נתפעל היא אפוא בחירה סגנונית הנתונה לשיקול דעתם של הכותבים.

המעבר מהתפעל לנתפעל בלשון חכמים

בניין התפעל רגיל במקרא,[1] והוא עשוי להביע מגוון של הוראות שלא תמיד ההבחנה ביניהן מוחלטת, למשל: פעולה חוזרת (רפלקסיבית) שעושה הפעולה עושה על עצמו (הִתְעַטֵּף, הִתְגַּלֵּחַ, הִתְקַדֵּשׁ), פעולה הדדית (הִתְיַעֵץ, הִתְנַגֵּשׁ, הִתְרָאָה), שינוי והתהוות (הִתְפָּרֵק, הִתְבַּקֵּעַ, הִתְרוֹשֵׁשׁ), עשייה ואף גרימה (הִתְפַּלֵּל, הִתְפָּרֵץ, הִתְוַדָּה), ובמקרים מעטים פעולה סבילה מובהקת, כגון במשלי לא, ל: "אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (כלומר 'תהוּלל', 'יהללו אותה'). בלשון חכמים נשתנתה צורתו של בניין התפעל לצורה נתפעל, ובד בבד הוא החל להחליף את הבניין המקראי פוּעל כמקבילו הסביל של פיעל, למשל: נתבשל, נתברר, נזדבל, נתאפה, נתבקש. מכיוון שבניין נפעל רווח מאוד בלשון חכמים בהוראה סבילה, מקובל להסביר שהוא שהשפיע על המעבר לצורת נתפעל בתחילית נו"ן.[2] איש הלשון אבא בנדויד הראה כי לצד השימוש הסביל של נתפעל בלשון חכמים יש שהוא מציין פעולה הנעשית מעצמה, כגון נזדקן, נתעלם, נתייפתה, ולעיתים הוא אף משמש במקום בניין קל – בעיקר לציון התנהגות, כגון נתגאה, נתרחק, נתיירא.

שימושי נתפעל בימינו

כאמור בעברית בת ימינו ההבדל בין צורות התפעל ונתפעל הוא בראש ובראשונה הבדל משלבִּי: צורות התפעל רגילות בכל משלבי הלשון, ואילו צורות נתפעל עשויות לבוא לפעמים במקומן בעיקר בלשון הכתובה והרשמית כבחירה סגנונית של הכותבים והדוברים. השימוש בצורות נתפעל (לצד התפעל הרווח ממנו) מצוי בימינו בעיקר בשתי קבוצות של פעלים: א) פעלים סבילים – למשל: נִתְבַּקֵּשׁ, נִתְגַּלָּה, נִתְמַנָּה, נִתְחַיֵּב, נִתְפָּרֵשׁ, נִתְבָּאֵר, נִסְתַּיֵּעַ, נִתְחַלֵּף, נִתְפּוֹגֵג, נִצְטַוָּה, נִשְׁתַּכַּח. ב) פעלים שהנושא שלהם איננו גורם בעצמו את הפעולה (פעלים אנאקוזטיביים) – למשל: נִתְבַּדָּה, נִתְקַיֵּם, נִתְחַוֵּר, נִתְבָּרֵר, נִזְדַּקֵּק, נִשְׁתַּמֵּר, נִתְאַפְשֵׁר. רבים מן הפעלים בקבוצה זו הם פעלים המביעים שינוי מצב, כגון נִתְרַחֵב, נִשְׁתַּנָּה, נִתְרַחֵק, נִתְחַבֵּר, נִתְבַּקֵּעַ, נִתְפּוֹרֵר, נִתְכַּוֵּץ, נִסְתַּמֵּא, נִתְמוֹסֵס, נִתְיַתֵּם, נִתְעַמְעֵם, נִתְמַעֵט, נִתְמַלֵּא. הנטייה להשתמש בצורות נתפעל בעיקר בשתי הקבוצות האלה עולָה בקנה אחד עם המצוי בלשון חכמים – שהרי הורתן של צורות נתפעל ברובד הלשון הזה קשורה כנראה בהפיכתו של בניין התפעל לבניין המביע סבילות או משמעים הקרובים לסבילות. עם זאת חשוב להדגיש שמדובר בנטייה בלבד, ולא בכלל מחייב. בספרות אפשר למצוא גם צורות נתפעל אחרות: נִתְיַשֵּׁב, נִזְדַּקֵּף, נִתְלַוָּה, נִצְטַעֵק, נִסְתַּלֵּק ועוד רבים, וגם לחלק מאלה יש יסוד כבר בלשון חכמים. צורות נתפעל רגילות כמובן בביטויים שירשנו מספרות חז"ל, כגון 'מה נשתנה', 'נתפרדה החבילה', 'נתכרכמו פניו', ומנגד אינן צפויות בפעלים השייכים ללשון העגה (סלנג), כגון התחרפן, השתפן, התברבר, התבחבש, התמסטל.

נתפעל בינוני

המעבר שחל בלשון חכמים מהתפעל לנתפעל ניכר בעיקר בפעלים בזמן עבר. בספרות חז"ל ובלשון הרבנית אפשר למצוא פה ושם גם צורות בינוני בנו"ן, כגון "זו מרגלית טובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל הרואה אותה מיד נתרפא" (תוספתא קידושין ה, יז), "נתאחין" (ירושלמי כלאים א:ב, כז ע"א), "נזדעזעין" (אליהו רבה ט). ואולם ככלל גם ברובדי הלשון האלה צורות הבינוני הרגילות הן בתבנית מתפעל כבמקרא וכבלשון ימינו. ____________________

[1] צורות התפעל שבמקרא – פעמים שיש בהן צירי בע' הפועל, כגון הִתְהַלֵּךְ, הִתְמַכֵּר, ופעמים שיש בהן פתח, כגון הִתְאַנַּף, הִתְחַזַּק (כך גם בעתיד כגון תִּתְחַתֵּן לעומת תִּתְחַכַּם, ובציווי כגון הִתְיַצֵּב! לעומת הִתְחַזַּק!). אף שברוב הנטיות הצורות בצירי שכיחות יותר בתנ"ך, ההנחה היא שדווקא הצורות בפתח הן הקדומות יותר, ואילו הצורות בצירי נוצרו בהשפעת בניין פיעל (ראו יהושע בלאו, תורת ההגה והצורות של לשון המקרא, ירושלים תש"ע, עמ' 218–219).

[2] כבר במקרא יש שתי היקרויות היכולות להתפרש כצורות נתפעל בהבלעת התי"ו: וְנִכַּפֵּר (דברים כא, ח), וְנִוַּסְּרוּ (יחזקאל כג, מח), אך אפשר שמדובר בצורות נפעל מקוריות שנוקדו רק בדיעבד כנתפעל. היה מי שהציע לראות בצורה נִשְׁתָּוָה (משלי כז, טו) צורת נתפעל (אף שאין דגש בע' הפועל), אך מקובל יותר לראות בה צורת נפעל בהיפוך האותיות ת–ו (נִשְׁוְתָה ובהפסק נִשְׁוָתָה > נִשְׁתָּוָה). מאידך גיסא בלשון חכמים כמה פעלים נוהגים בצורת התפעל, למשל הִתְפַּלֵּל והִתְנַדֵּב; לניסיונות להסבירם ראו הנמן וברויאר (להלן במבחר המקורות).

[post_title] => התבקשנו או נתבקשנו? על התפעל ונתפעל [post_excerpt] => מה מקורן של צורות אלו? מתי נכון להשתמש בהן, והאם יש הבדל ביניהן? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%aa%d7%91%d7%a7%d7%a9%d7%a0%d7%95-%d7%90%d7%95-%d7%a0%d7%aa%d7%91%d7%a7%d7%a9%d7%a0%d7%95-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%a2%d7%9c-%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%a4%d7%a2%d7%9c [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-03-17 22:14:44 [post_modified_gmt] => 2022-03-17 20:14:44 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=30260 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מה מקורן של צורות אלו? מתי נכון להשתמש בהן, והאם יש הבדל ביניהן?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>