WP_Post Object
(
    [ID] => 34796
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2019-04-18 15:52:57
    [post_date_gmt] => 2019-04-18 12:52:57
    [post_content] => נקדים ונאמר שפעלים מגזרת ל"א (כלומר שהאל"ף היא האות האחרונה של השורש שלהם) נוטים על דרך הפעלים הרגילים (השלמים). לכן הצורות הנכונות הן: לְמַלֵּא (כמו לְדַבֵּר), מְמֻלָּא (כמו מְדֻבָּר, ולא ממולֶא), הִתְמַלֵּא (כמו התלבש, ולא הִתְמַלָּא).

מכיוון שצורות נטייה רבות של פעלים מגזרת ל"א דומות לצורות של פעלים מגזרת ל"י, נוצר בקרב הדוברים בלבול בין שתי הגזרות. תופעה זו אינה חדשה, ובמקורות אפשר למצוא פעלים בגזרת ל"א הנוטים על דרך גזרת ל"י: במקרא אנו מוצאים למשל לְמַלֹּאת (על דרך לְנַקּוֹת; שמות לא, ה), מִלָּא (על דרך נִקָּה; ירמיה נא, לד). בלשון חז"ל התופעה רחבה למדי, וצורות רבות הן על דרך גזרת ל"י גם בכתיב, בעיקר בכתבי היד: למלות, מצינו (במקום מצאנו), יצתה (במקום יצאה), קורים (במקום קוראים), קרית שמע (במקום קריאת שמע), בריה (במקום בריאה).

כשניגשה האקדמיה לדון בנטיית הפעלים בגזרת ל"א בעברית בת ימינו, הוסכם לשמר ככל האפשר את ההבחנה בין גזרות ל"א ול"י, ולהעמיד לכל אחת מהן מערכת נטייה מסודרת משלה. ההחלטה לקבוע את התקן של גזרת ל"א על דרך השלמים באה בין היתר בעקבות מסורת הוראת הדקדוק במשך עשרות רבות של שנים.

לפי קו זה, נקבעו הצורות שלהלן כצורות התקניות של פועלי גזרת ל"א (הדוגמאות מבניין פיעל ומבניין פוּעל):

 	
מִלֵּאתִי (ולא מִלִּאתִי), מִלֵּאתָ (ולא מִלִּאתָ) וכד'.
 	
מִלֵּא (ולא מִלָּא). כך גם קינֵא, ביטֵא, ריפֵּא, וידֵא, טאטֵא.
 	
מִלְּאָה (ולא מִלְּתָה).
 	
לְמַלֵּא (ולא לְמַלּוֹת). כך גם לקנא, לבטא, לרפא, לטאטא (ולא לקַנות, לבַטות, לרַפות, לטאטות).
 	
מְמֻלָּא (ולא ממולֶא). כך גם מדוכָּא, מבוטָא, מחוטָא, מיובָּא.
 	
יְמֻלָּא (ולא ימולֶא). כך גם יבוטָא, יחוטָא.

בלשון הלמדנית יש הנוקטים צורות מסוימות מגזרת ל"א על דרך ל"י על פי הצורות המתועדות במקורות, כגון 'מצינו'. ואולם לדובר העברית בת ימינו, החותר לדבר בעברית תקינה, נוח יותר ללכת דרך שיטה על פי התקן שנקבע, ולא לשנן לעצמו מה הן הצורות המסוימות במקרא או בספרות חז"ל שגזרתן ל"א אבל נכתבות ונהגות על דרך גזרת ל"י.

לבסוף נזכיר כי כמה צורות של הבינוני הפעול מגזרת ל"א משמשות על דרך גזרת ל"י: חָבוּי, מָצוּי, סָמוּי, קָרוּי (לצד קָרוּא), נָשׂוּי (אך ברבים נשואים, לצד נָשׂוּא במשמעות אחרת). כך גם שמות פעולה של בניין פיעל: בִּטּוּי, דִּכּוּי, חִטּוּי, מִלּוּי, נִבּוּי, רִפּוּי.

את החלטות האקדמיה בגזרת ל"א ראו כאן.
    [post_title] => למלא או למלות? פועלי ל"א והגייתם התקנית
    [post_excerpt] => מכיוון שצורות נטייה רבות של פעלים מגזרת ל"א דומות לצורות של פעלים מגזרת ל"י, נוצר בקרב הדוברים בלבול בין שתי הגזרות.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%9e%d7%9c%d7%90-%d7%90%d7%95-%d7%9c%d7%9e%d7%9c%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2019-05-19 10:03:51
    [post_modified_gmt] => 2019-05-19 07:03:51
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=34796
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 897
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-24 13:26:23
    [post_date_gmt] => 2010-03-24 11:26:23
    [post_content] => סיומת הנקבה של צורות הבינוני (ההווה) יכולה להיות ־ת או ־ָה, אלא שלרוב בכל בניין מבנייני הפועל נעשתה סיומת אחת לסיומת השגורה, ואילו הסיומת האחרת או שאינה משמשת כלל או שמוצאים אותה רק בלשון ספרותית או בצירופים כבולים.

ברוב הבניינים הסיומת השגורה היא ־ת, ואילו בבניין הפעיל שגורה הסיומת ־ָה. כך למשל בבניין קל רגילים לומר 'יושבת', 'עומדת' אבל בספרות מוצאים 'יושבה', 'עומדה' כבשיריו של ביאליק: "הִיא יוֹשְׁבָה לַחַלּוֹן וְשׂוֹרְקָה שְׂעָרָהּ", "לֹא בָהָר וְלֹא בַבִּקְעָה שִׁטָּה עוֹמְדָה שָׁם עַתִּיקָה". לעומת זאת בבניין הפעיל אומרים 'מרגישה', אבל בספרות ההלכה יש 'מַרגשת'; בדרך כלל אומרים 'משיגה' אבל 'אין ידו מַשגת'.

הוא הדין לצורות בינונית משורשים המסתיימים באל"ף (להבדיל משורשים שיו"ד בסופם): בהפעיל – 'מקריאה', 'ממציאה', ובשאר הבניינים סיומת ־ת: 'קוראת', 'מדכאת', 'ממולאת', 'מומצאת', 'מתבטאת'. אבל כפי שמותר לומר 'יושבה' במקום 'יושבת', מותר לומר 'קוֹרְאָה' במקום 'קוֹרֵאת' (בבניין קל), 'מְמַלְּאָה' במקום 'מְמַלֵּאת', 'מְקַנְּאָה' במקום 'מְקַנֵּאת' (בבניין פיעל) ושאר הצורות כיוצא בהן.

אבל מדוע נשמעות דווקא בפעלים משורשים המסתיימים באל"ף צורות נקבה בה"א במקום בתי"ו? מדוע למשל ייכתב וייאמר מקנאה או מתרפאה אך לא 'מבקְשה' במקום 'מבקשת' או 'מתקלְחה' במקום 'מתקלחת'? זאת ועוד, צורות כמו מְקַנְּאָה או מִתְפַּלְְּאָה אומנם אפשריות אבל אינן קלות לביצוע שהרי את האל"ף, הבאה במקרים האלה אחרי שווא, ראוי להגות.

האמת היא שהאומרים מקנאה או מתפלאה הוגים מן הסתם משהו מעין מְקַנָּאה, מִתְפַּלָּאה (ואינם הוגים את האל"ף!) – על פי הדגם המוכר מפעלים בלי אל"ף בסופם, כמו 'מְשַׁנָּה' או 'מִתְאַוָּה' (מן השורשים שנ"י, או"י). צורות אלו אינן תקניות. על כן עדיף לדבוק בצורות הפשוטות והרגילות מוֹצֵאת, מְקַנֵּאת, מִתְפַּלֵּאת וכיו"ב.
    [post_title] => קוֹרֵאת וקוֹרְאָה – צורת הבינונית בפועלי ל"א
    [post_excerpt] => סיומת הנקבה של צורות הבינוני (ההווה) יכולה להיות ־ת או ־ָה, אלא שלרוב בכל בניין מבנייני הפועל נעשתה רק סיומת אחת לסיומת השגורה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a7%d7%95%d6%b9%d7%a8%d6%b5%d7%90%d7%aa-%d7%95%d7%a7%d7%95%d6%b9%d7%a8%d6%b0%d7%90%d6%b8%d7%94-%d7%a6%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%a7%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%a0
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-10-17 13:04:56
    [post_modified_gmt] => 2021-10-17 10:04:56
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=897
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 14381
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2016-03-10 12:39:55
    [post_date_gmt] => 2016-03-10 10:39:55
    [post_content] => 
"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד–לה)
בימינו אנחנו אומרים: הדלי מלא מים, הלימוד היה מלא השראה. בדומה לכך אפשר למצוא במקרא: "וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ" (מלכים ב ו, יז). במשפטים האלה 'כלי הקיבול' מופיע בראש, אחריו המילה מָלֵא ואחריה 'התוכן' – הדבר שנמצא בכלי הקיבול. מבחינה תחבירית במשפטים  הללו 'כלי הקיבול' הוא הנושא ואילו 'התוכן' הוא המשלים. כך הוא המבנה התחבירי גם בפסוק "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יג) – "הארץ" (כלי הקיבול) היא הנושא, ו"חמס" (התוכן) הוא המשלים (אף שכאן סדר המילים שונה).

אך בפסוקנו מבנה המשפט הפוך. לכאורה הניסוח הצפוי הוא 'המשכן (כלי הקיבול) מלא כבוד ה' (התוכן)', אבל כאן נאמר דווקא "וּכְבוֹד ה' [התוכן] מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן [כלי קיבול]". גם במקומות אחרים מצאנו ניסוח דומה: "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'" (מלכים א ח, י–יא); "וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" (ישעיהו ו, א).

כפילות דומה קיימת גם בלשון ימינו – אך לא בפועל (או בשם התואר) מָלֵא בבניין קל אלא בפועל מִלֵּא בבניין פיעל. אפשר לומר 'מילאתי את הסיר במים' ואפשר לומר 'מילאתי מים בסיר'. גם כאן 'כלי הקיבול' ו'התוכן' מחליפים תפקידים תחביריים: במשפט הראשון 'כלי הקיבול' (הסיר) הוא המושא הישיר ואילו 'התוכן' (המים) הוא המושא העקיף, ואילו במשפט השני התהפך הסדר והתהפכו התפקידים. נציין כי במבנה הראשון אפשר שגם 'התוכן' יבוא כמושא ישיר (שני):  'מילאתי את הסיר מים'.

כפילות מבנים זו של הפועל מִלֵּא מתועדת גם היא במקרא:

"אֶרֶץ נִדָּה הִיא... אֲשֶׁר מִלְאוּהָ מִפֶּה אֶל פֶּה בְּטֻמְאָתָם" (עזרא ט, יא) – 'ארץ נידה' (כלי הקיבול) היא המושא הישיר (המופיע ככינוי מושא חבור בפועל מִלְאוּהָ), ואילו הטומאה (התוכן) באה כמושא עקיף.

"וּמִלֵּאתָ בוֹ [בחושן] מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן" (שמות כח, יז) – 'מילואת האבן' (התוכן) היא המושא הישיר, ואילו החושן (כלי הקיבול) בא בתפקיד מושא עקיף ("בו").

אם כן בלשון המקרא הפועל מָלֵא בבניין קל (במשמעות 'הכיל' או 'התמלא') וגם הפועל מִלֵּא בבניין פיעל (במשמעות 'הפך למלא') עשויים שניהם לשמש בשני המבנים, ואילו בעברית המאוחרת יותר כפל המבנים קיים רק בפועל 'מילא'. ומעניין כי בפירוש רד"ק לכתוב מישעיהו "וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" הוא "מתרגם" את מְלֵאִים לבניין פיעל: "מלאים את ההיכל כמו ממלאים את ההיכל".

האפשרות להשתמש באותו הפועל בשני מבנים תחביריים 'הפוכים' אינה מיוחדת לפעלים מָלֵא ומילא. תופעה זו אופיינית לרבים מן הפעלים המציינים שימה של דבר במקום כלשהו או הסרה של דבר ממקום כלשהו ובהם פועלי לבישה ופשיטה, ויש לכך הרבה עדויות במקרא. הנה כמה דוגמאות:

	
"וַיִּתֵּן עָלָיו [על אהרן] אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט" (ויקרא ח, ו–ז) – הדבר הנחגר (האבנט) הוא מושא עקיף.
	
"וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו" (שמואל א יז, לט) – הדבר הנחגר (החרב) הוא מושא ישיר.


	
"וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ" (במדבר ו, ט) – המושא הישיר הוא הראש (כלי הקיבול).
	
"וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ" (ויקרא יד, ח) – המושא הישיר הוא השֵׂער (התוכן).


	
"וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם..." (בראשית מב, לה) – המושא הישיר הוא השקים (כלי הקיבול).
	
"אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל... אָרִיק חַרְבִּי..." (שמות טו, ט) – הכוונה היא שהחרב נשלפת מנדנה, כלומר המושא הישיר הוא החרב (התוכן).


	
"וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים" (שמות ז, כח) – הנושא הוא היאור (כלי הקיבול).
	
"וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ז, כא) – הנושא הוא השרץ (התוכן).

ובדומה לכך גם בעברית החדשה: 'הנהר שורץ תנינים' לעומת 'תנינים שורצים בנהר'.

כתבה קרן דובנוב.
    [post_title] => פרשת פקודי – מה ממלא את מה
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%a4%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%9e%d7%94-%d7%9e%d7%9e%d7%9c%d7%90-%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2016-03-24 21:22:51
    [post_modified_gmt] => 2016-03-24 19:22:51
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=14381
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 15912
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2016-07-07 15:36:20
    [post_date_gmt] => 2016-07-07 12:36:20
    [post_content] => הפועל חִטֵּא ושם הפעולה חִטּוּי מעירים בזיכרוננו ריחות של חומרים כימיים האופייניים למרפאות, למעבדות ולבתי מרקחת. ואולם מקורם במציאות אחרת לגמרי.

הפועל חיטא, בבניין פיעל, נזכר למשל בפרשתנו בתיאור תהליך של טהרה:  "וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא... וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב" (במדבר יט, יט). כך גם התחטא בבניין התפעל: "הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר..." (פס' יב). כיצד ייתכן שהשורש חט"א המוכר ממילים שליליות כמו חֵטְא, חָטָא והֶחֱטִיא משמש כאן במשמעות חיובית?

היפוכי משמע בשורש אחד מוכרים גם מפעלים אחרים, לדוגמה הצמד שֵׁרֵשׁ והִשְׁרִישׁ: שֵׁרֵשׁ פירושו הוציא מן השורש והִשְׁרִישׁ פירושו החדיר שורש לאדמה. גם בפועל שירש וגם בפועל חיטא גויס בניין פיעל לציון הפעולה המסלקת את הדבר: שירוש הוא סילוק של שורש, ולפי זה חיטוי הוא סילוק של חטא (יהא משמעה של המילה חטא בהקשר זה אשר יהא).

הנה עוד דוגמאות של פעלים בבניין פיעל במשמעות סילוק הדבר:

 	
סִקֵּל – 'סילק אבנים מן השטח', לעומת סָקַל (בבניין קל) – 'השליך אבנים על מישהו או על משהו'.
 	
דִּשֵּׁן (בעיקר בספרות חז"ל) – 'סילק אפר' למשל מן המזבח.
 	
פִּקֵּק – חלץ פקק, לעומת פָּקַק (בבנין קל) – סתם בפקק.
 	
סִעֵף (בתנ"ך) – 'קיצץ ענפים', מן המילה סְעִיף שפירושה ענף (להרחבה).

בימינו חיטא וחיטוי יצאו מן ההקשר הדתי של הטהרה והתייחדו לסילוק מוחלט של גורמי זיהום.

הערה: שם הפעולה חִטּוּי ביו"ד בסוף כמוהו כמו בִּטּוּי מן בִּטֵּא, רִפּוּי מן רִפֵּא, מִלּוּי מן מִלֵּא. שמות הפעולה האלה שייכים לגזרת ל"א (שורשים שהאות האחרונה שלהם אל"ף), אלא שצורתם היא על דרך שמות מגזרת ל"י (ל"ה) – כמו כִּבּוּי, גִּלּוּי ועוד. הנטייה של גזרת ל"א על דרך ל"י אופיינית ללשון חז"ל, ואכן המילה חיטוי לקוחה מרובד הלשון הזה.

 

 
    [post_title] => פרשת חֻקַּת – מה הקשר בין חטא לחיטוי?
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%97%d6%bb%d7%a7%d6%bc%d6%b7%d7%aa-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%a7%d7%a9%d7%a8-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%97%d7%98%d7%90-%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%98%d7%95%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2018-11-09 11:45:20
    [post_modified_gmt] => 2018-11-09 09:45:20
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=15912
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)