WP_Post Object
(
    [ID] => 81752
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2023-06-27 12:32:20
    [post_date_gmt] => 2023-06-27 09:32:20
    [post_content] => הצירוף זאת אומרת הוא מן הביטויים השימושיים והיום־יומיים שבפי דוברי העברית בימינו; שימושי עד כדי הגייתו המקוצרת במשפט השאלה "מַזְתוֹמרת?". ובכן – מי היא זו שאומרת? עיון במקורות מגלה כמה צדדים נסתרים של מטבע הלשון הזה.

זאת אומרת הוא מונח ממונחי המשא ומתן התלמודי – בשני התלמודים – בבלי וירושלמי. אלא שתפקידו במקורות שונה מזה של ימינו. בעברית בת ימינו 'זאת אומרת' בא בדרך כלל לפני הסבר או הבהרה, בדומה ל'כלומר', למשל "אשמח שניפגש בשבוע הבא, זאת אומרת ביום ראשון הקרוב". ואולם במקורו התלמודי הוא בא בתפקיד של היסק והשתמעות, במובן 'מכאן משמע', 'מכאן אנו למדים'.[1] בלשוננו 'זאת' מציינת לשון סתמית (בדומה לביטויים אחרים דוגמת 'עם זאת', 'בכל זאת'),[2] אך במקור התלמודי צורת הנקבה רומזת לשם עצם בנקבה שעומד מאחוריה – המילה 'הלכה' (זאת אומרת = ההלכה הזאת אומרת).

חוקרי הלשון היו מוטרדים משאלה אחרת: בלשון המקרא כינוי הרמז לנקבה הוא זאת, למשל "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם" (שמות כה, ג), ואילו בלשון חכמים כינוי הרמז לנקבה הוא זוֹ, למשל "שתי חצרות, זו לפנים מזו, הפנימית חייבת והחיצונה פטורה" (משנה מעשרות ג, ה). כיצד ייתכן שבמטבע הלשון זאת אומרת שמקורו בספרות חז"ל באה דווקא הצורה המקראית 'זאת'?[3]

חוקרים העלו את ההשערה שאומנם השפיע כאן צמד מילים מן המקרא. באחד מסיפורי התנ"ך המפורסמים – הידוע בכינוי "משפט שלמה" – עומדות לפני שלמה המלך שתי נשים שכל אחת מהן טוענת שהיא אימו של התינוק החי ולא של התינוק המת. שלמה מאזין בקשב רב לטענותיהן ומסכם: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מלכים א ג, כג). המילה זאת רומזת כמובן לכל אחת מן הנשים (= 'האישה הזאת'), אבל קשה שלא לחשוד שהצירוף השפיע על הביטוי התלמודי המאוחר.

חיזוק ל"חשד" עולה מן המשנה. בלשון התנאים, ובכלל זה בלשון המשנה, הביטוי זאת אומרת אינו משמש כלל. אבל במשנת יבמות מוצאים את כינוי הרמז זאת לצד הפועל אומרת בדמיון לסיפור המקראי: "שתי יבמות, זאת אומרת מת בעלי וזאת אומרת מת בעלי..." (טז, ב). כמו במקרא, גם כאן המילה זאת רומזת לכל אחת משתי נשים, וברור למדי שמדובר בחיקוי של הפסוק מספר מלכים.[4]

אם כן זאת אומרת שובץ במכוון במשנה בהשפעת לשון המקרא, ובמרוצת הזמן גם התגלגל כמטבע לשון בתפקיד סמן שיח בדיון התלמודי. יש לציין שהמילה זאת כלשון סתמית רגילה במקרא, כגון "אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ: טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" (בראשית מה, יז), ואין פלא שכך היא נתפסת גם בימינו.


[1] נדגים מסוגיה ממסכת מועד קטן בתלמוד הבבלי (יא ע"ב). במשנה נאמר: "מי שהפך את זיתיו [בבית הבד] ואירעו אֵבל [=מת לו קרוב משפחה מדרגה ראשונה; ועתה הוא אסור במלאכה]... טוען קורה ראשונה [מותר לו להכניס את הזיתים ולטעון את הקורה שתוציא מהם שמן] ומניחהּ [עוזב את מלאכתו עד] לאחר המועד". בגמרא מייד שואלים: "פתח באבל וסיים במועד?" [מדוע מזכירה המשנה חול המועד, והרי עסקנו באיסור מלאכה בגלל אבלות?], ועל כן מסיקים: "זאת אומרת דברים המותרין במועד אסורים בימי אבלו" [מכאן למדים שלמרות האיסור על עשיית מלאכה בזמן אבל, מותר להמשיך את המלאכה אפילו בחול המועד אחרי האבל].
[2] בעניין הסתמי בנקבה ראו כאן.
[3] והשוו למשל "זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו" (בבלי ברכות יא ע"ב), והרי שמחוץ לביטוי חוזר לשמש כינוי הרמז 'זו'.
[4] חוקר התלמוד שלמה נאה אף הראה כי אין מדובר בסתם שיבוץ של ביטוי מקראי בלשון המשנה, אלא ברמיזה לתוכן הסיפור המקראי. במשנה אחרת במסכת יבמות שוב מוצאים את רצף המילים זאת אומרת לציון אישה: "בת כהן שנישאת לישראל וילדה ממנו בת, הלכה הבת ונישאת לכהן וילדה ממנו בן, הרי זה ראוי להיות כהן גדול... ומאכיל את אמו ופוסל את אֵם אמו. וזאת אומרת לא כבני כהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה" (ז, ו). יוער כי מרגע שנישאה בת כוהן לישראל (ולא לכוהן) איבדה את זכויותיה באכילת תרומה, ועתה גם לאחר מיתת בעלה היא אינה חוזרת למעמדה הקודם כל זמן שבִּתהּ ונכדהּ בחיים.
המשנה מציגה את תרעומתה של סבתו של הכוהן הגדול במין אירוניה – בניגוד לאישה ממשפט שלמה שהייתה מוכנה לוותר על "החלק שלה" ובלבד שיחיה בנה, כאן היא נאלצת לוותר על החלק שלה משום שהבן [הנכד] עדיין חי. אף הצירוף המוזר "לא כבני" הדומה לפסוק "לֹא כִי בְּנֵךְ" מעיד שהסיפור המקראי עומד ברקע.​
    [post_title] => זאת אומרת
    [post_excerpt] => הביטוי "זאת אומרת" שגור על לשון כולנו. אבל מי היא זו שאומרת? התשובה לשאלה משתלשלת עד מעשה ידוע בספר מלכים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%96%d7%90%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-07-17 13:47:34
    [post_modified_gmt] => 2023-07-17 10:47:34
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=81752
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 19520
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2017-04-09 15:03:12
    [post_date_gmt] => 2017-04-09 12:03:12
    [post_content] => 

1. לקראת חג הפסח רבים מקרצפים את הארונות במְשׁוּפָה. מהי משופה?
משופה היא כרית לניקוי כלים הידועה בשמות שונים: "ברזלית", "ננס", "צמר פלדה" ועוד. במשופה משפשפים, מקרצפים ומצחצחים. להרחבה
2. איזה צומת (כיום מחלף) קיבל את שמו מצורה דקדוקית מיוחדת בהגדה?
צומת מסובים (כיום מחלף מסובים) קיבל את שמו מן המסופר בהגדה: "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַתת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה". מְסֻבִּין – צורה אחרת של מְסִבִּין (מְסִבִּים), כלומר יושבים בהסבה.
3. 10 המכות, 10 הדיברות – איך אומרים במילים?
עשר המכות (מכה – נקבה), עשרת הדיברות (דיבר – זכר).
4. שלוש רגלים או שלושה רגלים?
שני הצירופים טובים ותקניים: 'שלוש רגלים' על פי הכתוב בתורה "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" ו'שלושה רגלים' על פי ספרות חז"ל. בתורה 'שלוש רגלים' הן 'שלוש פעמים', ואילו אצל חז"ל המילה רֶגֶל מציינת את החג עצמו, ובמשמעות זו מינה זכר. להרחבה
5. "וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה" – מה הן ערי מסכנות?
ערי מסכנות הן ערי אוצרות, מחסנים. המילה מסכנות היא ככל הנראה המילה האכדית maškantum שמשמעה מחסן, בית אוצר (מן הפועל šakānum 'הניח במקום').
6. דרור, חופש, חופשה, חירות – איזו מן המילים נזכרת בהגדה?
מכל המילים האלה רק המילה חירות נזכרת בהגדה: "הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת". המילה חירות נשאלה ללשוננו מן הארמית בתקופת חז"ל. שורש המילה הוא חר"ר, ומכאן גם 'בן חורין' (חֹר פירושו 'אציל', 'אדם חופשי'). גם הפועל שִׁחְרֵר גזור מן השורש חר"ר.
7. מה הקשר בין הלל הזקן ללורד סנדוויץ'?
סנדוויץ' – על שם הלורד מסנדוויץ' שהיה מהמר כפייתי ואכל כריכים כדי שלא לחדול מהימוריו. בהגדה של פסח מסופר איך הלל הזקן קיים את מצוות האכילה: "היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד" – ומכאן כָּרִיךְ.
8. מותניים – זכר או נקבה? ואיך זה קשור לסיפור יציאת מצרים?
מותניים – זכר, כמו שאנו מוצאים בציווי אכילת הפסח בסיפור יציאת מצרים: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'"
9. "וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא... וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד" – מדוע לא כתוב "ותשם בה את התינוק"?
המילה תִּינוֹק – מן השורש ינ"ק – מקורה בלשון חז"ל, והיא מקבילה למילה המקראית יֶלֶד. לכן אפשר למצוא במקרא שגם תינוק קטן כמו משה בתיבה נקרא ילד (ואף נַעַר), ולעומת זאת בספרות חז"ל גם פעוֹט או ילד נקרא תינוק, כגון 'תינוקות של בית רבן' – הילדים הרכים הלומדים תורה.
10. מהו טַפְסָר בהגדה ומהו טפסר בימינו?
טַפְסָר או טִפְסָר הוא תואר פקידות אשורי אשר ציין את ראש הסופרים. הטפסר נזכר בתנ"ך פעמיים – בספר ירמיהו ובספר נחום. בהגדה של פסח "טפסרים" הוא כינוי למלאכים: "טַפְסְרָיו יֹאמְרוּ לוֹ לְךָ וּלְךָ". בימינו המילה טַפְסָר משמשת לציון הדרגות הבכירות בשירות הכבאות וההצלה.
11. הגאלת כלים או הגעלת כלים?
הגעלת כלים. בספרות חז"ל השורש גע"ל מציין טיהור וניקיון. יש הסוברים שמדובר באותו השורש המוכר מן המקרא במשמע מיאוס, כגון "הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ" (ירמיהו). לפי דעה זו נולד משמע הטיהור ממשמע המיאוס: סילוק הדבר המאוס (כמו הקשר בין חֵטְא ובין הפועל חִטֵּא – 'ניקה', 'טיהר').
12. "הכהה את שיניו" או "הקהה את שיניו"?
הקהה את שיניו – מן קֵהֶה 'ההפך מחד' (כמו זווית קהה, קהות חושים).
13. למה אומרים "את פתח לו" ולא "אתה פתח לו"?
בספרות חז"ל רגיל כינוי הנוכח אַתְּ במקום אַתָּה על דרך הארמית. גם בתנ"ך מצוי מעט הכינוי הזה, למשל: "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג" (במדבר יא, טו).
14. מה פירוש המשפט "מלמד שהיו ישראל מצוינים שם"?
מלמד שהיו ישראל מצוינים שם [במצרים]" – מסומנים, נבדלים. המשמעות היסודית של צִיּוּן היא סימן, כגון 'נקודת ציון', 'ציון דרך'. משמעות זו מקורה בתנ"ך, כגון בירמיהו: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים".
15. "כְּמָה שנאמר" או "כְּמוֹ שנאמר"?
בהגדות רבות, ובייחוד בהגדות אשכנזיות, בא לפני ציטוטי הפסוקים הביטוי "כְּמָה שנאמר" – לעומת "כְּמוֹ שנאמר"' בהגדות אחרות. שני הביטויים טובים וזהים במשמעם. הביטוי "כְּמָה ש" הוא על דרך הארמית ותיעודו קדום יותר. להרחבה
16. מצה זוּ או מצה זוֹ?
כינוי הרמז הרגיל לנקבה הוא זוֹ בחולם, אך במסורת אשכנז הכינוי הוא זוּ בשורוק. ההגייה הזאת מוכרת מן ההגדה של פסח ("מצה זוּ") ומנוסח הקידושין ("בטבעת זוּ"). רוב מתקני הלשון ממליצים להגות זוֹ בחולם: ילדה זוֹ, מצה זוֹ, לא זוֹ אף זוֹ. אך מי שמסורת אבותיו היא זוּ בשורוק יכול כמובן לדבוק בה, ודאי בהקשר המסורתי של קריאת ההגדה. להרחבה
17. "על שׁוּם מה" – מה פירוש המילה שום כאן?
בספרות חז"ל המילה שׁוּם היא צורה אחרת של המילה שֵׁם. כלומר הפירוש המילולי של "על שום מה" הוא "על שם מה". יש הרואים בצורה שׁוּם השפעה ארמית ויש הסוברים כי התנועה השתנתה מ־e ל־u בהשפעת העיצור השפתי מ"ם. ואולי השפיעו שני הגורמים.

 


חזרה לחידון
גרסה להדפסה
פתרונות להדפסה
    [post_title] => קושיות לשולחן הסדר – פתרונות
    [post_excerpt] => מה הקשר בין הלל הזקן ללורד סנדוויץ'? מצה זוּ או מצה זוֹ? מה הן ערי מסכנות?
מוזמנים לפתור את הקושיות לשולחן הסדר.


    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a7%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%97%d7%9f-%d7%94%d7%a1%d7%93%d7%a8-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2019-05-23 16:45:12
    [post_modified_gmt] => 2019-05-23 13:45:12
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=19520
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 10480
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2015-06-16 09:36:22
    [post_date_gmt] => 2015-06-16 06:36:22
    [post_content] => לקריאת המאמר
דורות רבים הקפידו מתקני הלשון להסתמך על לשון המקרא, ולא התחשבו במסורות שבעל פה הסוטות ממנה. אך משהפכה העברית לשפה טבעית וחקר הלשון התרחב, נשתנו הטעמים בהעמדת הדקדוק ובהגדרת מקורותיו. מאמר זה דן במילים שאתה, זו ומקח. הוא מתאר את תולדותיהן, את המאבקים שהיו בעניינן ואת מקומן בתקנת הלשון.
    [post_title] => קביעות תקן בלשון – חדשים גם ישנים
    [post_excerpt] => המאמר דן במילים 'שאתה', 'זו' ו'מקח', מתאר את תולדותיהן, את המאבקים שהיו בעניינן ואת מקומן בתקנת הלשון.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a7%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%a7%d7%9f-%d7%91%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2019-08-02 23:24:29
    [post_modified_gmt] => 2019-08-02 20:24:29
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=10480
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 5193
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-07-17 13:51:41
    [post_date_gmt] => 2014-07-17 10:51:41
    [post_content] => 
עם זה ועם זאת
יש המקפידים על צורת הביטוי 'עם זה' בזכר במקום 'עם זאת' בנקבה – כי כך מצאנו בספר נחמיה. ואולם גם לצורת הביטוי 'עם זאת' יש על מה לסמוך. הנה פירוט הדברים:

ביטויי קישור רבים מורכבים ממילת יחס ומכינוי רומז סתמי, כגון 'אחר כך', 'לפיכך', 'על כן', 'כמו כן', 'לעומת זאת'. כך גם שני הביטויים 'עם זה' ו'עם זאת'. ביטויים אלו זהים במשמעם ובמבנה שלהם, ונבדלים רק במינו של הכינוי הרומז.

כבר בתנ"ך אנו רואים שאפשר להביע רמיזות סתמיות הן בכינוי הזכר 'זה' הן בכינוי הנקבה 'זאת'. הנה כמה דוגמאות:
בזכר – "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח), "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ" (איכה ה, יז), "גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ב, כו ועוד), "אַחַר זֶה שָׁלַח סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲבָדָיו יְרוּשָׁלַיְמָה" (דברי הימים ב לב, ט).
בנקבה – "בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" (בראשית כ, ה), "אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (שופטים ז, יד), "בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה" (ישעיהו ה, כה), "מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת" (ישעיהו מב, כג), "וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" (איוב מב, טז). 

נחזור לצמד 'עם זה' ו'עם זאת'. בתנ"ך הביטוי מתועד פעם אחת בלבד – בזכר: "וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי... וְעִם זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל הָעָם הַזֶּה" (נחמיה ה, יח). בספרות חז"ל לא מצאנו כלל תיעוד לביטוי זה. בספרות הגאונים ובספרות ימי הביניים הביטוי משמש בשתי גרסותיו (בזכר ובנקבה), אך 'עם זה' רווח הרבה יותר.

 בכתיבה העברית בת ימינו יש המקפידים לנקוט 'עם זה' על פי הכתוב בנחמיה. ואולם אי אפשר לפסול את המקבילה 'עם זאת', שהרי כאמור רמיזות סתמיות יכולות להיות גם בנקבה. יתר על כן, בעברית המקראית הקלסית רמיזות סתמיות מובעות ברגיל בכינוי 'זאת', ורק בספרות המקראית המאוחרת יש התרחבות מסוימת של השימוש בכינוי 'זה' להבעת סתמיות. בסך הכול – לפי אבן־שושן בקונקורדנצייה שלו לתנ"ך – יש כ־200 היקרויות של 'זאת' סתמית כנגד 36 'זה' סתמי. 

בעברית בת ימינו ניכרת העדפה ברורה לכינוי 'זאת' בביטויים שהתקבעו, כגון 'בכל זאת', 'למרות זאת', 'לעומת זאת', 'זאת ועוד'; ובביטויים אחרים משמשת המקבילה 'זו' האופיינית ללשון חז"ל: 'גדולה מזו', 'יתרה מזו', 'לא זו אף זו'. ואולם בשימוש החופשי רגיל ברמיזות סתמיות הכינוי 'זה', כגון "זה לא יכול להיות", "זה מה שקרה", "מה זה?" (לעומת שאלתו המפורסמת של הבן התם: "מה זאת?").

 מעניין להשוות את שכיחות הצירופים 'עם זה' ו'עם זאת' באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' שנסרקו בו עיתונים רבים מאמצע המאה התשע־עשרה ואילך. ההשוואה מראה בבירור כי חל מעבר חד מ'עם זה' ל'עם זאת' בשנות החמישים של המאה העשרים. תמונה דומה מתקבלת מהשוואת הצירופים 'לעומת זה' ו'לעומת זאת'. ייתכן שהשימוש היום־יומי בכינוי 'זה' גרם לכינוי 'זאת' להישמע גבוה ומלומד יותר, וכך הוא התקבע בביטויים האופייניים ללשון הכתובה.
 יחד עם זה, יחד עם זאת
לצד 'עם זה' ו'עם זאת' משמשים הביטויים הארוכים יותר 'יחד עם זה' ו'יחד עם זאת'. ביטויים אלו נוצרו ככל הנראה בעת החדשה (במאגרים העומדים לרשותנו הם מתועדים למן המאה התשע־עשרה), אולי בהשראת הביטוי הרוסי vmeste s tem המקביל מילולית. יש המסתייגים מביטויים אלו, בעיקר משום שיש בהם גיבוב – שהרי המילים 'עם' ו'יחד' מביעות את אותו הדבר.
    [post_title] => עם זה, עם זאת, יחד עם זאת
    [post_excerpt] => בכתיבה העברית בת ימינו יש המקפידים לנקוט 'עם זה' על פי הכתוב בנחמיה. ואולם אי אפשר לפסול את המקבילה 'עם זאת', שהרי רמיזות סתמיות יכולות להיות גם בנקבה. 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%9d-%d7%96%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%96%d7%90%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-08-06 08:31:57
    [post_modified_gmt] => 2020-08-06 05:31:57
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5193
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 6054
    [post_author] => 5
    [post_date] => 2012-05-31 11:04:20
    [post_date_gmt] => 2012-05-31 08:04:20
    [post_content] => 
המאמר הוא הרצאה שנשאה הכותבת לפני עורכי הספרים המדעיים באוניברסיטה הפתוחה בקיץ תשמ"ח.
הדברים מובאים בשינויים קלים בכתיב (לפי מה שנהג בזמן פרסום המאמר) ובפיסוק. כמו כן נוספו כותרות ביניים. מקצת מן המילים הנדונות כאן נשתנתה ההחלטה בהן, ועל כך באות הערות עדכון.
הקדמה
כלל נקוט באקדמיה ללשון העברית, גם אם לא קיבל גושפנקה רשמית, שבענייני ניסוח אין היא מתערבת התערבות של ממש. רק לעתים רחוקות היא נזקקת לדיון בסוגיה של ניסוח, וגם אז מסקנת הדיון בוועדת הדקדוק נאמרת בדרך המלצה, וההחלטה אינה מובאת לדיון במליאת האקדמיה.
הסיבה למנהגה זה כפולה היא בעיקר. האחת: דרכי ניסוח, שלא כשימוש במילים, משתלבות כחלק בלתי נפרד בסגנונו של הכותב, וסגנון הוא מן הדברים המסורים לטעמו של אדם. והשנית: כתיבתו של אדם היא תולדה של חינוך ממושך, תולדה של קריאת דברי ספרות הכתובים בלשון של מופת, והם נספגים בו עד שנעשים חלק ממנו. משנתמעטו הדורות, ודברי ראשונים שוב אינם שגורים בפי הבריות כדרך שהיו שגורים לפנים, וניסוחם שוב אינו מתנגן בלב, נתמעטו גם אנשים המסוגלים לצקת את פרי רוחם בכֵּלים המתוקנים שנועדו לכך מימים ראשונים, ועל כורחם משמשים אותם כלי הלשון שמקרוב באו.
נוסיף על דברים אלו עוד שיקול אחד. מטבעות לשון פושטים צורה ולובשים צורה. פעמים שביטוי חדש מתחבב על הבריות, ואף על פי שאינו מכוון לדרכי הניסוח של ראשונים, אין בו פסול גמור, וקשה לנעול בפניו את שערי הכניסה ללשוננו.
1. דרך הדגשת עושה הפעולה
למרות המדיניות של אי־התערבות, ראתה האקדמיה להחליט על שני שימושי לשון פסולים הקשורים בסגנון. החלטה אחת היא דרך ההדגשה של עושה הפעולה, מעין: "הייתה זו הוועדה שחננה את האסיר". ניסוח מעין זה על טהרת התרגום הוא. הניסוח העברי המתוקן כך הוא: "הוועדה היא שחננה את האסיר". העמדת עושה הפעולה בראש המשפט משנה אותו למעשה מנושא לנשוא, ושינוי זה משַווה לו את אופי החידוש במשפט, ומכאן גם את אופי ההדגשה. מכל מקום כך הוא הניסוח בעברית, מעין דברי ראשונים: "אתה הוא שהקטירו אבותינו לפניך".
2. משפט זיקה לא מקושר
ההחלטה האחרת של האקדמיה קשורה בהשמטת השי"ן במשפטי הזיקה, שאבא בנדויד מכנה אותה עקירת שי"ן,[1] ורמז יש בשם הזה, שרעה עקירה זו ללשוננו כעקירת שן. כוונתי, כמובן, למשפטים מעין: "הנושא עליו דיברנו", "המעיין ממנו שתינו". משפטים אלו אינם מצויים בפיהם של הדיוטות, אף לא בפיהם של מלומדי לשון וסופרי מופת. נמצא שהם שייכים למין מעמד ביניים, מעמד של אנשים שיצאו מכלל הדיוטות ולכלל משכילי לשון לא באו, הלוא הם עיתונאים, סטודנטים וכל בעלי היומרות לעברית "יפה". משפטים עקורי שי"ן מעין המשפטים שהובאו לדוגמה אין להם כל ייחוס בלשוננו. הטוען שיש כמותם במקרא ובלשון ימי הביניים, טענתו אינה טענה. אמנם במקרא מצויים פסוקים דוגמת "צור חסיו בו" (לא: צור אשר חסיו בו) וכן: "הָעֵדר ניתן לך" (לא: העדר אשר ניתן לך), ועוד הרבה כמותם. ואולם כל הפסוקים שמוטי 'אשר' – כולם נמצאים בשירת המקרא בלבד, לשון המשקפת רובד קדום, שלא הייתה בו לא מילת הזיקה 'אשר' ולא ה"א הידיעה, והייתה בה, כמובן, גם נטייה לבחירת צורות עתיקות אחרות בלשון, כגון חָסָיוּ בקיום היו"ד השורשית במקום חָסוּ – הצורה המאוחרת. הטוענים שההסתמכות על לשון השירה אינה פגם ושמא אפילו יתרון היא, דבריהם אין בהם כדי לשכנע, והוא משום שאילו באמת הייתה להם דרך המקרא אות ומופת, היה להם לאַחֵר את הכינוי אחרי הפועל על דרך "חסיו בו" ולא לומר: "בו חסיו", שכך הם כל פסוקי המקרא: הכינוי המחזיר אותנו אל השם הזוקק לעולם הוא אחרי הפועל. המבקש לחקות את לשון המקרא יש לו אפוא לומר: "הנושא דיברנו עליו", "המעיין שתינו ממנו". למותר לציין, שעוקרי השי"ן לא כך הם בונים את משפטיהם, ואל יאמרו אפוא שבעקבות המקרא הם הולכים.
אף בימי הביניים היו עוקרים את השי"ן, אבל עשו כך על פי הלשון הערבית, שעד היום מקובל להוסיף בה 'אשר' אחרי שם מיודע ולמנוע 'אשר' זו אחרי שם לא מיודע, למשל: "העניינים אשר ייאמר עליהם", אבל "ענייני שמות באו בספרי הנבואה" (מורה נבוכים, הקדמה) (صلة, صفة). וגם בלשון זו הכינוי המוסב בא אחרי הפועל.
ובכן לא דרך אבות היא שימוט השי"ן. ומניין לנו דרך זו? מתקופת המנדט, שהיו מתרגמים בה דברים מאנגלית. המבנה באנגלית: The man I saw, The book I picked up, The law mentioned in בלי that או which הוא שהטביע על לשוננו את המבנה "האיש אותו ראיתי".
ודרך אגב: התיקון "האיש שראיתי אותו" אינו תיקון למשפט הזה, משום שהכינוי 'אותו' אין לו דין של מילות היחס. "דיברתי על האיש" ממנו נגזור משפט זיקה: "האיש שדיברתי עליו", אבל "ראיתי את האיש" לא נגזור ממנו משפט זיקה: "האיש שראיתי אותו", אלא פשוט: "האיש שראיתי" – בלי 'אותו'.
למען האמת ראוי לציין שהעמדתו של הכינוי לאחר הפועל כך היא בלשון המקרא ובלשון חכמים. בתקופות שלאחר רבדים אלו יש סטיות כלשהן. למשל, בכל יום יראי אלוהים מתפללים: "היום יום... בשבת, שבו היו הלויים אומרים" לא: "שהיו הלויים אומרים בו", וביאליק לא נמנע אף הוא מלומר: "המעיין ממנו שאבו" לא: "המעיין שאבו ממנו".
כללו של דבר: משפט זיקה לא מקושר פסול הוא לפי החלטת האקדמיה. עד כאן. הרואה את לשון המופת ברבדים שהייתה בהם לשוננו לשון חיה, כלומר לשון מקרא ולשון חכמים, יעמיד את הכינוי המוסב אחרי הפועל דווקא, ולא יחזור כלל על הכינוי אותה, אותו וכו'.
3. מקומן של המילים אמנם, אם כן, ובכן, כבר, עדיין
בשני הכללים האלה ראינו, שגורם הסטייה מן הדרך המקובלת בעברית הוא גורם התרגום. התרגום הוא המכשול העיקרי הרובץ לפתחה של לשון מתוקנת, ואין הדברים אמורים בתרגומי המילים, אלא במבנה המשפט, שהוא חשוב לאין ערוך מן המילים המתורגמות. פעמים שדברים חסרי חשיבות לכאורה חודרים למבנה הלשון ומשבשים את דמותה. למשל: המילה אמנם מקומה לעולם בתחילת המשפט, אבל זה דורות שהמילה המסייגת הזאת חודרת לתוך המשפט, כמו גם המילים אם כן, ובכן ומילות חיבור כיוצא בהן, מעין המשפט "סיפרתי להם, אם כן, את הכול". לשונות אירופה, שמילות חיבור אלו יפֶה להן לבוא בתוך המשפט, הן שגרמו. וכל כך מורגלים אנו במבנה זה, שאין לנו תחושה דומה להבעת תוצאה או סיבה וכיוצא בהן, אם נעמיד את המילים המורות עליהן בראש המשפט. לכל אלה אני מציעה פתרון חלקי: להשתמש במילה אפוא, שאותה בלבד ראוי להביא בתוך המשפט. נלמד מדברי רבקה ויצחק. רבקה אומרת: "אם כן למה זה אנוכי?" ויצחק מה הוא אומר? "ולכָה אפוא מה אעשה בני?"
הקדמת מילים יפָה גם בתוארי הפועל כבר ועדיין: "כבר בא", "עדיין לא יצא". המהדרים בלשונם מקפידים על סדר קְדימה זה גם במילות הקישור, גם בתוארי הפועל, אבל גם כאן ראוי לציין שהדברים נכונים בשני רובדי הלשון – לשון מקרא ולשון חכמים. בעברית המאוחרת אפשר למצוא אף בדברי סופרים מחוֹננים דוגמאות לסטיות מן הסדר האמור בהשפעת הלעז.
4. השפעת התרגום בתופעות אחרות
מצודתו של הלעז פרוסה לרגלינו בכל התחומים, החל בסימנים הגרפיים וכלה בשימוש התחביר וצירופי הלשון.
סימנים גרפיים
סימנים גרפיים כיצד? את המילים, שזה דורות רבים קיצרו בישראל בגרש או בגרשיים, החלו בדורות האחרונים לסמן בנקודה. והמהומה בעניין זה רבה, שהרי גם היום הגרשיים משמשים לקיצור. לא יעלה על הדעת לסמן את הקיצור ב"ה או אח"כ או אעפ"י או ע"י בנקודות. אף לא יעלה על הדעת לכתוב בנקודות את הקיצור מו"מ, מנכ"ל, רמטכ"ל, ר', רש"י וכל שמותיהם של גדולי ישראל. ובשביל להדגים את המהומה בעניין זה יש אתי צילום מודעה של אחד התאטראות בירושלים, שפרסם בראש העמוד את מספר הטלפון, ונכתב בו טלפון על דרך הקיצור העברי טל', אבל בסופו של העמוד הובא שוב מספר הטלפון, ושם נכתב הטלפון בנקודה אחרי הקיצור. וראה זה פלא: מספר הטלפון שבסוף המודעה הוא ממש כמספר הטלפון שבראש המודעה... גם הכותבים בדרך כלל גרש וגרשיים נמנעים מלקצר את שמם בגרש, כאילו יש לשם הפרטי דין אחר.
צירופי מילים
עקבות הלעז ניכרים ביותר בצירופי המילים. צירופי מילים כתרגומי מילים יש בהם כדי להעשיר כל לשון. במה דברים אמורים? אם אין להם מקבילות בלשון המקורות. אין הדבר כך בביטויים מתורגמים הבאים לדלדל את לשוננו.
כתוצאה מן
דוגמה מובהקת לעניין זה הוא 'כתוצאה מן' להוראת הסיבה. 'כתוצאה מן' הוא תרגום של as a result of…. כמה מילות סיבה יש בלשון העברית, כגון 'בגלל', 'עקב' או 'בעקבות', 'מפני', 'משום' ואפילו 'מחמת' ועוד אחרות. בא הצירוף 'כתוצאה מן' ודחק את כולן. נמצא שלא להעשיר את לשוננו בא הביטוי, אלא לדלדל אותה.
להתייחס
אין השעה מַספקת כדי למנות כל אותם ביטויים שמקרוב באו, ובמקום העשרה יש בהם דלדול וטשטוש משמעות. תרגום המילה refer שהפך את כולנו ל"יחסנים" הוא דוגמה טובה לענייננו. המילה refer יוצאת לכמה משמעויות באנגלית. בעברית היא תורגמה במילים הקשורות בשורש יח"ס, כגון בפועל 'להתייחס'. מאז כל אחד מַרְבֶּה להתייחס. אנו שומעים על אנשים שמתייחסים לדברי קודמם במקום: משיגים על דברי קודמם, מגיבים עליהם, ממשיכים אותם, מתנגדים להם, מחזקים אותם ועוד. עוד קודם שקבע אדם מה יהיו דבריו, אחת הוא יודע, שהוא "מתייחס להם". ממש כעין ה"משהו משהו" שבעגה, שמשמעו הוא גם חכם מאוד, גם יפה מאוד, גם טעים מאוד, גם מבדח מאוד – כולם הם "משהו משהו". ואם נוסיף לַהתייחסות את הסטייה מהוראתה המקורית, שהיא גילוי יחס הקשור בהתנהגות, או קביעת יחס בין שני דברים, או ציון היחס בשושלת היוחסין, תתחזק בנו יותר הסלידה מפני השימוש בהתייחסות. ואין ההתייחסות יפה רק לאדם הכותב והמדבר. גם "מֶכֶס מתייחס ליבוא", גם "איגרת חוב מתייחסת לתקופה..." ועוד ועוד, ובכל אלה כמובן עדיפה המילה הגזורה משורש חו"ל: המכס חל על יבוא, איגרת החוב חלה על תקופה... האם טשטוש מילים על ידי הכללתן במילה אחת יפה לנו רק משום שמילה זו בלועזית מחזיקה משמעויות רבות ושונות?
בהתייחס ל
ועוד לעניין זה: אדם פותח מכתב במילים "בהתייחס ל...", והוא תרגום כמובן לאותו refer? לא רק שהמילה אינה משמשת כראוי במשמעה, יודעי דקדוק אף רואים בה פסול של צורה, שהרי 'בהתייחס' היא צורת המקור בנסמך, והיא מחייבת אחר כך שם שישַמֵש סומך. בין כך ובין כך עלינו לחדול גם פה מן ה"יחסנות". ראוי לנו לפתוח את מכתבינו בלשון פשוטה, כפי שנהוג בדיבור המתוקן.
על פניו
ילאה העט ואני עִמוֹ להזכיר את כל התרגומים המיותרים, ואעמוד רק על אחדים מהם להבהרת דבריי. בזמן האחרון התחילו אנשים לדבר ולכתוב "על פניהם", או מוטב לא "על פניהם" אלא "על פניו", לפי שהצירוף 'על פניו' אינו סובל בדרך כלל שום גוף אחר אלא את הנסתר בלבד. אין 'על פניו' אלא תרגום של on the face of it, שאחד מן המתרגמים הזריזים תרגמו ל'על פניו', למשל אדם אומר: "על פניו הוא אשם, אבל בעיון מעמיק נגלה סיבות לזיכוי". המילה 'לכאורה' מילה ותיקה היא מימי התלמוד, בא 'על פניו' התמוה ומבקש להתנכל לחייה, וסבורה אני שראויה 'לכאורה' להגנה נמרצת, משום ש'על פניו' בעברית יש לו הוראות משלו, ולמה נצרף לו את המשמעות של 'לכאורה'?
הוכיח את עצמו
וקצת לעניין זה: יש בעברית הדורות הצירוף 'הוכיח את מישהו', ומשמעו, כמובן, ייסר אותו, דיבר אליו דברי כיבושין. המתרגם תרגום מילולי, משנתקל בביטוי he proved himself, תרגם: הוא הוכיח את עצמו. מעתה יוצא הביטוי הוכיח את עצמו לשני עניינים שונים מאוד זה מזה: האחד על פי העברית המסורה – ייסר את עצמו, והאחר על פי האנגלית – הראה את כוחו. מכיוון שהמייסרים את עצמם מעטים מן המבקשים להוכיח את ערכם כי רב הוא, תופסת המשמעות האנגלית מקום בראש, אבל המשמעות העברית לא עברה מן העולם, ודווקא בשנה האחרונה נזדמן לי לקרוא פעמים אחדות על אנשים שהוכיחו את עצמם במובן העברי המקורי, דוגמת מולכו בספרו של א"ב יהושע. ספק יש בלבי אם כל מי שקרא הבין את המשמעות המקורית של ביטוי עברי זה וּודאי שכֶּפֶל המשמעות אינו לחיוב.
לקח את, נטל את
התרגום הפך אותנו לא רק ל"יחסנים" אלא גם לעם של "לקחנים". אנחנו לוקחים זמן, לוקחים דרך, לוקחים חוק בידיים, וגם את עצמנו אנחנו לוקחים לפעמים בידיים, לוקחים תמונות, לוקחים את המילים בחזרה, לוקחים גם חלק, לוקחים אמבטיה, לוקחים אוטובוסים, ויש מאושרים שלוקחים גם מטוסים. האם נתתם את דעתכם לשימוש המגוון של הפועל take באנגלית? ולמעשה לא באנגלית אלא אף בלשונות אחרות? ה"לקיחות" האלה רבות מהן עברו ללשון העברית מאותן לשונות – בכולן הלקיחה היא מיקח טעות, בעיקר אם יש ביטויים עבריים מן המוכן, כגון לקח את המילים בחזרה – "חזר בו", לקח את החוק בידיים – "עשה דין לעצמו", לקח חלק בדבר – "השתתף בו". יש הרואים מקצת קלקלה בשימוש המרובה של 'לקח' ומחליפים מילה זו ב'נטל'. במקום "לקח את החוק בידיים" או "לקח חלק בדבר" אומרים הם: "נטל את החוק בידיים" או "נטל חלק בדבר". השימוש בפועל 'נטל' במקום 'לקח' אין בו בשום פנים כדי להכשיר את הביטוי המתורגם, ויש אף מביני טעם שיהיו סולדים ממנו.
דומה הדבר לסולדים מפני העברית המתנהלת על ה"אופנים" וממירים את האופֶן ב'אורח'; במקום "ביקר באופן רשמי", "ביקר באורח רשמי", והאורַח נראה להם מכובד מן האופן. כנגד בעלי האורחות העקלקלות האלה אומר כמה דברים.
5. בעיית המילים הנרדפות והחזרה
וזה האחרון
הלשון החיה, זו המשמשת אותנו יום־יום, אין בה מילים נרדפות כמעט. לכל מושג יש מילה אחת, ועושרה של לשון הוא שימוש נכון במבחר המילים המכוּונות לכל גוֶון וגוֶון ממבחר המשמעויות. במילים אחרות: ניסוח מדויק הוא אוסף של מילים שכל אחת ואחת בו משקפת בבירור את כוונת המושג שמובע בה, ושכל מילה בו מצורפת לחברתה, כפי שמבנה הלשון מחייב. לא באו דברים אלו אלא כנגד האמונה הטפלה שאם אדם משתמש בכתיבתו במילה אחת, ראוי לו בסמוך להשתמש במילה נרדפת ולא, חלילה, במילה שכבר השתמש בה. זהירות יתרה זו, שלא לחזור על מילה פעם שנייה בסמוך, גורמת לא אחת ניסוח כושל, שאחת מדוגמאותיו היא השימוש ב"וזה האחרון", כשהכתוב מדבר בשניים. 'האחרון' יפה רק להוראות הסדר, ובמשפטים שאותו 'אחרון' משמש בהם אין שום כוונה להורות על סדר של ראשון ואחרון. הוא מעין הגרסה ה"מתוקנת": "...ומשה מסרה ליהושע, וזה האחרון מסרה וכו'".
כלל נקוט בידי: שתי מילים שְוות משמעות – האחת נוהגת יום־יום והאחרת נדירה בשימושה – המילה של יום־יום היא המילה המועדפת בכתיבה רגילה. הניסוח: "אנכי יוצא לשוח עם שקיעת החמה" במקום "אני יוצא לטייל עם שקיעת השמש" הוא ניסוח מגוחך ויומרני כאחד. כתיבה יומרנית כזאת בכתיבה רגילה מצטרפות אליה לעתים קרובות גם טעויות ניסוח ממש, ואז אפשר לקרוא עליה את הפסוק ממשלי: "נזם זהב באף חזיר". נזם זהב עצמו גם הוא אינו הולם עוד את טעם דורנו, ומכל מקום כשהוא נתון באף חזיר, אין החזיר מתעלה על ידי כך.
6. "לשון גבוהה"
וזה העיקרון המנחה לדעתי לכתיבה עניינית: כל שאינו יפה וטוב בלשון המדוברת אינו יפה אף בלשון כתובה, שלשון תקנית, שכל עיקרה הוא מסירת מידע והקניית ידיעות, היא מיטבה של הלשון המדוברת.
הנני
הנה דוגמאות אחדות מֵרבות: בלשון התכתובת, ואף מחוצה לה, רווחת המילה 'הנני'. 'הנני' פירושה הוא 'הנה אני', ולשון הדגשה היא, שיש עמה נכונות לעשייה. המשתמשים במילה זו אינם מתכוונים למשמעות היתרה שיש במילה 'הנני', וּודאי שאינה חלה על פקידים, שנכונותם וזריזותם לעשייה אינן מתכונותיהם המוּכּרות, וראויה אפוא לשימושם המילה הפשוטה 'אני'. הוא הדין בכל כינויי הגוף: אתה, הוא, אנו או אנחנו וכו' ולא: הנך, הנוֹ, הִנָה והננו.
באם, על מנת ש, במידה ו
ומי הוא שנוהג להדביק ב' בראשה של המילה 'אם' ואומר 'באם'? בדיבור לא יכירנה מקומה, משום כך ראוי שלא יהיה לה מקום גם בכתיבה, על אחת כמה וכמה שלידתה בַּלשון הרבנית, שזָרויותיה הדקדוקיות והתחביריות עושות אותה בעיני רבים לשון שאינה ראויה לחיקוי. האמת היא, שהמילה 'אם' קטנה היא בעיני רבים והם בזים לה בכתיבתם. מעמדה משול למעמד מיליות אחרות דוגמת כְּדֵי או שֶ. כדי לשוות לשון של חשיבות לכתיבתם מחליפים אותן רבים במילים "מכובדות" יותר. 'כדי ש' מומרת ב'על מנת ש' (אף על פי שבמשמעה 'על מנת' היא על גבול התנאי, ואינה יפה להביע תכלית כַּמילה 'כדי'), ו'ש' מומרת במילה 'אשר'. זה הטעם שהצירוף 'במידה ו...' כבַש את הלבבות, כי מה היא 'אם' הקטנה לעומת 'במידה ו...', והיודעים ששיבוש כפול הוא, שאין הווי"ו אלא טעות, והמידה אף היא אינה מידה טובה כאן, חוזרים על כורחם ל'אם', אבל לא בתשובה שלמה. כדי להאדירה קצת עומדים הם ומוסיפים ב' בראשה.
7. הידור לשון
קודם ש
יקרֶה לפעמים שמילים פשוטות, שאין בהן כל פסול, כשהן מצטרפות למילים אחרות, הן יוצאות מעין לשון כלאיים – שהמהדרים מן המהדרים מדירים עצמם ממנה. למשל: 'לפני' לציון זמן מקובלת מאוד בלשוננו, וּכְשֵרה היא בעיני כול, אבל 'לפני ש...' אינה נראית בעיני המהדרים, משום שהמילה 'לפני' מן המקרא היא, ואינה סובלת 'ש' מלשון חכמים. כדי להימנע מכלאיים אלו ראוי לדעתם להעדיף את הצירוף 'קודם ש'.
הדברים האלה, דברים אלו
מעין זה הצירוף "דברים אלו". במקרא צירוף מעין זה (כינוי רמז לא מיודע אחר שם עצם לא מיודע) אינו נמצא כלל. בו מילת הרמז לעולם היא מיודעת וכמוה השם שלפניה: "הדברים האלה", "הנער הזה", "האישה הזאת". בלשון חכמים חסרה ה"א הידיעה לעתים קרובות מן השם ומכינוי הרמז כאחד, ואולם בלשון זו אין 'אלה' אלא 'אלו' בלבד. המבקש לחַסר את ה"א הידיעה יאמר אפוא רק 'דברים אלו' ו'אישה זו'. "דקדוקי עניות"? אפשר. אבל הקפדה יתרה זו היא המטביעה לא אחת את חותמה המקורי על הכתיבה.
סדר המילים במשפט שמני
עד עכשיו נתנו את דעתנו רק מעט על מבנה המשפט בכללו. אמנם המשפט העברי סובל חופש בסדר המילים במידה רבה מזה הקבוע בלשונות רבות אחרות, אבל לא חופש גמור. ידוע הכלל שמשפט שאינו פותח בנושא ובנשוא ראוי להקדים בו את הנשוא הפועלי לנושא. הנשוא הפועלי משמעו הפועל בעבר ובעתיד: אין הוא כולל גם את ההווה – הבינוני. בו הכלל הפוך: במשפט שהנשוא בו הוא בהווה מקדימים לו את הנושא. כנגד: "בראשית ברא אלהים" – ('ברא' לפני 'אלהים'); "על שלושה דברים העולם עומד" – ('העולם' לפני 'עומד'). בימינו ניטשטשה הרבה ההבחנה בין הפועל ההיסטורי שזמניו היו בעיקר שניים – עבר ועתיד – לבין הפועל המאוחר, שההווה בו הוא זמן כשני הזמנים האחרים. ממשיכי המסורת הצמודים למקורות מקפידים שכך יהיו דבריהם גם היום ומנסחים אותם כך: "אתמול פרסם העיתון את המודעה", אבל: "היום העיתון מפרסם את המודעה". וכבר שמעתי רבים וטובים שאוזניהם נצרמות ממבנה משפט כזה, משום שמוריהם שיננו באוזניהם את הכלל שאחרי מושא או תיאור מקדימים את הפועל לנושא בלי להוציא מכלל זה את הבינוני. ראוי להעיר שאין חריגות ברובדי המופת של לשוננו בהקדמת הפועל בעבר ובעתיד, אבל יש חריגות בהקדמת הנושא לבינוני, ואחת הדוגמאות – הפסוק  "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'". 'מהולל' הבינוני קודם לנושא 'שם ה''. וראוי להדגיש שגם המקפידים והמהדרים בלשונם רואים לסטות לפעמים מן המבנה הרגיל המופתי בשל סיבות של הדגשה ומשמעות. אבל הם עושים כך ביודעין, והוא עיקר.
שלילת הבינוני
תפיסת הבינוני כפועל שְוֵוה דרגה לעבר ולעתיד היא שגורמת שמילת השלילה 'לא' תצטרף גם ללשון הווה: "לא עושה" ו"לא עושים". בידוע אין בלשון המקרא אף לא בלשון המשנה 'לא' לפני הבינוני אלא בתנאים מוגדרים, שאינם תופסים כלל לגבי השימוש הרחב בלשון ימינו. ונראים הדברים שלמרות השינוי שחל בתפיסתנו את הבינוני, אין הכתיבה התקנית נזקקת ל'לא' לפני הבינוני. מילת 'לא' לפני הבינוני מצויה הרבה בלשון המדוברת, אבל המעלה את דבריו על הכתב נמנע ממנה.
יותר מן, ביותר
ועוד לעניין ההידור בלשון: לפני דור או שני דורות שגורות היו בפי הבריות שתי מילים לערך ההפלגה: 'היותר טוב' ו'הכי־'. 'היותר טוב' נעלם כמעט לגמרי, ו'הכי' ירדה לרמת הלשון המדוברת. וכך יפה להן לשתי הלשונות האלה, ש'היותר טוב' הוא צירוף לקוי מצד עצמו ומצד מקומו במשפט, ומילת ההפלגה 'הכי' בטעות התחילה לשמש בלשון ימינו. 'יותר' כערך היתרון מקומו הנכון אחרי שם התואר: טוב יותר מן...[2] ולפי זה ראוי להוסיף את ה"א הידיעה המורה על ערך ההפלגה ולומר: הטוב ביותר, מעין הדוגמה "היפה בנשים", ומעמדו של הביטוי כולו לאחר השם: "הדרך הטובה ביותר". ואמנם זו הדרך שנשתגרה בלשון הכתובה. בלשון המדוברת, כאמור, עדיין משמשת המילה 'הכי־', שבטעות הובנה כערך ההפלגה בפסוק "מן השלושה הכי נכבד" (שמואל ב, כג, יט), ואין 'הכי' בו אלא מילת הדגשה, ועל ערך היתרון מורה, כמובן, המילה 'מן' שבפסוק.
כללו של דבר: גם ערך היתרון 'יותר מן' וגם ערך ההפלגה 'ביותר' יפה להם לבוא אחרי שם התואר. ערך ההפלגה זה מנהגנו בו תמיד; ערך היתרון אין זה מנהג הבריות בו תמיד. החל בימי הביניים אפשר למצוא את המילה 'יותר' גם לפני שם התואר, אם בהשפעת הערבית אם בהשפעת לשונות אירופה. תמצא 'יותר' לפני שם התואר אף בלשונם של אחד־העם וביאליק, ורבים יראו בוודאי בדבריהם של גדולים אלו מעין מתן הכשר.
בדרך, ראוי ש, דין הוא ש
ועוד על המחמירים: מי שדרך מקרא ולשון חכמים עדיפה בעיניהם עדיפות גמורה אף אינם רואים בעין יפה שימושי לשון הסוטים מדרך זו. פוסלים הם 'על דרך', 'מן הראוי' או 'מן הדין' וכיוצא בהם, משום ש'על' ו'מן' בביטויים אלו מקורן בערבית. הדרך הנכונה בעיניהם היא 'בדרך', 'ראוי ש', 'דין הוא ש' – הכול כדרך הראשונים. ספק רב הוא אם שלילת ביטויים שקנו להם מקום של כבוד בספרי מופת שלאחר לשון חכמים, מוצדקת היא.
8. לשון מקצועית
לא נוכל להתעלם מעובדה חשובה בדונֵנוּ על לשון תקנית. לשון תקנית משותפת היא לכל תחומי הכתיבה, לפילוסופיה ולמחשבים ולמתמטיקה וְלרפואה ולכל תחום ותחום. אוצר המילים ייחודי, כמובן, לבעלי מקצועות שונים, אבל מִבְנֵי הלשון ופשטות הניסוח יפים הם לכולם. לצערנו נקבעו בתחומים מסוימים לשון מיוחדת ודפוסים היפים רק להם. לימים דפוסים אלו יוצאים לרשות הרבים ונעשים נחלת הכלל.
טכנולוגיה – איוש
כשדנה האקדמיה במילה 'איוש', שראשיתה בתחום הטכנולוגיה (תחנה מאוישת, חללית לא מאוישת  וכד'), לא נראתה מילה זו ראויה לאישור, שהתחילו הבריות מאיישים כל דבר: איוש משׂרה ואיוש קתדרה ואיוש של כל דבר, עד שאחז הייאוש את כל שונאי מילות האפנה. אמרו שנאשר את המילה רק לצורכי הטכנולוגיה, אבל ברור היה שהסייג הזה לא יעמוד בַּמבחן. ואף אמנם פרץ האיוש את כל הגדרות, והוא מושל בנו גם היום ביד רמה.
משפטים – הנה אשר על כן, ו/או
מכל הלהגים המקצועיים גדול ביותר הלהג המשפטי, ולא רק בעברית אלא בעולם כולו, עד שראו לכנות אותו בשם מיוחד: legalese. מצד אחד נוקטים אנשי המשפט לשון גבוהה, שטעם זקנים ועוברי בטל עולה ממנה, דוגמת 'הנה אשר על כן' להסקת מסקנה, 'בגין', או לשון מסובכת ועקיפה כאילו במתכוון למען הרושם המכובד. מצד אחר הם מחדירים ללשוננו ביטויים סרי טעם דוגמת 'על פניו', שכבר דנו בו, או את ה"פנינה" וְ/או, שהשופט חיים כהן כתב עליה מאמר וכינה אותה: "סִכְלוּת ו/או איוולת",[3] וכל כך נשתגר ו/או זה, בדרך כלל במקום 'או' בלבד, עד שהיה מעשה ומאן דהוא הדביק תווית על דבר מאכל: "כשר למאכלי חלב ו/או בשר". כביכול הכשירה הרבנות מאכל שמותר לאכלו עם בשר וחלב בעת ובעונה אחת. צאו וראו שבדרך כלל די במילת הבררה 'או', שהלוא אם אחד משני הדברים המוצעים יָפֶה לעניין, בדרך כלל טובים השניים מן האחד, נמצא שווי"ו החיבור מיותרת. למשל, אדם המודיע שדרוש לו פקיד היודע אנגלית ו/או צרפתית, האם יפסול מועמד היודע גם אנגלית וגם צרפתית, מָשָל "הכלה יפה יותר מדי"? ואם בכל זאת חשוב לציין גם את הבררה וגם את הצירוף, ראוי לכתוב את הדברים במפורש. למשל, אדם שואל: אתה רוצה גלידה או עוגה או שתיהן? וכך גם ננסח את הכלל: דברים הניתנים לבררה או לצירוף או לשניהם כאחד, אין מקצרים בסימן המשונה ו/או.
פקידות – הננו להודיעכם, נא תשובתך, על ידי
ויש כמובן גם לשון של פקידים. הלוא כך הנחילו לנו מַטְבֵּעַ לשון משוּנֶה: "הננו להודיעכם". זה לא כבר חקר בו הד"ר מרדכי מישור לֵידע ולהודיע איך בא לעולם, והגיע לכלל מסקנה מפורשת שלידתו אינה בטהרה.[4]
באחד מימי העיון בבנק ישראל טענתי שהסיום המוזר "נא תשובתך" אין הדעת סובלתו. הלוא שתי המילים ב"נא תשובתך" אין בכוחן להעמיד משפט, משום שאין בהן נושא ונשוא. המילים "נא תשובתך" שקולות מבחינת שלמות המשפט ל"תשובתך" בלבד. האם יפנה אדם אל חברו ויאמר לו: "נא ספרך", אם יבקש ממנו לתת לו את ספרו? היה שם פקיד והשיב: בכתיבת מכתבים משרדיים יש דפוסים היפים רק לה. היה עליי לעמול קשה לשכנע שעיוותי תחביר ושאר עיוותי לשון אינם זכות לסוג מיוחד של אנשים, והפקידים בשום פנים אינם רשאים לקבוע לשון לעצמם.
הפקידים אף מסייעים הרבה להשרשת אותה הלשון המהלכת על הידיים. מכיוון שרבים מהם עושים את רצון שולחיהם רגילים הם לציין שנתבקשו, למשל, על ידי מנהליהם להודיע; או שהונפקו, למשל, איגרות חוב חדשות על ידי בנק ישראל. וכבר כתב בעניין זה אבא בנדויד,[5] והורה  שאם ידוע מי עושה הפעולה ראוי לנקוט ניסוח על דרך הפָעיל. לא: "נתבקשתי על ידי מנהל הבנק" אלא: "מנהל הבנק ביקש ממני וכו'". וכן: "בנק ישראל הנפיק איגרות חוב חדשות" ולא: "איגרות חוב חדשות הונפקו על ידי בנק ישראל".
9. על השימוש במילים לועזיות
ברור שאין בידי לכלול בהרצאתי כל שראוי לדון בו, ואסתפק עוד בהערה קצרה בעניין השימוש במילים לועזיות. אדם הסבור שיש בכוחן של מילים לועזיות כדי להעלות את רמת כתיבתו למדרגה שמעל להדיוטות, טעות גדולה בידו. בדרך כלל הקורא מרגיש שבעל הדברים עוטה לבוש עשוי קורי עכביש ומאחז עיניים. לעולם עדיפה המילה העברית, אם רק נמצאת היא בלשוננו.
 
סיכום
דברים אחדים לסיכום. זה ימי דור שאנו מדברים על העברית החדשה כעל לשון חיה הנושאת את עצמה, ושתי דעות סותרות מהלכות בעניינה. יש הרואים בה לשון שאף על פי שהיא יונקת את חיותה מימים עתיקים, היא עומדת ברשות עצמה, ואם התרחקה ממקורה הרבה וקלטה השפעות זרות להורָתָה, הלוא כך היא דרכו של עולם. הלוא גם בתקופת המקרא עצמו חלו שינויים לא מעטים, מדוע אפוא יֵצַר לנו לראות את לשוננו משתנה גם היום לעומת לשון הדורות? וכנגד אלה סוברים רבים שעדיין לא הגיעה השעה להניח לה ללשוננו לנפשה. עדיין היא זקוקה לסכר מפני הצפה קטלנית של השפעות מכל הלשונות, כדי שלא תהיה "עיר פרוצה אין חומה". כל לָשון התפתחותה אִטית היא, ודרך העולם שתהיה הלשון הכתובה משמרת את הישן, על אחת כמה וכמה שלשוננו מהיותה קשורה בתרבותה הלאומית לנכסיה העתיקים, לא תסתום את המעיין שאנו ממשיכים לינוק ממנו עד עצם היום הזה. אמת, אי אפשר להתכחש לכל החידושים של ימינו, אבל קבלתם מן הדין שתהיה מבוקרת. נוכל לבוֹר את הבר מן התבן רק מעֶמדת ידיעה, לא מעֶמדה של בורות. לצערנו רבים המטיפים לחירות לשון עושים כך מעניות הדעת. רוצים הם לבסס את קוצר ידם בלשון על תורה "בלשנית" ולהצדיק על ידי כך את דלות ידיעותיהם. כשאנו שומעים דעות על חירות לשון, מן הראוי לבדוק מי המשמיעים אותן ונלמד את לִקְחֵנוּ.
אבל מילים אחרונות של דבריי יהיו כולן על דרך החיוב. בצד ישראלים שלבם גס בדיוקי לשון, יש ציבור ער המתעניין בַּדרכים המתוקנות שנתגבשו דווקא בדור האחרון, וראוי להדגיש שבמערכת זו של דיוקי לשון מבוססת ובדוקה יותר משהייתה לפני כשלושים שנים בלבד. כנגד לשון מאולצת וחסרת חן לפעמים מלפני עשרות שנים בלבד, עומד לו לכותב מופת של עברית גמישה ורעננה, שאף אם שורשיה זקנים הם, הנה היא מפריחה ומחדשת נעורים.
_____________________________________
[1] א' בנדויד, "שי"נים תותבות ושי"נים עקודות", לשוננו לעם טז, ג (תשכ"ה), עמ' 68.
[2] וראה לעניין זה דבריו של ישראל בן־דוד: "יפה יותר מן", לשוננו לעם לד, ט–י (תשמ"ג), עמ' 219.
[3] לשוננו לעם לב, א (תשמ"א), עמ' 3.
[4] מ' מישור, "לֶהֱוֶי ידועַ", לשוננו לעם לה, ט–י (תשמ"ד), עמ' 233.
[5] "על ידי (סביל במקום פעיל)", לשוננו לעם טז (תשכ"ה), ב, עמ' 234.
 
    [post_title] => על ענייני ניסוח או ניסוח ענייני
    [post_excerpt] => במאמר נסקרות דרכי ניסוח שאינן עולות בקנה אחד עם העברית הקלסית, ומוצעות דרכים חלופיות.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%9c-%d7%a2%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%97-%d7%90%d7%95-%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%97-%d7%a2%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-04-12 20:21:20
    [post_modified_gmt] => 2023-04-12 17:21:20
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=6054
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 252
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2012-01-31 11:03:07
    [post_date_gmt] => 2012-01-31 09:03:07
    [post_content] => מה ההבדל בין 'איני' ל'אינני' ומתי נכון להשתמש בכל אחת מן הצורות?

הצמד אינני ואיני מצטרף לצמדים נוספים של נרדפים שמקורם בהבדלים שבין לשון המקרא ללשון חז"ל, כגון אנחנו ואנו, זאת וזוֹ, אלה ואלו, איך וכיצד, פה וכאן, איפה והיכן (בכל צמד המילה הראשונה מלשון המקרא והשנייה מלשון חז"ל). בכל הצמדים הללו אין הבדל משמעות בין הצורות ואפשר לנקוט את שתיהן בכל ההקשרים.

כאמור הצורה אֵינֶנִּי, וכמוה הצורות אֵינֶנּוּ ואֵינֶנָּה, מקורן בלשון המקרא. לדוגמה: "גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיהו א, טו). הצורה אֵינִי, וכמוה הצורות אֵינוֹ (בכתבי יד של לשון המשנה בעיקר אֵינוּ) ואֵינָהּ, מקורן בלשון חכמים. לדוגמה: "אמרו לו תלמידיו (לרבן גמליאל בליל נישואיו): לא לִמדתנו רבנו שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון? אמר להם: איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת" (משנה ברכות ב, ה).

בשאר ההצטרפויות של 'אין' וכינוי גוף יש רק צורה אחת: אֵינְךָ, אֵינֵךְ, אֵינֶנּוּ (אין+אנחנו), אֵינְכֶם, אֵינְכֶן, אֵינָם, אֵינָן.

לצד צורות נוטות כמו איני, אינו, משמש בלשון חז"ל המבנה 'אין' + כינוי גוף פרוד: 'אין אנו', 'אין אתה', 'אין אתם': "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות" (משנה אבות ב, א).

נעיר כי במבנה שבו המילה באה בסוף משפט לציון היעדרות (ההפך מ'יֶשְׁנוֹ'), מקובל להשתמש בצורה המקראית 'איננו' – כגון "אבא איננו", שכן מבנה זה הוא על דרך לשון המקרא: "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ" (בראשית לז, ל), "יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ" (שם מב, לו).
    [post_title] => איני ואינני
    [post_excerpt] => הצמד אינני ואיני מצטרף לצמדים נוספים של נרדפים שמקורם בהבדלים שבין לשון המקרא ללשון חז"ל. אין הבדל משמעות בין הצורות ואפשר לנקוט את שתיהן בכל ההקשרים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%95%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%a0%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-11-18 09:48:22
    [post_modified_gmt] => 2024-11-18 07:48:22
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=252
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)