הדף בטעינה

על המילה מִדְרָשָׁה

במילון

 (ללא ניקוד: מדרשה)
מיןנקבה
שורשדרשׁ
נטייהמִדְרֶשֶׁת־, מִדְרָשׁוֹת, מִדְרְשׁוֹת־

הגדרה

  • בית ספר גבוה – נמוך מאוניברסיטה או אקדמיה
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת

WP_Post Object
(
    [ID] => 878
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-25 13:06:20
    [post_date_gmt] => 2010-03-25 11:06:20
    [post_content] => 

במערכת השם העברית רוב צורות הרבים הן בעלות אחד משני צורני הריבוי – סיומת ־ִים וסיומת ־וֹת. הבחירה בין שתי הסיומות קשורה בתודעתנו בראש ובראשונה למין הדקדוקי של השם: סיומת ־ִים לשמות ממין זכר וסיומת ־וֹת לשמות ממין נקבה. ואכן, בשמות התואר אנו מוצאים היערכות סדירה וקבועה: זכר רבים – טובים, קשים, ירוקים; נקבה רבות – טובות, קשות, ירוקות. היערכות זו קיימת גם בצורות הבינוני: שומרים, נכנסים, מתעמלים לעומת שומרות, נכנסות, מתעמלות. כך גם במקצת השמות המציינים בעלי מין ביולוגי: ילדים / ילדות, בנים / בנות. אך בכלל שמות העצם לא תמיד הדבר כך: יש ששמות ממין זכר מרובים בסיומת ־וֹת – כגון אָבוֹת, אֲרָיוֹת, מְקוֹמוֹת, ויש ששמות ממין נקבה מרובים בסיומת ־ִים – כגון נָשִׁים, בֵּיצִים, אֲבָנִים, גֶּחָלִים (רבים של גַּחֶלֶת).

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. בשמות רבים יש אפוא אי־התאמה בין המין הדקדוקי של השם לצורן הרבים המצופה (־ִים לזכר ו־וֹת לנקבה). ואולם בשמות רבים אחרים, בייחוד אלה שנוצרו בעברית החדשה, סיומת הרבים המתווספת לשם נקבעת בפשטות על פי המין הדקדוקי.

סיומת ־וֹת בשמות ממין זכר

לְשמות רבים ממין זכר שתנועתם האחרונה o מצטרפת הסיומת ־וֹת שגם היא בעלת אותה התנועה. כך בשמות רבים מקבוצות המילים האלה:

  • שמות על משקל אוֹר – אוֹרוֹת, בּוֹרוֹת, חוֹלוֹת, סוֹדוֹת, קוֹלוֹת ועוד (אבל חוֹפִים, נוֹפִים, קוֹצִים ועוד).
  • שמות על משקל מָקוֹם – מְקוֹמוֹת, מְזוֹנוֹת, מְחוֹזוֹת, מְלוֹנוֹת ועוד (אבל מְרוֹמִים, מְטוֹסִים ועוד).
  • שמות בסיומת ־וֹן, בייחוד במשקלים פִּעָלוֹן, פִּעְלוֹן – למשל: זִכְרוֹנוֹת, עֶפְרוֹנוֹת, יִתְרוֹנוֹת, רְצוֹנוֹת, אֲרוֹנוֹת (אבל בִּטְאוֹנִים, בִּרְיוֹנִים, עֶגְלוֹנִים ועוד). מילים זרות בעלות תבנית דומה שחדרו ללשוננו בתקופת חז"ל נוטות אף הן לסיומת ־וֹת, למשל לִגְיוֹנוֹת (לצד לגיונים או לגיונין), קִיטוֹנוֹת.
  • שמות במשקל פָּעוֹל (בקמץ מתקיים) – למשל: לָקוֹחוֹת, פָּעוֹטוֹת, (דיני) מָמוֹנוֹת (אך בכמה שמות נוהגת הסיומת ־ִִִים וראו להלן בסעיף "הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים").
סיומת ־וֹת שכיחה למדי גם בקבוצות האלה:
  • שמות בני הברה אחת – למשל: נֵרוֹת, שֵׁמוֹת, גַּגּוֹת, קִירוֹת, זוּגוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון עֵצִים, שִׁירִים, טוּרִים).
  • שמות בתחילית מ' – למשל: מוֹסָדוֹת, מִזְבְּחוֹת, מַזְלְגוֹת (במקרא מִזְלָגוֹת), מַטְבְּעוֹת, מַפְתְּחוֹת, מִקְצוֹעוֹת, מַשָּׂאוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון מִגְרָשִׁים, מִשְׁטָחִים, מַרְתְּפִים, מַלְבְּנִים).
  • שמות במשקל פְּעָל – למשל: נְיָרוֹת, קְנָסוֹת, קְרָבוֹת, חֲשָׁדוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון פְּגָמִים, שְׁבָבִים).
  • שמות במשקל פּוֹעָל – למשל: אוֹצָרוֹת, גּוֹרָלוֹת, שׁוֹפָרוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון כּוֹכָבִים, תּוֹתָחִים).

סיומת ־ִים בשמות ממין נקבה

בשמות שמינם הדקדוקי נקבה באה סיומת הרבים ־ִים בעיקר בשמות של צמחים ובעלי חיים. למשל: חִטִּים, שִׁבּוֹלִים, שְׁעוּעִים (רבים של שְׁעוּעִית), שִׁקְמִים, תְּאֵנִים; דְּבוֹרִים, יוֹנִים, כִּנִּים, נְמָלִים, תּוֹלָעִים.

הערה: איש הלשון אהרן בן־אור כתב: "על סמך חיטים, שעורים, פשתים וכו' ביקשו להקפיד (בספרות החקלאית) על בננים במקום בננות, אך נסיון זה נכשל, ובדין, כי אין הכלל שלעיל בגדר חוק ולא יעבור, ביחוד – לא לגבי שמות זרים" (לשון וסגנון, עמ' 72). ואומנם בשנת תר"ץ (1930) יצא לאור בהוצאת 'השדה' ספר בשם "גדול הבננים בארץ־ישראל".

שמות הנוטים בשתי הסיומות

אף שלרוב השמות יש צורת רבים מקובלת אחת, קבוצת שמות לא מבוטלת נוטה בשתי הסיומות. חלק מן הריבויים הכפולים האלה קשור להבדל שבין לשון המקרא ללשון חז"ל: שכיחותה של סיומת הרבים ־וֹת גבוהה למדי בלשון חז"ל, ושמות שבמקרא מתועדים בסיומת ־ִים מופיעים לעיתים בספרות חז"ל בסיומת ־וֹת. כך למשל נמצא במקרא פַּרְדֵּסִים ומְשָׁלִים ובספרות חז"ל גם פַּרְדֵּסוֹת ומְשָׁלוֹת.

הערה: להבדל זה שבין רובדי הלשון היו מודעים חכמי התלמוד. במשנה נאמר "חמש רחלות גוזזות" (חולין יא, ב). רבי יוחנן שמע את רב אסי שונה לבנו "חמש רחלים גוזזות" והעיר לו שיש לִשנות רחלות. רב אסי הסביר ששנה על פי צורת הרבים במקרא, ועל כך השיב רבי יוחנן: "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן" (בבלי חולין קלז ע"ב; על היחס בין רחלים לרחלות בספרות חז"ל ראו ברשימת המקורות: אפשטיין; שרביט, עמ' 365–367).

בפיוט ובשירת ימי הביניים ננקטו לעיתים צורות רבים חריגות לצורך החרוז. למשל: תְּהוֹמִים (במקום תְּהוֹמוֹת) בחריזה לעֲצוּמִים; מִבְצָרוֹת (במקום מִבְצָרִים) בחריזה לצָרוֹת ועֲצָרוֹת; מְרוֹמוֹת (במקום מְרוֹמִים) בחריזה לנְשָׁמוֹת, נְעִימוֹת.

גם בלשון ימינו יש שמות הנוטים בשתי הסיומות: אַגָּנִים/אַגָּנוֹת; בְּכוֹרִים/בְּכוֹרוֹת; גַּבִּים/ גַּבּוֹת; דְּבֵלִים/דְּבֵלוֹת; הֵיכָלִים/הֵיכָלוֹת; חֻרְבָּנִים/חֻרְבָּנוֹת; חֲרָמִים/חֲרָמוֹת; יוֹבְלִים/יוֹבְלוֹת; מוֹעֲדִים/מוֹעֲדוֹת; מַחֲסִים/מַחֲסוֹת; מַעֲקִים/מַעֲקוֹת; מִדְרוֹנִים/מִדְרוֹנוֹת; מִשְׁקָלִים/מִשְׁקָלוֹת; נִימִים/נִימוֹת (רבים של נִימָה); פְּלָאִים/פְּלָאוֹת; שְׁלוֹמִים/שְׁלוֹמוֹת; שִׁרְיוֹנִים/שִׁרְיוֹנוֹת; תַּעֲנוּגִים/תַּעֲנוּגוֹת. 

צורות רבים שנעלמו מלשוננו

שמות שונים המתועדים בספרות העברית לדורותיה בשתי סיומות הרבים נוהגים בלשון ימינו בדרך ריבוי אחת בלבד. למשל: בִּנְיָנִים ולא בִּנְיָנוֹת, גּוֹזָלִים ולא גּוֹזָלוֹת, פִּזְמוֹנִים ולא פִּזְמוֹנוֹת, מְשׁוֹטִים ולא מְשׁוֹטוֹת; כִּנּוֹרוֹת ולא כִּנּוֹרִים, נְהָרוֹת ולא נְהָרִים, מַחֲנוֹת ולא מַחֲנִים, מְעוֹנוֹת ולא מְעוֹנִים.

ויש שמות שנתחדשה בהם צורת רבים שלא כבמקורות: בימינו נוהגות צורות הרבים גְּבִינוֹת ורְפָתוֹת, ואילו במקורות מתועדות הצורות גְּבִינִים ורְפָתִים. בימינו צורת הרבים של סִיר היא סִירִים, ואילו במקורות – סִירוֹת (להרחבה).

לעיתים הסיומת שנדחקה משתמרת בניבים ובצירופי לשון שירשנו מן המקורות. למשל: לאלוהים פִּתְרוֹנִים; בית קְבָרוֹת (להרחבה); טִפִּין־טִפִּין, מהלך בין הטִפִּין (לצד 'מהלך בין הטיפות') לקבוע מַסְמְרוֹת (להרחבה); מַאֲכָלוֹת אסורים; בתי מִקְדָשׁוֹת; דברי רִיבוֹת (ולא ריבים); כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת (לצד 'כללים ופרטים'); בעשרה מַאֲמָרוֹת נברא העולם (ולא מאמרים).

בצירופים 'שיתוק מוחין', 'פְּגוּעַ מוחין' שנוצרו בעברית החדשה ננקטה צורת הרבים המיוחדת על פי 'קטנות מוֹחִין' מתורת הקבלה של ימי הביניים. מכאן גם 'סיעור מוחין' המשמש לעיתים במקום 'סיעור מוחות'.

בכמה מקרים נדחקה צורת הרבים שבסיומת ־וֹת בגלל זהותה לצורת רבים של מילה אחרת בעלת סיומת נקבה. למשל:

  • מִדְרָשׁוֹת – כיום רבים של מִדְרָשָׁה; במקורות רבים של מִדְרָשׁ, כגון 'בתי מדרשות'.
  • מוֹשָׁבוֹת – כיום רבים של מוֹשָׁבָה; במקורות רבים של מוֹשָׁב בעיקר בנטייה, כגון "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, כ).
  • מַסְרְקוֹת – כיום בעיקר רבים של מַסְרֵקָה (אביזר לקישוט השיער); במקורות רבים של מַסְרֵק, כגון 'מסרקות ברזל'.

בידולי משמעות

בכמה שמות נוצר בידול משמעות בין שתי צורות הרבים. למשל:

  • גְּבוּל: צורת הרבים הרגילה היא גבולות, ואילו הצורה גְּבוּלִים משמשת רק בהקשר ההלכתי לציון  שטחי ארץ ישראל שמחוץ לירושלים.
  • גָּלִיל: במשמעות צורה הנדסית – גְּלִילִים, במשמעות חבל ארץ בעיקר גְּלִילוֹת.
  • חָצֵר: צורת הרבים הרגילה היא חֲצֵרוֹת, ואילו הצורה חֲצֵרִים היא מונח משפטי לציון שטח אדמה עם כל מה שעליו.
  • מַסָּע: צורת הרבים הרגילה – מַסָּעוֹת, ואילו הצורה מַסָּעִים התייחדה לתחום השחמט (להרחבה).
  • מַעֲמָד: במשמעות בסיס – מַעֲמָדִים, במשמעות המושאלת של דרגה ושכבה חברתית בעיקר מַעֲמָדוֹת.
  • מִפְעָל: צורת הרבים הרגילה היא מִפְעָלִים, ואילו הצורה מִפְעָלוֹת משמשת שם פעולה בלשון הגבוהה ("מפעלותיו החשובים"). לאחרונה יש המשתמשים בצורה מִפְעָלוֹת לציון מיזמי צדקה של ארגונים.
  • עֲדָשָׁה: הצמח – עֲדָשִׁים, במשמעות המושאלת בתחום האופטיקה – עֲדָשׁוֹת (להרחבה).
  • עוֹלָם: במשמעות מקום – עוֹלָמוֹת, במשמעות זמן – עוֹלָמִים (להרחבה).
  • תְּהִלָּה: צורת הרבים הרגילה היא תְּהִלּוֹת, אך שם הספר המקראי הוא תְּהִלִּים.

נסמך־רבים לעומת נפרד־רבים

בשמות שריבוים בסיומת ־וֹת יש שלצד צורת הנסמך המתבקשת משמשת צורת נסמך בסיומת ־יֵ (הקשורה כמובן לסיומת הרבים ־ִים), לעיתים במשלב גבוה יותר. למשל: אוּלַמֵּי אירועים, אִילָנֵי סרק, דַּלְתֵי האולם, מַסְּעֵי הצלב (להרחבה), מעייני הישועה, במַעַגְלוֹת השנה, רִגְשֵׁי אשמה, שִׁטְרֵי חוב, עַרְבֵי־נחל (בתנ"ך ערבים גם בנפרד, כגון "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ"; תהלים קלז, ב). בצירופי סמיכות דוגמת דּוֹרֵי דּוֹרוֹת, סוֹדֵי סוֹדוֹת, קוֹלֵי קוֹלוֹת הועדפה צורת הנסמך בסיומת ־ֵי (ולא בסיומת ־וֹת כגון "דורות דורות") כדי להדגיש את מבנה הסמיכות. על שמות שריבוים בסיומת ־ִים ובנסמך יש שימוש בסיומת ־וֹת ראו כאן.

צורת רבים המשותפת לשני שמות

כמה צורות רבים בסיומת ־וֹת משותפות לשני שמות שאחד מהם הוא בעל סיומת נקבה. למשל: בְּכוֹרוֹת (רבים של בְּכוֹר ושל בְּכוֹרָה); חוֹבוֹת (חוֹב / חוֹבָה); חוֹתָמוֹת (חוֹתָם / חוֹתֶמֶת); לָקוֹחוֹת (לָקוֹחַ / לָקוֹחָה); מְבוֹאוֹת (מָבוֹא / מְבוֹאָה); מַעֲלוֹת (מַעֲלֶה / מַעֲלָה); מַרְאוֹת (מַרְאֶה / מַרְאָה); מִשְׁמָרוֹת (מִשְׁמָר / מִשְׁמֶרֶת); פָּעוֹטוֹת (פָּעוֹט / פָּעוֹטָה); תִּינוֹקוֹת (תִּינוֹק / תִּינֹקֶת).

הערות א. במילון למונחי תכנון מרחבי של ועד הלשון משנת תש"ד (1944) ראו עורכי המילון לקבוע למילה מַעֲלֶה את צורת הרבים מַעֲלִים. ב. בלשון הדיבור נוצרה הצורה תּוֹרוֹת כריבוי של תּוֹר במשחקים וכדומה, אף שצורה זו היא גם ריבוי של המילה תּוֹרָה (להרחבה).

סיומת הרבים בהלחמים

שמות שנוצרו בדרך ההלחם, דוגמת רַמְזוֹר ורַמְקוֹל, נוטים בסיומת הרבים על פי מינם הדקדוקי גם כאשר סיומת הרבים הרגילה של הרכיב האחרון שונה. למשל: רַמְזוֹרִים, מִגְדַּלּוֹרִים, תַּקְלִיטוֹרִים (לעומת אוֹרוֹת); רַמְקוֹלִים, רְשַׁמְקוֹלִים, פַּסְקוֹלִים (לעומת קוֹלוֹת). ראו גם מדרחוב ברבים.

הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים

במילוני ועד הלשון ובמילוני האקדמיה בראשית ימיה אפשר למצוא הנחיות לא מעטות לצורת הרבים המועדפת של שמות, למשל: אַרְנָק–אַרְנָקִים, מִכְשׁוֹל–מִכְשׁוֹלִים, זְרוֹעַ–זְרוֹעוֹת. הנחיות אלו מעידות על חוסר הסדירות שהיה באותם הימים בריבוין של מילים אלו ועל כך שאנשי הלשון ראו לנכון לקבע צורת רבים אחת. במילונים חדשים יותר מספרן של ההנחיות בדבר צורת הרבים קטן בהרבה, ורובן קשורות לשאלות דקדוקיות (כגון שווא לעומת קמץ מתקיים) ולא לבחירה בין שתי סיומות הרבים.

במשקל פָּעוֹל הקפידו מילוני האקדמיה לציין את צורת הרבים בסיומת ־וֹת (ובקמץ מתקיים): גָּשׁוֹשוֹת, סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשוֹת, פָּעוֹטוֹת, פָּשׁוֹשׁוֹת, תָּמוֹכוֹת ועוד. כך גם עלה מנוסח הכלל של נטיית משקל פָּעוֹל בכללי הקמץ בהחלטות האקדמיה בנטיית השם. בשנת תשע"ו (2016) החליטה האקדמיה להתיר את צורת הרבים בסיומת ־ִים בכמה שמות במשקל זה על פי הנוהג בציבור: פָּגוֹשִׁים, פָּשׁוֹשִׁים, פָּמוֹטִים (לצד פָּמוֹטוֹת). ראו את נוסח ההחלטה כאן.

ככלל בהחלטות האקדמיה בדקדוק מעטות ההכרעות בדבר סיומת הרבים המועדפת. מן ההחלטות המעטות האלה נזכיר אחת:

  • צורת הרבים של תִּינוֹק – שם העצם תִּינוֹק מוכר בלשוננו למן ספרות חז"ל. צורת הרבים שלו היא תִּינוֹקוֹת, כגון בצירוף 'תינוקות של בית רבן' (שם זה מצטרף לשמות שבסופם תנועת o ונוטים בסיומת ־וֹת). בלשון ימינו יש המבחינים בין תִּינוֹקִים (זכרים) לתִינוֹקוֹת (נקבות), אך האקדמיה לא סמכה ידה על שימוש זה וקבעה במפורש כי צורת הרבים היא תִּינוֹקוֹת (להחלטה).
[post_title] => סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת [post_excerpt] => מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9d%d6%b4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-11-20 20:37:15 [post_modified_gmt] => 2021-11-20 18:37:15 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=878 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

ענבל וענבר

WP_Post Object
(
    [ID] => 39094
    [post_author] => 3
    [post_date] => 2020-01-23 11:49:08
    [post_date_gmt] => 2020-01-23 09:49:08
    [post_content] => שתי המילים, הדומות בצלילן ושונות במובנן, הן בימינו גם שמות פרטיים ושמות משפחה. כתיבן בעי"ן מְשַווה להן מראה עברי, אך למעשה הן מילים שנשאלו לעברית משפות שונות בתקופות שונות.

ענבל

עִנְבָּל הוא מַקוש הפעמון, והוא נזכר לראשונה בספרות חז"ל – למן המשנה ואילך. בספר במדבר ניתנים האיסורים החלים על נזיר, ובהם "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ – מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל" (במדבר ו, ד). במשנה במסכת נזיר אנו קוראים על מחלוקת בין ר' יהודה לר' יוסֵה על פירוש החרצנים והזג:

אילו הן החרצנים ואילו הן הזגים? החרצנים אילו החיצונים, והזוגים אילו הן הפנימיים – דברי ר' יודה; ר' יוסה אומר שלא תטעה כזוג של בהמה – החיצון זוג והפנימי ענבל (ו, ב).

ר' יוסֵה מַשווה את העינב לפעמון שתוֹלים על בהמה: זג העינב הוא כזוֹג הפעמון, כלומר החלק החיצוני (בעינב הקליפה, בפעמון הדופן); חרצני העינב הם כענבל הפעמון, כלומר החלק הפנימי של העינב (בעינב הגרעינים, בפעמון המקוש הנוקש בזוג). מניין ללשון המשנה המילה ענבל? רמז לכך אנו מקבלים בכתיבים השונים של מילה זו בתוספתא ובתלמוד הירושלמי. אומנם היו שהציעו לראות בה הרחבה של המילה עֵנָב על ידי תוספת למ"ד (בדומה להבנת צורתן של המילים כרמל, גבעול וערפל), אולם לפי הכתיב אנבילין בתוספתא ואף יותר מזה לפי הכתיב אמבולי בתלמוד הירושלמי נראית יותר הסברה שמקור ענבל ביוונית ἔμβολον (באותיות לטיניות embolon). כידוע ביוונית אין עיצורים גרוניים. אם כן כיצד במשנה (וכן בתלמוד הבבלי) המילה נכתבת בעיצור הגרוני עי"ן? תופעה זו של חילופי אל"ף בעי"ן מוכרת בעברית במקרים דוגמת השורש גמ"א בלשון המקרא ("וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" – בראשית כד, יז) שהיה בדרך כלל בלשון חכמים לשורש גמ"ע, או הפועל אִכֵּל שיכול להיכתב בתלמוד הבבלי עיכל. וכך אנו מוצאים בלשון חז"ל מילים נוספות בעי"ן שמקורן ביוונית, דוגמת עמילן, ערדלין (בלשוננו ערדליים), ערכאות וכנראה אף עוגן.[1] מילוני העברית החדשה הוותיקים יותר, כמילון בן־יהודה, מילון גור ומילון אבן־שושן נותנים את המילה בשני כתיבים המוכרים מן התלמוד הבבלי ומשקפים שתי צורות: עִנְבּוֹל ועִנְבָּל. אך הצורה שנתקבעה ונתקבלה היא כידוע ענבל. לא מן הנמנע שלהפיכת המילה לשם פרטי לבנות תרמה קרבת צלילו לשם האנגלי Annabelle, שם שיכול להיכתב בדרכים שונות אבל בבסיסו הוא הרכבה של שני היסודות Anna 'חנה' ו־Belle 'יפה').

ענבר

המילה עִנְבָּר נכנסה לעברית בתקופה מאוחרת – בתקופת ההשכלה העברית, למן סוף המאה ה־18. ענבר הוא שׂרף (נוזל צָמיג) מעצים שהתאבן במעבה האדמה; צבעו צהבהב. מאחר שסופרי ההשכלה העבריים שאלו את המילה משפות אירופה, הוא נכתב בחיבוריהם דרך כלל אמברא או אמבער (העי"ן מייצגת את התנועה e) – כצורת המילה בשפות אירופיות דוגמת אנגלית (amber), רוסית ואיטלקית (ambra). ואולם נראה שלשפות אירופה (ובהן אף הלטינית המאוחרת של ימי הביניים) הגיעה המילה מן הערבית عَنْبَر(= עַנְבַּר), מילה שבמקורה ציינה חומר אפור שנוצר במעי לווייתן ששמו רֹאשְׁתָן ושימשה לרפואה ולבשמים.[2] במאה העשרים החלה המילה להיכתב גם בעברית בעי"ן – על פי הערבית. תיעוד ראשון לה נמצא במילונו של יהודה גרזובסקי (לימים – גור) מעברית לרוסית ולאשכנזית (= גרמנית) משנת תרס"ז (1907)[3] ושנים לאחר מכן במילונו העברי (עם דוד ילין) משנת תרע"ט (1919).[4] אך ממילון בן־יהודה מקומהּ נפקד. בחיפוש בעיתונות העברית[5] נמצאה המילה ענבר בעיתון "הפועל הצעיר" מיום 14 בפברואר 1913, בכתבה על יהודי סלוניקי. בכתבה ניתנת רשימה של מלאכות היהודים ומספר היהודים העוסקים בהן, ומתברר שבין הסוחרים היו גם שסחרו בענבר. אך יש לציין שבמאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית מתועדת היקרות של המילה ענבר הקדומה בכאלף שנים לתקופת ההשכלה: בתשובה של נטרונאי גאון בר' הילאי (מן המאה התשיעית לסה"נ) שנמצאה בגניזת קהיר. בראשונה נוקדה המילה ענבר במילונים בפתח בעי"ן (עַנְבָּר) כבערבית. כך למשל במילוני גור ובמהדורות הראשונות של מילון אבן־שושן מסוף שנות הארבעים והחמישים. אך במילונים משנות השבעים הערך כבר ניתן בחיריק (עִנְבָּר).[6] נראה כי שינוי אחרון זה נבע מן הרצון להפוך את המילה לעברית יותר על פי ההכרה שלמילים ערביות שתנועתן הראשונה a בהברה סגורה מקבילות בעברית מילים שתנועתן הראשונה i. כך למשל קַרְיַה בערבית היא קִרְיָה בעברית וסַבְּעַה הוא שִׁבְעָה. מסיבה זו כשחידש בן־יהודה את המילה מדרשה על פי הערבית מַדְרַסַה הוא חידשהּ במשקל העברי המקביל בחיריק (מִדְרָשָׁה), וגם כשחידש את שם התואר רשמי על פי רַסְמִיּ, הוא חידשוֹ בחיריק (רִשְׁמִי); גם שַׁמְסִיַּה בערבית היא שִׁמְשִׁיָּה בעברית. אין לתמוה שכשמות אבני חן, דוגמת ספיר ושוהם, היה הענבר לשם פרטי בעיקר לבנות, במיוחד כשגם באנגלית עלמות חן רבות נושאות את השם Amber. __________________________

[1] התופעה מוכרת גם מן הארמית ומן הערבית. כך לדוגמה שם העיר אשקלון בערבית הוא עסקלאן, ואת השורש לא"י (כמו בעברית לָאָה, נִלְאָה 'התייגע') אפשר למצוא בארמית גם כלע"י. ראו בנושא זה מאמרו של ש' פסברג, "בירורים לקסיקליים בארמית היהודים מארץ ישראל: כלום יש מעתק של אל"ף לעי"ן?", מחקרים בשומרונות בעברית ובארמית מוגשים לאברהם טל, ירושלים תשס"ה, עמ' 243–256.

[2] ליוונים ולרומאים היה הענבר הצהבהב ידוע כ־ἤλεκτρον (כלומר elektron; בלטינית electrum), ואותו זיהו בתרגום השבעים עם המילה חַשְׁמַל שביחזקאל, כמו בפסוק "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (א, ד).

[3] בהשתתפות יוסף קלוזנר. הוא מגדירו 'מין בושם' aмбрa (אַמבראַ ברוסית), אַמבּער, ועל פי הרמב"ם הוא גם מזהה את הענבר בכיפת הירדן, הנזכר בתלמודים כאחד ממרכיבי הקטורת. רד"ק זיהה את הענבר בערבית עם קְצִיעוֹת בתהלים מה, ט.

[4] כאן הוא מוגדר 'מין חמר שרף נותן ריח טוב בהשחק או כשישימוהו על האש'.

[5] באתר "עיתונות יהודית היסטורית" של אוניברסיטת תל־אביב והספרייה הלאומית.

[6] וממנו אף נוצר שם התואר עִנְבָּרִי 'שצבעו צהבהב כעין הענבר'.​

[post_title] => ענבל וענבר [post_excerpt] => שתי המילים הן בימינו גם שמות פרטיים ושמות משפחה. כתיבן בעי"ן מְשַווה להן מראה עברי, אך למעשה הן מילים שנשאלו לעברית משפות שונות בתקופות שונות. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%a0%d7%91%d7%9c-%d7%95%d7%a2%d7%a0%d7%91%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-03-05 19:02:40 [post_modified_gmt] => 2020-03-05 17:02:40 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=39094 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

שתי המילים הן בימינו גם שמות פרטיים ושמות משפחה. כתיבן בעי"ן מְשַווה להן מראה עברי, אך למעשה הן מילים שנשאלו לעברית משפות שונות בתקופות שונות.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>