הדף בטעינה

על המילה כָּתֵף

במילון

 (ללא ניקוד: כתף)
מיןנקבה
שורשכתף
נטייהכֶּתֶף־, כְּתֵפַיים

הגדרה

  • החלק העליון של חיבור הזרועות לגוף
  • (בהשאלה) חלק הדומה לכתף בבקבוק, באשכול ענבים, בהר ועוד

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איברים זוגיים שאינם בצורת הזוגי

WP_Post Object
(
    [ID] => 35133
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2019-05-19 14:21:11
    [post_date_gmt] => 2019-05-19 11:21:11
    [post_content] => מדוע אומרים ברכיים בצורת הזוגי, אבל מרפקים בצורת רבים?

צורות הזוגי הן שרידים של מערכת משולשת של קטגוריית המספר: יחיד, זוגי ורבים. במילים המציינות יחידות זמן ומספרים עדיין אפשר למצוא את המערכת המשולשת, כגון יוֹם–יוֹמַיִם–יָמִים; פַּעַם–פַּעֲמַיִם–פְּעָמִים, מֵאָה–מָאתַיִם–מֵאוֹת (ובלשון המקרא גם יחידות מידה, כגון אַמָּה–אַמָּתַיִם–אַמּוֹת). אבל שלא כבערבית ברוב שמות העצם בעברית נשארו צורות היחיד והרבים, ואילו צורת הזוגי נעלמה לחלוטין.

קטגוריית הזוגי שייכת אפוא לרובד הקדום של השפה. לא ייפלא אפוא שהיא השתמרה בשמות איברי הגוף (הזוגיים) – שהרי שמות המציינים איברי גוף הם ממילות היסוד בכל שפה, כלומר נוצרו בשלבים הראשונים שלה. וכך אפשר למצוא במקרא ובעקבותיו בכל רובדי הלשון את הצורות עיניים, אוזניים, שפתיים, ידיים, רגליים, שדיים, ירכיים, שוקיים ועוד ועוד. כבר במקרא צורות הזוגי הללו משמשות לא רק לציון זוג אלא גם לציון רבים, וראו על כך בהרחבה כאן.

בלשון חז"ל השימוש בזוגי הולך ומתמעט. למשל אין אומרים 'פעמַיים' או 'יומיים' כמו במקרא אלא 'שתי פעמִים', 'שני ימים'. עם זאת גם בה מוצאים צורות זוגי של איברי גוף, אף כאלה שאינן מתועדות במקרא.

ואולם גם במקרא יש שמות של איברים זוגיים שאין להם צורת זוגי או צורת ריבוי זוגי, בייחוד שמות שסיומת הריבוי שלהם ־וֹת. כך במקרא נמצא הריבוי הרגיל זרועות. עוד אנו מוצאים את "גַּבֹּת עֵינָיו" (ויקרא יד, ט) ואת צורת הרבים הרגילה כליות (למשל בצירוף "שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת"). בספרות שלאחר המקרא יש רַקּוֹת, שְׁכָמוֹת, שְׁחָלוֹת.

בעניין זה מעניינת המילה כַּף: צורת הרבים כפות מתועדת במקרא בצירופים 'כפות ידיים' ו'כפות רגליים' ('כפות' היא גם צורת הרבים של כף במשמעות כלי). לצידה משמשת צורת הזוגי כפיים. בימינו נשתמרה צורה זו בצירופים כבולים: 'יְגיע כפיים' (חגי א, יא), 'נשא אותו על כפיים' (על פי "עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ", תהלים צא, יב), וכמובן 'מחיאות כפיים' (ובקיצור "כפיים").

עוד שמות איברים שאין להם צורת זוגי:
  • מַרְפֵּק–מַרְפְּקִים: מקור המילה בלשון המשנה, ובלשון חז"ל לא מזדמנת צורת רבים.
  • אֶשֶׁךְ–אֲשָׁכִים: המילה מופיעה במקרא פעם אחת בצורת יחיד. בכתבי היד של ספרות חז"ל יש ניקודים המעידים על צורת זוגי (אֶשְׁכָּיו ולא אֲשָׁכָיו), ובספרות מאוחרת יותר נמצא הכתיב 'אשכיים'. בעקבות זה קבע ועד הלשון את צורת הזוגי אֶשְׁכַּיִם, ואולם בלשון הרגילה בימינו משמש הריבוי הרגיל אֲשָׁכִים, והאקדמיה אימצה צורה זו.
  • עָקֵב – במקרא לא הזדמנה צורת הרבים בנפרד. בנטייה יש צורות היכולות להעיד על זוגי – עִקְבֵי, עֲקֵבָיִךְ, אך גם עִקְּבוֹתֶיךָ. מכל מקום אין למילה זו מסורת של צורת זוגי.
מאידך גיסא יש כמה שמות איברים שצורת הריבוי הזוגי שלהם מזדמנת רק בספרות שלאחר המקרא. הינה כמה דוגמאות: קרסוליים (קרסולַיִם במשנה חולין ג, ז לפי כתב יד קאופמן, במקרא יש רק קַרְסֻלָּי, שיכולה להיגזר הן מצורת זוגי הן מצורת רבים); נחיריים (במקרא יש נְִחִירָיו), כתפיים (במקרא צורות הרבים באות רק בנטייה). מעניינת הצורה צדעיים – המילה צֶדַע (רקה) עולה רק בספרות חז"ל – גם בצורת הרבים צְדָעִים, וככל הנראה בימי הביניים נוצרה צורת הריבוי הזוגי צְדָעַיִם. בכמה איברים משמשת צורת הריבוי הזוגי, אף שאין מדובר באיברים זוגיים: כך היא צורת הריבוי הזוגי שיניים – נראה שצורת הזוגי משקפת את שתי מערכות השיניים – העליונה והתחתונה. את צורת הזוגי ציפורניים אפשר לקשור לעובדה שהציפורניים מצויות באיברים זוגיים – בידיים וברגליים. עם זאת אצבע שגם היא נמצאת בידיים וברגליים קיבלה את הריבוי הרגיל 'אצבעות'. דוגמאות נוספות הן קרביים (במקרא רק ביחיד) ומעיים (במקרא רק בצורות נוטות). [post_title] => איברים זוגיים שאינם בצורת הזוגי [post_excerpt] => איברים זוגיים רבים באים בצורת הזוגי, כגון עיניים, ידיים, ברכיים. מדוע אפוא יש איברים זוגיים בצורת רבים רגילה, כגון מרפקים? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%91%d7%a6%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-03-25 14:46:23 [post_modified_gmt] => 2020-03-25 12:46:23 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=35133 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

איברים זוגיים רבים באים בצורת הזוגי, כגון עיניים, ידיים, ברכיים. מדוע אפוא יש איברים זוגיים בצורת רבים רגילה, כגון מרפקים? המשך קריאה >>
איור של אדם קדמון במערה חורט איור של עין יד פה ואף על קיר המערה - הכיתוב: האיברים שלנו מדברים

מדברים בשפת הגוף

WP_Post Object
(
    [ID] => 995
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-02-06 10:06:00
    [post_date_gmt] => 2011-02-06 08:06:00
    [post_content] => איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', 'שן הסלע', 'שפת הנחל', 'לב הים' ו'לשון ים', ובספרות ימי הביניים 'רגלי ההר'. בעברית החדשה הצטרפו אליהם הצירופים 'גב ההר', 'פני השטח', 'פני הים' וגם 'אצבע הגליל' על פי צורת האזור במפה.

האיברים – ובעיקר הגפיים – שימשו בימי קדם כלי מדידה, ולכן כמה יחידות מידה קרויות על שמם. בתיאור קומתו הנישאה של גלית נֶאֱמר: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת" (כנראה כשלושה מטרים; שמואל א יז, ד). האמה, שהייתה יחידת האורך המרכזית בתנ"ך ובספרות חז"ל, אף הניבה כמה ביטויים ובהם 'ד' אמות' ו'אמת מידה'. ומלשונות אירופה קיבלנו בעת החדשה את הרֶגֶל לציון מידת גובה.

כמה משמות האותיות הם שמות של איברים, והם משקפים את צורתן של האותיות העתיקות שהיו ביסודן ציורים: מדברים בשפת הגוף - יד – יו"ד (יד), מדברים בשפת הגוף - כף – כ"ף, מדברים בשפת הגוף - עין – עי"ן, מדברים בשפת הגוף - ראש – רי"ש (ראש) ועוד.
היותם של איברי הגוף בתשתית לשוננו בא לידי ביטוי בנוכחותם הבולטת באחת מקבוצות המילים הבסיסיות ביותר בשפה – מילות היחס: ליד, על יד, על ידי; לרגל; לפי, על פי (מן פֶּה); לפני, מפני (מן פָּנִים); בעקבות, עקב; לגבי, על גבי (מן גַּב).
שמות האיברים הם גם מקור לשמות פריטי לבוש כגון מצחייה, כתפייה וצווארון, ולשמות אביזרים כגון עינית, פייה, פומית (מן פום = פֶּה בארמית) אזניות, ידית ורגלית.

נוסף על שימושים אלו באיברי הגוף, לשוננו גזרה וגוזרת מהם פעלים להבעת פעולות הקשורות בהם: מי שמַטֶּה אוזן – מַאֲזִין, כפי ששוררה דבורה: "שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים" (שופטים ה, ג), וכיום מַאֲזִינִים הם מי שמקשיבים לרדיו או לקונצרט. מְרַגֵּל הוא מי שהולך ממקום למקום ברגליו ואוסף מידע: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א). בלשון התנ"ך בָּרַךְ פירושו כרע על ברכיו, ועל עבד אברהם נאמר "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם" (בראשית כד, יא), כלומר הורידם על ברכיהם. יש הקושרים אף את הפועל בֵּרֵךְ לכריעת הברך. המשליך בידו אבן וכדומה – מְיַדֶּה. וספר משלי תרם לנו את הפועל הִלְשִׁין מן לָשׁוֹן: "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ" (ל, י).

בלשון חז"ל נוצר מן המילה עַיִן הפועל עִיֵּן לציון התבוננות מעמיקה. עוד נוצר בה הפועל הִצְבִּיעַ מן המילה אֶצְבַּע, ובימינו הורחב שימושו להצבעה בפתקים בקלפי, להצבעה אלקטרונית ועוד. פועל אחר הגזור מאיבר גוף הוא עָקַב – הלך בעקבות מישהו – מן עָקֵב (בתנ"ך עָקַב פירושו 'רימה'). האף והנחיריים תרמו לעברית את הפועל אָנַף (רָגַז) ואת הפועל נָחַר, והעברית החדשה העשירה את הרשימה בפועל הִכְרִיס – השמין, העלה כָּרֵס, ובצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו.

תוספת

יש הקושרים בין הפועל כָּרַע לאיבר כְּרָעַיִם. כרעיים במקרא הם רגליים של בעלי חיים, וכן החלק העליון של רגלי חרקים כעולה מן הפסוק שעניינו בשרץ העוף (=חרק מנתר) "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, כא). עוד יש הקושרים את הפועל קָרַס לאיבר קַרְסֹל. קַרְסֻלַּיִם נזכרים בשירת דוד: "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי" (שמואל ב כב, לז, ובשינוי קל תהלים יח, לז); הפועל קָרַס עצמו בא במקרא פעמיים בישעיהו מו לצד הפועל כָּרַע: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ... קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו" (פסוקים א–ב). הינה עוד כמה פעלים שנגזרו מאיברי הגוף:
  • הפועל הִצְדִּיעַ מן צֶדַע (הבאת היד אל הצדע – הרקה).
  • הפועל עָרַף מן עורף
  • הפועל הִכְתִּיף מן כָּתֵף (שם על הכתף)
  • הפועל גִּבָּה מן גַּב (בשאילה מאנגלית – גיבוי = backing)
  • הפועל לִבֵּב – מי שמושך את הלב.

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => מדברים בשפת הגוף [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%95%d7%a3 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-04-14 18:31:48 [post_modified_gmt] => 2019-04-14 15:31:48 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=995 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך כָּתֵף ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>