הדף בטעינה

על המילה אַיָּל

במילון

 (ללא ניקוד: אייל)
*תנו דעתכם להבדל בין איָיל ובין אַיִל
שורשאיל
נטייהאיילה וגם: איֶילת, איֶילת־; איילים, איילות, אַיְילי־ אַיְילות־

הגדרה

  • יונק ממעלי הגֵירה בעלי קרניים מסתעפות הנושרות ומתחדשות מדי שנה (Cervidae)

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור דלת כחולה בכניסה לדירה מספר 1 עם שלט ועליו "שמות ומשמעויות: אייל, איילת, איילה"

אֱייל ואַייל, איילה ואיילת

WP_Post Object
(
    [ID] => 25359
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2017-11-20 11:41:43
    [post_date_gmt] => 2017-11-20 09:41:43
    [post_content] => השמות הפרטיים אֱייל, אַייל, איילה ואיילת רווחים למדי בימינו.

אַיָּל

אַיָּל הוא בעל חיים יפה, בעל קרניים מסועפות. הוא נזכר במקרא בהקשרים שונים, למשל: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" (תהלים מב, ב). האיילים ובעיקר האיילות ידועים ברגליהם הקלות. הדבר עולה מן המקרא, וגם בשחרית לשבת אנו קוראים "אילו פינו מלא שירה כים [...] וידינו פרושׂות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך" וגו' (ברכת השיר; בבבלי תענית ו ע"ב נקשר חלק זה של הברכה בשמו של ר' יוחנן). שורש המילה – או"ל/אי"ל – עניינו כוח והובלה, ואליו קשורה גם המילה אַיִל (הכבש ההולך בראש ומוביל את העדר) ואולי אף המילה אֵל. בערבית אַוַּל הוא ראשון או ראשית, ומילה זו משמשת גם בארמית.

אַיָּלָה ואַיֶּלֶת

צורת הנקבה המתבקשת של אַיָּל היא אַיָּלָה, אלא שזאת מצויה בצורתה זו רק פעם אחת במקרא – בברכת יעקב לבנו נפתלי: "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר" (בראשית מט, כא). במקומות אחרים באה אַיֶּלֶת בנסמך ואף בנפרד: "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן" וגו' (משלי ה, יח–יט); "כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוֹב כִּי לֹא הָיָה דֶּשֶׁא" (ירמיהו יד, ה).[1] אם כן נראה שבעברית שתי צורות נקבה לבעל החיים אַיָּל – גם אַיָּלָה וגם אַיֶּלֶת – וצורת הנסמך היא בכל מקרה אַיֶּלֶת, בדומה ליַבָּשָׁה ויַבֶּשֶׁת, שַׁיָּרָה ושַׁיֶּרֶת. אך יש סבורים שהצורה היחידאית אַיָּלָה בברכת יעקב אינה לקוחה כלל מעולם החי אלא מעולם הצומח: תרגום השבעים, התרגום הקדום של המקרא ליוונית, מתרגם במילה στέλεχος, שפירושה גזע. ואומנם מן השורש או"ל ידועים לא רק בעלי חיים אלא גם צמחים, ובראשם אֵלָה ואֵלוֹן. ייתכן אפוא שהמתרגמים ליוונית קראו אֵ(י)לָה שְׁלֻחָה במקום אַיָּלָה שְׁלֻחָה, והבינו 'עץ מתפשט'. עוד נזכיר את הפסוק הפותח את מזמור כב בתהלים: "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד". הצירוף התמוה אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מובן בדרך כלל כקרני השמש הראשונות על פי המוסבר בתלמוד: "מה אילה זו קרניה מפצילות [כלומר מתפצלות] לכאן ולכאן, אף שחר מפציע לכאן ולכאן" (בבלי יומא כט ע"א).

אֱיָל

המילה אֱיָל (בלי ניקוד אף היא אייל) גזורה מאותו השורש אבל ככל הידוע אינה קשורה לעולם החי והצומח. היא מזדמנת פעם אחת בתהלים פח, ה: "נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר, הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל", ופעם נוספת בצורה אֱיָלוּת: "וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק, אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" (תהלים כב, כ). מן ההקשר עולה שאֱייל או אֱיילות הם 'כוח', וכך הבין גם המתרגם לארמית בתרגמו חֵילָא. אך יש המפרשים 'עזרה' – על פי המילים המקבילות בארמית־סורית אִיָלָא, אִיָלוּתָא ועל פי התרגום ליוונית. הן כוח הן עזרה יכולים בהֶקשרים האלה להתפרש כמכוונים לאלוהים, ומעניינת הזיקה בין "אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" לפסוקים אחרים בתהלים הפונים לעזרת אלוהים, דוגמת "אֱלֹהִים חוּשָׁה לִּי, עֶזְרִי וּמְפַלְטִי אַתָּה" וגו' (ע, ו), "ה' לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" (מ, יד; ע, ב). _____________________

[1]  בצירוף "אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה" איילת איננה צורת נסמך, אלא אם כן דומה הצירוף במבנהו לצירופים בשירה המקראית כגון "יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ" (שופטים ה, י).

[post_title] => אֱייל ואַייל, איילה ואיילת [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%90%d7%99%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%95%d7%90%d7%99%d7%99%d7%9c [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-08-02 15:55:50 [post_modified_gmt] => 2022-08-02 12:55:50 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=25359 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>

אריה, דבורה וצבי – שמות חיות לבני אדם

WP_Post Object
(
    [ID] => 66625
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2022-11-22 11:58:14
    [post_date_gmt] => 2022-11-22 09:58:14
    [post_content] => "התלמידים איילה, יעל ודוב מתבקשים להיכנס לכיתה! חמור, נחש ושפן, אתם רשאים לצאת להפסקה".

כל ששת השמות שנזכרו במשפט הם שמות פרטיים שניתנו לבני אדם בימי חיותהּ של העברית, ואולם רק שלושת הראשונים אינם צורמים את אוזנו של דובר העברית בן ימינו. מדוע?

טרם נשיב על השאלה – מעט רקע.

הענקת שמות פרטיים השאולים משמות בעלי חיים מוכרת בעברית למן תקופת המקרא. לאמיתו של דבר, לפי חוקרי מקרא, שמות בעלי חיים היא קבוצת השמות הפרטיים הגדולה ביותר שאינם שמות תאופוריים (שמות שיש בהם שם או כינוי לאלוהות).

יש מהם שניתנים לבני אדם כבר דורות רבים דוגמת דבורה (בראשית לה, ח ועוד) ויונה (מלכים ב יד, כה; יונה א, א ועוד), ויש מהם שחזרו וניעורו רק בימינו דוגמת יעל (שופטים ד, יז ועוד) ואולי גם אַיָּה (שמואל ב ג, ז), כשם העוף הדורס. מנגד, רבים אחרים כלל לא עולים על דעתם של הורים בני ימינו: נחש למשל הוא שמם של שלושה אישים בתנ"ך,[1] חולדה (מלכים ב כב, יד)[2] היא נביאה ידועה, וחמור (בראשית לג, יט ועוד) – שליט מקומי. ברשימה זו אפשר למצוא גם את תחש (בראשית כב, כד), דישון (בראשית לו, כא),[3] תולע (בראשית מו, יג ועוד), בֶּכֶר (בראשית מו, כא ועוד), ציפור (במדבר כב, ב ועוד), עורב (שופטים ז, כה), לַיִשׁ (שמואל א כה, מד ועוד) שפן (מלכים ב כב, ג), שועל (דברי הימים א ז, לו), פרעוש (עזרא ב, ג ועוד), חגב (עזרא ב, מו),[4] וגם השם נוּן (אביו של יהושע) המורה 'דג' בארמית.

יש שהשם המקראי בא בשינוי קל מן המוכר לנו, אולי כצורה משנית לשם בעל החיים הרגיל, דוגמת כָּלֵב (במדבר יג, ו ועוד), עֵפֶר (בראשית כה, ד), עַכְבּוֹר (בראשית לו, לח ועוד), צִבְיָא (דברי הימים א ח, ט);[5] או כצורה נטויה – אם בהוספת צורן הנקבה: צִפֹּרָה (שמות ב, כא ועוד), עֶגְלָה (שמואל ב ג, ה), צִבְיָה (מלכים ב יב, ב ועוד), יַעְלָה (עזרא ב, נו);[6] אם בהוספת צורן אחר: סוּסִי (במדבר יג, יא), גְּמַלִּי (שם יב), בִּכְרִי (שמואל ב כ, א ועוד)  עוֹפַי/עֵיפַי (ירמיהו ח, י), וגם השם חכינאי, העולה מלשון חכמים, מן 'חכינה' או 'עכנא', ἔχιδνα ביוונית, כלומר 'נחש'.[7] כאלה הם גם השמות אֵילוֹן מן אַיִל ('כבש'), עֶפְרוֹן (בראשית כג, ח) מן עֹפֶר, עֶגְלוֹן (שופטים ג, יב ועוד) מן עֵגֶל, צִבְעוֹן (בראשית לו, ב) מן צָבֹעַ, נַחְשׁוֹן (במדבר א, ז) מן נָחָשׁ, וגם עִירָם (בראשית לו, מג) מן עַיִר ו־פִּרְאָם (יהושע י, ג) מן פֶּרֶא ('חמור בר').[8]

יש מן השמות המקראיים שמקובלים עד ימינו, אך פסקו מלשמש שם בעל חיים, כגון שמות האימהות רבקה, לאה ורחל. רחל פירושה 'כבשה', נקבת האַיִל. היא משמשת מילה כללית בתנ"ך: "עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים" (בראשית לב, טו),[9] אך בימינו מוצאים אותה רק בספרות ובשירה. גיזרון השמות לאה ורבקה נחשב מסופק, אבל מקובל להסביר ששניהם מציינים 'פרה', 'עגלה' (בעניין זה ראו כאן). כך או כך, במקרא אין מוצאים אותם כשמות בעלי חיים.

אף את השמות חווה וימימה יש שימנו כאן. אומנם במקרא נדרש השם חווה בזיקה לשם העצם 'חיים': "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ), ואולם סברה רווחת בקרב החוקרים היא שמקור השם חַוָּה קשור במילה הארמית חִוְיָא (וכן حَيَّة, 'חַיַּה' בערבית) שפירושה 'נחש'. השם יְמִימָה (איוב מב, יד), מבנותיו של איוב, מפורש על פי הערבית כ'יונת בר'.

יש שמות בעלי חיים שאימצו יהודים באירופה במאות האחרונות, דוגמת זאב, דוב ואריה.[10] שמות אלו ניתנו לא פעם בסמיכות לשם הלועזי (בגרסת היידיש): "דב בער", "זאב וולף". בקבוצת השמות הכפולים אפשר למנות גם שמות שניתנו בהשראת שבטי ישראל ובעלי החיים שהוצמדו להם בברכת יעקב לבניו בפרק מט בבראשית: יהודה לייב (מיידיש 'אריה'), על פי "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה"; נפתלי הירש (מיידיש 'צבי'), על פי "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" וגם בנימין זאב על פי "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף". המעניין מכולם הוא השם יששכר דֹב – בפסוקי הברכה: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (שם יד), אלא שבניגוד למזרח הקדום, באירופה של ימי הביניים אין החמור מוערך כל כך, וכך אולי הוחלף החמור בחיה מוערכת אחרת.

בעיקרו של דבר מדובר בעניין תרבותי. בעלי חיים שנקשרים בתודעתנו לתכונות חיוביות (יופי, גבורה, אצילות, חריצות) יתאימו יותר בעינינו לשם פרטי, ואולם ייתכן שבתרבות אחרת או בתקופה אחרת אותם בעלי החיים יזוהו יותר עם תכונות שליליות, ודווקא בעלי חיים אחרים יזוהו עם תכונות חיוביות. וייתכן שאין זו הסיבה היחידה למתן שמות בעלי חיים. מחקר שהתחקה על השם המקראי עכבור גילה שהוא היה נפוץ בכל רחבי המזרח הקדום, וההשערה שניתנה לתופעה המשונה הזאת – מתן שם המַזיק ליילוד – היא שביקשו לשומרו ממַזיקים. אם ההשערה נכונה, היא עשויה להסביר גם את מתן השמות נחש, פרעוש וחגב.

בימינו נתרחבה קשת השמות: רובם מבוססים על שמות בעלי חיים שכבר שימשו לפני כן דוגמת כפיר, לביא, לביאה, ארי, אייל, איילה, איילת, עופר, עופרה, עופרי, צבייה, יונית, יונת ודובי. אבל יש בהם גם חידושים כגון השמות צופית, סנאית, זמיר, ראם ושחף.

--------------------------------------------------------------

[1] נוכרים וישראלים: מלך בני עמון (שמואל א יא, א ועוד), אביה של אביגיל אחות צרויה (שמואל ב יז, כה) ואביו של שׁוֹבִי מרבת בני עמון (שמואל ב יז, כז).

[2] אם כי זעיר פה זעיר שם הוא ניתן בראשית המאה הקודמת.

[3] וכן דִּישָׁן, באותו פסוק.

[4] וכן חגבא (נחמיה ז, מח) או חגבה (עזרא ב, מה).

[5] השם צבי נמצא באיגרות פפירוס מוודי מורבַּעַת שבמדבר יהודה. אולי זו הוראת שמו של טבי, עבדו הנודע של רבן גמליאל, על פי ניקוד השם בכתבי היד של המשנה (טְבִי או טְבֵי, ולא טָבִי כבדפוסים). בארמית טבי (או טביא) פירושו 'צבי'.

[6] וכן יַעְלָא (נחמיה ז, נח).

[7] בימינו נקראו בשמו מינים ארסיים של נחשים מדבריים. מכאן שאין קשר בין עכן במקורות חז"ל לעכן המקראי.

[8] אחדים מהם ניתנים להסבר גם על פי שורשם ולא בזיקה ישירה לשם בעל החיים.

[9] צורת היחיד בתנ"ך היא 'רחל': "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה" (ישעיהו נג, ז), ובלשון חכמים גם 'רחלה': "רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים" (תוספתא בכורות ב, ז).

[10] ואומנם בחלק מן המקומות הם היו מקובלים גם בין עמי אירופה (בגרסתם הלועזית).

[post_title] => אריה, דבורה וצבי – שמות חיות לבני אדם [post_excerpt] => שמות בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מרשימת השמות הפרטיים בעברית. בימי קדם התופעה הייתה רחבה במיוחד – התוכלו לנחש אילו שמות בעלי חיים העניקו הורים לילדיהם? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%93%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%95%d7%a6%d7%91%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-11-29 10:07:16 [post_modified_gmt] => 2022-11-29 08:07:16 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=66625 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

שמות בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מרשימת השמות הפרטיים בעברית. בימי קדם התופעה הייתה רחבה במיוחד – התוכלו לנחש אילו שמות בעלי חיים העניקו הורים לילדיהם?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של ילדים מתבוננים בעופר: שמות ומשמעויות - עופר ועופרי

עופר ועופרי

WP_Post Object
(
    [ID] => 58013
    [post_author] => 42
    [post_date] => 2021-12-13 15:14:41
    [post_date_gmt] => 2021-12-13 13:14:41
    [post_content] => עֹפֶר בתנ"ך הוא שם צאצא הצבי או האייל: "כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה" (ד, ה), "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" (ב, ט).[1]

המילה עֹפֶר נזכרת בתנ"ך רק במגילת שיר השירים, ואולם רוב החוקרים תמימי דעים כי השם הפרטי עֵפֶר (מבני מדיין למשל), שמופיע בבראשית ובדברי הימים, הוא צורת משנה של עֹפֶר. קריאת שם אדם בשם בעלי חיים היא תופעה מקראית מוכרת – עורב, זאב, ציפורה, חמור, נחש, דבורה, יעל, רחל, ליש ושועל הם כולם שמות של דמויות מקראיות.

צורת הנקבה של עֹפֶר היא עָפְרָה (בכתיב מלא עופרה). עֹפֶר, כמו כֹּתֶל ומֹתֶן, שקול במשקל פֹּעֶל ונטייתו בקמץ קטן: מָתְנִי, כָּתְלֵי־(הבית). עָפְרָה שקולה במשקל הנקבה פָּעְלָה (בקמץ קטן) המקביל למשקל פֹּעֶל דוגמת חֹזֶק–חָזְקָה ויֹשֶׁר–יָשְׁרָה. מכאן חודשה בימינו המילה כָּמְרָה – צורת נקבה של כֹּמֶר.

בתנ"ך נזכרים שני מקומות ששמם עָפְרָה: בדרום – בנחלת שבט בנימין (בהר אפרים),[2] ובצפון – בנחלת שבט מנשה. ייתכן שהשם קשור אל עופר (אולי מעין 'ארץ הצבאים'), כמו שמות מקומות אחרים שיש בהם שמות בעלי חיים דוגמת חֲצַר שׁוּעָל, אֶרֶץ שׁוּעָל, שַׁעַלְבִים (בדומה לת'עלב בערבית, 'שועל'), עֵין הַתַּנִּין (כנראה הכוונה ל־תַּנִּים) ועֵין גֶּדִי.[3] ואולם ייתכן שהוא קשור אל המילה עָפָר (ולפי זה אולי הוראתו 'מקום מאובק') או אל השורש ע'פ"ר הידוע מן הערבית ועניינו 'שמירה' (ולפי זה אולי הוראתו 'מקום שמור ומבוצר').[4]

למקומות ששמם עופרה מעמד מיוחד בדברי ימיהם של שמות מקומות בארץ ישראל. בדרך כלל נשמר השם העברי הקדום מתקופת המקרא או חז"ל בפיהם של דוברי הערבית בארץ (בשינויים קלים פחות או יותר), ואולם מקומות ששמם נגזר מן השורש עפ"ר הוחלפו לחלוטין – כולם במילה א־טַיְבּה (الطيبة), 'הטובה'. מה פשר העניין? חוקרים מסבירים כי הסיבה לכך נעוצה בהוראתן השלילית של מילים מן השורש עפ"ר בערבית, ובראשן המילה עִפְרִית (عِفْرِيت) שמובנה שֵׁד או רוח רעה. שמות אלה לא התקבלו על דעתם של התושבים דוברי הערבית (לא רק בארץ), ואלו הוחלפו בדרך כלל במילה החיובית טַיְבּה (שהיא ככל הנראה קיצור של טַיְבַּת אל־אִסְם, 'הטבת השם'). בימינו רבים מכירים את העיר הערבית הגדולה טייבה בשרון (ממזרח לכפר סבא), אולם חוץ ממנה יש בתחומי ארץ ישראל ובגבולותיה יותר מעשרה מקומות שונים בשם זה. לגבי חלקם מקובלת הסברה שאלו אותם מקומות שלְפנים נקראו עופרה (או מילה אחרת מן השורש עפ"ר), כגון הכפר הערבי־נוצרי טייבה שליד רמאללה (בסמוך לו  נמצא היישוב עופרה של ימינו) או הכפר טייבה ברמות יששכר (ממזרח לעפולה), שיש המזהים עם עופרה של נחלת מנשה, היא עׇפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי (שופטים ו, כד) עירו של גדעון.

כיום משמשים השמות הפרטיים עֹפֶר, עָפְרָה, ובשנים האחרונות נפוץ במיוחד השם עָפְרִי. עופרה בימינו הוא אומנם שם פרטי לבנות כמו שמתבקש מהוספת ה"א הנקבה, ואולם בתנ"ך סביר יותר שזהו שם שניתן לזכר: "וּמְעוֹנֹתַי הוֹלִיד אֶת עׇפְרָה" (דברי הימים א ד, יד). יש המסבירים זאת כצורת פנייה או חיבה של השם עֹפֶר.

שם המושב עֹפֶר בכרמל ניתן לו על שם הכפר הערבי הסמוך עין ע'זאל (عين غزال), 'עין האייל'. ממערב להם נמצא המושב עין איילה שנקרא כך על פי אותו היגיון.

_________________________

[1] חובבי בעלי החיים מכנים בשם 'עופר' וברבים 'עופרים' את צאצאיהם של כל בני משפחת האיילִיים: גם אייל הכרמל ויחמור פרסי שחיים (או חיו) בארץ וגם אחרים דוגמת אייל הצפון ואייל נקוד. צאצאי בעלי חיים ממשפחת הפריים, כגון ראם ודישון, מכונים בפיהם 'עגלים' (על אף הדמיון החיצוני לאיילים), למעט צאצאי הצבאים שכאמור נקראים עופרים וצאצאי היעלים שנקראים גדיים.

[2] בתנ"ך גם בכתיב עפרון (במסורת הקרי: עֶפְרַיִן). ואולי אף השם הפרטי עפרון, מוכֵר מערת המכפלה לאברהם, נגזר מן עֹפֶר. אך קשה לדעת בבירור.

[3] מתקופות מאוחרות יותר אנו מכירים את גמלא וסוסיא.

[4] עַ'פִיר בערבית (غَفِير) הוא 'שומר', 'נוטר'. שם זה התגלגל לעברית בימי המנדט בארץ ישראל בצורה גָּפִיר ככינוי לשוטר ביחידת שוטרים יהודית במשטרה הבריטית. על התגלגלות העיצור غ בעברית עיינו כאן.

[post_title] => עופר ועופרי [post_excerpt] => עֹפֶר בתנ"ך הוא שם צאצא הצבי או האייל: "כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה" (ד, ה), "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" (ב, ט). צורת הנקבה עָפְרָה מוכרת אף היא מן המקרא, בעיקר כשם מקום. השם עָפְרִי הנגזר מן עֹפֶר ניתן בימינו לבנים ולבנות כאחד. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%95%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-10-01 09:36:18 [post_modified_gmt] => 2022-10-01 06:36:18 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=58013 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

עֹפֶר בתנ"ך הוא שם צאצא הצבי או האייל: "כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה" (ד, ה), "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" (ב, ט). צורת הנקבה עָפְרָה מוכרת אף היא מן המקרא, בעיקר כשם מקום. השם עָפְרִי הנגזר מן עֹפֶר ניתן בימינו לבנים ולבנות כאחד.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במינוח המקצועי


אַיָּל (שם יונק)
לרשימה המלאה

במבט היסטורי

שכיחות הערך אַיָּל 1 (בעל חיים) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
ערכים נוספים:
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך אַיָּל 2 (מקונן) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.001%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>