הדף בטעינה

על המילה הִכָּה

בתשובות באתר

שחקן מחזיק גולגולת - הכיתוב: יהיה, יהי או יהא... זו השאלה?

יהיה, יהי או יהא?

WP_Post Object
(
    [ID] => 24359
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2017-09-25 15:04:51
    [post_date_gmt] => 2017-09-25 12:04:51
    [post_content] => צורות העתיד הרגילות של הפועל הָיָה הן יִהְיֶה, תִּהְיֶה וכדומה, אך לעיתים משמשות במקומן הצורות יְהִי, תְּהִי או יְהֵא, תְּהֵא. מה מקורן של צורות אלו ומתי נכון להשתמש בהן?

יְהִי

הצורות יְהִיתְּהִי (נסתרת וגם נוכח ונוכחת) וכן אֱהִי ונְהִי (בגוף ראשון) הן צורות עתיד מקוצר (יוסיב) השייכות למערכת הזמנים של לשון המקרא. צורות עתיד מקוצר הן בדרך כלל צורות מודליות, כלומר הן מביעות ציווי או איווי (איחול, משאלה, בקשה וכדומה). למשל: "יְהִי אוֹר" (ציווי; בראשית א, ג), "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (איחול או משאלה; תהלים קכב, ז), ובשלילה: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ" (בקשה, משאלה; בראשית יג, ח); ובגוף שני: "אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ" (ציווי; משלי ג, ז).

בעברית בת ימינו הצורה יְהִי השתמרה בעיקר בצירופים כגון לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ, יְהִי כֵן, וִיהִי מָהיְהִי רָצוֹן, יְהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ. עוד היא משמשת בלשון השירה והזמר, כגון "וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי" (חיים נחמן ביאליק), "כל שנבקש לו יהי" (נעמי שמר), וגם בגופים אחרים, כגון "עַל גְבִיעַ פִּיךְ אֱהִי פַּרְפַּר, פַּרְפַּר קָטָן..." (אורי אסף).

הצורה יְהִי – כמו כל צורות העתיד המקוצר – רגילה גם בתוספת ו' ההיפוך: וַיְהִי. הצורות המהופכות שכיחות מאוד בתנ"ך, והן משמשות להבעת עבר סיפורי: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א, א), "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (בראשית יט, כו),  "וָאָבוֹא אֶל יְרוּשָׁלִָם וָאֱהִי שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה" (נחמיה ב, יא). גם בלשון המליצית בת ימינו נוקטים לעיתים את הצורות המהופכות, כגון "וַיְהִי הַיּוֹם וְאָנוּ נִפְרַדְנוּ פִּתְאוֹם" (אברהם שלונסקי), "אֶשְׁכּוֹל רַק אֶחָד בַּכֶּרֶם שָׂרַד וַיְהִי לַתַּנִּים לְטֶרֶף... סִירָה יְחִידָה בַּמַּיִם שָׂרְדָה וַתְּהִי לָרוּחוֹת שָׁלָל הִיא" (נעמי שמר).

יְהֵא

הצורות יְהֵא, תְּהֵא (נסתרת וגם נוכח), אֱהֵא ונְהֵא (בגוף ראשון) מקורן בארמית, והן נשאלו ללשוננו בתקופת חז"ל. על פי רוב הן משמשות להבעת עתיד רגיל (כמו יִהְיֶה), למשל: "על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על של אחרים?" (משנה דמאי ב, ב), "נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת, ובלבד שתהא זו נוטה לצד זה וזו נוטה לצד זה..." (משנה כלאים ג, ה). אך יש שהן מביעות איחול ומשאלה כמו יְהִי, למשל: "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי" (משנה סנהדרין ו, ב), "זו היא קללה שמקללין בה בני אדם: אל יהא לך חומץ ומלח בתוך ביתך" (אבות דרבי נתן נוסח א א, כ), ובלשון התפילה: "אבינו מלכנו תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך". צורת הרבים של יְהֵא היא יְהוּ: "התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם, והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם" (משנה ברכות ט, ה), ובשירת יהודי תימן: "עת יקראו בשמו יהו ענויים" ("אשאל אלוהי" ליוסף בן ישראל).

הצורות בסיומת האל"ף רווחות בלשון המשפטית בת ימינו, כגון "הישיבה חוקית בכל מספר של נוכחים, ובלבד שיהא נוכח יושב ראש הוועדה", ובהגדרות מתמטיות כגון "תהא פונקצייה רציפה וחסומה..." (ויש הנוקטים כאן "תהי"). עוד הן משמשות בלשון הגבוהה, כגון "תהא הסיבה אשר תהא", באיחולים דוגמת "תהא שַׁבָּתך שלום", ביצירת ראשי תיבות כגון "תשע"ז – תהא שנה עתירת זכויות", וכמובן גם בשירים, כגון "שיפה ושונה תהא השנה".

עוד על צורות העתיד המקוצר

לא לכל פועל יש עתיד מקוצר. ברוב הבניינים הצורות האלה ייחודיות לגזרות, ובייחוד לגזרת ל"י – כלומר לשורשים שהאות האחרונה שלהם י'. למשל: יַעַשׂ במקום יַעֲשֶׂה, יַךְ במקום יַכֶּה, יֵבְךְּ במקום יִבְכֶּה, יְצַו במקום יְצַוֶּה. בגזרת ע"ו העתיד המקוצר מתבטא בשינוי התנועה האחרונה של המילה: יָגֵל במקום יָגִיל, יָשׁוֹב במקום יָשׁוּב. בבניין הפעיל יש צורות עתיד מקוצר גם בגזרת השלמים, והן שונות מצורות העתיד הרגילות בתנועה האחרונה של הפועל, כגון יַפְקֵד במקום יַפְקִיד.

כמו יְהִי וצורות העתיד הדומות לה מן הפועל הָיָה, גם צורות אחרות של העתיד המקוצר מצאו את דרכן אל השירה העברית, כגון "לָרוּחוֹת אֲגַל סוֹדִי" (אברהם בר עוז; עתיד מקוצר מן אֲגַלֶּה), "יֵז הַדְּבַשׁ חוֹמֵר נִגְרָשׁ" (ינון נאמן; עתיד מקוצר מן יִזֶּה בהוראת 'יינתז'), "סוכתי יְכַס בסכך" (יעקב אורלנד; עתיד מקוצר מן יְכַסֶּה). גם בביטוי 'יימח שמו' יש עתיד מקוצר – יִמַּח במקום יִמָּחֶה. ועוד חיה בשימוש הצורה המקוצרת יְחִי (במקום יִחְיֶה): היא מוכרת מן האיחול המקראי "יחי המלך", וגם כיום בעת השבעת נשיא חדש יו"ר הכנסת מכריז "יחי נשיא מדינת ישראל", וחברי הכנסת עונים "יחי, יחי, יחי".

[post_title] => יהיה, יהי או יהא? [post_excerpt] => צורות העתיד הרגילות של הפועל הָיָה הן יִהְיֶה, תִּהְיֶה וכדומה, אך לעיתים משמשות במקומן הצורות יְהִיתְּהִי או יְהֵא, תְּהֵא. מה מקורן של צורות אלו ומתי נכון להשתמש בהן? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%99%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%99%d7%94%d7%99-%d7%90%d7%95-%d7%99%d7%94%d7%90-%d7%96%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-29 22:06:23 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 19:06:23 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=24359 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

צורות העתיד הרגילות של הפועל הָיָה הן יִהְיֶה, תִּהְיֶה וכדומה, אך לעיתים משמשות במקומן הצורות יְהִיתְּהִי או יְהֵא, תְּהֵא. מה מקורן של צורות אלו ומתי נכון להשתמש בהן?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

פרשת וארא – כי השעורה אביב והפשתה גבעול

WP_Post Object
(
    [ID] => 13509
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2016-01-07 17:14:15
    [post_date_gmt] => 2016-01-07 15:14:15
    [post_content] => 

בפרק ט בספר שמות באים שני פסוקים (לא, לב) המתארים אילו גידולים ניזוקו ואילו גידולים לא ניזוקו ממכת הברד (חשיבותו של מידע זה היא שעדיין יש צמחים שיכולים להינזק מן המכה הבאה – מכת ארבה):

וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה.

נֻכָּתָה, נֻכּוּ – פועל מן השורש נכ"י. שורש זה מוכר לנו בעיקר בפועל הִכָּה (בבניין הפעיל) ובסביל המקביל לו הֻכָּה, מֻכֶּה (בבניין הופעל). בתנ"ך יש גם פעם אחת נִכָּה (בבניין נפעל) באיגרת ששלח דוד עם אוריה החתי כדי להביא למותו בשדה הקרב: "הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת" (שמואל ב יא, טו).

השורש נכ"י מוכר גם מן המילה מַכָּה ומן הפועל הִכָּה, וכן מן המילה נָכֶה – מי שנפגע ונפגם מן המכה. במקרא יש "נְכֵה רַגְלָיִם" (שמואל ב ד, ד) ובהשאלה גם "נְכֵה רוּחַ" (ישעיה סו, ב). בספרות חז"ל נוסף לצורות הללו פועל בבניין פיעל נִכָּה, שמשמעו 'הפחית' – בדרך כלל מסכום של תשלום, ומכאן בימינו 'ניכוי מס' וכדומה.

מדוע דווקא הפשתה והשעורה ניזוקו? הסיבה היא ששלב גידולן בעת מכת הברד היה שלב פגיע – על סף ההבשלה.

על השעורה נאמר שהייתה אביב. ברור שאין הכוונה לעונת השנה, ומקובל להסביר שהשעורה – המקדימה להבשיל – הייתה קרובה לגמר הבשלתה. אביב הוא השלב שבו כבר יש גרעינים בשיבולים אך הם עדיין רכים. עוד על 'אביב' ראו כאן.

על הפשתה נאמר שהייתה גבעול. לדוברי העברית כיום ברור שגבעול הוא שרביט, קנה שבראשו הפרח והפרי. אולם מקובל היום להסביר שהן במקרא הן בספרות חז"ל גבעול הוא חלק אחר של הצמח: פרי שצורתו קרויה בימינו הֶלְקֵט, והוא מאפיין את הפשתה (וגם את הכותנה). נראה שהמילה 'גבעול' קשורה לשורש גב"ע בתוספת למ"ד. והשוו: ערפל – ערף (=נטף) + ל; כרמל – כרם + ל. ואכן יש המסבירים כי גבעול מתקשר לגביע – הגבעול הוא מעין גביע, פרי עשוי קְשָׂווֹת הסוגרות על הזרעים במבנה של קופסה. אם כן גם הפשתה הייתה בשלב שיש לה פרי.

לעומת הפשתה והשעורה, החיטה והכוסמת לא נוכו, כלומר לא ניזוקו, וההסבר הוא "כי אפילות הנה". אָפִיל פירושו מאחר להבשיל, ואם כן עדיין לא היו להן פירות ולכן לא ניזוקו. עוד על 'אפיל' ראו כאן.

ואיך הפך הגבעול מפרי לקנה? נראה שיד פרשני ימי הביניים רש"י ורד"ק בדבר. רש"י על הפסוק שלנו מפרש: "'כי השערה אביב' – כבר ביכרה ועומדת בקַשֶּׁיהָ ונשתברו ונפלו. וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה". גם בפירושו לתלמוד במקום שנזכרת המילה 'גבעולין' הוא מפרש: "גבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו, כקנבוס ופשתן" (בבלי סוכה יג ע"א). ורד"ק בספר השורשים שלו מגדיר גבעול "קנה הפשתן".

כתבה רונית גדיש. [post_title] => פרשת וארא – כי השעורה אביב והפשתה גבעול [post_excerpt] => בספר שמות מתארים שני פסוקים אילו גידולים ניזוקו ואילו גידולים לא ניזוקו ממכת הברד: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל, וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" – מה פירושיהן של המילים נֻכּוּ, אָבִיב, גבעֹל, אפילֹת בפסוקים אלו? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%95%d7%90%d7%a8%d7%90-%d7%9b%d7%99-%d7%94%d7%a9%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%91-%d7%95%d7%94%d7%a4%d7%a9%d7%aa%d7%94-%d7%92%d7%91%d7%a2%d7%95 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-10-01 18:55:08 [post_modified_gmt] => 2022-10-01 15:55:08 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13509 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בספר שמות מתארים שני פסוקים אילו גידולים ניזוקו ואילו גידולים לא ניזוקו ממכת הברד: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל, וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" – מה פירושיהן של המילים נֻכּוּ, אָבִיב, גבעֹל, אפילֹת בפסוקים אלו?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>