הדף בטעינה

על המילה דֹּב

במילון

 (ללא ניקוד: דוב)
שורשדבב
נטייהדוּבּה

הגדרה

  • יונק מן הטורפים בעל גוף כבֵד ושָׂעיר הניזון מן החי ומן הצומח (Ursus)

צירופים

    לכל הצירופים
    על יסוד מילון ההווה

    בתשובות באתר

    אריה, דבורה וצבי – שמות חיות לבני אדם

    שמות בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מרשימת השמות הפרטיים בעברית. בימי קדם התופעה הייתה רחבה במיוחד – התוכלו לנחש אילו שמות בעלי חיים העניקו הורים לילדיהם?
    המשך קריאה >>
    איור אישה עם כלב ברכב וכיתוב "נהגת שוּדים"

    שוד – שודים

    WP_Post Object
    (
        [ID] => 33134
        [post_author] => 15
        [post_date] => 2019-01-17 17:08:18
        [post_date_gmt] => 2019-01-17 15:08:18
        [post_content] => בלשון הדיבור רווח הצירוף "נהג שׁ֫ודים" לציון נהג שנהיגתו פרועה. ואולם צורת הרבים התקנית של שוד היא שֻׁדִּ֫ים בתנועת u ובמלרע – לצד הצירוף המקובל יותר 'מעשי שוד'.
    
    מניין הקיבוץ והדגש בצורת הרבים של שוד?
    אנחנו מבחינים בין שתי קבוצות של מילים בנות הברה אחת ותנועת o:
    
    • תֹּף, וברבים – תֻּפִּים
    • סוֹף וברבים – סוֹפִים‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ 
    מילים דוגמת תוֹף וסוֹף נשמעות זהות, ולכן הציפייה שנטייתן תהיה זהה. אבל מילים אלו שייכות לגזרות שונות, ועל כן ניקודן שונה ונטייתן שונה. שורש המילה סוף הוא סו"ף, והוא שייך לגזרת ע"ו (שורשים שהאות האמצעית שלהם היא וי"ו). לכן ניקוד המילה הוא בחולם מלא סוֹף. ובנטייה החולם נשמר: סוֹפוֹ, סוֹפִים וכדומה. כך גם המילה חוֹף ובנטייה: חוֹפוֹ, חוֹפִים, חוֹפֵי־. לעומת זאת שורש המילה תוף הוא תפ"ף, והוא שייך לגזרת הכפולים או בשמה האחר גזרת ע"ע (שורשים שבהם שתי האותיות האחרונות זהות). לכן ניקוד המילה הוא בחולם חסר תֹּף. בנטייה החולם הופך לקיבוץ ובה דגש חזק המרמז על כפל האות פ"א: תֻּפּוֹ, תֻּפִּים. כמו המילה תֹּף כך גם המילה שֹׁד מן השורש שד"ד. ומכאן צורת הרבים התקנית שֻׁדִּים. הינה עוד כמה מילים דוגמת תוף ושוד:
    • דֹּב – דֻּבִּים, דֻּבָּה (נקבת הדוב), וגם המילים הנגזרות דֻּבִּי, דֻּבּוֹן
    • חֹק (מן השורש חק"ק) – חֻקִּים, (לחם) חֻקּוֹ, וגם המילה הנגזרת חֻקָּה
    • עֹז (מן השורש עז"ז) – ובנטייה עֻזִּי (ובמקרא גם בקמץ קטן עָזִּי).
    • עֹל (מן השורש על"ל) ובנטייה (הכביד את) עֻלּוֹ.
    • בֹּץ (מן השורש בצ"ץ), ומכאן בֻּצָּה.
    • חֹם – חֻמּוֹ, וכן מַדְחֹם וברבים מַדְחֻמִּים.
    • חֹד – חֻדִּים (למשל: עֶפְרוֹן חֻדִּים).
    • חֹל (ההפך מקודש, מן השורש חל"ל, כגון בצירוף יוֹם חֹל), ומכאן דִּבְרֵי חֻלִּין, חֻלּוֹ של מועד.
    בכתיב בלי ניקוד ייכתבו כל המילים האלה בווי"ו הן בצורת היסוד הן בנטיות. [post_title] => שוד – שודים [post_excerpt] => בלשון הדיבור רווח הצירוף "נהג שׁוֹדים" לציון נהג שנהיגתו פרועה. ואולם צורת הרבים התקנית של שוד היא שֻׁדִּים בתנועת u ובמלרע, לצד הצירוף המקובל יותר 'מעשי שוד'. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%95%d7%93-%d7%a9%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-01-29 14:36:33 [post_modified_gmt] => 2019-01-29 12:36:33 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=33134 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

    בלשון הדיבור רווח הצירוף "נהג שׁוֹדים" לציון נהג שנהיגתו פרועה. ואולם צורת הרבים התקנית של שוד היא שֻׁדִּים בתנועת u ובמלרע, לצד הצירוף המקובל יותר 'מעשי שוד'.
    המשך קריאה >> המשך קריאה >>

    שתיים דובים – שגיאה?

    WP_Post Object
    (
        [ID] => 462
        [post_author] => 1
        [post_date] => 2013-08-13 09:31:53
        [post_date_gmt] => 2013-08-13 06:31:53
        [post_content] => הסופר מאיר שלו בחר לרומן מפרי עטו את השם "שתים דובים" הלקוח ממלכים ב ב, כד. בתוך הספר אומרת המורה רותה בתשובה לאחד מתלמידיה: "שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה" (עמ' 110).
    
    נשאלנו אם אכן מדובר בשגיאת לשון.
    
    בהקשר המקראי שבו נזכר הצירוף 'שתיים דובים' מסופר כי חבורת נערים לעגה לאלישע הנביא, ובתגובה הוא קילל אותם בשם ה', והתוצאה הייתה אכזרית: "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים". מלשון הפסוק ברור שמדובר בדובים ממין נקבה – לא רק בגלל המספר 'שתיים' אלא גם לפי הפעלים וַתֵּצֶאנָה, וַתְּבַקַּעְנָה.
    
    נשאלת השאלה: אם מדובר בנקבות – למה דובים ולא דובות?
    
    ראשית, הסיומת ־ים אינה מעידה בהכרח על צורת זכר כפי שאפשר ללמוד משמות בעלי חיים נקביים שצורת הרבים שלהם בסיומת ־ים: דבורה–דבורים, נמלה–נמלים, יונה–יונים (כך גם שמות נקבה מובהקים ללא סיומת נקבה כגון עז–עזים, ציפור–ציפורים). ואולם לא זה המקרה שלפנינו. השם דֹּב – כמו שמות של בעלי חיים אחרים – עשוי לשמש הן לזכר הן לנקבה. השימוש בו לנקבה עולה מן הפסוק שהובא לעיל וכן מן הפסוק "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן" (ישעיהו יא, ז). אף ייתכן כי הצירוף דֹּב שַׁכּוּל המופיע שלוש פעמים בתנ"ך מציין דוב ממין נקבה – הנקבה היא שמגדלת את הגורים והיא שתנהג בתוקפנות אם תאבד אותם: "כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה" (שמואל ב יז, ח). ומעניין להשוות את הצירוף המקראי למצוי בבראשית רבה: "[משל] לדוב שהיתה משכלת בחייה" (כך בכתבי היד; בנוסח הדפוס: דובה).
    
    חוקר הלשון דוד טלשיר מתאר את התופעה: "ידוע הוא שהשֵמיים קבעו שמות נפרדים לזכר ולנקבה בבעלי־החיים [...] רק כאשר נזקקו בחיי היום־יום להבחנה בין המינים. אך ברגיל שימש שם אחד במין דקדוקי אחד לציון הסוג בכלל על שני המינים הטבעיים".
    
    דוגמאות ידועות נוספות: "גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם" (בראשית לב, טו), "גַּם תנין (קרי: תַּנִּים) חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן" (איכה ד, ג); "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם" (תהלים מב, ב). טלשיר מביא דוגמה גם מלשון חז"ל: "חמור שילדה מן הסוס... וסוס שילדה מן החמור..." (תוספתא כלאים ה, ג).
    
    מכל האמור עולה שאין שגיאה בצירוף המקראי 'שתיים דובים'. לדוברי העברית בת ימינו, שרגילים לצורת הנקבה 'דובה', נשמע צירוף זה כשגיאה – אך אין להחיל זאת למפרע על הטקסט הקדום.
    
    עוד שתי הערות לשם המספר במלכים ב ב, כד:
    א. המבנה של הצירוף 'שתיים דובים' (ולא 'שתי' כרגיל בלשוננו) אינו נדיר במקרא. בימינו מקובל לנקוט את צורת הנסמך של שם המספר רק לפני שם מיודע, כגון 'שְׁלוֹשׁ הערים', אך במספר שתיים/שניים אנו משתמשים בצורת הנסמך גם כשהשם אינו מיודע, כגון 'שתי ערים'. אבל במקרא גם מספר זה יכול לבוא שלא בצורת הנסמך, כגון "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים" (דברים יז, ו), "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי" (ירמיהו ב, יג), ואף לפני שם מיודע: "וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ" (יהושע ו, כב).
    ב. הצירוף "אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" הוא צירוף חריג, וכיום נחשב ללא תקני.
    
    לסיום נזכיר דיון של חכמים בתלמוד הבבלי (סוטה מז ע"א) על סיפור הדובים במלכים ב, ב. לפי אחד החכמים, לא היו שם דובים מלכתחילה, והם צצו יש מאין בעקבות קללת אלישע. לדעת חכם אחר לא רק הדובים לא היו שם אלא אף היער, ומכאן הביטוי הידוע 'לא דובים ולא יער'.
        [post_title] => שתיים דובים - שגיאה?
        [post_excerpt] => הסופר מאיר שלו בחר לרומן מפרי עטו את השם "שתים דובים" הלקוח ממלכים ב ב, כד. בתוך הספר אומרת המורה רותה בתשובה לאחד מתלמידיה: "שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה" (עמ' 110). נשאלנו אם אכן מדובר בשגיאת לשון.
        [post_status] => publish
        [comment_status] => closed
        [ping_status] => closed
        [post_password] => 
        [post_name] => %d7%a9%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%93%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%92%d7%99%d7%90%d7%94
        [to_ping] => 
        [pinged] => 
        [post_modified] => 2020-04-01 19:49:33
        [post_modified_gmt] => 2020-04-01 16:49:33
        [post_content_filtered] => 
        [post_parent] => 0
        [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=462
        [menu_order] => 0
        [post_type] => post
        [post_mime_type] => 
        [comment_count] => 0
        [filter] => raw
    )
    

    הסופר מאיר שלו בחר לרומן מפרי עטו את השם "שתים דובים" הלקוח ממלכים ב ב, כד. בתוך הספר אומרת המורה רותה בתשובה לאחד מתלמידיה: "שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה" (עמ' 110). נשאלנו אם אכן מדובר בשגיאת לשון.
    המשך קריאה >> המשך קריאה >>

    במבט היסטורי

    שכיחות הערך דֹּב ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
    שכיחות 1=0.1%
    • 1
    • 0.9
    • 0.8
    • 0.7
    • 0.6
    • 0.5
    • 0.4
    • 0.3
    • 0.2
    • 0.1
    • 0
    • 200- עד 0
    • 0 עד 300
    • 300 עד 600
    • 600 עד 800
    • 800 עד 1100
    • 1100 עד 1300
    • 1300 עד 1500
    • 1500 עד 1750
    • 1750 עד 1918
    • 1919 ואילך
    לצפייה במובאות >>