WP_Post Object
(
[ID] => 13537
[post_author] => 15
[post_date] => 2016-01-12 09:00:08
[post_date_gmt] => 2016-01-12 07:00:08
[post_content] => כידוע סַף הוא מִפְתָּן, הקורה התחתונה של הפתח. שתי הדפנות המאונכות הן בלשון המקרא מְזוּזוֹת, והקורָה שמעל – המקבילה לסף – היא מַשְׁקוֹף. מאחר שאת מגילת הקלף ובה שתי הפרשות הראשונות של קריאת שְׁמַע קובעים במזוזה הימנית של הדלת, החלה בלשון חכמים גם מגילת הקלף עצמה להיקרא מזוזה, וכך עד ימינו אנו.
בפרשת בֹּא, לפני המכה האחרונה שבה ה' נוגף את מצרים, מכת בכורות, מצוּוים בני ישראל לשחוט שֶׂה – הוא קורבן הפסח שעל שמו קרוי החג – ולאוכלו צלוי. כדי לסמן את בתי ישראל למען יפסח ה' על פתחיהם ולא ימותו בכוריהם, הם נדרשים לקחת מדם השה ולשים ממנו על שתי מזוזות הדלת ועל המשקוף: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" (שמות יב, ז).
משה קורא לזקני ישראל ואומר באוזניהם את הדברים האלה: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף, וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (פסוק כב). והנה לא רק המשקוף והמזוזות נזכרים בדברי משה, אלא גם הסף, אך האם זה סף הדלת? למילה סַף בלשון המקרא שתי משמעויות שונות עד מאוד זו מזו – 'מפתן' ו'סֵפֶל' – ולמעשה מדובר בשתי מילים שונות שאך נראות אותו הדבר.
סף שהוא כלי לנוזלים נזכר בתנ"ך פעמים ספורות. כך למשל סִפִּים או סִפּוֹת מזהב היו מכּלי המקדש שעשה שלמה: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית ה', אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב... וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר" (מלכים א ז, מח–נ). ברבות הימים לְקחם עִימו נְבוּזַרְאֲדָן, רב הטבּחים הבבלי, כשהחריב את בית המקדש (ירמיהו נב, יט). גם זכריה בנבואתו על ישראל ועל ירושלים משתמש במילה זו: "מַשָּׂא דְבַר ה' עַל יִשְׂרָאֵל... הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב" (יב, א–ב), ולפי פשוטו של מקרא מדובר בכוס, כוס תרעלה.
מן ההקשר בפרשת בֹּא עולה שגם משה מדבר על ספל או על כלי קיבול כלשהו. ואומנם תרגום אונקלוס (תרגום התורה לארמית) מתרגם "ותטבלון בדמא דבמָנָא". מָן/מָאן בארמית הוא כלי, ושני הסִפִּים (תרתין סִפַּיָּא) הנזכרים בתרגום בהמשך הפסוק הם דווקא התרגום לשתי המזוזות. תרגום אחר לארמית – התרגום המיוחס ליונתן – אף מדייק ואומר "בדמא דבמן פחרא", כלומר 'בדם אשר בכלי חרס'. לעומתם בתרגום השבעים (התרגום ליוונית) מדובר על הדם שליד הדלת (τοῦ παρὰ τὴν θύραν), ונראה שהמילה סף הובנה כסַף הדלת.
כתרגומים הארמיים, גם רש"י ופרשני תורה אחרים רואים בסף בפרשתנו כלי. אבן עזרא מציג את שתי הדעות: "ויש אומרים כי הפסח היו שוחטין אותו בסף השער [...], כמו 'וַיָּמָד את סף השער' (יחזקאל מ, ו), 'אַמּוֹת הַסִּפִּים' (ישעיהו ו, ד). ואחרים אמרו כי הוא כלי ועליו היו שוחטים, כמו 'משכב וסַפּוֹת'" (שמואל ב יז, כח). לפי דעת אחרים זו, סף הוא אומנם כלי, אבל נראה שלא כלי קיבול אלא מעין משטח.
שתי הדעות 'כלי' ו'מפתן' (הנקרא גם אסקופה) כבר נזכרות בתלמוד הירושלמי:
שלוש מזבחות היו לאבותינו במצרים: משקוף ושתי מזוזות. אית תניי תני ארבעה: סף ומשקוף ושתי מזוזות. אית תניי תני 'סף' כלי, אית תניי תני 'סף' אסקופה [...] מאן דאמר כלי – ניחא דכתיב 'מן הדם אשר בסף'. מאן דאמרין 'סף' אסקופה מה מקיים 'סף' כלי? מביא סף כלי ונותן על האסקופה וטובל ומַזה. (ירושלמי פסחים, לו, ד)
לפי הנאמר בירושלמי, מי מבני ישראל שראה בסף כלי, סָפַר שלוש קורות ("מזבחות") להזָּאת הדם – המשקוף ושתי המזוזות; ומי שראה בסף אסקופה, ספר ארבע קורות. מאחר שסף הוא כלי, נשאלת השאלה כיצד קיים את הכתוב מי שראה בו אסקופה. והתשובה: הביא כלי, שם אותו על מפתן הדלת, טבל והִזה.
* * *
ייתכן כי בחירת משה דווקא במילה סַף בשביל כלי הקיבול – ולא במילים כגון קערה, סיר, אגן, כוס, ספל, גביע או קובעת – איננה מקרית. המקרא מרבה להשתמש במילים דו־משמעיות או רב־משמעיות במקומות שיותר מהבנה אחת אפשרית, והתוצאה במקרים רבים מפתיעה ויוצרת עניין. בפרשת בֹּא הזכרת הסף לצד המזוזות והמשקוף מוליכה את הקורא לכיוון 'מפתן', אבל בהתעמקוֹ בכתוב הפתעה מזומנת לו בהבינו כי משמעות המילה שונה מהמצופה. ואולי אפשר להבין את בחירת המילה סף כפוסחת על שני הסיפּים ורומזת לשני המשמעים גם יחד: לא רק כלי אלא כלי שהונח במפתן – כאפשרות שמועלית בירושלמי.
הערות
- שתי המילים סַף 'מפתן' וסַף 'ספל' מוכרות גם משפות שמיות אחרות, דוגמת אכדית. בעברית הן זהות לא רק בצורת היחיד אלא גם בנטייתן – בחיריק ודגש: סִפּוֹ, סִפִּים וכיו"ב – בדומה לנטיית המילים מַס מִסִּים וצַד צִדּוֹ צִדֵּי־.
- גם הסַפּוֹת מספר שמואל (ב יז, כח), הנזכרים בפירוש אבן עזרא, הם הרבים של סף (בפתח במקום חיריק). רש"י מפרש: "כלי תשמיש הם כמו סִפות כסף". ספות אלה עומדים ביסוד המילה סַפָּה בעברית החדשה. תרמו לכך הסמיכות למילה מִשְׁכָּב ודמיון הצליל למילה sofa בלשונות אירופה (שנתגלגלה אליהן מן הערבית).
- הצירוף שֹׁמְרֵי הַסַּף נזכר במקרא כמה פעמים, ובהן במלכים ב יב, י. אנו מבינים את הצירוף הזה כשימושו בעברית ימינו: 'השומרים הניצבים על מפתן הדלת'. יש שראו גם בסף הזה 'כלי'. כך למשל עולה מפירושו של רשב"ם למילה סף בפרשת בֹּא: "בסף – בכלי, כדכתיב שומרי הסף, ספות כסף".
כתב ברק דן.
[post_title] => פרשת בֹּא – סף שאיננו מפתן
[post_excerpt] =>
[post_status] => publish
[comment_status] => closed
[ping_status] => closed
[post_password] =>
[post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%91%d7%90-%d7%a1%d7%a3-%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%a0%d7%95-%d7%9e%d7%a4%d7%aa%d7%9f
[to_ping] =>
[pinged] =>
[post_modified] => 2022-08-02 16:22:18
[post_modified_gmt] => 2022-08-02 13:22:18
[post_content_filtered] =>
[post_parent] => 0
[guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13537
[menu_order] => 0
[post_type] => post
[post_mime_type] =>
[comment_count] => 0
[filter] => raw
)
כידוע סַף הוא מִפְתָּן, הקורה התחתונה של הפתח. שתי הדפנות המאונכות הן בלשון המקרא מְזוּזוֹת, והקורָה שמעל – המקבילה לסף – היא מַשְׁקוֹף. מאחר שאת מגילת הקלף ובה שתי הפרשות הראשונות של קריאת שְׁמַע קובעים
המשך קריאה >>
כידוע סַף הוא מִפְתָּן, הקורה התחתונה של הפתח. שתי הדפנות המאונכות הן בלשון המקרא מְזוּזוֹת, והקורָה שמעל – המקבילה לסף – היא מַשְׁקוֹף. מאחר שאת מגילת הקלף ובה שתי הפרשות הראשונות של קריאת שְׁמַע קובעים במזוזה הימנית של הדלת, החלה בלשון חכמים גם מגילת הקלף עצמה להיקרא מזוזה, וכך עד ימינו אנו.
בפרשת בֹּא, לפני המכה האחרונה שבה ה' נוגף את מצרים, מכת בכורות, מצוּוים בני ישראל לשחוט שֶׂה – הוא קורבן הפסח שעל שמו קרוי החג – ולאוכלו צלוי. כדי לסמן את בתי ישראל למען יפסח ה' על פתחיהם ולא ימותו בכוריהם, הם נדרשים לקחת מדם השה ולשים ממנו על שתי מזוזות הדלת ועל המשקוף: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" (שמות יב, ז).
משה קורא לזקני ישראל ואומר באוזניהם את הדברים האלה: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף, וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (פסוק כב). והנה לא רק המשקוף והמזוזות נזכרים בדברי משה, אלא גם הסף, אך האם זה סף הדלת? למילה סַף בלשון המקרא שתי משמעויות שונות עד מאוד זו מזו – 'מפתן' ו'סֵפֶל' – ולמעשה מדובר בשתי מילים שונות שאך נראות אותו הדבר.
סף שהוא כלי לנוזלים נזכר בתנ"ך פעמים ספורות. כך למשל סִפִּים או סִפּוֹת מזהב היו מכּלי המקדש שעשה שלמה: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית ה', אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב... וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר" (מלכים א ז, מח–נ). ברבות הימים לְקחם עִימו נְבוּזַרְאֲדָן, רב הטבּחים הבבלי, כשהחריב את בית המקדש (ירמיהו נב, יט). גם זכריה בנבואתו על ישראל ועל ירושלים משתמש במילה זו: "מַשָּׂא דְבַר ה' עַל יִשְׂרָאֵל... הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב" (יב, א–ב), ולפי פשוטו של מקרא מדובר בכוס, כוס תרעלה.
מן ההקשר בפרשת בֹּא עולה שגם משה מדבר על ספל או על כלי קיבול כלשהו. ואומנם תרגום אונקלוס (תרגום התורה לארמית) מתרגם "ותטבלון בדמא דבמָנָא". מָן/מָאן בארמית הוא כלי, ושני הסִפִּים (תרתין סִפַּיָּא) הנזכרים בתרגום בהמשך הפסוק הם דווקא התרגום לשתי המזוזות. תרגום אחר לארמית – התרגום המיוחס ליונתן – אף מדייק ואומר "בדמא דבמן פחרא", כלומר 'בדם אשר בכלי חרס'. לעומתם בתרגום השבעים (התרגום ליוונית) מדובר על הדם שליד הדלת (τοῦ παρὰ τὴν θύραν), ונראה שהמילה סף הובנה כסַף הדלת.
כתרגומים הארמיים, גם רש"י ופרשני תורה אחרים רואים בסף בפרשתנו כלי. אבן עזרא מציג את שתי הדעות: "ויש אומרים כי הפסח היו שוחטין אותו בסף השער [...], כמו 'וַיָּמָד את סף השער' (יחזקאל מ, ו), 'אַמּוֹת הַסִּפִּים' (ישעיהו ו, ד). ואחרים אמרו כי הוא כלי ועליו היו שוחטים, כמו 'משכב וסַפּוֹת'" (שמואל ב יז, כח). לפי דעת אחרים זו, סף הוא אומנם כלי, אבל נראה שלא כלי קיבול אלא מעין משטח.
שתי הדעות 'כלי' ו'מפתן' (הנקרא גם אסקופה) כבר נזכרות בתלמוד הירושלמי:
שלוש מזבחות היו לאבותינו במצרים: משקוף ושתי מזוזות. אית תניי תני ארבעה: סף ומשקוף ושתי מזוזות. אית תניי תני 'סף' כלי, אית תניי תני 'סף' אסקופה [...] מאן דאמר כלי – ניחא דכתיב 'מן הדם אשר בסף'. מאן דאמרין 'סף' אסקופה מה מקיים 'סף' כלי? מביא סף כלי ונותן על האסקופה וטובל ומַזה. (ירושלמי פסחים, לו, ד)
לפי הנאמר בירושלמי, מי מבני ישראל שראה בסף כלי, סָפַר שלוש קורות ("מזבחות") להזָּאת הדם – המשקוף ושתי המזוזות; ומי שראה בסף אסקופה, ספר ארבע קורות. מאחר שסף הוא כלי, נשאלת השאלה כיצד קיים את הכתוב מי שראה בו אסקופה. והתשובה: הביא כלי, שם אותו על מפתן הדלת, טבל והִזה.
* * *
ייתכן כי בחירת משה דווקא במילה סַף בשביל כלי הקיבול – ולא במילים כגון קערה, סיר, אגן, כוס, ספל, גביע או קובעת – איננה מקרית. המקרא מרבה להשתמש במילים דו־משמעיות או רב־משמעיות במקומות שיותר מהבנה אחת אפשרית, והתוצאה במקרים רבים מפתיעה ויוצרת עניין. בפרשת בֹּא הזכרת הסף לצד המזוזות והמשקוף מוליכה את הקורא לכיוון 'מפתן', אבל בהתעמקוֹ בכתוב הפתעה מזומנת לו בהבינו כי משמעות המילה שונה מהמצופה. ואולי אפשר להבין את בחירת המילה סף כפוסחת על שני הסיפּים ורומזת לשני המשמעים גם יחד: לא רק כלי אלא כלי שהונח במפתן – כאפשרות שמועלית בירושלמי.
הערות
- שתי המילים סַף 'מפתן' וסַף 'ספל' מוכרות גם משפות שמיות אחרות, דוגמת אכדית. בעברית הן זהות לא רק בצורת היחיד אלא גם בנטייתן – בחיריק ודגש: סִפּוֹ, סִפִּים וכיו"ב – בדומה לנטיית המילים מַס מִסִּים וצַד צִדּוֹ צִדֵּי־.
- גם הסַפּוֹת מספר שמואל (ב יז, כח), הנזכרים בפירוש אבן עזרא, הם הרבים של סף (בפתח במקום חיריק). רש"י מפרש: "כלי תשמיש הם כמו סִפות כסף". ספות אלה עומדים ביסוד המילה סַפָּה בעברית החדשה. תרמו לכך הסמיכות למילה מִשְׁכָּב ודמיון הצליל למילה sofa בלשונות אירופה (שנתגלגלה אליהן מן הערבית).
- הצירוף שֹׁמְרֵי הַסַּף נזכר במקרא כמה פעמים, ובהן במלכים ב יב, י. אנו מבינים את הצירוף הזה כשימושו בעברית ימינו: 'השומרים הניצבים על מפתן הדלת'. יש שראו גם בסף הזה 'כלי'. כך למשל עולה מפירושו של רשב"ם למילה סף בפרשת בֹּא: "בסף – בכלי, כדכתיב שומרי הסף, ספות כסף".
