הדף בטעינה

על המילה כָּלְשֶׁהוּ

במילון

 (ללא ניקוד: כלשהו)
*נכתב גם: כָּל שֶׁהוּא
חלק דיברכינוי
נטייהכָּלְשֶׁהִי, כָּלְשֶׁהֵם, כָּלְשֶׁהֵן

הגדרה

  • מידה קטנה, קצת, לא מיוחד
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

ילדה חולמנית והכיתוב: מישהו(א) איפשהו(א) הבטיח לי מתישהו(א) משהו(א)...

מישהו, איזשהו ועוד – כינויים סתמיים בסיומת 'שהוא'

WP_Post Object
(
    [ID] => 37157
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2019-09-18 17:48:47
    [post_date_gmt] => 2019-09-18 14:48:47
    [post_content] => בעברית שבפינו אנחנו רגילים להביע כלליות וסתמיות על ידי תוספת 'שהוא', למשל 'בכל מצב שהוא', 'איזה עניין שהוא'. הרכיב 'שהוא' משמש הרבה בצירופים שבראשם מילת שאלה – מהם שנכתבים במילה אחת: מישהו, איזשהו, מתי שהוא, איך שהוא, איפה שהוא, לאן שהוא. מילת שאלה מטבעה מכוונת למסומן שאינו ידוע, ולכן היא מתאימה לעמוד ביסוד כינוי סתמי, לא מסוים, לא ידוע. כך גם כינוי הגוף 'הוא'.

תחילתו של מבנה זה בלשון חז"ל בצירוף משהו (גם בכתיבים מה שהוא, משהוא). אלא שמשמעו בספרות חז"ל שונה מן המוכר היום. 'משהו' פירושו 'מעט', 'קצת'. למשל: "שלוש שעות חסר משהוא" (בבלי פסחים יב ע"ב), "ומגביהו מן הקרקע משהו" (והגמרא שואלת "מאי 'משהו'?" ומשיבים "טפח", בבלי עירובין פ ע"א).[1] קרוב אל 'משהו' הצירוף כל שהוא (בכמה מקרים גם בתיבה אחת כלשהו) – המציין כמות קטנה לא מסוימת. למשל: "קרקע כל שהוא חייב בפיאה ובבכורים, ולכתוב עליו פרוזבול, ולקנות עמו נכסים שאין להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה" (משנה פאה ג, ו).[2]

נראה שרק בספרות העברית החדשה קיבל הכינוי 'משהו' ועימו גם 'כלשהו' משמעות רחבה יותר – כל דבר שהוא, ולאו דווקא 'מעט' או 'מידה קטנה'. סביר ששינוי זה הושפע מכינויים דומים המשמשים בלשונות אירופה, ובהן רוסית וגרמנית. בלשונות אלו יש רכיב המציין סתמיות והוא מצטרף למילות השאלה: ברוסית нибудь, כגון что-нибудь (משהו), кто-нибудь (מישהו), когда-нибудь (מתי שהוא);[3] בגרמנית הרכיב irgend, כגון irgendwas (משהו), irgendwie (איך שהוא), irgendwann (מתי שהוא).[4]

כך נוצרו בספרות העברית החדשה צירופים סתמיים נוספים המבוססים על מילות שאלה: 'מישהו', 'איך שהוא' וגם 'איכשהו', 'איזה שהוא' וגם 'איזשהו', 'איפה שהוא' וגם 'איפשהו', 'מתי שהוא' וגם 'מתישהו'. כינויים סתמיים אלו נושאים את המשמעות של מילת השאלה הכלולה בהם.

המילים 'משהו' ו'מישהו' ממלאות תפקיד מרכזי בלשון הדיבור ובלשון הכתובה היום־יומית, וקשה לחשוב איך אפשר להסתדר בלעדיהן. ואולם בלשון רשמית נראה שיעדיפו מבנים אחרים. כך למשל קשה למצוא בלשון החוק שימוש במילים אלו, אף על פי שהסתמיות ביחס לבני אדם אופיינית ללשון זו, וכך במקום 'מישהו' יימצאו חלופות כגון "מי שהוסמך לכך", "אדם", "אחֵר".

אשר לצירופים הסתמיים המבוססים על מילות השאלה 'איך', 'מתי', 'איפה' ו'לאן' – נראה שבהקשרים רבים יציעו עורכי לשון תמורתם מבנים חלופיים. למשל במקום  'מתי שהוא' – 'בזמן כלשהו', 'בזמן מן הזמנים'; ובמקום 'איך שהוא' – 'בדרך כלשהי'.

ומה בנוגע לכתיב? התהליך של הפיכת הצירופים הסתמיים הללו למילה אחת נמצא בעיצומו: איזושהי, איזשהו כבר רווחים למדי, וכך גם 'איכשהו' (ובכתיבה זו מושמטת האל"ף של כינוי הגוף). ואולם בצירופים האחרים נראה שעדיין נוח לנו יותר לכתוב בשתי תיבות: 'מתי שהוא', 'איפה שהוא', 'לאן שהוא' – ובכך להימנע משאלות כמו הכפלת היו"ד ב"מתיישהו", השמטת הה"א ב"איפשהו" וכתיבת נו"ן לא סופית ב"לאנשהו".

להלן כמה הערות על תולדותיהם של הצירופים הסתמיים שנזכרו לעיל.

מישהו

בספרות חז"ל נפוץ מאוד הרצף 'מי שהוא' – אבל משמעו הוא כמשמע סך רכיביו ואינו כינוי סתמי העומד לעצמו. למשל: "החכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו" (אבות ה, ז).[5] בתלמוד הבבלי יש שימוש (נדיר) בצירוף הארמי מאן דהוא (מילולית 'מי שהוא') במשמעות סתמית כ'מישהו' שבימינו, ומשם הוא התגלגל לשימוש בכתבים עבריים בימי הביניים (בעיקר למן המאה ה־15) ועד ימינו. לצד הצירוף הארמי עולה בספרות החדשה הצירוף מי שהוא ככינוי העומד לעצמו, תחילה בשתי תיבות ובהמשך בתיבה אחת מישהו:
  • אין לך דבר נבער ועון פלילי מזה, שיכנס מי שהוא, אפילו מר־בר־רב־אשי, בסנדליו לתוך מקדש היצירה של כל האומה. (ביאליק, חבלי לשון, 1908)
  • מתיירא הוא מפני מראית עין, שאם ירגיש בו, חס ושלום, מי שהוא ויתבונן למה שבלבו נוח לו שיקבר חיים. (מנדלי מו"ס, חיי שלמה, 1910)
  • היא מתהפכת מצד אל צד ומטתה משמיעה כל שריקה והיא מתחלחלת, אם לא עומד מישהו על גבה ושומע להרהורי לבה וחודר לפני ולפנים לעמקי מצפוניה? (ישעיה פוכס, בת ישראל כשרה, הלבנון, 1 באוגוסט 1913)
  • בכל דבור מדבוריו ראתה טפשות וקטנות־המה, וכשספר מישהו בשבחו היתה עונה בלגלוג חריף. (אשר ברש, כֹּחָהּ שֶׁל הֶלְיָה, הפועל הצעיר, 15 באוקטובר 1913)
  • בצהרים נסה מי־שהוא מאתנו ללעוס פרוסת לחם יבש, אך היא נתקעה בגרון. (ברנר, עוולה, 1920)
איזה שהוא, איזשהו בשנת תש"ך כתב יצחק אבינרי נגד הצירוף 'איזה שהוא'. בעיקר הפריע לו שמקדימים אותו לשם העצם כגון 'איזה שהוא עניין', 'איזו שהיא אפשרות'. לדבריו לצירוף 'איזה שהוא' מעמד של שם תואר, ומקומו אפוא אחרי השם. ואכן בספרות החדשה האצורה ב"מאגרים" של מפעל המילון ההיסטורי הצירוף בא אחרי השם, וכך גם נהגו בראשית המאה העשרים בעיתונות העברית.
  • לנגד עיני היתה מטרה אחת: להמציא לפליטת סופרינו בית־כנסת לפי־שעה, מקום שישמיעו שם קול, איזה שהוא, ובלבד שיפיגו במקצת את פחד השתיקה. (ביאליק, הקדמה ל"כנסת", 1917)
  • – אין לנו כל תקוה זולתך, – אמר, – ולוּ בגדת בנו, לוּ שכחתנו בגלל חיי מנוחה, או בגלל אהבת נשים, או בגלל מטרה אחרת איזו שהיא, – אזי אבֹד אבדנו! (ז'בוטינסקי, אספרתקוס, 1913)
  • השכרון יפוג, הפכחות תשתרר, ויש אשר רסן השלטון יעבור לאותם הכחות, העוֹינים לא רק כל חלום־עתיד אידיאלי, אלא כל התקדמות איזו שהיא. (ברנר, אוטופיות ואוטופיסטים, 1919)
  • בבואי לכתוב ע"ד בני הישיבות, תנועתם ומצבם הרוחני ממבט ויחס איזה שהוא [...] (החרות ירושלים 30 בינואר 1911)
  • ואם נאמר לשים לב לכל איום איזה שהוא [...] (הצפירה, 18 ביולי 1912)
לצד שימושים אלו אפשר למצוא בעיתונות העברית את הקדמת הצירוף לשם העצם:
  • לא לבד ווארבורג ואוסישקין לא יאותו לקחת איזה שהוא חלק בהנהגה [...] (הזמן, 21 בדצמבר 1909)
  • אין בצעד זה מכל פנים משום פחיתות כבוד או איזה שהוא ותור על ההגדרה העצמית של העם העברי, או על האידיאל הלאומי. (הארץ, 15 באוגוסט 1923)
  • איזה שהוא יסוד בנפש הלא צריך להיות! (הפועל הצעיר, 4 באוקטובר 1923)
אבינרי אף ממליץ על ניסוחים חלופיים: במקום לומר 'איזו שהיא תנועה פוליטית' מוטב לומר 'איזו תנועה פוליטית' או 'איזו תנועה פוליטית שהיא' (והוא מזכיר גם חלופות אחרות). ואולם כבר נשתרש שימוש זה, והוא רווח בלשון הדיבור וגם בלשון הכתובה. איך שהוא, איכשהו הצירוף 'איך שהוא' הוא מן הראשונים שהתמסדו בעברית החדשה, ולא פלא שעם הזמן נוצר הכתיב בתיבה אחת איכשהו (בעיתונות העברית הוא מתועד למן אמצע שנות הארבעים של המאה העשרים):
  • איך שהוא, הענין נתקלקל, בעונותי, והכותל לא נחלב עד היום. (ביאליק, ספיח, 1908)
  • איך שהוא – מיד כשקבלה הגימנסיה תעודה כזו, נשתנה המצב בעיקרו ונעשה הענין קשה ביותר. (אחד העם, הגימנסיה העברית ביפו, 1911)
  • אם לא יבואו היום חדשים, יסתדרו אלו של אתמול איך שהוא. (ברנר, המוצא, 1919)
  • ואם בכל זאת יצליחו אנשי השומר הצעיר להכניס משהו מתוכניתם לתוך מתנת החסד של "ההסתייגות" המותרת להם – עליהם לנסח את המשהו הזה בצורה "מוסכמת" ובדרך "חיובית", כדי שהמשהו ישמור איכשהו על הסתייגות כלשהי. (על המשמר, 23 באפריל 1946)
מתי שהוא, איפה שהוא הצירופים עולים בעיתונות העברית במחצית הראשונה של המאה העשרים. למשל:
  • ביום הולכים העלובים האלה להתחמם בבתיהם של אנשים טובים, ובלילה הם ישנים על הרצפה איפה שהוא. (הצפירה, 15 בדצמבר 1914)
  • השוחחת אתו מתי שהוא? (הארץ, 24 בדצמבר 1929)
  • נשמעו יריות תכופות, מהירות. איפה שהוא מכונת יריה "תפרה" את לבוש המות, לנפשות אדם החיות עלי אדמות (דאר היום, 13 באוקטובר 1929)
  • כאלו מה שכותב ה"ניר איסט" ניתן למשה מסיני, וכאלו באמת "הכחיש" מתי שהוא הפּרופ. ברודצקי מה שנאמר [...] (העולם, 3 במרץ 1932)
  • המקום שמש מתי שהוא בית קברות. (הבקר, 2 בינואר 1938)

* * *

נסיים בבית אחד משירו של נתן אלתרמן  "בכל זאת יש בה משהו" משנת 1946, המדגים בשנינות ובהומור – עד מיצוי – את השימוש ברכיב 'שהוא' לציון מידה קטנה שהיא: בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ, כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ, לֹא טוֹב שֶׁהוּא, לֹא רַע שֶׁהוּא, אֲבָל כַּיּוֹם זֶה מַשֶּׁהוּ. אַפָּהּ הוּא קְצָת גָּדוֹל שֶׁהוּא, וְהִלּוּכָהּ קְצָת זוֹל שֶׁהוּא, אַךְ אֵיזֶה גֶּבֶר כָּלְשֶׁהוּ יָכוֹל אֶת זֶה לִסְבֹּל שֶׁהוּא. וְאֵיזֶה כְּסִיל אַחֲרוֹן שֶׁהוּא בְּאֵיזֶה שִׁגָּעוֹן שֶׁהוּא יָכוֹל לִמְצֹא עוֹד אֵיכְשֶׁהוּ גַּם בָּהּ דְּבַר-מָה מוֹשֵׁךְ שֶׁהוּא. לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא, וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ... וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ, כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ!

כתבה רונית גדיש

_________________________

[1] וגם במעמד שמני ברבים: "היתה זקופה צריך שיהא גובהה עשרה ורחבה ששה טפחים ושני משהויין" – (בבלי עירובין פז ע"א).

[2] על 'משהו' ו'כלשהוא' ראו יוחנן ברויאר, "על הלשון העברית של האמוראים בתלמוד הבבלי", מחקרים בלשון ב–ג (תשמ"ז), עמ' 139–140; ובספרו העברית בתלמוד הבבלי לפי כתבי היד של מסכת פסחים, ירושלים תשס"ב, עמ' 74–75, 269–270.

[3] המילה הרוסית нибудь מורכבת מתחילית השלילה ומפועל במשמעות 'היה' במודוס המשאלה – מעין הביטויים 'מה שלא יהיה', 'איפה שלא יהיה' בלשון הדיבור בעברית.

[4] בלשונות האלה יש גם רכיבי סתמיות אחרים מלבד אלה שנזכרו כאן.

[5] במשפט זה הכינוי 'מי' לבדו הוא שמביע את הסתמיות, ואילו הפסוקית "שהוא גדול ממנו" מצמצמת את הסתמיות, כלומר מגדירה לאיזו קבוצת אנשים הדברים נוגעים.

[post_title] => מישהו, איזשהו ועוד – כינויים סתמיים בסיומת 'שהוא' [post_excerpt] => המילים 'משהו' ו'מישהו' ממלאות תפקיד מרכזי בלשון יום־יומית, אך בלשון רשמית נראה שיעדיפו מבנים אחרים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%a9%d7%94%d7%95-%d7%90%d7%99%d7%96%d7%a9%d7%94%d7%95-%d7%9b%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a1%d7%aa%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-07-16 09:46:43 [post_modified_gmt] => 2021-07-16 06:46:43 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=37157 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

המילים 'משהו' ו'מישהו' ממלאות תפקיד מרכזי בלשון יום־יומית, אך בלשון רשמית נראה שיעדיפו מבנים אחרים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
ילדה חולמנית והכיתוב: מישהו(א) איפשהו(א) הבטיח לי מתישהו(א) משהו(א)...

מיהו או מי הוא? מהו או מה הוא?

WP_Post Object
(
    [ID] => 5071
    [post_author] => 12
    [post_date] => 2014-07-02 08:20:07
    [post_date_gmt] => 2014-07-02 05:20:07
    [post_content] => 

רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות (למשל כאשר התיבה 'מהם' יכולה להתפרש 'מֵהֶם'). בכתיבה בתיבה אחת משמיטים את האל"ף הסופית: מהו, מיהי וכיו"ב (כך גם 'משהו', 'מישהו', 'כלשהו').

בעברית לדורותיה צירופי מילים נכתבים בדרך כלל בתיבות נפרדות, לעיתים בתוספת מקף המסמן את הקרבה ביניהן: בית כנסת או בית־כנסת (ולא "ביתכנסת"); גן ילדים או גן־ילדים (ולא "'גנילדים" כבמקור הגרמני Kindergarten). עם זאת כבר במקרא ובספרות חז"ל יש רצפי מילים שחָברוּ לתיבה אחת. תופעה זו רגילה בשמות פרטיים (נְתַנְאֵל, אֲבִימֶלֶךְ ועוד ועוד), והיא מוכרת גם מכמה צירופים של מילים זעירות רווחות. הפיכתם של צירופים אלו למילה מורכבת אחת מעידה על שכיחותם ועל השחיקה שחלה ברכיביהם.

במקרא מצויות המילים המורכבות אֵיפֹה (אֵי פֹּה) ולְמַדַּי (לְ + מַה + דַּי), ובשינוי קל של הרכיבים גם בִּלְעֲדֵי (בַּל + עַד, עֲדֵי) לוּלֵא או לוּלֵי (לוּ לֹא) ומַדּוּעַ (כנראה 'מַה יָדוּעַ'). יש שהכתיב החבור הוא לפי מסורת הכתיב ולא הקרי, כגון מזה ("מַה זֶּה", שמות ד, ב; כנראה בהשפעת המילה מַטֶּה שבהמשך), מלכם ("מַה לָּכֶם", ישעיהו ג, טו), מנהסערה ("מִן הַסְּעָרָה", איוב לח, א); ויש שהכתיב בתיבה אחת מתועד רק בחלק ממהדורות התנ"ך, כגון בְּלִימָה לעומת בְּלִי־מָה (איוב כו, ז).

בספרות חז"ל נתרבו המילים המורכבות: אַגַּב (עַל > אַל + גַּב), אֲפִלּוּ (אַף אִלּוּ), בַּרְנָשׁ (בַּר נָשׁ = בן אנוש), כֵּיצַד (כְּאֵי צַד), לְפִיכָךְ, תְּרֵיסָר (תְּרֵי עֲשַׂר) ועוד. כן יש רצפים המזדמנים בתיבה אחת בחלק מנוסחי המשנה והתלמוד, כגון "משכתוב" לעומת "מה שכתוב".

הצירופים 'מה הוא' ו'מה היא' מתועדים במקרא רק בתיבות נפרדות, למשל: "כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא" (שמות טז, טו), "וָאֹמַר מַה הִיא" (זכריה ה, ו). לעומתם הצירוף 'מה הם' מתועד בכתיב חבור בנוסח הכתיב: "הֲרֹאֶה אַתָּה מהם (קרי: מָה הֵם) עֹשִׂים" (יחזקאל ח, ו). בספרות חז"ל הצירוף 'מה הוא' רווח בעיקר בכתיב מהו, אך גם הכתיב מה הוא שכיח למדי (יש כמובן חילופי גרסאות). לעומתו הצירופים 'מה היא', 'מה הם' ו'מה הן' כתובים כמעט תמיד בשתי תיבות – כנראה משום שהם משמשים פחות.

גם הצירופים 'זה הוא' ו'אי זה הוא' כתובים במקרא בתיבות נפרדות – למשל בדברי המלך אחשוורוש "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן" (אסתר ז, ה). לעומת זאת בספרות חז"ל רגילים גם הכתיבים החבורים זהו, איזהו (בנוסחי הדפוסים אחוז הכתיבים החבורים גבוה מזה שבכתבי היד, אך גם בכתבי היד כתיבים אלו שכיחים למדי). עוד רגיל בספרות חז"ל הכתיב החבור משהו – לצד הכתיב הפרוד מה שהוא. כתיבים חבורים אחרים השכיחים מאוד בימינו נוצרו מאוחר יותר – הכתיב כלשהו מצוי מעט בכתבי יד של התלמוד ומוכר מספרות ימי הביניים, והכתיבים מיהו ומישהו נוצרו כנראה בעת החדשה.

כאמור, בכתיבים החבורים מקובל להשמיט את האל"ף: מהו, מיהי, וכך גם מישהו, כלשהו וכיו"ב. נוהג הכתיבה הזה רווח כבר בכתבי היד של ספרות חז"ל ועוד יותר מכך בדפוסים, והוא מעיד על תפיסתם של צירופים אלו כמילים עצמאיות ועל איבוד הזיקה שלהם לרכיביהם. על השמטת האל"ף אין החלטה מפורשת של האקדמיה, ואולם כך נוהג הלכה למעשה במילוניה.

בצירופים ותיקים דוגמת אלו שעסקנו בהם עד כה אפשר אפוא לנקוט את שתי דרכי הכתיבה – בשתי תיבות או בתיבה אחת – ודאי כאשר אין חשש לאי־הבנה. לעומת זאת בצירופים חדשים יותר, כגון איזה שהוא, איך שהוא, מתי שהוא, נראה שמוטב לנקוט את הכתיבה בשתי תיבות ולחסוך התלבטויות הקשורות לכתיב (מתישהו / מתיישהו וכדומה).

לכתיב הפרוד של צירופים דוגמת איך שהוא, מתי שהוא יש יתרון גם מצד ההטעמה: ההגייה הרווחת של צירופים אלו היא בהטעמת התיבה הראשונה (איך־שהוא, מתי־שהוא); לפיכך כאשר כותבים אותם בתיבה אחת מתקבלת מילה שהטעמתה מלעיל דמלעיל (שתי הברות מן הסוף) הנחשבת לא תקנית בעברית. בעיה זו קיימת כבר במילים המורכבות הוותיקות כגון משהו, ומוטב שלא להוסיף עליהן.

[post_title] => מיהו או מי הוא? מהו או מה הוא? [post_excerpt] => רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%9e%d7%94%d7%95-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%95%d7%90 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-04-01 21:36:20 [post_modified_gmt] => 2020-04-01 18:36:20 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5071 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במינוח המקצועי


כָּלְשֶׁהוּ (כול+ש+הוא)
לרשימה המלאה
מתמטיקה (תשמ"ה, 1985)
ε כָּלְשֶׁהוּ קרי: אֶפְּסִילוֹן