הדף בטעינה

על המילה בִּלְעֲדֵי

במילון

 (ללא ניקוד: בלעדי)
חלק דיברמילת יחס
נטייהבִּלְעָדָיו (לא: בלעדוֹ), בלעדֶיךָ, בלעדַייךְ

הגדרה

  • חוץ מ־
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

עניין של סגנון

מלבד וחוץ מן

WP_Post Object
(
    [ID] => 60597
    [post_author] => 42
    [post_date] => 2022-01-06 16:32:10
    [post_date_gmt] => 2022-01-06 14:32:10
    [post_content] => שני הביטויים 'מלבד' ו'חוץ מן' משמשים בימינו במקרים רבים באותה המשמעות, אך מלשון המקורות עולה תמונה מורכבת יותר, ובעקבותיה יש המבקשים להבחין ביניהם.

מלבד ולבד מ־

"ההנהלה הודיעה כי מלבד בשבתות ייפתח המוזאון בכל יום". רוב דוברי העברית מבינים מכאן שהמוזאון סגור בשבתות (מלבד בשבתות = חוץ מבשבתות). ואולם בעלי הרגישות הלשונית נותרים נבוכים – באוזניהם מצטלצלת המילה מִלְּבַד שבמקורות ובהם היא מציינת הוספה: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם" (בראשית כו, א). מה אפוא טיבה של מלבד זו – היא באה להוסיף או להוציא? הינה פירוט הדברים. כמו בדוגמה הקודמת, בתנ"ך מלבד באה רק בהקשר של הוספה:
  • אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב (דברים כח, סט)
  • וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת שְׁבָא אֶת כׇּל חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן לָהּ כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה (מלכים א י, יג)
לבד מ־ נחשבת ספרותית בלשון ימינו; ואף היא באה בתנ"ך בהקשר של הוספה:
  • וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף (שמות יב, לז)
  • כׇּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד (דברים ג, ה)
פעם אחת בלבד לבד מ־ מתועדת בהקשר של הוצאה מן הכלל, בספרות המקראית המאוחרת:
  • כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה (אסתר ד, יא)
מלבד ולבד מ־ אומנם אינן משמשות בלשון חז"ל, ואולם בספרות הרבנית של (סוף) ימי הביניים מוצאים אותן גם לציון הוצאה מן הכלל, למשל "ונהגו שלא לאומרו, מלבד שליח ציבור" (הגהות הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים תקסה) וכן לבד מ־: "ולא ישתה יין לבד משבתות וימים טובים" (ראשית חכמה, שער התשובה). בעברית החדשה מלבד רגיל בהקשר של הוצאה גם בלשונם של מלומדים. בן־יהודה כתב במילונו בערך 'מלבד': "כמו חוץ מן, להורות שהדבר המדובר עליו אח"כ לא נכלל בכלל הדבר שנאמר קודם"; וכן בערך 'חוץ': "חוץ מן דבר, מלבד הדבר ההוא, שהדבר ההוא אינו בכלל". ואולם ככל ששימושים אלה נעשו רווחים בעברית החדשה, כן רבו הקולות לשרשם, כדרך שהבחינה (כביכול) העברית הקלסית. לעומת המתנגדים טען איש הלשון יצחק אבינרי שגם ב"מקורות עתיקים" מוצאים מלבד בהוראת חוץ מ־,[1] וגם הפסוק ממגילת אסתר מוכיח זאת.[2]

חוץ מן

בתנ"ך חוץ מ־ בא פעם אחת בלבד: "כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי" (קהלת ב, כה).[3] מקובל לראות בצירוף הזה השפעה ארמית (על פי בר מ[ן]).[4] ואומנם הוא רגיל למדי בלשון המשנה בהקשר של הוצאה מן הכלל: "כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן הוא אומר 'בורא פרי העץ', חוץ מן היין" (ברכות ו, א), "כל השופרות כשרים חוץ משל פרה" (ראש השנה ג, ב). בספרות התלמודית והמדרשית, במיעוט המקרים, מוצאים חוץ מ־ גם בהקשר של הוספה: "הוסיף לו הכתוב שתי מצוות חוץ מן המצוה האמורה כאן בגופו" (מכילתא דר' ישמעאל פרשת בא ו); "שמונים ספסלים שלתלמידי חכמים היו שם חוץ מן העומדים מאחורי הגדר" (ירושלמי תענית ד, א; סז ע"ד); "אלף אלפים דינרי זהב חוץ משל חמיה" (בבלי כתובות סו ע"ב). נראה אפוא כי אין מקום לפסול את השימוש בחוץ מ־ לציון הוספה ובמלבד לציון היוצא מן הכלל, ולרוב גם אין בלבול של ממש בכוונה, שכן הדברים מתבהרים מהקשרם. עם זאת המבקשים להקפיד ולהבחין בין שני הביטויים ינקטו דווקא חוץ מ־ לציון היוצא מן הכלל, כרגיל בלשון חז"ל, ומלבד לציון הוספה, כרגיל בלשון המקרא.

למעט, פרט ל־, להוציא את

שלושת הביטויים האלו באים לציין הוצאה מן הכלל ורגילים בלשון ימינו: "למעט הרבע האחרון שיחקנו מצוין", "פרט להעתק אחד כל הספרים נמכרו", "להוציא את חדר המדרגות, הבית שופץ לשביעות רצוננו". מקורם של שלושת הביטויים בספרות התלמודית והמדרשית, והם מורים על הוצאה מן הכלל הנלמדת מלשון הכתוב.[5] נדגים באמצעות שני הפסוקים הראשונים בספר ויקרא: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'...". כך הם נדרשים במקורות שונים:
  • "אֵלָיו" – למעט את אהרן (ספרא א, א)
  • "מִכֶּם" ולא 'כולכם', פרט למומר (בבלי עירובין סט ע"א)
  • אמרת "מִכֶּם" ולא 'כולכם', להוציא את המומר (שם)[6]
איש הלשון אבא בנדויד, ששימש יועץ הלשון של רשות השידור, הנחה להימנע מן השימוש בצירופים אלו, שכן לדעתו מקומם בדרשות חז"ל בלבד ואין הם מורים על הוצאה מן הכלל רגילה.[7] --------------------------------------------------------------

[1] יש לציין שהדוגמאות שהוא מביא הן מחיבורים "מדרשיים" מימי הביניים.

[2] אבינרי הסביר שמלבד וחוץ מן הם ביטויים קרובים, ובמקורות מדובר בעניין של תפוצה ותו לא. הוא ציין שביטויים מקבילים מציינים בגרמנית הן את ההוצאה הן את ההכללה, ונוכל להוסיף שבתרגומים הארמיים במקום מלבד ולבד מן מוצאים בדרך כלל בר מ[ן] (=חוץ מ[ן]).

[3] דרך המלך לציון הוצאה מן הכלל בלשון המקרא היא במילה זוּלָתִי, ובהקשרים מסוימים גם המילים רַק ומִבַּלְעֲדֵי.

[4] אף המפרשים הבחינו בזרותו ללשון המקרא (רש"י: "'חוץ ממני' – מבלעדי"; אבן עזרא: "ואין כלשון הזה במקרא").

[5] הם באים בדרשות לאחר ציטוט של מילה או ביטוי מן המקרא, ומציינים כי דרך ההתבטאות שנקט המקרא באה ללמדנו כי הדבר אינו כולל מקרה מסוים, אדם מסוים וכדומה.

[6] בדומה לזה משמש במשנה גם יצא, רק בהקשר המדרשי: "תלמוד לומר 'בחלב אמו', יצא העוף שאין לו חלב אם" (חולין ח, ד), אך הוא נדיר בימינו.

[7] בדרשה הראשונה נראה כי אין ה"מיעוט" של אהרן מהמילה 'אליו' אומר כי המילה 'אליו' כוללת מלכתחילה כמה אישים; היא כוללת את משה בלבד (לפי זה למעט מתפקדת במובן "ולא").​

[post_title] => מלבד וחוץ מן [post_excerpt] => שני הביטויים 'מלבד' ו'חוץ מן' משמשים בימינו במקרים רבים באותה המשמעות, אך מלשון המקורות עולה תמונה מורכבת יותר, ובעקבותיה יש המבקשים להבחין ביניהם.​ [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%9c%d7%91%d7%93-%d7%95%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%9e%d7%9f [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-01-16 16:01:02 [post_modified_gmt] => 2022-01-16 14:01:02 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=60597 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

שני הביטויים 'מלבד' ו'חוץ מן' משמשים בימינו במקרים רבים באותה המשמעות, אך מלשון המקורות עולה תמונה מורכבת יותר, ובעקבותיה יש המבקשים להבחין ביניהם.​
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
ילדה חולמנית והכיתוב: מישהו(א) איפשהו(א) הבטיח לי מתישהו(א) משהו(א)...

מיהו או מי הוא? מהו או מה הוא?

WP_Post Object
(
    [ID] => 5071
    [post_author] => 12
    [post_date] => 2014-07-02 08:20:07
    [post_date_gmt] => 2014-07-02 05:20:07
    [post_content] => 

רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות (למשל כאשר התיבה 'מהם' יכולה להתפרש 'מֵהֶם'). בכתיבה בתיבה אחת משמיטים את האל"ף הסופית: מהו, מיהי וכיו"ב (כך גם 'משהו', 'מישהו', 'כלשהו').

בעברית לדורותיה צירופי מילים נכתבים בדרך כלל בתיבות נפרדות, לעיתים בתוספת מקף המסמן את הקרבה ביניהן: בית כנסת או בית־כנסת (ולא "ביתכנסת"); גן ילדים או גן־ילדים (ולא "'גנילדים" כבמקור הגרמני Kindergarten). עם זאת כבר במקרא ובספרות חז"ל יש רצפי מילים שחָברוּ לתיבה אחת. תופעה זו רגילה בשמות פרטיים (נְתַנְאֵל, אֲבִימֶלֶךְ ועוד ועוד), והיא מוכרת גם מכמה צירופים של מילים זעירות רווחות. הפיכתם של צירופים אלו למילה מורכבת אחת מעידה על שכיחותם ועל השחיקה שחלה ברכיביהם.

במקרא מצויות המילים המורכבות אֵיפֹה (אֵי פֹּה) ולְמַדַּי (לְ + מַה + דַּי), ובשינוי קל של הרכיבים גם בִּלְעֲדֵי (בַּל + עַד, עֲדֵי) לוּלֵא או לוּלֵי (לוּ לֹא) ומַדּוּעַ (כנראה 'מַה יָדוּעַ'). יש שהכתיב החבור הוא לפי מסורת הכתיב ולא הקרי, כגון מזה ("מַה זֶּה", שמות ד, ב; כנראה בהשפעת המילה מַטֶּה שבהמשך), מלכם ("מַה לָּכֶם", ישעיהו ג, טו), מנהסערה ("מִן הַסְּעָרָה", איוב לח, א); ויש שהכתיב בתיבה אחת מתועד רק בחלק ממהדורות התנ"ך, כגון בְּלִימָה לעומת בְּלִי־מָה (איוב כו, ז).

בספרות חז"ל נתרבו המילים המורכבות: אַגַּב (עַל > אַל + גַּב), אֲפִלּוּ (אַף אִלּוּ), בַּרְנָשׁ (בַּר נָשׁ = בן אנוש), כֵּיצַד (כְּאֵי צַד), לְפִיכָךְ, תְּרֵיסָר (תְּרֵי עֲשַׂר) ועוד. כן יש רצפים המזדמנים בתיבה אחת בחלק מנוסחי המשנה והתלמוד, כגון "משכתוב" לעומת "מה שכתוב".

הצירופים 'מה הוא' ו'מה היא' מתועדים במקרא רק בתיבות נפרדות, למשל: "כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא" (שמות טז, טו), "וָאֹמַר מַה הִיא" (זכריה ה, ו). לעומתם הצירוף 'מה הם' מתועד בכתיב חבור בנוסח הכתיב: "הֲרֹאֶה אַתָּה מהם (קרי: מָה הֵם) עֹשִׂים" (יחזקאל ח, ו). בספרות חז"ל הצירוף 'מה הוא' רווח בעיקר בכתיב מהו, אך גם הכתיב מה הוא שכיח למדי (יש כמובן חילופי גרסאות). לעומתו הצירופים 'מה היא', 'מה הם' ו'מה הן' כתובים כמעט תמיד בשתי תיבות – כנראה משום שהם משמשים פחות.

גם הצירופים 'זה הוא' ו'אי זה הוא' כתובים במקרא בתיבות נפרדות – למשל בדברי המלך אחשוורוש "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן" (אסתר ז, ה). לעומת זאת בספרות חז"ל רגילים גם הכתיבים החבורים זהו, איזהו (בנוסחי הדפוסים אחוז הכתיבים החבורים גבוה מזה שבכתבי היד, אך גם בכתבי היד כתיבים אלו שכיחים למדי). עוד רגיל בספרות חז"ל הכתיב החבור משהו – לצד הכתיב הפרוד מה שהוא. כתיבים חבורים אחרים השכיחים מאוד בימינו נוצרו מאוחר יותר – הכתיב כלשהו מצוי מעט בכתבי יד של התלמוד ומוכר מספרות ימי הביניים, והכתיבים מיהו ומישהו נוצרו כנראה בעת החדשה.

כאמור, בכתיבים החבורים מקובל להשמיט את האל"ף: מהו, מיהי, וכך גם מישהו, כלשהו וכיו"ב. נוהג הכתיבה הזה רווח כבר בכתבי היד של ספרות חז"ל ועוד יותר מכך בדפוסים, והוא מעיד על תפיסתם של צירופים אלו כמילים עצמאיות ועל איבוד הזיקה שלהם לרכיביהם. על השמטת האל"ף אין החלטה מפורשת של האקדמיה, ואולם כך נוהג הלכה למעשה במילוניה.

בצירופים ותיקים דוגמת אלו שעסקנו בהם עד כה אפשר אפוא לנקוט את שתי דרכי הכתיבה – בשתי תיבות או בתיבה אחת – ודאי כאשר אין חשש לאי־הבנה. לעומת זאת בצירופים חדשים יותר, כגון איזה שהוא, איך שהוא, מתי שהוא, נראה שמוטב לנקוט את הכתיבה בשתי תיבות ולחסוך התלבטויות הקשורות לכתיב (מתישהו / מתיישהו וכדומה).

לכתיב הפרוד של צירופים דוגמת איך שהוא, מתי שהוא יש יתרון גם מצד ההטעמה: ההגייה הרווחת של צירופים אלו היא בהטעמת התיבה הראשונה (איך־שהוא, מתי־שהוא); לפיכך כאשר כותבים אותם בתיבה אחת מתקבלת מילה שהטעמתה מלעיל דמלעיל (שתי הברות מן הסוף) הנחשבת לא תקנית בעברית. בעיה זו קיימת כבר במילים המורכבות הוותיקות כגון משהו, ומוטב שלא להוסיף עליהן.

[post_title] => מיהו או מי הוא? מהו או מה הוא? [post_excerpt] => רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%9e%d7%94%d7%95-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%95%d7%90 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-04-01 21:36:20 [post_modified_gmt] => 2020-04-01 18:36:20 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5071 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך בִּלְעֲדֵי ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>