הדף בטעינה

על המילה בִּקְתָּה

במילון

 (ללא ניקוד: בקתה)
מיןנקבה
נטייהבְּקָתוֹת, בִּקְתוֹת־

הגדרה

  • צְריף, בית קטן ופשוט שיש בו אמצעים בסיסיים בלבד
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

חידון מה היחיד? מה הרבים? – פתרונות

WP_Post Object
(
    [ID] => 21597
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2017-06-04 11:08:18
    [post_date_gmt] => 2017-06-04 08:08:18
    [post_content] => 

א. מה צורת היחיד – תשובות

1. גִּילָאִים

תשובה: גִּילַאי ברשימת מונחים בפסיכולוגיה חברתית שפרסמה האקדמיה בשנת תשי"ט (1959) באה המילה גִּילָאִים כחלק מן המונח "קבוצת גילאים", והיא מכוונת לקבוצה של בני אותו גיל. את צורת היחיד גִּילַאי נקט איש הלשון יצחק אבינרי, לפי עדותו, כבר בשנת תר"ץ. המילה גִּילַאי חודשה בהשראת "עולמי גילאי" שבתלמוד הבבלי וכפירושו של רש"י: "בחורים בני גיל אחד" (זבחים טז ע"ב. גרסה אחרת: "גולאי"). כמו שקורה לעיתים, מילה מחודשת תופסת את מקומה של מילה ותיקה ממנה. כך פשטה המילה 'גילאים' במקום גִּילִים – צורת הרבים המתבקשת של גִּיל (כמו שיר–שירים, דין–דינים). אם כן במקום לומר 'הפעילות מתאימה לכל הגילאים' נֹאמר 'הפעילות מתאימה לכל הגילים' או 'לכל גיל' להרחבה: גילאים.

2. מוֹתָרוֹת

תשובה: מוֹתָר המילה מוֹתָר – משורש ית"ר – מצטרפת למילים אחרות משורשי פ"י באותו המשקל: מוֹלָד, מוֹרָד, מוֹשָׁב ועוד. למילה מוֹתָר כמה משמעויות, ובהן 'שפע', 'תועלת', 'ההפך ממחסור': "מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר, וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר" (משלי יד, כג). בימי הביניים נוספה למילה המשמעות 'דבר מיותר', 'תענוג שאינו הכרחי' – לרוב בצורת הרבים מוֹתָרִים או מוֹתָרוֹת. כיום רגילה הצורה מוֹתָרוֹת בלבד, ומקובל לנקוט אותה גם כשמדובר בדבר יחיד, כגון 'באותם הימים מכונית פרטית עדיין נחשבה מותרות'.

3. עֲדָשִׁים

תשובה: עֲדָשָׁה עֲדָשִׁים היא צורת הרבים של עֲדָשָׁה (ולא "עָדָשׁ"), כפי שתאנים היא צורת הרבים של תאנה. ובדומה להם גם חיטים–חיטה, שְׂעורים–שעורה, שקמים–שקמה ועוד רבים. אם כן מינה של המילה 'עדשים' הוא נקבה: עדשים כתומות, עדשים ירוקות, עדשים מבושלות. להרחבה: עדשה ועדשים.

4. עֲוִיתוֹת

תשובה: עֲוִית מקור המילה עווית בתלמוד הבבלי. בדברים ב, כג נזכר עם בשם עַוִּים, ועל שם זה נאמרר בתלמוד: "שכל הרואה אותם אוחזתו עוית" (חולין ס ע"ב), ומפרש רש"י: "עוית – רתת וחלחלה".

5. פַּרְפְּרָאוֹת

תשובה: פַּרְפֶּרֶת פרפרת היא מאכל לתיבול הפת, תוספת למזון העיקרי, ומכאן – קינוח. בהשאלה פרפראות הן דברים קלים ומשעשעים שבאו כתוספת לעניינים אחרים: "רבי אליעזר בן חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, תקופות וגמטריאות – פרפראות לחכמה" (משנה אבות ג, יח).

6. קִטְנִיּוֹת

תשובה: קִטְנִית צורת היחיד קִטְנִית מוכרת כבר מן המשנה, למשל: "הבורר קטנית ביום טוב" (ביצה א, ח).

7. שׁוּלַיִם

תשובה: שׁוּל צורת היחיד שׁוּל משמשת בעיקר בלשונם של אנשי המקצוע בתחום התחבורה ומאפשרת לדייק בתיאור של אירועים ובניסוח של תקנות תעבורה. במונחי האקדמיה צורת היחיד הזאת מצויה החל במילון למונחי הנדסת דרכים משנת תש"ן, 1990. בשימוש הכללי נוהגים לומר שׁוּלַיִם גם כשמתכוונים לצד אחד של הכביש או של הדף.

8. תְּהִלִּים

תשובה: תְּהִלָּה בתנ"ך עצמו אין עדות לשם הספר, אך נראה שחלקים ממנו היו כלולים בקובץ מזמורים בשם "תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי" (תהלים עב, כ). על פי האנציקלופדיה המקראית שם החיבור 'תהלים' בא לראשונה במגילת תהלים מקומראן שבה נאמר על דוד "ויכתוב תהלים". השם תְּהִלִּים הוא צורת רבים של תְּהִלָּה – שכן רבים מן המזמורים בספר הם שבח לאל (והשורש הל"ל חוזר בו הרבה). למעשה נוצר כאן בידול בין הצורה תְּהִלּוֹת ובין הצורה תְּהִלִּים: הצורה תְּהִלּוֹת נשארה צורה כללית והצורה תְּהִלִּים נתייחדה לשם הספר (פה ושם אפשר לראות שהיה בעבר שימוש גם ב'תהלות' לשם הספר). על ריבוי של מילים בנקבה בצורן הרבים ־ים ראו סיומת הרבים בין קביעות להתרוצצות.

9. תְּפִלִּין

תשובה: תְּפִלָּה המילה תְּפִלִּין היא ריבוי של המילה תְּפִלָּה. צורת היחיד תפילה במשמעות הזאת עדיין משמשת בלשון התנאים (כגון 'תפילה של ראש', 'תפילה של יד'). היה מקובל להסביר כי חל כאן מעתק משמעות – כיוון שאת התפילין מניחים בעיקר בשעת התפילה, קיבלו הטוטפות את השם תפילה. הריבוי הזכרי ־ין (תפילין ולא תפילות) נועד להבחין בין התפילין שמניחים ובין התפילות שמתפללים. ואולם לאחרונה התקבלה הדעה כי התפילין אינם קשורים למילה תפילה. השורש "תפל" בא בארמית הסורית במשמעות קשר, ובמיוחד במשמעות תכשיט קשור או מלופף על גוף האדם. כיוון שהמילה טוטפת גם היא בעיקר תכשיט למצח (משנה שבת ו, א) הרי שהמשמעות של תכשיט וקשר הולמים את התפילין.

10. גֶּחָלִים

תשובה: גַּחֶלֶת צורת היחיד "גֶּחָל" היא גזירה מוטעית לאחור מצורת הרבים.

ב. מה צורת הרבים – תשובות

  • אֵזוֹר – אֵזוֹרִים / אֲזוֹרִים הצירי שבמילה אֵזוֹר הופך לחטף פתח בגלל התרחקות ההברה המוטעמת.
  • בִּקְתָּה – בִּקְתּוֹת / בְּקָתוֹת בְּקָתוֹת, אבל בנסמך בִּקְתוֹת־(חומר). כך בכל המילים מן המשקל הזה: שִׂמְלָה, שְׂמָלוֹת, שִׂמְלוֹת־(ערב); מִלְגָּה, מְלָגוֹת, מִלְגוֹת־(קיום); גִּבְעָה, גְּבָעוֹת, גִּבְעוֹת־(חול).
  • רֵאָיוֹן – רֵאָיוֹנוֹת / רַאֲיוֹנוֹת המילה רֵאָיוֹן שייכת למשקל פִּעָלוֹן, כמו זִכָּרוֹן, שִׁגָּעוֹן, אלא שיש בה תשלום דגש: צירי במקום חיריק לפני האל"ף שאיננה מקבלת דגש. בריבוי של משקל פִּעָלוֹן אין דגש ויש שווא ולא קמץ: זִכְרוֹנוֹת, שִׁגְעוֹנוֹת. צורת הרבים של רֵאָיוֹן הייתה אמורה אפוא להיות *רִאְיוֹנוֹת, אך בגלל העיצור הגרוני אל"ף יש פתח במקום החיריק וחטף פתח במקום השווא.
  • דְּלַעַת – דְּלוּעִים / דִּלְעִיּוֹת הצורה דלועים מקורה בלשון חכמים. דומה לה צורת הרבים של שְׁעוּעִית – שְׁעוּעִים.
  • חוֹבֶרֶת – חוֹבְרוֹת / חוֹבָרוֹת חוֹבֶרֶת–חוֹבָרוֹת כמו כּוֹתֶרֶת–כּוֹתָרוֹת, חוֹתֶמֶת–חוֹתָמוֹת.
  • מַחְשֵׁב – מַחְשְׁבִים / מְחַשְּׁבִים מַחְשֵׁב–מַחְשְׁבִים כמו מַסְמֵר–מַסְמְרִים. לעומת זאת הצורה מְחַשְּׁבִים היא ריבוי של מְחַשֵׁב (צורת ההווה של הפועל חישב). השוו: מַסְמֵר–מַסְמְרִים, מַבְרֵג–מַבְרְגִים.
  • מִקְטֹרֶן – מִקְטָרְנִים / מִקְטוֹרָנִים הקמץ בטי"ת הוא קמץ קטן, כלומר תנועת o.
  • קֵיסָם – קִסְמִים / קֵיסָמִים מקור המילה קיסם בלשון חז"ל ויש לה כמה מסורות ניקוד והגייה. במונחי האקדמיה נקבעה הצורה התקנית קֵיסָם וברבים קֵיסָמִים.
חזרה לחידון [post_title] => חידון מה היחיד? מה הרבים? - פתרונות [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%97%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%97%d7%99%d7%93-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-06-02 11:49:40 [post_modified_gmt] => 2020-06-02 08:49:40 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=21597 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של קלפים מפיסת קלפים של מלכות והכיתוב: מְלָכוֹת או מַלְכּוֹת?

יַלְדָּה–יְלָדוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – על צורות הרבים של משקלי פַּעְלָה, פִּעְלָה

WP_Post Object
(
    [ID] => 13619
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2016-01-14 12:01:00
    [post_date_gmt] => 2016-01-14 10:01:00
    [post_content] => המילים יַלְדָּה ושִׂמְלָה הן שתיים משמות עצם רבים השקולים במשקלים־אחים: יַלְדָּה במשקל פַּעְלָה ושִׂמְלָה במשקל פִּעְלָה. מלבד ההבדל בתנועתם הראשונה – פתח וחיריק – זהים שני המשקלים האלה בכול וידועים בנטיית רבים קשה במקצת:

צורת הרבים של יַלְדָּה היא יְלָדוֹת ושל שִׂמְלָה – שְׂמָלוֹת, כלומר צורת הרבים של המשקלים פַּעְלָה, פִּעְלָה היא פְּעָלוֹת; כך כמעט ללא יוצאים מהכלל: על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת – נַעֲרָה–נְעָרוֹת, מַלְכָּה–מְלָכוֹת (ומכאן מְזוֹן מְלָכוֹת); על דרך שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – גִּבְעָה–גְּבָעוֹת, דִּמְעָה–דְּמָעוֹת, שִׂמְחָה–שְׂמָחוֹת ועוד ועוד.

קושי נוסף בנטיית הרבים של השמות האלה מתגלה בצורת הסמיכות ובצורות בעלות כינויי הקניין: תנועת הפתח או החיריק חוזרת לפ' השורש והשווא חוזר לע' השורש: יַלְדוֹת־(הקיבוץ), שִׂמְלוֹת־(נשף), דִּמְעוֹת־(תנין), מַלְכוֹתַי, שִׂמְלוֹתֶיהָ, דִּמְעוֹתָיו, ואולם אותיות בגדכפ"ת שלאחר השווא נותרות רפויות (כלומר בלי דגש קל), כגון מַלְכוֹת־(הארץ).

הנה אפוא נטייה מלאה של המילה מַלְכָּה ביחיד וברבים:
מַלְכָּה:
נסמך: מַלְכַּת־
כינויי היחיד: מַלְכָּתִי, מַלְכָּתְךָ, מַלְכָּתֵךְ, מַלְכָּתוֹ, מַלְכָּתָהּ
כינויי הרבים: מַלְכָּתֵנוּ, מַלְכַּתְכֶם, מַלְכַּתְכֶן, מַלְכָּתָם, מַלְכָּתָן
מְלָכוֹת
נסמך: מַלְכוֹת־
כינויי היחיד: מַלְכוֹתַי, מַלְכוֹתֶיךָ, מַלְכוֹתַיִךְ, מַלְכוֹתָיו, מַלְכוֹתֶיהָ
כינויי הרבים: מַלְכוֹתֵינוּ, מַלְכוֹתֵיכֶם, מַלְכוֹתֵיכֶן, מַלְכוֹתֵיהֶם, מַלְכוֹתֵיהֶן

על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת ושִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת נוטים כאמור שמות עצם רבים מאוד. כך למשל יש לומר גם כַּלְבָּה, כְּלָבוֹת, אבל כַּלְבוֹת רחוב בסמיכות; שִׁמְשָׁה, שְׁמָשוֹת, אבל שִׁמְשׁוֹת הרכב בסמיכות; דַּרְגָּה, דְּרָגוֹת, דַּרְגוֹת־(קצונה); וַעֲדָה, וְעָדוֹת, וַעֲדוֹת־(הכנסת); מִשְׁחָה, מְשָׁחוֹת, מִשְׁחוֹת־(שיניים); בִּקְתָּה, בְּקָתוֹת, בִּקְתוֹת נופש; קַסְדָּה–קְסָדוֹת, רִצְפָּה–רְצָפוֹת, נִקְרָה–נְקָרוֹת, מִלְגָּה–מְלָגוֹת וכן הלאה.

כאשר אות השורש הראשונה היא עיצור גרוני (אהח"ע) מחליף חטף־פתח את השווא הנע בצורת הרבים: עַלְמָה–עֲלָמוֹת, אַבְקָה–אֲבָקוֹת, אִמְרָה-אֲמָרוֹת. במקרים אלו שפ' השורש גרונית נמצא שמות ממשקל פִּעְלָה שבהם סגול במקום חיריק, כגון חֶבְרָה ועֶמְדָּה. גם במקרים אלו נטיית הרבים היא הנטייה המתוארת: חֶבְרָה חֲבָרוֹת חֶבְרוֹת־(ביטוח), עֶמְדָּה עֲמָדוֹת עֶמְדוֹת־(ירי). לעתים יש סגול גם בלי עיצור גרוני: נֶכְדָּה נְכָדוֹת נֶכְדוֹת־(האיש).

עִסְקָה – עֲסָקוֹת ועִסְקָאוֹת

לפי הכלל האמור, גם צורת הרבים של עִסְקָה יכולה להיות עֲסָקוֹת (אבל עִסְקוֹת־חבילה בסמיכות), אלא שבמקרה זה מזומנת לדוברי העברית אפשרות נוספת: המילה עִסְקָה לא הייתה במקורה מילה עברית: עִסְקָא היא המקבילה הארמית למילה העברית עֵסֶק, וכמו בעברית, המין הדקדוקי של המילה בארמית הוא זכר. הסיומת ־ָא איננה אלא תווית היידוע הארמית (כמו ה"א הידיעה בעברית). מילים ארמיות רבות דוגמת עסקא שאלה העברית החדשה מן הארמית, ובהן גם כורסא, פתקא ופִסקא. במעבר שלהן מן הארמית לעברית נשתנה המין הדקדוקי שלהן מזכר לנקבה משום שסיומת היידוע הארמית ־ָא נשמעת כסיומת הנקבה העברית ־ָה. כך למשל נגיד בעברית 'כורסה נוחה' (ולא 'כורסא נוח'), וגם נַטֶּה את המילה כורסה כשם עצם ממין נקבה: כורסתי כורסתך (ולא כורסי כורסך).  מאחר שכך, על המילים האלה להיכתב בה"א בסופן, כדרכן של מילים ממין נקבה. אך גם היום יש כותבים המנציחים את מוצאן הזר על ידי כתיבתן באל"ף (לדוגמה במילה דוגמא). זֵכר נוסף למוצאן הזר הוא צורת הרבים שלהן, שבה מורכבת סיומת הרבים העברית ־וֹת על המילה הארמית כולה (כולל תווית היידוע שלה). כך התקבלו צורות הרבים עסקאות, כורסאות, פתקאות, פסקאות, דוגמאות, והן דומות לצורות רבים עבריות בעלות אל"ף לא שורשית, דוגמת מקוואות (הרבים של מִקווה). צורות אלו כשרות לשימוש – לצד מקבילותיהן העבריות למהדרין עֲסָקוֹת, כורְסות, פְּתָקוֹת, פְּסָקוֹת או דוגְמות. יש גם מקרים שרק צורת הרבים באל"ף משמשת הלכה למעשה, כגון צורות הרבים של סַדְנָה, גִּרְסָה, טַבְלָה – סַדְנָאוֹת, גִּרְסָאוֹת, טַבְלָאוֹת. הערה: על מילים שהאות הראשונה שלהן איננה פ' השורש כללי הנטייה האמורים אינם חלים. לכן לדוגמה מִצְווֹת היא צורת הרבים של מִצְוָה (מן השורש צו"י, המ"ם איננה שורשית; בשונה מן מִשְׁחָה–מְשָׁחוֹת), תִּקְווֹת היא צורת הרבים של תִּקְוָה (מן השורש קו"י, התי"ו איננה שורשית), ותִּקְרוֹת היא צורת הרבים של תִּקְרָה (מן השורש קר"י).

הרחבה

קשר הדוק יש בין הנטייה המתוארת של השמות במשקל פַּעְלָה ופִעְלָה לנטיית השמות המלעליים המקבילים (ושמות סגוליים בכלל). השוו למשל:
מֶלֶךְ מַלְכִּי מְלָכִים מַלְכֵי־ מַלְכֵיהֶם
מַלְכָּה מַלְכָּתִי מְלָכוֹת מַלְכוֹת־ מַלְכוֹתֵיהֶם
סֵדֶר סִדְרִי סְדָרִים סִדְרֵי־ סִדְרֵיהֶם
סִדְרָה סִדְרָתִי סְדָרוֹת סִדְרוֹת־ סִדְרוֹתֵיהֶם
עֵרֶךְ עֶרְכִּי עֲרָכִים עֶרְכֵי־ עֶרְכֵיהֶם
עֶרְכָּה עֶרְכַּת עֲרָכוֹת עֶרְכוֹת־ עֶרְכוֹתֵיהֶם
הקשר הזה איננו מקרי. אנו רגילים בעברית שכדי ליצור צורת רבים אנו מוסיפים את סיומת הרבים (־ים או ־ות) לצורת היחיד: סוס–סוסים, אב–אבות. ואולם במשקלים המדוברים – פַּעְלָה, פִּעְלָה – וכן במשקלי השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, אֶרֶץ וסֵפֶר, סיומות אלו מורכבות על בסיס שונה: מֶלֶךְ אבל מְלָכ+ים,  מַלְכָּה אבל מְלָכ+ות. ההסבר המקובל הוא שבעבר הרחוק התבטא ההבדל בין צורות היחיד לרבים – לפחות בחלק מן השמות – בשינוי תנועות בלבד (השוו באנגלית foot ביחיד לעומת feet ברבים). דרך זו ליצירת ריבוי רווחת בערבית (למשל כַּלְבּ 'כלב' – כִּלַאבּ 'כלבים'; כִּתַאבּ 'ספר' – כֻּתֻבּ 'ספרים') וקרויה ריבוי שבור. לפי הסבר זה נוספה אפוא בשלב מאוחר יותר סיומת הרבים הרגילה (־ים, ־ות) לצורת הריבוי השבור (ולא לצורת היחיד) – כאשר צורות הריבוי השבור כבר לא נתפסו כמביעות ריבוי. מְלָכוֹת היא אפוא צורת הנקבה של מְלָכִים בדיוק כפי שמַלְכָּה היא צורת הנקבה של מֶלֶךְ, אלא שכדי להבין את הקשר בין מַלְכָּה למֶלֶךְ צריך לדעת עוד פרט היסטורי אחד: השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, מוצאם משמות בעלי הברה אחת: המילה מֶלֶךְ הייתה לפנים מַלְכּ, והמילה כֶּלֶב הייתה לפנים כַּלְבְּ (כמו בערבית). את צורת הנקבה יצרו על ידי תוספת צורן הנקבה לצורת היסוד הקדומה. כעת מובנת גם נטיית היחיד של השמות האלה ודומיהם: מַלְכִּי (=מַלְכּ + ־י), מַלְכְּךָ (=מַלְכּ + ךָ) וכן הלאה. [post_title] => יַלְדָּה–יְלָדוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – על צורות הרבים של משקלי פַּעְלָה, פִּעְלָה [post_excerpt] => במילים דוגמת יַלְדָּה ושִׂמְלָה צורות הרבים שונות בניקודן מצורות היחיד: יְלָדות, שְׂמָלות, וכך יש לומר גם מְלָכות, סְדָרות. כאן תוכלו ללמוד עוד על נטיית הרבים של מילים במשקלים פַּעְלָה ופִעְלָה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%99%d6%b7%d7%9c%d6%b0%d7%93%d6%bc%d6%b8%d7%94-%d7%99%d6%b0%d7%9c%d6%b8%d7%93%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%a9%d7%82%d6%b4%d7%9e%d6%b0%d7%9c%d6%b8%d7%94-%d7%a9%d7%82%d6%b0%d7%9e%d6%b8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-02-20 22:48:41 [post_modified_gmt] => 2021-02-20 20:48:41 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13619 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

במילים דוגמת יַלְדָּה ושִׂמְלָה צורות הרבים שונות בניקודן מצורות היחיד: יְלָדות, שְׂמָלות, וכך יש לומר גם מְלָכות, סְדָרות. כאן תוכלו ללמוד עוד על נטיית הרבים של מילים במשקלים פַּעְלָה ופִעְלָה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>