הדף בטעינה

על המילה גִּבְעָה

בתשובות באתר

איור של בקבוק יין עם עיניים והכיתוב על התווית פיקח ופיכח

מילים מתבלבלות

WP_Post Object
(
    [ID] => 26425
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2019-03-27 16:02:20
    [post_date_gmt] => 2019-03-27 14:02:20
    [post_content] => בעברית יש צמדים רבים של מילים דומות שהדוברים מתלבטים לא אחת מה ההבדל ביניהן. מבחינה היסטורית הצמדים האלה נחלקים לשתי קבוצות:
(א) רחוקים שהתקרבו – מילים שנעשו דומות אף שמלכתחילה לא היה ביניהן כל קשר;
(ב) קרובים שהתרחקו – מילים שונות שהתגלגלו ממקור אחד.

א. רחוקים שהתקרבו

אחד השינויים המתרחשים במרוצת הדורות בשפות בכלל ובעברית בפרט הוא היעלמותם של  עיצורים מן השפה על ידי הזדהותם עם עיצורים דומים. נדגים זאת בצמד ט ו־ת: העיצור המיוצג באות ת נהגָה כנראה מלכתחילהt  כבימינו, ואילו העיצור המיוצג באות ט נהגָה בעבר הרחוק כ־t נחצית (כמו העיצור הערבי ط, מעין t הנהגית בכיווץ הלוע בדומה להגיית העיצור ע). לימים נעלם מלשוננו העיצור הנחצי והזדהה עם העיצור t. אך הכתב – שהוא יציב ושמרני בהרבה מן הדיבור – משמר עד היום את המצב ההיסטורי הקדום שלפני הזדהות העיצורים, וכך קיבלנו שתי אותיות המייצגות מבחינתנו הגה אחד. כאשר עיצור כלשהו מזדהה עם עיצור אחר, עשויים להיווצר צמדים של מילים או של שורשים שווים בצלילם (הומופונים) כגון הֲסָטָה והֲסָתָה. מכאן קצרה הדרך לבלבול, ואף ליצירת קשרים בין מילים שהגיעו ממקורות שונים – בייחוד אם יש בין המילים האלה גם קרבת משמעות.[1] הינה כמה צמדי מילים שרבים מכם ודאי התלבטו בהם לא פעם: ציטוט וציתות ציתות הוא האזנה, ובעיקר האזנה בסתר, ואילו ציטוט הוא הבאת דברים כלשונם. לעיתים כאשר מצותתים למישהו מצטטים אחר כך מדבריו, אך אין קשר אמיתי בין המילים האלה: הפועל צוֹתֵת (ב־ת ובחולם, כמו אוֹתֵת) קשור אל צִיֵּת – 'שָׁמַע בקול' ואל המילה הערבית צַוְת (صَوْت) 'קול', למשל  'צַוְת אל-ערב' ('קול ערב', כמו 'קול ישראל'). לעומת זאת הפועל צִטֵּט (ב־ט ובחיריק) קשור אל המילה צִיטָטָה ששאלנו מן הלטינית. ניכוי וניקוי ניכוי פירושו הפחתה וחיסור – בעיקר מסכום כסף. את הפועל נִכָּה ירשנו מספרות חז"ל, למשל: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס – מנכין [מפחיתים, גורעים] לו מזכויותיו" (בבלי שבת לב ע"א). הפועל ניכה גזור מן השורש נכ"י, המציין ביסודו פגיעה, וממנו גם המילים הִכָּה, מַכָּה ונָכֶה. אף שפעולת הניקיון כרוכה בהסרה של כתמים או של אבק, אין כל קשר בין ניכוי לניקוי. נכון אפוא לכתוב 'ניכוי מס', כלומר הפחתת מס, ולא "ניקוי מס", וכך גם 'נכיון צ'קים'. שָׁכַךְ ושָׁכַח שָׁכַךְ פירושו 'נרגע', 'השתתק', ככתוב "וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בראשית ח, א), "וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (אסתר ז, י). דמיונם של הפעלים שָׁכַךְ ושָׁכַח מקרי בלבד (בהגייה המופתית הם כמובן שונים), ולכן נכתוב 'הסערה שככה' ולא 'הסערה שכחה'. מְשַׁכֵּךְ פירושו מרגיע ומחליש, ומכאן גם המונח 'משכך כאבים' ולא 'משכח כאבים'. משכך טוב עשוי גם להשכיח את הכאב לזמן מה, אך לא זה מקור שמו. נפטר ונפתר יש הכותבים בטעות 'הבעיה תיפטר', 'העניין ייפטר' וכדומה, במקום 'הבעיה תיפתר', 'העניין ייפתר' – מלשון פתרון. טעות זו נובעת כנראה מבלבול עם הפועל נפטר במשמעות 'השתחרר מדבר', 'סילק את הדבר', שהרי כאשר הבעיה נפתרת נפטרים ממנה סוף סוף. ועוד:
בכיר ובחיר מִתווה ומַטווה
גו וגב נחשל ונכשל
החיל והכיל ניתש וניטש
השהיה והשעיה פיקח ופיכח
התראה, התרעה, הרתעה פך ופח
כהה וקהה תָּאֵב ותאווה
מחיר ומכירה תווך וטווח
מטח ומתך תפל וטפל

ב. קרובים שהתרחקו

עד כה ראינו מילים או שורשים ממקור שונה שנעשו קרובים בעקבות שינויי הגייה. הצד השני של המטבע הוא מילים שונות או שורשים שונים שהתפצלו ממקור אחד או שנוצרו במקביל – לרוב בעקבות חילופים בין עיצורים קרובים. הינה כמה דוגמאות מני רבות:
שלשלת ושרשרת רתת ורטט
שִׁדְרָה ושִׁזְרָה זעק וצעק
נשל ונשר צחק ושׂחק
זכוכית וזגוגית לחך וליקק
כובע וקובע סכר וסגר
גמא וגמע נָבָל ומנוול
חרט וחרת נטר ונצר
תכשיט וקישוט גבהּ וגבע (גֶּבַע וגִבְעָה הם מקומות גבוהים)
בקע ופקע פתע ופתאום
חֶתֶף וחֲטָף גזז, כסס וקצץ
עלז, עלס ועלץ טֶקֶס, טיכס (עצה) ותכסיס
נסך, מסך ומזג
יש שנוצרה היערכות סדירה שבה כל אחד מן השורשים משמש בחלק מן המילים. למשל:
  • שם החומר ברזל לעומת הפעולה פרזול (על דרך הארמית);
  • שם העצם עובש לעומת שם התואר מעופש (אך בספרות גם עָבֵשׁ);
  • השורש כפ"ל במילים כֶּפֶל, כִּפְלַיִם, כָּפוּל, לִכְפֹּל, מַכְפֵּלָה ומִכְפֶּלֶת לעומת אחיו קפ"ל במילים קִפּוּל, לְקַפֵּל, מְקֻפָּל;
  • הפועל צָבַט על פי המקרא (במקור במשמעות 'אחז') לעומת שם הכלי צְבָת על פי לשון חז"ל.
במקרים אחרים נוצרה הבחנת משמעות של ממש בין המילים או השורשים שהתפצלו. למשל:
  • זָעִיר במידות לעומת צָעִיר בשנים;
  • תָּעָה 'שוטט בלא מטרה' לעומת טָעָה 'שגה' (להרחבה);
  • שָׁאַב, שהוא פועל כללי למדי, לעומת שָׁאַף, שנתייחד לנשימה של אוויר;
  • זִכּוּךְ 'ניקוי', 'טיהור' לעומת זיקוק שנתייחד להפרדת נוזל מחומרים שנתערבו בו (זיקוק נפט, מים מזוקקים);
  • איכול המציין שרפה וכילוי לעומת עיכול שנתייחד לפירוק המזון בגוף (אף שהפועל הרגיל בהקשר של מזון הוא אָכַל באל"ף).

_______________________

[1]  היעלמותו של עיצור מן השפה על ידי הזדהותו עם עיצור קרוב מכונה בבלשנות 'מעתק הֲגָאִים'. מעתקי הגאים שחלו בתקופות קדומות יותר של הלשון באים לידי ביטוי גם בַּכתב, כלומר הכתב משקף את השלב שלאחר ההזדהות. במקרים אלו נוצרו צמדי מילים השוות לא רק בהגייתן אלא גם בכתיבן, ונפוצה עוד יותר התופעה המכונה בפי הבלשנים 'אטימולוגיה עממית': קישור מוטעה בין מילים שמקורן שונה. כזה הוא למשל הקישור המוטעה ועתיק היומין בין המילים מאזניים ואוזניים, שבכל אחת מהן העיצור ז הגיע ממקור אחר, כמוסבר כאן.

[post_title] => מילים מתבלבלות [post_excerpt] => בעברית יש צמדים רבים של מילים דומות שהדוברים מתלבטים לא אחת מה ההבדל ביניהן. הצמדים האלה נחלקים לשתי קבוצות: רחוקים שהתקרבו וקרובים שהתרחקו. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%91%d7%9c%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-30 00:02:30 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 21:02:30 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=26425 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בעברית יש צמדים רבים של מילים דומות שהדוברים מתלבטים לא אחת מה ההבדל ביניהן. הצמדים האלה נחלקים לשתי קבוצות: רחוקים שהתקרבו וקרובים שהתרחקו.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של קלפים מפיסת קלפים של מלכות והכיתוב: מְלָכוֹת או מַלְכּוֹת?

יַלְדָּה–יְלָדוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – על צורות הרבים של משקלי פַּעְלָה, פִּעְלָה

WP_Post Object
(
    [ID] => 13619
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2016-01-14 12:01:00
    [post_date_gmt] => 2016-01-14 10:01:00
    [post_content] => המילים יַלְדָּה ושִׂמְלָה הן שתיים משמות עצם רבים השקולים במשקלים־אחים: יַלְדָּה במשקל פַּעְלָה ושִׂמְלָה במשקל פִּעְלָה. מלבד ההבדל בתנועתם הראשונה – פתח וחיריק – זהים שני המשקלים האלה בכול וידועים בנטיית רבים קשה במקצת:

צורת הרבים של יַלְדָּה היא יְלָדוֹת ושל שִׂמְלָה – שְׂמָלוֹת, כלומר צורת הרבים של המשקלים פַּעְלָה, פִּעְלָה היא פְּעָלוֹת; כך כמעט ללא יוצאים מהכלל: על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת – נַעֲרָה–נְעָרוֹת, מַלְכָּה–מְלָכוֹת (ומכאן מְזוֹן מְלָכוֹת); על דרך שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – גִּבְעָה–גְּבָעוֹת, דִּמְעָה–דְּמָעוֹת, שִׂמְחָה–שְׂמָחוֹת ועוד ועוד.

קושי נוסף בנטיית הרבים של השמות האלה מתגלה בצורת הסמיכות ובצורות בעלות כינויי הקניין: תנועת הפתח או החיריק חוזרת לפ' השורש והשווא חוזר לע' השורש: יַלְדוֹת־(הקיבוץ), שִׂמְלוֹת־(נשף), דִּמְעוֹת־(תנין), מַלְכוֹתַי, שִׂמְלוֹתֶיהָ, דִּמְעוֹתָיו, ואולם אותיות בגדכפ"ת שלאחר השווא נותרות רפויות (כלומר בלי דגש קל), כגון מַלְכוֹת־(הארץ).

הנה אפוא נטייה מלאה של המילה מַלְכָּה ביחיד וברבים:
מַלְכָּה:
נסמך: מַלְכַּת־
כינויי היחיד: מַלְכָּתִי, מַלְכָּתְךָ, מַלְכָּתֵךְ, מַלְכָּתוֹ, מַלְכָּתָהּ
כינויי הרבים: מַלְכָּתֵנוּ, מַלְכַּתְכֶם, מַלְכַּתְכֶן, מַלְכָּתָם, מַלְכָּתָן
מְלָכוֹת
נסמך: מַלְכוֹת־
כינויי היחיד: מַלְכוֹתַי, מַלְכוֹתֶיךָ, מַלְכוֹתַיִךְ, מַלְכוֹתָיו, מַלְכוֹתֶיהָ
כינויי הרבים: מַלְכוֹתֵינוּ, מַלְכוֹתֵיכֶם, מַלְכוֹתֵיכֶן, מַלְכוֹתֵיהֶם, מַלְכוֹתֵיהֶן

על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת ושִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת נוטים כאמור שמות עצם רבים מאוד. כך למשל יש לומר גם כַּלְבָּה, כְּלָבוֹת, אבל כַּלְבוֹת רחוב בסמיכות; שִׁמְשָׁה, שְׁמָשוֹת, אבל שִׁמְשׁוֹת הרכב בסמיכות; דַּרְגָּה, דְּרָגוֹת, דַּרְגוֹת־(קצונה); וַעֲדָה, וְעָדוֹת, וַעֲדוֹת־(הכנסת); מִשְׁחָה, מְשָׁחוֹת, מִשְׁחוֹת־(שיניים); בִּקְתָּה, בְּקָתוֹת, בִּקְתוֹת נופש; קַסְדָּה–קְסָדוֹת, רִצְפָּה–רְצָפוֹת, נִקְרָה–נְקָרוֹת, מִלְגָּה–מְלָגוֹת וכן הלאה.

כאשר אות השורש הראשונה היא עיצור גרוני (אהח"ע) מחליף חטף־פתח את השווא הנע בצורת הרבים: עַלְמָה–עֲלָמוֹת, אַבְקָה–אֲבָקוֹת, אִמְרָה-אֲמָרוֹת. במקרים אלו שפ' השורש גרונית נמצא שמות ממשקל פִּעְלָה שבהם סגול במקום חיריק, כגון חֶבְרָה ועֶמְדָּה. גם במקרים אלו נטיית הרבים היא הנטייה המתוארת: חֶבְרָה חֲבָרוֹת חֶבְרוֹת־(ביטוח), עֶמְדָּה עֲמָדוֹת עֶמְדוֹת־(ירי). לעתים יש סגול גם בלי עיצור גרוני: נֶכְדָּה נְכָדוֹת נֶכְדוֹת־(האיש).

עִסְקָה – עֲסָקוֹת ועִסְקָאוֹת

לפי הכלל האמור, גם צורת הרבים של עִסְקָה יכולה להיות עֲסָקוֹת (אבל עִסְקוֹת־חבילה בסמיכות), אלא שבמקרה זה מזומנת לדוברי העברית אפשרות נוספת: המילה עִסְקָה לא הייתה במקורה מילה עברית: עִסְקָא היא המקבילה הארמית למילה העברית עֵסֶק, וכמו בעברית, המין הדקדוקי של המילה בארמית הוא זכר. הסיומת ־ָא איננה אלא תווית היידוע הארמית (כמו ה"א הידיעה בעברית). מילים ארמיות רבות דוגמת עסקא שאלה העברית החדשה מן הארמית, ובהן גם כורסא, פתקא ופִסקא. במעבר שלהן מן הארמית לעברית נשתנה המין הדקדוקי שלהן מזכר לנקבה משום שסיומת היידוע הארמית ־ָא נשמעת כסיומת הנקבה העברית ־ָה. כך למשל נגיד בעברית 'כורסה נוחה' (ולא 'כורסא נוח'), וגם נַטֶּה את המילה כורסה כשם עצם ממין נקבה: כורסתי כורסתך (ולא כורסי כורסך).  מאחר שכך, על המילים האלה להיכתב בה"א בסופן, כדרכן של מילים ממין נקבה. אך גם היום יש כותבים המנציחים את מוצאן הזר על ידי כתיבתן באל"ף (לדוגמה במילה דוגמא). זֵכר נוסף למוצאן הזר הוא צורת הרבים שלהן, שבה מורכבת סיומת הרבים העברית ־וֹת על המילה הארמית כולה (כולל תווית היידוע שלה). כך התקבלו צורות הרבים עסקאות, כורסאות, פתקאות, פסקאות, דוגמאות, והן דומות לצורות רבים עבריות בעלות אל"ף לא שורשית, דוגמת מקוואות (הרבים של מִקווה). צורות אלו כשרות לשימוש – לצד מקבילותיהן העבריות למהדרין עֲסָקוֹת, כורְסות, פְּתָקוֹת, פְּסָקוֹת או דוגְמות. יש גם מקרים שרק צורת הרבים באל"ף משמשת הלכה למעשה, כגון צורות הרבים של סַדְנָה, גִּרְסָה, טַבְלָה – סַדְנָאוֹת, גִּרְסָאוֹת, טַבְלָאוֹת. הערה: על מילים שהאות הראשונה שלהן איננה פ' השורש כללי הנטייה האמורים אינם חלים. לכן לדוגמה מִצְווֹת היא צורת הרבים של מִצְוָה (מן השורש צו"י, המ"ם איננה שורשית; בשונה מן מִשְׁחָה–מְשָׁחוֹת), תִּקְווֹת היא צורת הרבים של תִּקְוָה (מן השורש קו"י, התי"ו איננה שורשית), ותִּקְרוֹת היא צורת הרבים של תִּקְרָה (מן השורש קר"י).

הרחבה

קשר הדוק יש בין הנטייה המתוארת של השמות במשקל פַּעְלָה ופִעְלָה לנטיית השמות המלעליים המקבילים (ושמות סגוליים בכלל). השוו למשל:
מֶלֶךְ מַלְכִּי מְלָכִים מַלְכֵי־ מַלְכֵיהֶם
מַלְכָּה מַלְכָּתִי מְלָכוֹת מַלְכוֹת־ מַלְכוֹתֵיהֶם
סֵדֶר סִדְרִי סְדָרִים סִדְרֵי־ סִדְרֵיהֶם
סִדְרָה סִדְרָתִי סְדָרוֹת סִדְרוֹת־ סִדְרוֹתֵיהֶם
עֵרֶךְ עֶרְכִּי עֲרָכִים עֶרְכֵי־ עֶרְכֵיהֶם
עֶרְכָּה עֶרְכַּת עֲרָכוֹת עֶרְכוֹת־ עֶרְכוֹתֵיהֶם
הקשר הזה איננו מקרי. אנו רגילים בעברית שכדי ליצור צורת רבים אנו מוסיפים את סיומת הרבים (־ים או ־ות) לצורת היחיד: סוס–סוסים, אב–אבות. ואולם במשקלים המדוברים – פַּעְלָה, פִּעְלָה – וכן במשקלי השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, אֶרֶץ וסֵפֶר, סיומות אלו מורכבות על בסיס שונה: מֶלֶךְ אבל מְלָכ+ים,  מַלְכָּה אבל מְלָכ+ות. ההסבר המקובל הוא שבעבר הרחוק התבטא ההבדל בין צורות היחיד לרבים – לפחות בחלק מן השמות – בשינוי תנועות בלבד (השוו באנגלית foot ביחיד לעומת feet ברבים). דרך זו ליצירת ריבוי רווחת בערבית (למשל כַּלְבּ 'כלב' – כִּלַאבּ 'כלבים'; כִּתַאבּ 'ספר' – כֻּתֻבּ 'ספרים') וקרויה ריבוי שבור. לפי הסבר זה נוספה אפוא בשלב מאוחר יותר סיומת הרבים הרגילה (־ים, ־ות) לצורת הריבוי השבור (ולא לצורת היחיד) – כאשר צורות הריבוי השבור כבר לא נתפסו כמביעות ריבוי. מְלָכוֹת היא אפוא צורת הנקבה של מְלָכִים בדיוק כפי שמַלְכָּה היא צורת הנקבה של מֶלֶךְ, אלא שכדי להבין את הקשר בין מַלְכָּה למֶלֶךְ צריך לדעת עוד פרט היסטורי אחד: השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, מוצאם משמות בעלי הברה אחת: המילה מֶלֶךְ הייתה לפנים מַלְכּ, והמילה כֶּלֶב הייתה לפנים כַּלְבְּ (כמו בערבית). את צורת הנקבה יצרו על ידי תוספת צורן הנקבה לצורת היסוד הקדומה. כעת מובנת גם נטיית היחיד של השמות האלה ודומיהם: מַלְכִּי (=מַלְכּ + ־י), מַלְכְּךָ (=מַלְכּ + ךָ) וכן הלאה. [post_title] => יַלְדָּה–יְלָדוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – על צורות הרבים של משקלי פַּעְלָה, פִּעְלָה [post_excerpt] => במילים דוגמת יַלְדָּה ושִׂמְלָה צורות הרבים שונות בניקודן מצורות היחיד: יְלָדות, שְׂמָלות, וכך יש לומר גם מְלָכות, סְדָרות. כאן תוכלו ללמוד עוד על נטיית הרבים של מילים במשקלים פַּעְלָה ופִעְלָה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%99%d7%9c%d7%93%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9e%d7%9c%d7%94-%d7%a9%d7%9e [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-08-02 14:23:45 [post_modified_gmt] => 2022-08-02 11:23:45 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13619 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

במילים דוגמת יַלְדָּה ושִׂמְלָה צורות הרבים שונות בניקודן מצורות היחיד: יְלָדות, שְׂמָלות, וכך יש לומר גם מְלָכות, סְדָרות. כאן תוכלו ללמוד עוד על נטיית הרבים של מילים במשקלים פַּעְלָה ופִעְלָה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור מפת ארץ ישראל

הא־הידיעה בשמות מקומות

WP_Post Object
(
    [ID] => 6023
    [post_author] => 5
    [post_date] => 2012-10-09 10:53:34
    [post_date_gmt] => 2012-10-09 08:53:34
    [post_content] => לקריאת המאמר

האם יש לומר 'שומרון' או 'השומרון'? מקובל ששם פרטי אין מוסיפים לו ה"א הידיעה, ואילו שם כללי שהפך לשם פרטי (של מקום) מחייב יידוע. לדוגמה שרון משמעו מישור סתם, ואילו 'השרון' הוא חבל ארץ מסוים במישור החוף של ארץ ישראל; שפלה היא חבל ארץ כל שהוא, שאין בו הרים, ואילו 'השפלה' היא שפלת יהודה. אבל בתנ"ך מצאנו גם שמות פרטיים־מובהקים של מקום הבאים ביידוע, כגון "הלבנון", "הגלעד". הכותב מציג את התמונה העולה מן המקרא ומגיע למסקנה שאפשר לומר גם 'שומרון' וגם 'השומרון'.

[post_title] => הא־הידיעה בשמות מקומות [post_excerpt] => האם יש לומר 'שומרון' או 'השומרון'? הכותב מציג את התמונה העולה מן המקרא ומגיע למסקנה שאפשר לומר גם 'שומרון' וגם 'השומרון'. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%90-%d7%94%d7%99%d7%93%d7%99%d7%a2%d7%94-%d7%91%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-08-03 02:56:04 [post_modified_gmt] => 2019-08-02 23:56:04 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=6023 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

האם יש לומר 'שומרון' או 'השומרון'? הכותב מציג את התמונה העולה מן המקרא ומגיע למסקנה שאפשר לומר גם 'שומרון' וגם 'השומרון'.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>