הדף בטעינה

על המילה אַמָּה

במילון

 (ללא ניקוד: אמה)
מיןנקבה
שורשאמם (ההוראה מסופקת)
נטייהאַמּוֹת

הגדרה

  • חלק היד שבין המרפק לכף היד
  • מידת אורך קדומה (כחצי מטר)
  • שם האצבע האמצָעית של היד

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור של כף יד והכיתוב: עשר אצבעות לי יש

שמות האצבעות

WP_Post Object
(
    [ID] => 24711
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2017-10-18 10:10:01
    [post_date_gmt] => 2017-10-18 07:10:01
    [post_content] => ממתי נקראו האצבעות בשמות?

כבר בגן הילדים לומדים הילדים את שמותיהן של חמש האצבעות שביד, מהאגודל ועד הזרת. מי שיעיין במילונים יראה ששמות האצבעות מסומנים כמילים שנתחדשו בלשון חכמים, והן אפוא ותיקות למדי בלשוננו.

ברם, נראה שהדברים אינם כה פשוטים. בתנ"ך האצבע היחידה שזוכה לשם משלה היא הבוהן - האצבע הגדולה הן ביד הן ברגל.[1] [להרחבה]

יתר השמות המוכרים לנו – אגודל, אצבע, אמה, קמיצה וזרת – מקורם במימרה תלמודית הבאה כתשובה לשאלה מדוע נחלקה היד לחמש אצבעות. תשובת הגמרא היא: "כל חדא וחדא למילתיה עבידא [כל אחת ואחת לעניינה עשויה], דאמר מר: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גודל" (בבלי כתובות ה ע"ב).

ההבנה הפשוטה היא שהמימרה מפרטת את שמות האצבעות, אך נראה יותר שהכוונה היא להסביר שלכל אצבע יש שימוש הלכתי ייחודי – ולאו דווקא להכתיר כל אצבע ואצבע בשם משלה. נזכור שהתלמוד מוסר לנו מעין הקלטה של השיח שהתנהל בעל פה בבית המדרש, ונראה אפוא שהחכם שאמר את הדברים הראה כל אצבע ואצבע, ופירט למה היא נצרכת.

"זו זרת" – הזרת במקרא היא מידה קטנה, כמו שנאמר על החושן שנשא הכוהן הגדול על ליבו: "רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ" (שמות כח טז. יש ששיערו שמקור המילה זרת הוא בצורה 'זְעֶרֶת', היינו מידה זעירה). את המידה 'זרת' מודדים מקצה האגודל ועד קצה האצבע הקטנה כשהיד מתוחה ('שיבר' בלשון המדוברת כיום, על פי הערבית). כשהחכם אומר "זו זרת" כוונתו היא שהאצבע הקטנה נצרכת לשם מדידת הזרת.

"זו קמיצה" – אצבע זו (הסמוכה לזרת) נדרשת לפעולת הקמיצה של קורבן המנחה.[2]

"זו אמה" – האצבע האמצעית משמשת למדידת האמה, שכן המידה המקראית אמה אורכה הוא מן המרפק ועד האצבע הארוכה ביותר, הלוא היא האמצעית.

"זו אצבע" – באצבע זו הכוהן מקיים את הציווי להזות באצבעו, כפי שנאמר "וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ט, ט. כל הופעותיה של המילה 'אצבע' בתורה, חוץ מביטויים כמו "אצבע אלוהים", קשורות לעבודת הקודש של הכוהנים).

ה"גוּדָל" יוצא דופן, שכן זהו אכן השם המקובל בלשון חכמים לאצבע הגדולה, תחת השם בוהן במקרא, אך אף כאן באמירה "זה גודל" הכוונה היא שבאצבע זו יש לקיים את ההלכות האמורות באגודל.[3]
נעיר כי הצורה המוכרת כיום היא 'אגודל'. בצורה זו, המתועדת בלשון חכמים, נוספה אל"ף מקדימה למילה המקורית 'גודל'.

אפשר לראות שבמקומות אחרים בספרות חז"ל אף פעם אחת לא נקראת למשל האצבע הקטנה בשם זרת, אלא פשוט 'אצבע קטנה'. כך לדוגמה מובא בתלמוד: "בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה. אמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיָּגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה" (בבלי כתובות קד ע"א).[4]

אומנם בתקופות מאוחרות יותר החלו לקרוא לאצבעות בשמות הנזכרים במימרה שבתלמוד, וכך לימים יכול היה המשורר לוין קיפניס לכתוב על חמש האצבעות האוגדות יחד זר פרחים:

חָמֵשׁ בָּנוֹת יֵשׁ לִי כָּאן חָמֵשׁ בָּנוֹת יָצְאוּ לַגַּן פְּרָחִים יָפִים קָטְפוּ הֵן שָׁם.

אֲגוּדָל קוֹטֶפֶת אֶצְבַּע אוֹסֶפֶת אַמָּה מְסַדֶּרֶת קְמִיצָה קוֹשֶׁרֶת וְזֶרֶת, זֶרֶת, זֶרֶת, זֶרֶת – לְכֻלָּן עוֹזֶרֶת.

כתב יעקב עציון

_____________________________

[1] בערבית נקראת אצבע זו בשם קרוב: אִבְהַאם. ייתכן שאף האצבע הקטנה נזכרת בתנ"ך בשם קֹטֶן, כמשקל הבֹּהֶן, בדברי חבריו הצעירים של המלך רחבעם: "כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם – קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי" (מל"א יב, י). אך יש שפירשו שם שהכוונה לאיבר המין. ראוי לציין שבשופטים א, ו מתרגם יונתן את הלשון "בהונות ידיו ורגליו" במילים: "קרסוליו ידוהי ורגלוהי". המילה "קרסולין" באה גם בתרגום אונקלוס תחת "כרעים" (ויקרא יא, כא). לעומת זאת בפסוק הנזכר בספר שמות מתרגם אונקלוס את הבוהן במילה "אליון", וכן הוא בשאר הופעותיה של המילה בתורה.

[2] הקמיצה נעשתה בעזרת שלוש האצבעות המרכזיות, כמובא במסכת מנחות יא ע"א: "חופֶה שלש אצבעותיו על פס ידו, וקומץ", ונאמר עליה שהייתה אחת המלאכות הקשות שבמקדש.

[3]  רש"י מפרש שהכוונה היא לדינים הנזכרים בפרשת טהרת המצורע והקדשת הכוהנים, ובעלי התוספות חולקים וסוברים שהכוונה היא להלכה האמורה בדיני הקמיצה, ולפיה יש להחליק את הקומץ בעזרת האגודל.

[4] בדומה לזה לא מצאנו שימוש בשמות 'אמה' ו'קמיצה' לאצבעות, וכשחכמים מבקשים להתייחס אליהן הם משתמשים בדרכים אחרות. לדוגמה במסכת יומא מתוארת דרך לקביעת העובדים במקדש בפיס (הטלת גורל) – הממונה בוחר מספר כלשהו וכל המשתתפים שולפים אצבע או שתיים והכוהן שבו מסתיים המניין הוא העובד הראשון, ומוסיפה שם הברייתא "אין מוציאין לא שליש ולא גודל [=אגודל] מפני הרמאים" (כג ע"א) – 'שליש' הוא כנראה האצבע השלישית (ראו רש"י שם).

[post_title] => שמות האצבעות [post_excerpt] => בֹּהֶן או אֲגוּדָל, אֶצְבַּע, אַמָּה, קְמִיצָה וזֶרֶת - כולנו מכירים, עוד מילדות, את שמות האצבעות. אבל מניין הם הגיעו אלינו? ומה הקשר למידות בהלכה? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%a6%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-11-18 16:16:11 [post_modified_gmt] => 2021-11-18 14:16:11 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=24711 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בֹּהֶן או אֲגוּדָל, אֶצְבַּע, אַמָּה, קְמִיצָה וזֶרֶת - כולנו מכירים, עוד מילדות, את שמות האצבעות. אבל מניין הם הגיעו אלינו? ומה הקשר למידות בהלכה? המשך קריאה >>
איור של אדם קדמון במערה חורט איור של עין יד פה ואף על קיר המערה - הכיתוב: האיברים שלנו מדברים

מדברים בשפת הגוף

WP_Post Object
(
    [ID] => 995
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-02-06 10:06:00
    [post_date_gmt] => 2011-02-06 08:06:00
    [post_content] => איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', 'שן הסלע', 'שפת הנחל', 'לב הים' ו'לשון ים', ובספרות ימי הביניים 'רגלי ההר'. בעברית החדשה הצטרפו אליהם הצירופים 'גב ההר', 'פני השטח', 'פני הים' וגם 'אצבע הגליל' על פי צורת האזור במפה.

האיברים – ובעיקר הגפיים – שימשו בימי קדם כלי מדידה, ולכן כמה יחידות מידה קרויות על שמם. בתיאור קומתו הנישאה של גלית נֶאֱמר: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת" (כנראה כשלושה מטרים; שמואל א יז, ד). האמה, שהייתה יחידת האורך המרכזית בתנ"ך ובספרות חז"ל, אף הניבה כמה ביטויים ובהם 'ד' אמות' ו'אמת מידה'. ומלשונות אירופה קיבלנו בעת החדשה את הרֶגֶל לציון מידת גובה.

כמה משמות האותיות הם שמות של איברים, והם משקפים את צורתן של האותיות העתיקות שהיו ביסודן ציורים: מדברים בשפת הגוף - יד – יו"ד (יד), מדברים בשפת הגוף - כף – כ"ף, מדברים בשפת הגוף - עין – עי"ן, מדברים בשפת הגוף - ראש – רי"ש (ראש) ועוד.
היותם של איברי הגוף בתשתית לשוננו בא לידי ביטוי בנוכחותם הבולטת באחת מקבוצות המילים הבסיסיות ביותר בשפה – מילות היחס: ליד, על יד, על ידי; לרגל; לפי, על פי (מן פֶּה); לפני, מפני (מן פָּנִים); בעקבות, עקב; לגבי, על גבי (מן גַּב).
שמות האיברים הם גם מקור לשמות פריטי לבוש כגון מצחייה, כתפייה וצווארון, ולשמות אביזרים כגון עינית, פייה, פומית (מן פום = פֶּה בארמית) אזניות, ידית ורגלית.

נוסף על שימושים אלו באיברי הגוף, לשוננו גזרה וגוזרת מהם פעלים להבעת פעולות הקשורות בהם: מי שמַטֶּה אוזן – מַאֲזִין, כפי ששוררה דבורה: "שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים" (שופטים ה, ג), וכיום מַאֲזִינִים הם מי שמקשיבים לרדיו או לקונצרט. מְרַגֵּל הוא מי שהולך ממקום למקום ברגליו ואוסף מידע: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א). בלשון התנ"ך בָּרַךְ פירושו כרע על ברכיו, ועל עבד אברהם נאמר "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם" (בראשית כד, יא), כלומר הורידם על ברכיהם. יש הקושרים אף את הפועל בֵּרֵךְ לכריעת הברך. המשליך בידו אבן וכדומה – מְיַדֶּה. וספר משלי תרם לנו את הפועל הִלְשִׁין מן לָשׁוֹן: "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ" (ל, י).

בלשון חז"ל נוצר מן המילה עַיִן הפועל עִיֵּן לציון התבוננות מעמיקה. עוד נוצר בה הפועל הִצְבִּיעַ מן המילה אֶצְבַּע, ובימינו הורחב שימושו להצבעה בפתקים בקלפי, להצבעה אלקטרונית ועוד. פועל אחר הגזור מאיבר גוף הוא עָקַב – הלך בעקבות מישהו – מן עָקֵב (בתנ"ך עָקַב פירושו 'רימה'). האף והנחיריים תרמו לעברית את הפועל אָנַף (רָגַז) ואת הפועל נָחַר, והעברית החדשה העשירה את הרשימה בפועל הִכְרִיס – השמין, העלה כָּרֵס, ובצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו.

תוספת

יש הקושרים בין הפועל כָּרַע לאיבר כְּרָעַיִם. כרעיים במקרא הם רגליים של בעלי חיים, וכן החלק העליון של רגלי חרקים כעולה מן הפסוק שעניינו בשרץ העוף (=חרק מנתר) "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, כא). עוד יש הקושרים את הפועל קָרַס לאיבר קַרְסֹל. קַרְסֻלַּיִם נזכרים בשירת דוד: "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי" (שמואל ב כב, לז, ובשינוי קל תהלים יח, לז); הפועל קָרַס עצמו בא במקרא פעמיים בישעיהו מו לצד הפועל כָּרַע: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ... קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו" (פסוקים א–ב). הינה עוד כמה פעלים שנגזרו מאיברי הגוף:
  • הפועל הִצְדִּיעַ מן צֶדַע (הבאת היד אל הצדע – הרקה).
  • הפועל עָרַף מן עורף
  • הפועל הִכְתִּיף מן כָּתֵף (שם על הכתף)
  • הפועל גִּבָּה מן גַּב (בשאילה מאנגלית – גיבוי = backing)
  • הפועל לִבֵּב – מי שמושך את הלב.

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => מדברים בשפת הגוף [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%95%d7%a3 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-04-14 18:31:48 [post_modified_gmt] => 2019-04-14 15:31:48 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=995 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך אַמָּה 1 (זרוע, מידה) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
ערכים נוספים: , , ,
שכיחות 1=1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך אַמָּה 2 (האצבע, אבר הזכרות) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך אַמָּה 3 (תעלה) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך אַמָּה 4 (מזוזה) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.001%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך אַמָּה 6 ("אמת הרחיים") ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.001%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>