WP_Post Object
(
    [ID] => 15766
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2016-06-29 12:16:04
    [post_date_gmt] => 2016-06-29 09:16:04
    [post_content] => 
(הרצאה ביום עיון באוניברסיטה הפתוחה בחורף התשמ"ח)
הדברים מובאים בהשמטות ובשינויים קלים בכתיב ובפיסוק. כמו כן נוספו כותרות ביניים. מקצת מן המילים הנדונות כאן נשתנתה ההחלטה בהן, ועל כך באות הערות עדכון.
* * *
בשנת ה' אלפים תש"ן תמלאנה מאה שנים לוועד הלשון – תאריך המציין את התחדשות הדיבור העברי, ועתידה ממשלת ישראל להכריז על שנה זו שנת הלשון העברית.
דרך ארוכה עשתה לשוננו במאה שנים אלו. הלשון המגומגמת מלפני מאה שנה הייתה ללשון רהוטה שכל אחד, אם ניחן בכושר הביטוי, יכול לרוץ בה בלי מכשול. שוב אין לנו צורך במילות יסוד דוגמת מוֹנה ומכנה, סִפְרָה, תחביר, תחבורה, מכונית, שעון, עיפרון, וכיוצא בהן מילים המשמשות אותנו יום־יום כאילו ירדו אלינו צרורות בצרור המילים שמאז ומעולם.
משולים אנו היום לאותו ילד שכבר למד לדבר, ועכשיו טורחים עליו בני ביתו ללמדו שגם השתיקה יפה היא. נתקיימה בנו משאלת אליעזר בן־יהודה, שתהיה העברית שגורה בפי היישוב בארץ, ואפילו תהיה משובשת מאוד. עתה הגיעה השעה, לדעת רבים, לשים מעצור בגלגלי הלשון, שלא תהיה מתגלגלת לכל רוח שאינה רצויה.
מלכתחילה הופקדה האקדמיה ללשון העברית על הכוונת הלשון, ועל כורחה חובתה לעמוד על המשמר, שלא יתפתחו בה דרכים זרות שלא לפי דגָמֶיה של הלשון המסורה. דברים אלו נכונים במידה שווה לדרכי הגייתן של המילים כמו לדרכי תצורתן. דרכי הגייתן של המילים מבחינת הדיוק במבטאן ובנטייתן אינן מענייננו כאן. דרכי תצורתן של המילים הן הנושא הנדון.

1. שימוש בשורש באחד הדפוסים הקיימים בלשון
יש דרכים בחידושי המילים הנחשבות דרכי המלך, והן אינן טעונות הסברה, שהרי הן מקובלות על הכול.
הדרך הישרה מכל הדרכים היא השימוש בשורש באחד הדפוסים הקיימים לשון. יתרונה של העברית ואחיותיה הלשונות השמיות, שהמשמעות הבסיסית של המילה כלולה באותיות היסוד, שהן שלוש בדרך כלל. ראית את האותיות ח'ב'ר', וכבר אתה יכול לראות בעיני התבונה את משמעות הקישור שתהיה טמונה בכל מילה ומילה המיוסדת על אותיות אלו: תחביר, תחבורה, מַחְבֵּר, מֶחְבָּר, חַבָּר – כולן מילים חדשות שנוצרו בדרך זו, שגם אם אינך יודע את פירושן המדויק, אתה יכול להבין את דרך תצורתן. דבר זה נותן בידי המחדשים כלי חשוב לחידושיהם. מבררים הם המחדשים תחילה את עיקר המשמעות של המילה הצריכה לבוש עברי, ובוררים לה את השורש המתאים. מעתה בודקים משקל פנוי לשם עצם או בניין פנוי לפועל, והרי מילה חדשה.
ראוי להדגיש שההגבלה שמגביל אותנו מבחר הבניינים או המשקלים – הגבלה זו מעטה היא. המשמעויות המפוקפקות שניתנו לבנייני הפועל אינן תופסות בחידושי המילים להוציא את משמעות הסבילוּת או הפעילוּת של בניינים מסוימים.
הפועל סִקֵּר ושם הפעולה סִקּוּר
והנה דוגמה לאשר אמרנו: בעולם התקשורת מקובל לשלוח כתב למקום המאורע כדי שידווח על ההתרחשות בו. באנגלית פעולה זו מכונה: to cover an event. העיתונאים, שמנהגם לבור להם דרך קלה, עומדים ומתרגמים ביטוי לועזי מילה במילה, וכך נהגו גם בביטוי הנדון. הם תרגמו to cover an event 'לכסות את המאורע'. חזרנו על כל אוצר הלשון העברית ולא מצאנו לשון כיסוי אלא במובן העלמה, הסתרה או עטיפה. והלוא אין עניינו של הכתב להעלים את המאורע, אלא לגלותו דווקא. השימוש ב־cover האנגלי, שבדרך כלל הוא מתורגם במילת 'כיסוי' אינו תרגום אוטומטי בכל מקום. הרי זה כתרגום המבדח של מי שתרגם when his wife died, he went to pieces: כשמתה אשתו הוא הלך לחתיכות, והדוגמאות רבות. האקדמיה דחתה את תרגום הכיסוי מכול וכול ונקטה דרך שהזכרתי. היא בחרה בשורש סק"ר היפה לעניין ובבניין פיעל, שהיה פנוי לקבל הוראה חדשה, ונקבע הפועל סִקֵּר ושם הפעולה סִקּוּר.
משקל פַּעֶלֶת
וכעניין הבניינים עניין המשקלים. רוב המשקלים אין להם במקורותינו משמעות מוגדרת. התהליך העיקרי שהשפיע על קבוצת מילים להידמות זו אל זו הוא תהליך ההיקש והגררה. דבר זה הטביע על המילים דַּלֶּקֶת, שַׁחֶפֶת, יַבֶּלֶת, קַדַּחַת, קָרַחַת וצָרַעַת תבנית אחת. אבל במשקל זה עצמו גזורות גם מילים דוגמת צַמֶּרֶת, שַׁלֶּכֶת, פַּדַּחַת וצַלַּחַת, שדבר אין להן ולמחלות, וכנגדן יש מחלות שאינן במשקל זה דוגמת הגָּרָב, השחין והחזזית. ראשוני המחדשים לא העלו על דעתם לעשות את המשקל חלק מהוראת המילה, ואף הם חידשו רַכֶּבֶת ושַׁמֶּנֶת, שדבר אין להן ולמחלות. והאקדמיה אף חידשה זה לא כבר את הקַלֶּטֶת, שלמרות השימוש המגפתי בה, אינה בחזקת מחלה.
משקלי כלים ומכשירים
כיוצא באלה – הכלים והמכשירים. הכנסתם למשקל מַפְעֵל ומַפְעֵלָה אין לה אחיזה של ממש במקורותינו. מילים דוגמת מַזְמֵרָה, מַחְרֵשָׁה, מַזְלֵג, מַסְמֵר ומַפְתֵּחַ יש בהן כדי לחזק את השקילה הזאת, אבל כנגדן הלוא יש כף, סכין, גרזן, חרב, כידון, חנית, תותח וכלים מכלים שונים, שלא נשקלו במשקל מַפְעֵל ומַפְעֵלָה, אבל נשקלו במשקלים אלו המַדְרֵגָה והמַהְפֵּכָה ומילים אחרות דוגמתן, שיצאו מן הכלים.
סַכֶּרֶת או סֻכֶּרֶת
הנטייה של דורנו לראות את המשקל חלק ממשמעות המילה נראית לכל המחדשים נטייה חיובית, ואין חולקים שיש בה משום השראה מבורכת ליצירת מילים בלשוננו, והאקדמיה מרבה לחדש בכיוון זה לא מעט. אבל חברים רבים בה מסתייגים הסתייגות חריפה מן הקנאות היתרה באמונת הייחוד של המשקל. בין האוהדים והמסתייגים נופלות לפעמים הכרעות חשובות, ואביא לעניין זה שתי דוגמאות: עוד בימי ועד הלשון הוסכם בוועדה למונחי הרפואה שמחלות דלקתיות תהיינה שקולות במשקל פַּעֶלֶת. מחלת הסוכר לא נכללה במשקל זה, שאין היא מחלה דלקתית. מחלת הסוכר שמה נקבע סֻכֶּרֶת. במשך הזמן השתלט משקל פַּעֶלֶת על מחלות רבות, דלקתיות ולא־דלקתיות והדביק גם את הסֻכֶּרֶת ועשאה סַכֶּרֶת. הסוכרת הצליחה להישרד בעיקר במילונים, שמחבריהם ראו את קביעת ועד הלשון קביעה מחייבת. רווח והצלה עמדו לה לסוכרת בזכות חוליה, שהחליטו לקרוא לארגונם: ארגון חולי הסוכרת בישראל. מעתה לוחמות זו בזו הסוכרת בסַכּרת, והמלחמה לא הוכרעה. האקדמיה ללשון העברית לא ראתה לתת את ידה לסַכֶּרֶת, שהרי היא שהביאה לעולם את הסוכרת, ר"ל.
מַקְרֵר או מְקָרֵר
וכמעשה זה מעשה המְקָרֵר. עד שלא נתגברה הנטייה לשקול את משקל הכלים והמכונות במשקל מַפְעֵל ומַפְעֵלָה, שימש גם הבינוני – צורת ההווה – למכשירים שונים, ויעידו על כך המְשַׁמֶּרֶת, המְקַפָּה, המַצִּית, חוֹסֵם העורקים (ולא: מַחְסֵם) ועוד שמות רבים דוגמתם. לימים זכה גם המְקָרֵר להימנות עמהם. גם היום אין אנו חוששים מפני צורת ההווה במכשירים, ובצד מכונת הכביסה יש לרבים גם מְיַבֵּשׁ, ויש כמובן מֵדִיחַ כלים ויש מְאַוְרֵר, גם הם בצורת הבינוני. קרוב לוודאי שאילו באנו היום לקבוע מילה אחת לארון הקירור, היינו בוחרים במַקְרֵר, אבל חובת המשקל אינה חובה שלמפרע, וכאמור רוב חברי האקדמיה מסרבים לגלות קנאות לעקרון המשקל, והמְקָרֵר נשאר בעינו.
כאן ראוי להוסיף הערה: טוב לו למַגְהֵץ, למשל, במשקלו להבדילו מן המְגַהֵץ בו, וכן רבים במשקל מַפְעֵל, שיש בהם כדי להבדילם מעושי הפעולה. אבל המְקָרֵר אינו צורר את עושה הפעולה. אין אדם עומד ומקרר מאכל ומשקה במקרר. הוא רק מניח אותם במקרר, והמקרר הוא שעושה את מלאכת הקירור.

2. המַכְשֵׁלָה שבחידוש מילים משורש אחד למונחים קרובים במשמעם
כנס וכינוס
נשוב לבחירת השורש המתאים לחידושי מילים. גם הדרך של התאמת השורש למושג יש בה לפעמים סכנה. ובמה דברים אמורים? כששורש אחד משמש למילים קרובות מאוד בעניינן.
והנה דוגמאות לכך: עד שלא נתחדש הכֶּנֶס היו בארץ כינוסים: כינוס המקהלות, הכינוס למקרא וכינוסים מכינוסים שונים. את הכֶּנֶס אימצה האקדמיה ללשון העברית ביזמתו של השר רמז ע"ה. הוא ייחד אותו לסדרת ישיבות בכנסת. סבור היה רמז שיפה השם כֶּנֶס לכנסת. משראה הכֶּנֶס את אור העולם גווע הכינוס.
ידע וידיעה
כיוצא בזה היֶדַע. עד שלא נתחדש הידע היו אנשים בעלי ידיעות ובקיאות בכל מיני מקצועות. משנתחדש הידע – הקיץ הקץ על הידיעות. למעשה לא חידשה האקדמיה את הידע אלא לידיעה טכנולוגית, הוא שדוברי האנגלית מכנים know-how, ועיקרו: הידיעה איך להפעיל מכונות ומכשירים למיניהם. ספק בעיניי אם עוד נוכל לעקור את הידע להבעת כלל הידיעות – מושג המקביל ל־knowledge האנגלי. אפשר שיש להם לבריות צורך בידע זה, אבל החיבה היתרה לידע נובעת גם מצורתו – צורת המשקל הסגולי, שנתחבב מאוד על דורנו.
ועוד אזכיר את ההֶקְשֵׁר. ההקשר נועד מתחילתו להביע את מושג הקונטקסט, היינו: הוראתו של דבר על פי עניינו. מעתה הוחלש הקֶשר ולבם של הבריות נתקשר בהֶקשר, עד שאפרים קישון העמיד אותו כבר לפני שנים בדירוג גבוה ב"מצעד הפנינים", כפי שקרא להומורסקה על האהבה היתרה של הישראלי למילות האפנה.
מפגש ופגישה
ואסיים במפגש. אף המפגש נועד לו תחום מוגדר: מקום פגישה של שני נהרות וכיו"ב. על מלחמתו של המפגש בפגישה ועל גורל הפגישה אין צריך להרחיב את הדיבור.
לא עלה על דעת חובבי המילים החדשות לשאול: מה פסול ראתה האקדמיה במילים הוותיקות, ומה טעם הורידה אותן מגדולתן? האקדמיה ללשון העברית, שתכליתה לשמר את הישן, ודאי שלא התכוונה לקיים את הפסוק "ישן מפני חדש תוציאו". על כורחה החטיאה את מטרתה, וסיפקה מילים של אפנה להחליף בהן מילים ותיקות.

3. מילים עתיקות במשמעות חדשה (מעין אקדח, תותח, מרגמה)
מעתה נעבור לדרך אחרת בחידושי מילים, היא הדרך שי"מ פינס – מראשוני המחדשים את הדיבור העברי – ראה בה את הדרך הטובה ביותר, וכינה אותה "חידושי לשון שאינם חידושים". לדעתו, ראוי להעלות מסִפרות הדורות מילים נשכחות, שמשמעותן המדויקת לא נודעה עוד, או שעניינן שוב אינו משמש אותנו, ולמלא אותן תוכן חדש על פי צורכי דורנו. כך נתחדשו מילים עתיקות מעין האֶקְדָּח, התּוֹתָח והמַרְגֵּמָה – כולן מן המקרא, ואף על פי שבמקרא אין למַרְגֵּמָה ולאֶקְדָּח שייכות לכלי נשק, והתּוֹתָח שבאיוב בוודאי לא ירה אבק שרפה. וכך נתחדשו גם הכֶּבֶל, האֲפַרְכֶּסֶת והאֲסִימוֹן בתחום הטלפון, ואין צריך לומר שלא לכך נועדו המילים האלה מלכתחילה. הלוא הכֶּבֶל חבל או שלשלת הוא, ולא חוטי חשמל עטופים בעטיפה מבודדת, והאֲפַרְכֶּסֶת מעין משפך היא, והאֲסִימוֹן הוא מטבע בלי צורה, כאשר יעיד גיזרונו א־סימון – בלי סימן. הכול מסכימים שלאסימון של ימינו יש צורה ברורה מאוד.
וכאן אעיר הערת ביניים: האפרכסת והאסימון מקורן ביוונית, ומה עדיפות יש להן כנגד מילים לועזיות מלשונות אחרות? עדיפותן היא שנקלטו בלשון חכמים ונתגיירו בה כהלכה, ואחרי שעברו על גֵּרים אלו עשרות דורות, שוב אינן זרות עוד, ודין אחד להן ולמילים עבריות במקורן בבחינת "כגר כאזרח יהיו". משום כך הטוען כנגד האַסְכָּלָה שחידשה האקדמיה במקום הגריל, שאין הבדל ביניהן, שזו מן הרומית וזו מן האנגלית – טענתו אינה טענה. האַסְכָּלָה הוכשרה כליל במסכת פסחים, וכפי שאמרנו נתגיירה כהלכה, שהרי אין היא במקורה אלא אותה הסקאלה העשויה שלבים־שלבים, ובלשוננו נתחדשו בה הצורה והתכלית, שהייתה האַסְכָּלָה מעין סבכה לצלייה. וכך עשינו במילים אחרות: הפַּקְרֵס, למשל, שקבעה האקדמיה למין ממיני הסוּרגוֹת (סוודר בלעז) מקורה ביוונית, והשתמשו בה בספרות העברית החל בתקופת התלמוד וכלה בדברי סופרים בימינו, אלא שמשמעה לא הוגדר בבירור, עד שבאה האקדמיה וקבעה לה תחום ברור: הפקרס ישמש סוּרגה סגורה בעלת שרוולים, ודומה הוא לאפודה, אלא שהאפודה חסרת שרוולים היא.
ברשימת המילים שמקורן בימי קדם ושנתחדשו בימינו במשמעות שונה קצת, נכללת המילה עִצּוּמִים. היו מבעלי התלמוד באקדמיה שחלקו על חידוש זה, שאינו הולם את שימושו המקורי, אבל העיצומים עצמו מהם, ואין ספק שקליטתה המהירה של המילה נובעת מהוויי חיינו, שרבים המתעצמים בו.
אי אפשר שלא להזכיר את החלוץ לרשימת מילים זו, הלוא הוא החשמל שנתחדש בתקופת ההשכלה, ועל גלגולי החשמל מספר יחזקאל עד השימוש שאנו משתמשים בו היום – אין כאן מקום להאריך.
כדוגמת המילה עיצומים, שבעלי תלמוד ראו בפירוש החדש שניתן לה סכנה להבנה מוטעית – כך שאר המילים המחודשות ברוח זו. כשהן מזדמנות לאדם, עלול הוא להטביע עליהן את המשמעות של ימינו, ובדבר הזה יטשטש את מובנן המקורי. אבל סכנה מעין זו רובצת אף לפתחן של מילים רבות אחרות, שאינן נחשבות חידוש כלל. טול את העט. וכי העט הזה של ימינו הוא העט הנזכר במקרא? הלוא שונה הוא ממנו הן בצורתו הן ביצירתו, אף על פי כן לא יעלה על הדעת לשנות את שמו משום שנשתנתה צורתו. בגרמנית שם העט כשם הנוצה, על שום שהעט לפנים היה עשוי נוצה, ורחוק העט מן הנוצה כרחוק התותח באיוב מן התותח של ימינו.
עד כאן על מילים ותיקות, שהייתה להן עדנה בלשון ימינו, וחדשות הן לכאורה, ולמעשה ישנות הן.

4. גבולות הקליטה של מילים לועזיות
הזכרתי בדבריי את העובדה שאבותינו לא נמנעו מלקלוט מילים יווניות ורומיות, ופתחו להן את שערי הלשון לרווחה. בבואן בשערי העברית השכילו לגיירן כראוי: הסְטַדְיוֹ היה לאִצְטַדְיון, הסְפֶּקוּלַרְיָה לאַסְפַּקְלַרְיָה, הקְסַנְיָה לאַכְסַנְיָה, הסין־הֶדְרִיון לסנהֶדְרין, הפָנוס לפָנָס וכן כולן. ומתבקשת השאלה: מדוע לא ננהג אף אנו כמותם ונקלוט גם אנחנו מילים לועזיות מלוא חופניים? האמת היא שאין האקדמיה נמנעת מלקלוט מילים לועזיות, ושמה של האקדמיה מוכיח. לכל המשיגים שאין האקדמיה משמשת מופת ראוי לציבור העברי, מורגל בפי להשיב שעוד הרבה דברים טובים, מתוקים ונעימים לועזיים הם: השוקולד, הקפה, הקקאו, הסוכר עם הסוכרייה, הטלוויזיה, הרדיו והטלפון (לא: הסַחרָחוֹק). וכי יעלה על דעת איש להמיר את כל אלה? אין האקדמיה מדירה עצמה ממילים שאולות המשותפות לכל שפות התרבות, אבל היא משתדלת בהחלט לצמצם אותן ככל האפשר, על אחת כמה וכמה אם יש כנגדן מילים עבריות ממש. היא שוללת, דרך משל, את הקונסנסוס, שאין בינה לבין ההַסְכָּמָה ולא כלום, ודוגמת הקונסנסוס מילים רבות אחרות שיש כנגדן מילים עבריות. מילים לועזיות הן לעתים קרובות מפגע בלשוננו, שאין הן מאפשרות גזירה על פי חוקי הלשון, לעתים קרובות בשל ריבוי העיצורים שבהן. הסכמנו לקלוט מילים מעין קטלוג ונֵיטְרָלִי וטֵלֵפוֹן, ולגזור מהן קִטְלֵג ונִטְרֵל וטִלְפֵּן, אבל מילה כמו מיקרופילם, שיש צורך לגזור ממנה פועל, חובה לתרגמה תרגום עברי. המיקרופילם הוא צִלּוּם זִעוּר או בקיצור זִעוּר והפועל לְזַעֵר.
שתי סיבות עיקריות הן להישארותן של מילים לועזיות בלשוננו. הסיבה האחת היא, שמילה לועזית מסוימת מורכבת במשמעויותיה מאוד, וכל תרגום אין בו כדי לשקף משמעויות אלו. זכורים לי המאמצים לתרגם את הרדיקל בכימיה. הרדיקל הוא קבוצת אטומים המצויה במולקולות של תרכובות שונות והשומרת על זהותה בתגובות כימיות רבות. זו ההגדרה במילון אבן־שושן. פשוט וקל – לא כן? נסו לתרגם את המילה – לא במילה יְסוֹד, שהרי היא תפוסה ליסודות מעין החמצן והחנקן, ולא במילים 'שורש' או 'בסיס', שגם להן משמעים מדויקים, ואינם רדיקלים. בקיצור: על כורחנו השלמנו עם הרדיקל.
וסיבה אחרת, אף היא קשורה בקוצר ידינו למצוא תרגום הולם. דרך משל: מקובל בציבור התַּשְׁלִיל בשביל הנֵגָטיב. כל מאמצינו למצוא תרגום לבן־זוגו הפּוֹזִיטִיב עלו בתוהו. בסופו של דבר נשאר במילון למונחי הצילום הפּוזיטיב ועמו בן־זוגו הנגטיב, שלא רצינו לגייר את האחד ולהשאיר את המונח שכנגדו בנכריותו. ומעשה כיוצא בו בישיבה שהייתה בשבוע שעבר בוועדה למונחי המיקרוביולוגיה. יש בחיידקים אוהבי חום ואוהבי קור, ויש גם חיידקים שאוהבים מזג אוויר ממוזג, לא חום ולא קור. לא עלה בידינו למצוא שם מתאים לחיידק פשרן זה, שיהיה שקול כנגד אוהב חום ואוהב קור, ובגלל אותו מֵזוֹפיל נשארו בלועזיותם גם התֶרמופיל והסיכרופיל. ואולי עד שיצא המילון למונחי המיקרוביולוגיה, תימצא גאולה לחיידק הבעייתי. המעיין במילוני האקדמיה ימצא בהם אחוז מסוים של מילים לועזיות. אחוז זה מצומק הוא במילון אחד, ונדיב במילון אחר – הכול על פי המקצוע והעושים במלאכה.

5. חידושים שלא על פי הדפוסים של המקורות המקובלים
ולעניין אחר: כשם שיש דרכים מקובלות לחידושי מילים, כך יש דרכים שאינן ישרות בעיני כל חברי האקדמיה, משום שדרך גזירתן אינה הדרך הרגילה בלשון. הדבקים ברעיון שחידושי הלשון חייבים להתבסס על דפוסי לשון המסורים לנו מדורות, מתנגדים לחידושי זמננו שאין להם ייחוס בלשון הדורות.
(א) משקל פָּעִיל
עד היום אין דעת רבים מחברי האקדמיה נוחה מן המשמעות החדשה שניתנה למשקל פָּעִיל להבעת האפשרות, דוגמת אָכִיל, שפירושו: אפשר לאכול. משקל פָּעִיל הוא אחד המשקלים הוותיקים בלשון, בעיקר לציין תכונה ותואר, כגון נָדִיב, חָבִיב, נָעִים, בָּהִיר, בָּחִיר, סָבִיר, פָּזִיז, פָּרִיךְ, קָשִׁישׁ, יָשִׁישׁ ועוד הרבה הרבה כמותן. משראו מחדשי לשון שבקרבנו מה שפר חלקם של דוברי אנגלית, שיש בכוח לשונם להביע את רעיון האפשרות במילה אחת בסיומת -able, גמרו בדעתם לעשות את משקל פָּעִיל כלי־שרת למשמע זה. מעתה אנו משופעים במילים מעין בָּצִיעַ, יָשִֹים, כָּתִיב, קָרִיא, שָׁמִיעַ, לָמִיד ועוד הרבה שכמותן מילים שנפשם של אוהבי הלשון המסורה סולדת מהן והם מעדיפים במקומן מטבעות עבריים אפילו הם מחזיקים שתי מילים דוגמת בר־ביצוע או בן־ביצוע, שאפשר לקרוא וניתן לשמוע, או במילה אחת בבניין נפעל או התפעל דוגמת דבר הנֶאֱכָל וחומר המִשְׁתַּמֵּר. אומרים הם שנתמזל לה ללשוננו, שאוהבי הפָּעִיל מנועים מלכלול בו שורשים שאינם מן השלמים ואינם מבניין קל. למשל, אומרים אָכִיל, ואין אומרים שָׁתִי, ומה אומרים במקום שָׁתִי? ראוי לשתייה. ושואלים הם: אם ראוי לשתייה טוב, מדוע לא יהיה גם המאכל ראוי לאכילה? מן הדין להדגיש שלמרות התנגדותם של אניני הדעת שבאקדמיה יש כנגדם שאינם רואים כל פסול במשמעות חדשה זו של משקל פָּעִיל, וכל המעיין במילוניה של האקדמיה ימצא זעיר שם זעיר שם פעילים כאלה זרועים בין מונחיה דוגמת הָפִיךְ, הָדִיר (שאפשר לחזור, ואמרו הָדִיר כדי להימנה מחָזִיר) ואפילו גָּרִי.
(ב) שַׁפְעֵל – שי"ן כנגד re
בדומה למשקל פָּעִיל, שניתנה לו משמעות חדשה בהשפעת האנגלית, בניין שַׁפְעֵל. בניין אכדי זה השקול כנגד בניין הפעיל העברי, חדר רק במידה מצומצמת ללשון חכמים, דוגמת שִׁחְרֵר ושִׁעְבֵּד. היום הוצפה לשוננו בפעלים מבניין זה ומשמות פעולה הקשורים בהם – והעיקר: יועד להם תפקיד חדש שלא נודע לפנים: לבטא בהם את הוראת החידוש והחזרה הטמונה בתחילית re- הלועזית, והלוא כידוע אין שִׁעְבֵּד – עבד מחדש, ולא שִׁחְרֵר – עשה אותו שוב בן־חורין. וראו זה פלא: האקדמיה, שרבים בה רואים בתצורה זו טעם לפגם עד שאחד מחבריה קרא למונחים בתחילית השי"ן: אל תקרי מונחים כי־אם שְמונחים – היא עצמה אשמה בעקיפין בחידוש זה. הכיצד? בראשונה נתחדשו מילים כגון שִׁחְזוּר, שִׁכְפּוּל ושִׁעְתּוּק – כולן בתחיליתre  במקבילותיהן הלועזיות: רקונסטרוקצייה, רפליקציה ורפרודוקצייה. הבניינים מן השורשים חז"ר, כפ"ל, עת"ק כבר נתמצו, ובצר להם למחדשי הלשון קראו לשַׁפְעֵל להושיעם. אִינָּה המקרה, שבכל המילים הנזכרות נכלל הרעיון של חזרה וחידוש, אבל לא בשי"ן נתמצה רעיון זה אלא בשורשן של מילים אלו. אולם הציבור הצמא בדרך כלל לכל צורה שתהיה מְסַפקת את צורכי העברית על פי האנגלית, ראה בו בשַׁפְעֵל אמצעי נפלא לבטא במילה אחת את רעיון החידוש רק בתוספת שי"ן, ומאז מתחדשים עלינו חדשים לבקרים שִפְעוּלים לאין־ספור לשביעות רצונם של כמה מחברי האקדמיה ולמגינת־לִבּם של אחרים.
(ג) יצירת שורש מתחילית תי"ו או מ"ם בלי תיווך שם עצם
מעין השַׁפְעֵל היא יצירת שורשים חדשים בעזרת התחיליות תי"ו או מ"ם שמקורן בשם העצם: מתַּפְקִיד – תִּפְקֵד, ממוֹקֵד – מִקּוּד וכיו"ב (ודרך אגב המיקוד של הדואר אינו קשור אל המוקד כלל, שקיצור לשון הוא ל־מספר קוד). מילים רבות נוצרו בימינו בתוספת תי"ו או מ"ם בלי כל תיווך של שם עצם. אומרים לְתַדְלֵק, למשל, בלי שיימצא שם עצם בתוספת תי"ו – תַּדְלוּק או תַּדְלִיק. בראשונה הקפידה האקדמיה שלא לגזור פעלים כאלה בדרך לא חוקית, וזה הטעם שלא הסכימה שנים לאשר את הפועל לתַסְכֵּל ואת שם הפעולה תִּסְכּוּל, שאין כנגדם שם עצם תַּסְכּוּל או תַּסְכִּיל, ותִסְכּוּל, שהוא שם פעולה של הפועל תִּסְכֵּל, לידתו לא הייתה אפוא בטהרת הלשון. לבסוף נאלצה האקדמיה להיכנע לתִסְכּוּל ומעתה מתוסכלים אנו באישורה. אין ספק שב"מצעד הפנינים" של אפרים קישון ידורג התִסְכּוּל בין שלושת הגדולים.

6. צירוף שתי מילים למילה אחת בהבלעת (קצת) הברות
ועוד דרך יש בחידושי הלשון, שרבים קושרים לה כתרים, ואין דעת אחרים נוחה ממנה. הלוא היא הדרך של צירוף שתי מילים למילה אחת בהבלעת קצת הברות. לשון הדורות לא הלכה בדרך זו אלא במילים שאולות, שהפרשנים ברצותם לגיירן נתנו להן הוראות עבריות דוגמת סַרְדְּיוֹט, שגזרוהו משר־הדיוטות. על הדרך הזאת אומר אבן עזרא בדברו דברי גנאי על לשון הפייטנים בפירושו בספר קוהלת (ה, א): "וחכם אחד שחיבר שתי מלות והיו לאחדים בפיו כמו 'אברמל', פירוש: אבאר מלה או אברר מלה והנה עשה הפך מה שאמר, כי לא ביאר המלה ולא דיבר ברור, רק בלל בשפתו שפת הקודש". כשאנו נותנים את דעתנו על בעיות הדקדוק שצירופי מילים אלו מעמידים לפנינו, על כורחנו נֹאמר על רבים מהם שהם בוללים, כדברי אבן עזרא, את שפת הקודש, ונותנים מכשול לפני העיוורים (העברים). טול למשל רַכֶּבֶל, שיש הקוראים אותו רַכְבָּל. כמה מן היושבים בקהל יודעים שצורה זו המורכבת משלוש הברות ושני סגולים לפני עיצור שאינו תי"ו היא רַכַּבְלִים? מעין צורה זו של שלוש הברות בשני סגולים שלא לפני תי"ו יש רק במילה פילגש, וריבויה כידוע הוא פילגשים. הפילגש הכתיבה כלל בעברית: מילים בנות שלוש הברות ומעלה המסתיימות בשני סגולים ואינן צורת נקבה תהיינה נוטות על דרך פילגשים. ולמעשה משתלב כלל זה גם בצורות אחרות ששתי ההברות האחרונות שבהן הן על דרך הסגוליים ואינן נקבה, כגון צִפָּרְנִים. ואין ענייננו היום להאריך בזה.
וכעניין הרַכֶּבֶל עניין המַחֲזֶמֶר. הריבוי הנכון הוא מַחֲזַמְרִים. צורה קשה היא, ובני ישראל מתגברים עליה בערמומיות. הכול חשים שמחזֶמֶרים היא צורה לא תקנית. מה עושים הם? עומדים ומפרקים את המילה לשתיים: מחזות זמר. אין מקום להאריך על הדרך המפוקפקת של מילים, שביחיד תיכתבנה בדרך אחת וברבים בדרך אחרת. הלוא כך נוהגים גם ברְשַׁמְקוֹל, מילה שחידשה האקדמיה, אחרי שהכשילה את השמרטף, ואומרים לפעמים רִשְׁמֵי קוֹל, כאילו המילה מורכבת מרָשָׁם או רֶשֶׁם בתוספת קוֹל והלוא כידוע אין מילה כעין רָשָׁם או רֶשֶׁם בלשוננו, ודין הוא שנֹאמר רְשַׁמְקוֹלִים, כדרך שאנו אומרים רמזורים ומגדלורים. אמרתי שהאקדמיה דחתה את השמרטף, בתוך שאר הסיבות, שצלצולה לא ערב לאוזני חבריה, שהזכירה את המילה סמרקץ'. העובדה שדווקא שמרטף נתחבב על הקהל מעידה שיפי צלצולה של מילה הוא עניין יחסי. לצלצולה של מילה האוזן מתרגלת. מי שתולה את קבלת המילה בצלצולה הולך בדרך הצרפתי, שמילות העברית נשמעו לו כולן עצובות וחדגוניות להוציא את המילה אומללה. זו, כדבריו, מילה שמחה היא, וכנגדה עצובות ומסתיימות באנחה המילים מבדח ושמח. האקדמיה הציעה במקום הבייבי־סיטר שומר טף: הוא שומר טף, היא שומרת טף וכולם שומרי טף. את שֶדָּחתה האקדמיה – השמרטף – קיבל הקהל בשמחה, וחבל. כמה משומרי הטף יודעים את נטייתה של המילה? נראים הדברים שהמילה נוטה מעט מאוד, וגם הנערה היא שמרטף, לא שמרטפִּית, אם אין היא, כמובן, בייבי־סיטר.
ובעניין המִדְרְחוֹב, שהאקדמיה לא נזדרזה לאשר, מה צורת הריבוי שלו? מִדְרחובים? מִדְרחובות? הרחוב הוא יסוד שלטני בצירוף, ומשוּנה להם לבריות לומר מדרחובים כמתחייב מצורת המילה על פי רמזורים ורשמקולים – גם הן מילים שסופן קול ואור, שריבוין בסופית ־וֹת – קולות ואורות.
אפילו הכדור־רגל, שכותבים במילה אחת בהבלעת הרי"ש האחת, יוצא שכרו בהפסדו. חוסכים רי"ש, ובדיבור בלאו הכי אין היא נשמעת, שהרי אין אנו נוהגים להפריד בין הדבקים בצירופי לשון, כנגד זה אנו מעמידים קושי רציני, שהכתיבה ברי"ש אחת וכמילה אחת הלוא היא מחייבת לומר כדורַגלים. אלא שאוהבי הכדורגל אינם נמנעים מלעשות בו כדרך שעושים במחזמר, והם חוזרים ומפרקים את המילה ברבים: כדורי רגל. דרך אגב: האקדמיה פסקה שכדור־רגל כותבים בשתי מילים.[1]
קְצָרָה היריעה מלהעלות את כל בעיות הדקדוק הנובעות מצירופי המילים. המילים המורכבות האלה, המחזיקות בדרך כלל עיצורים רבים, שלא כדרך השורש הרגיל בעברית, אינן נוטות בפיהם של הבריות בקלות. נתחבבה דרך זו משום ההתחכמות שיש בה ומשום סיפוק הצורך לקבוע מונח במילה אחת – צורך שאף הוא מושפע במידה רבה מלשונות לעז. וכל כך חביבה היא על הבריות עד שאפשר לומר עליה שתפסה את לִבָּם של קטנים וגדולים. ילד כבן שמונה שלח לאקדמיה הצעה בעידודו של אביו לאמץ את המילה חוֹדלוֹש. ומהו חודלוש? חודשים שלושה. ומשוררת ומלחינה הציעה מילה עברית: בִּלְתִין. ומהו בִּלְתִין? לשון נוטריקון של בלתי נפרד ומקביל הוא ל־built-in האנגלית. מעתה ייאמר לטעמה: ארון בלתין, תנור בלתין וכיו"ב. דרך אגב: האקדמיה הלכה בעניין ה־built-in בדרך המלך: היא בחרה בשורש ובבניין פנוי בסביל. המילה ל־built-in היא מוּבנֶה. ארון מוּבנֶה ותנור מוּבנֶה. ושפטו נא רבותיי: מה טוב לה לעברית: מובנה או בלתין?
הרכבי מילים מן הסוג האמור אינם, חלילה, חרם באקדמיה, ואף בה מתקבלים חידושים, אם גם לא בלי הגבלה, ויעיד על כך העַרְפִּיחַ שהוא צירוף של ערפל עם פיח.
בשולי הדברים אוסיף הערה: הלהיטות היתרה אחר הדוגמה האנגלית, שיש בה מילה אחת למושג במקום הצירוף שבעברית, מתעלמת לחלוטין ממונחים עבריים לאין ספור שהם בני מילה אחת ובאנגלית אין לתרגם מונחים אלו אלא בצירוף מילים. נסו לתרגם בוסר, אפילים ובַכִּירים בפֵּרות, פמוט וחלבון (של ביצה) ועוד מילים כהנה וכהנה, ותיווכחו בצדקת דבריי. אף לא שמעתי מעולם שהאנגלי יתקנא בעברי שהוא יכול לומר "אכתוב", והוא, המסכן, צריך לומר "אכתוב" בשלוש מילים.

7. התחיליות (פרפיקסים) ובעייתן
השפעת הלשונות הזרות היא שגרמה לתופעה נוספת: ריבוי התחיליות והסופיות – הפרפיקסים וסופיקסים – בלשוננו. כנגד in, dis וכו' אִי־, אֵין־, אַל־ וכן כנגד תחיליות אחרות: בֵּין־, עַל־, תַּת־, מַד־ וכיוצא בהן. בין שרגילים לכתוב את התחילית מצורפת למילה, בין שכותבים אותה בנפרד, זרים הצירופים מסוג זה ללשון העברית: ומפני שאין לנו מסורת בהרכבם, אין אנו יודעים לעתים איך היא צורת הריבוי והיכן להוסיף את ה"א הידיעה. הנֹאמר הבין־עירוני או בין־העירוני? האי־הבנה או אי־ההבנה, תתי־אלופים או תת־אלופים? יש אומרים: תחיליות אלו אינן בחזקת מילים עצמאיות, לפיכך ננהג בהן כחלק נספח למילים שלאחריהן. לפי זה נאמר: האין־סוף, האי־הבנה, התת־אלופים. אבל "סגן" היא מילה ממש, לפיכך נאמר סגן השר, סגן אלוף, סגני השרים וסגני האלופים, וכן נאמר רַבֵּי־אלופים משום שגם רב הלוא מילה לעצמה היא, ורַבֵּי־אלופים על דרך רַבֵּי המלך שבמקרא. הדברים לא הוכרעו באקדמיה, והמהומה הנוהגת בעניין זה מהומה של ממש היא.[2]
עד כאן על צורות מילים שבלשון הדורות נמצאו כמוֹתן במידה מצומצמת או לא נמצאו בה כלל, והיום הייתה להן פריחה שיש הרואים בה מעין גידול ממאיר, ואחרים רואים בה גידול שפיר שאין בו כדי להזיק, ויש הרואים בכל אלה ברכה להעשרת לשוננו.

8. מילים שגויות
כנגד אלה יש מילים העשויות שלא כהלכה, שלא הצליחו לעבור את המחסום של המחמירים. מפני קוצר הזמן אביא דוגמאות מעטות.
המיסוי והגיבוי – שתיהן משובשות מבחינת תצורתן. היו"ד שבסוף המילים האלה אינה אפשרית בשורשיהן. השורש של מס הוא מס"ס, כפי שמעיד הדגש במילה מסּים. הוא הדין בגב – אף הוא מן הכפולים, כאשר יעיד הדגש בגבּי ובגבּך. על המיסוי ויתרה האקדמיה, שלא נתברר מה צורך יש בו. יש מדיניות מס ויש הטלת מס, ומיסוי לעצמו אינו אומר דבר.[3] במקום הגיבוי הציעה האקדמיה תִּמּוּכִין על דרך סִמּוּכִין – מילה המשקפת נאמנה את כוונתה.[4]
ודוגמה נוספת. את הפיחות הכרנו מן הכלכלה בישראל, ואת יום לידתה זוכרים רבים, לפי שהיה ביום שישי אחד, בערב שבת. [ליצני הדור אמרו שהוא נולד בערב שבת בין השמשות עם שאר דברים המנויים בפרקי אבות: פי הבאר, פי האתון, פי הארץ, וכמובן פי־חות]. הפעולה ההפוכה לפיחות לא אצלנו הייתה, אבל הייתה בפעם הראשונה בתקופתנו במרק הגרמני. מישהו מאנשי הכספים זרק לחלל העולם את המילה תיסוף מלשון תוספת, הוסיף את התי"ו מן השם, ולא יצר את המילה במישרין מן השורש, שהוא יס"ף. האקדמיה הזדרזה להודיע ברבים שהצורה הנכונה היא יִסּוּף, וקשה לדעת עד היכן הועילה לה זריזותה. במציאות הכלכלית שלנו מדברים על פיחות. ליִסּוּף עדיין לא הגיעה השעה.
ועוד דוגמה, המפלצת תּוֹבָנָה. המילה תּוֹבָנָה במקום insight האנגלית מבקשת לציין ראייה מפוכחת של האדם כלפי עצמו וכלפי זולתו. הכוונה בתובנה הייתה לקשור את המילה למילים התבוננות ובינה, ולא השכיל ממציא המילה לעמוד על העובדה שתובנה תיתכן רק מן השורש יב"ן, וכידוע אין שורש כזה בלשוננו. תובנה אינה כתודעה, שתודעה קשורה ביד"ע וגזירה טובה היא, אבל תובנה כאמור אינה משורש הפותח ביו"ד. האקדמיה תרגמה את insight במילה בּוֹנְנוּת, וטוב שנתבונן ונראה את התבונה שבגזירה זו.[5]
ודוגמה נוספת: ההיזון החוזר. היזון כנגד feed של feedback היא צורה משובשת, שהרי צורת פיעול תיתכן רק באותיות השורש, והה"א של היזון אינה מן השורש, ונגררה פשוט מן הה"א של הזנה מבניין הפעיל. נראים הדברים שהמָשׁוֹב כובש לו מקום ראוי.
ואסיים בתקר. התקר כתרגום ל־puncture לא נתקבל באקדמיה משום שצורתו אין לה על מה שתסמוך. הלוא מדובר בניקור ומנַיִן התי"ו? עד עכשיו לא ויתרה האקדמיה על הנֶקֶר. ואגב, המילה תקר, שאנשים ראו אותה מעין המשמעות של תקרית, אפשר שהשפיעה על ה־puncture (שהישראלים משבשים והוגים אותה פנצ'ר) שתחזיק את משמעות התקלה. ופנצ'ר כזה מתפנצ'ר בלשון עגה בכל תחומי חיינו, אף על פי שה־puncture האנגלי יכול לנקר רק חור בגלגל.
זמני הגיע לקצו, ולא הגיעו דבריי לקצם.
הערות עדכון
[1]  לימים הותרה הצורה כדורגל.
[2]  ראו עוד הערת המזכירות המדעית כאן.
[3]  לימים אושרה המילה מיסוי. ראו כאן.
[4]  לימים אושרה המילה גיבוי, תחילה בתחום המחשב ולבסוף בכל ההקשרים.
[5]  המילה תובנה אושרה במשמעות insight, ואילו המילה בוננות נקבעה תמורת מדיטציה. ראו פרטים כאן ובהרחבה כאן.
    [post_title] => דרכה של האקדמיה ללשון העברית בחידושי מילים
    [post_excerpt] => במאמר נסקרים העקרונות שהדריכו את מחדשי המילים באקדמיה – מהי דרך המלך ומהן הדרכים הסוטות ממנה, ומסופר על חידושים דוגמת סיקור, סוכרת ומקָרר, על חסרונן של מילים כמו יֶדע והקשר, על מילים במשקל פָּעיל ושפעל, על הלחמים ותחיליות ועוד.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%93%d7%a8%d7%9b%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%a7%d7%93%d7%9e%d7%99%d7%94-%d7%9c%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%93%d7%95%d7%a9%d7%99-%d7%9e
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2019-08-02 12:27:09
    [post_modified_gmt] => 2019-08-02 09:27:09
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=15766
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)