הדף בטעינה

על המילה אִשָּׁה

במילון

 (ללא ניקוד: אישה)
מיןנקבה
שורשאנשׁ (ההוראה מסופקת)
נטייהאֵשֶׁת־, נָשִׁים, נְשֵׁי־ וגם נְשׁוֹת־

הגדרה

  • הנקֵבה שבבני אדם
  • (בזיקה לאיש) בת הזוג בנישואים

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

זכר ונקבה

איש ואישה

WP_Post Object
(
    [ID] => 51026
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2021-05-06 14:59:00
    [post_date_gmt] => 2021-05-06 11:59:00
    [post_content] => ממבט ראשון נראות המילים איש ואישה צמד זכר ונקבה עברי קלסי – כמו מקצת שמות העצם (פַּר–פָּרָה, כֶּבֶשׂ–כִּבְשָׂה) וכרגיל בפעלים (צָדַק–צָדְקָה, בִּקֵּשׁ–בִּקְּשָׁה) – צורת הזכר היא צורת היסוד ובצורת הנקבה נוספת סיומת הנקבה ־ָה.

תפיסה זו מובעת כבר בפסוקי התורה הראשונים: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת" (בראשית ב, כג). אף המדרש מזהה כאן את ייחודה של העברית בגזירת מילים (וגם מבקש ללמוד מכאן שהתורה ניתנה בלשון הקודש):

שמעת מימיך אומרים "גוני" גוניה ['אישה' ביוונית], אנתרופי ['אדם' ביוונית] "אנתרופיאה", גברה [היינו 'גברא', 'איש' בארמית] "גברתה"? אלא 'איש' ו'אשה' למה? שהלשון הזה נופל על הלשון הזה. (בראשית רבה יח, ד)

על פי רוב מקובל כי אין הפסוק יוצא מגדר "אטימולוגיה עממית" (היינו נובע מקשר צלילי), ואומנם כך דרכו של המקרא במדרשי שְמות אנשים ושמות מקומות. חדי העין יבחינו כי צורת היסוד איננה זהה בשתי המילים: במילה אִשָּׁה בא דגש חזק בשי"ן והוא מעיד על מכפָּל, ואילו במילה אִישׁ (ונטיותיה דוגמת אִישִׁי, אִישֵׁךְ או אִישִׁים) מוצאים תנועה גדולה – חיריק מלא – ואין שום זֵכר למכפל. פרשן המקרא ר' אברהם אבן עזרא חש בַּקושי ותירץ "וּדגשות שי״ן אשה תמורת היו״ד הנח הנעלם [אות השורש הנחה] שהוא באיש"; לדבריו אדרבה – הדגש במילה אִשָּׁה בא לציון את אות השורש יו"ד הנעדרת. בדרך זו הלכו גם מדקדקים אחרים בימי הביניים כר' יהודה אבן ג'נאח וכר' דוד קמחי. תופעה דומה מוכרת במילים שאות השורש הראשונה שלהם היא יו"ד: המילה מַסָּד למשל גזורה מן השורש יס"ד, ובמקום היו"ד השורשית בא דגש חזק. ברם, השוואה ללשונות שמיות אחרות מצביעה על שורשים שונים: במילה אִישׁ השי"ן מייצגת את העיצור השמי הקדום שׁ (š), ואילו במילה אִשָּׁה השי"ן התגלגלה מן העיצור השמי הקדום ת' (ṯ). עיצור זה שרד במילים המקבילות באוגריתית (את'ת) ובערבית (أُنْثَى, אַנְתַ'), ונעתק ל־ת במילים המקבילות בלהגי הארמית (אתה/אתת/איתתא/אנתתא). בבלשנות העברית נוהגים לכנות עיצור זה ש2. הדגש בשי"ן מעיד על הידמות של נו"ן שורשית. מקצת החוקרים סברו כי המילה אִישׁ קשורה אל המילה אֱנוֹשׁ (המוכרת מן השירה המקראית). למילה זו מקבילות בכמה מן הלשונות השמיות, למשל אֱנָשׁ בארמית או إِنْسَان (אִנְסַאן) בערבית.[1] לפי הצעת גיזרון זו, צורת הרבים אֲנָשִׁים וצורת הרבות נָשִׁים, נגזרות ישירות מצורת היחיד אנש/אנוש.[2] אחרים מתקשים לקבל את הקשר בין המילה איש לשורש אנ"ש. לשיטתם המילה איש גזורה מן השורש או"ש (או אש"ש) שעניינו חוזק. כך בפועל הִתְאוֹשֵׁשׁ במובן 'התחזק': "זִכְרוּ זֹאת וְהִתְאֹשָׁשׁוּ" (ישעיהו מו, ח) וכך בשם העצם אָשְׁיָה במובן 'יסוד': "נָפְלוּ אׇשְׁיוֹתֶיהָ, נֶהֶרְסוּ חוֹמוֹתֶיהָ" (ירמיהו נ, טו); ובארמית המקראית "וְשׁוּרַיָּא שַׁכְלִילוּ וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ" [=ואת החומות השלימו ואת היסודות יחזקו] (עזרא ד, יב). ואומנם לא פעם 'התחזקות' במקרא היא תכונתו של ה'איש': דוד המלך מצווה את שלמה בנו לפני מותו "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ" (מלכים א ב, ב). הפרדת הצורה איש מן אנושאנשים מבהירה גם את קיומה של צורת הרבים הנדירה אִישִׁים, כגון "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא, וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" (משלי ח, ד). חוקר לשון המקרא שמחה קוגוט ביקש להראות כי כשם שאין הכרח שהמילה אִישׁ גזורה מן אנ"ש, כך אין הכרח שהמילה אִשָּׁה גזורה מן אנ"ש2. המכפל באות שי"ן במילה אִשָּׁה אומנם עשוי להעיד על הידמות נו"ן, כדעת רוב החוקרים ולאור ההשוואה ללשונות השמיות, אולם אפשר לבארו על סמך צורות דומות מן הכפולים: כמו גִּנָּה מן גנ"ן ו־בִּזָּה מן בז"ז, כך אִשָּׁה מן אש"ש.[3] לדבריו אף צורת הרבים מזדמנת במקרא: "אִשֹּׁת הַזִּמָּה" (יחזקאל כג, מד). לדעת רוב החוקרים אין הצורות הנדירות 'אִישִׁים' ו'אִשֹּׁת' במקרא אלא צורות מלאכותיות שנוצרו מן 'איש' ו'אשּה'. נוכל לסכם: המילים אִישׁאִשָּׁהאֲנָשִׁיםנָשִׁים נתפסות כשייכות למערכת אחת. ואולם עיון במקורותיהן מלמד על יחסים מורכבים שאולי משקפים מוצא או בסיס שונה לכל אחת מהן. תופעה זו, היינו מערכת המושלמת באמצעות פריטים ממערכת אחרת, למשל 'חמור' ו'אתון' (ולא "חמורה") – מכונה בפי הבלשנים תַּשְׁלִים (בלועזית: סוּפְּלֶצְיָה), ונראה שבמשפחת מילים זו היא מופלגת במיוחד. _____________________________________________

[1] ואולם אילו נתהוותה המילה אִישׁ מצורה קדומה מעין "אִנְשׁ" (והנו"ן הידמתה לשי"ן), היה עלינו לצפות לצורת היחיד "אש" ולדגש חזק בנטייה ("אִשִּׁי", "אִשֵּׁךְ"). מי שמצדד בגיזרון זה מראה כי לא פעם מוצאים במקרא חילופים בין תנועה ארוכה לתנועה קצרה ודגש חזק, למשל צִיץ (במובן 'פרח') ביחיד וצִצִּים ברבים, ואולם הסבר זה לא חף מקושי שכן דוגמה זו מייצגת תופעה הפוכה – דגש חזק תמורת תנועה גדולה, ואילו במילה אִישׁ התנועה הגדולה באה במקום דגש.

[2] ייתכן כי הקמץ במילה אֲנָשִׁים ציין ביסודו תנועה ארוכה (על פי צורת היחיד אנוש בחולם מלא) והוקש לשמות עצם שביסודם תנועה קצרה, שכן בנסמך למשל הוא מתקצר: אַנְשֵׁי־. ואולם ייתכן כי צורת היחיד וצורת הרבים, הגם שנגזרו מאותו השורש, שקולות במשקלים שונים.

[3] בצורת הנסמך אֵשֶׁת־ (ובנטייה אִשְׁתִּי, אִשְׁתְּךָ וכו') אין דגש בשי"ן, ואפשר לשער שצורות אלו נוצרו בהיקש לצורת הזכר (גם לפי מי שסובר של'איש' ול'אישה' גיזרונות שונים).

[post_title] => איש ואישה [post_excerpt] => המילים אִישׁ, אִשָּׁה, אֲנָשִׁים ונָשִׁים נתפסות כשייכות למערכת אחת. עיון במקורותיהן מלמד על יחסים מורכבים שאולי משקפים מוצא או בסיס שונה לכל אחת מהן. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%a9-%d7%95%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-08-02 11:44:07 [post_modified_gmt] => 2021-08-02 08:44:07 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=51026 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

המילים אִישׁ, אִשָּׁה, אֲנָשִׁים ונָשִׁים נתפסות כשייכות למערכת אחת. עיון במקורותיהן מלמד על יחסים מורכבים שאולי משקפים מוצא או בסיס שונה לכל אחת מהן. המשך קריאה >>

סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת

WP_Post Object
(
    [ID] => 878
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-25 13:06:20
    [post_date_gmt] => 2010-03-25 11:06:20
    [post_content] => 

במערכת השם העברית רוב צורות הרבים הן בעלות אחד משני צורני הריבוי – סיומת ־ִים וסיומת ־וֹת. הבחירה בין שתי הסיומות קשורה בתודעתנו בראש ובראשונה למין הדקדוקי של השם: סיומת ־ִים לשמות ממין זכר וסיומת ־וֹת לשמות ממין נקבה. ואכן, בשמות התואר אנו מוצאים היערכות סדירה וקבועה: זכר רבים – טובים, קשים, ירוקים; נקבה רבות – טובות, קשות, ירוקות. היערכות זו קיימת גם בצורות הבינוני: שומרים, נכנסים, מתעמלים לעומת שומרות, נכנסות, מתעמלות. כך גם במקצת השמות המציינים בעלי מין ביולוגי: ילדים / ילדות, בנים / בנות. אך בכלל שמות העצם לא תמיד הדבר כך: יש ששמות ממין זכר מרובים בסיומת ־וֹת – כגון אָבוֹת, אֲרָיוֹת, מְקוֹמוֹת, ויש ששמות ממין נקבה מרובים בסיומת ־ִים – כגון נָשִׁים, בֵּיצִים, אֲבָנִים, גֶּחָלִים (רבים של גַּחֶלֶת).

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. בשמות רבים יש אפוא אי־התאמה בין המין הדקדוקי של השם לצורן הרבים המצופה (־ִים לזכר ו־וֹת לנקבה). ואולם בשמות רבים אחרים, בייחוד אלה שנוצרו בעברית החדשה, סיומת הרבים המתווספת לשם נקבעת בפשטות על פי המין הדקדוקי.

סיומת ־וֹת בשמות ממין זכר

לְשמות רבים ממין זכר שתנועתם האחרונה o מצטרפת הסיומת ־וֹת שגם היא בעלת אותה התנועה. כך בשמות רבים מקבוצות המילים האלה:

  • שמות על משקל אוֹר – אוֹרוֹת, בּוֹרוֹת, חוֹלוֹת, סוֹדוֹת, קוֹלוֹת ועוד (אבל חוֹפִים, נוֹפִים, קוֹצִים ועוד).
  • שמות על משקל מָקוֹם – מְקוֹמוֹת, מְזוֹנוֹת, מְחוֹזוֹת, מְלוֹנוֹת ועוד (אבל מְרוֹמִים, מְטוֹסִים ועוד).
  • שמות בסיומת ־וֹן, בייחוד במשקלים פִּעָלוֹן, פִּעְלוֹן – למשל: זִכְרוֹנוֹת, עֶפְרוֹנוֹת, יִתְרוֹנוֹת, רְצוֹנוֹת, אֲרוֹנוֹת (אבל בִּטְאוֹנִים, בִּרְיוֹנִים, עֶגְלוֹנִים ועוד). מילים זרות בעלות תבנית דומה שחדרו ללשוננו בתקופת חז"ל נוטות אף הן לסיומת ־וֹת, למשל לִגְיוֹנוֹת (לצד לגיונים או לגיונין), קִיטוֹנוֹת.
  • שמות במשקל פָּעוֹל (בקמץ מתקיים) – למשל: לָקוֹחוֹת, פָּעוֹטוֹת, (דיני) מָמוֹנוֹת (אך בכמה שמות נוהגת הסיומת ־ִִִים וראו להלן בסעיף "הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים").
סיומת ־וֹת שכיחה למדי גם בקבוצות האלה:
  • שמות בני הברה אחת – למשל: נֵרוֹת, שֵׁמוֹת, גַּגּוֹת, קִירוֹת, זוּגוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון עֵצִים, שִׁירִים, טוּרִים).
  • שמות בתחילית מ' – למשל: מוֹסָדוֹת, מִזְבְּחוֹת, מַזְלְגוֹת (במקרא מִזְלָגוֹת), מַטְבְּעוֹת, מַפְתְּחוֹת, מִקְצוֹעוֹת, מַשָּׂאוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון מִגְרָשִׁים, מִשְׁטָחִים, מַרְתְּפִים, מַלְבְּנִים).
  • שמות במשקל פְּעָל – למשל: נְיָרוֹת, קְנָסוֹת, קְרָבוֹת, חֲשָׁדוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון פְּגָמִים, שְׁבָבִים).
  • שמות במשקל פּוֹעָל – למשל: אוֹצָרוֹת, גּוֹרָלוֹת, שׁוֹפָרוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון כּוֹכָבִים, תּוֹתָחִים).

סיומת ־ִים בשמות ממין נקבה

בשמות שמינם הדקדוקי נקבה באה סיומת הרבים ־ִים בעיקר בשמות של צמחים ובעלי חיים. למשל: חִטִּים, שִׁבּוֹלִים, שְׁעוּעִים (רבים של שְׁעוּעִית), שִׁקְמִים, תְּאֵנִים; דְּבוֹרִים, יוֹנִים, כִּנִּים, נְמָלִים, תּוֹלָעִים.

הערה: איש הלשון אהרן בן־אור כתב: "על סמך חיטים, שעורים, פשתים וכו' ביקשו להקפיד (בספרות החקלאית) על בננים במקום בננות, אך נסיון זה נכשל, ובדין, כי אין הכלל שלעיל בגדר חוק ולא יעבור, ביחוד – לא לגבי שמות זרים" (לשון וסגנון, עמ' 72). ואומנם בשנת תר"ץ (1930) יצא לאור בהוצאת 'השדה' ספר בשם "גדול הבננים בארץ־ישראל".

שמות הנוטים בשתי הסיומות

אף שלרוב השמות יש צורת רבים מקובלת אחת, קבוצת שמות לא מבוטלת נוטה בשתי הסיומות. חלק מן הריבויים הכפולים האלה קשור להבדל שבין לשון המקרא ללשון חז"ל: שכיחותה של סיומת הרבים ־וֹת גבוהה למדי בלשון חז"ל, ושמות שבמקרא מתועדים בסיומת ־ִים מופיעים לעיתים בספרות חז"ל בסיומת ־וֹת. כך למשל נמצא במקרא פַּרְדֵּסִים ומְשָׁלִים ובספרות חז"ל גם פַּרְדֵּסוֹת ומְשָׁלוֹת.

הערה: להבדל זה שבין רובדי הלשון היו מודעים חכמי התלמוד. במשנה נאמר "חמש רחלות גוזזות" (חולין יא, ב). רבי יוחנן שמע את רב אסי שונה לבנו "חמש רחלים גוזזות" והעיר לו שיש לִשנות רחלות. רב אסי הסביר ששנה על פי צורת הרבים במקרא, ועל כך השיב רבי יוחנן: "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן" (בבלי חולין קלז ע"ב; על היחס בין רחלים לרחלות בספרות חז"ל ראו ברשימת המקורות: אפשטיין; שרביט, עמ' 365–367).

בפיוט ובשירת ימי הביניים ננקטו לעיתים צורות רבים חריגות לצורך החרוז. למשל: תְּהוֹמִים (במקום תְּהוֹמוֹת) בחריזה לעֲצוּמִים; מִבְצָרוֹת (במקום מִבְצָרִים) בחריזה לצָרוֹת ועֲצָרוֹת; מְרוֹמוֹת (במקום מְרוֹמִים) בחריזה לנְשָׁמוֹת, נְעִימוֹת.

גם בלשון ימינו יש שמות הנוטים בשתי הסיומות: אַגָּנִים/אַגָּנוֹת; בְּכוֹרִים/בְּכוֹרוֹת; גַּבִּים/ גַּבּוֹת; דְּבֵלִים/דְּבֵלוֹת; הֵיכָלִים/הֵיכָלוֹת; חֻרְבָּנִים/חֻרְבָּנוֹת; חֲרָמִים/חֲרָמוֹת; יוֹבְלִים/יוֹבְלוֹת; מוֹעֲדִים/מוֹעֲדוֹת; מַחֲסִים/מַחֲסוֹת; מַעֲקִים/מַעֲקוֹת; מִדְרוֹנִים/מִדְרוֹנוֹת; מִשְׁקָלִים/מִשְׁקָלוֹת; נִימִים/נִימוֹת (רבים של נִימָה); פְּלָאִים/פְּלָאוֹת; שְׁלוֹמִים/שְׁלוֹמוֹת; שִׁרְיוֹנִים/שִׁרְיוֹנוֹת; תַּעֲנוּגִים/תַּעֲנוּגוֹת. 

צורות רבים שנעלמו מלשוננו

שמות שונים המתועדים בספרות העברית לדורותיה בשתי סיומות הרבים נוהגים בלשון ימינו בדרך ריבוי אחת בלבד. למשל: בִּנְיָנִים ולא בִּנְיָנוֹת, גּוֹזָלִים ולא גּוֹזָלוֹת, פִּזְמוֹנִים ולא פִּזְמוֹנוֹת, מְשׁוֹטִים ולא מְשׁוֹטוֹת; כִּנּוֹרוֹת ולא כִּנּוֹרִים, נְהָרוֹת ולא נְהָרִים, מַחֲנוֹת ולא מַחֲנִים, מְעוֹנוֹת ולא מְעוֹנִים.

ויש שמות שנתחדשה בהם צורת רבים שלא כבמקורות: בימינו נוהגות צורות הרבים גְּבִינוֹת ורְפָתוֹת, ואילו במקורות מתועדות הצורות גְּבִינִים ורְפָתִים. בימינו צורת הרבים של סִיר היא סִירִים, ואילו במקורות – סִירוֹת (להרחבה).

לעיתים הסיומת שנדחקה משתמרת בניבים ובצירופי לשון שירשנו מן המקורות. למשל: לאלוהים פִּתְרוֹנִים; בית קְבָרוֹת (להרחבה); טִפִּין־טִפִּין, מהלך בין הטִפִּין (לצד 'מהלך בין הטיפות') לקבוע מַסְמְרוֹת (להרחבה); מַאֲכָלוֹת אסורים; בתי מִקְדָשׁוֹת; דברי רִיבוֹת (ולא ריבים); כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת (לצד 'כללים ופרטים'); בעשרה מַאֲמָרוֹת נברא העולם (ולא מאמרים).

בצירופים 'שיתוק מוחין', 'פְּגוּעַ מוחין' שנוצרו בעברית החדשה ננקטה צורת הרבים המיוחדת על פי 'קטנות מוֹחִין' מתורת הקבלה של ימי הביניים. מכאן גם 'סיעור מוחין' המשמש לעיתים במקום 'סיעור מוחות'.

בכמה מקרים נדחקה צורת הרבים שבסיומת ־וֹת בגלל זהותה לצורת רבים של מילה אחרת בעלת סיומת נקבה. למשל:

  • מִדְרָשׁוֹת – כיום רבים של מִדְרָשָׁה; במקורות רבים של מִדְרָשׁ, כגון 'בתי מדרשות'.
  • מוֹשָׁבוֹת – כיום רבים של מוֹשָׁבָה; במקורות רבים של מוֹשָׁב בעיקר בנטייה, כגון "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, כ).
  • מַסְרְקוֹת – כיום בעיקר רבים של מַסְרֵקָה (אביזר לקישוט השיער); במקורות רבים של מַסְרֵק, כגון 'מסרקות ברזל'.

בידולי משמעות

בכמה שמות נוצר בידול משמעות בין שתי צורות הרבים. למשל:

  • גְּבוּל: צורת הרבים הרגילה היא גבולות, ואילו הצורה גְּבוּלִים משמשת רק בהקשר ההלכתי לציון  שטחי ארץ ישראל שמחוץ לירושלים.
  • גָּלִיל: במשמעות צורה הנדסית – גְּלִילִים, במשמעות חבל ארץ בעיקר גְּלִילוֹת.
  • חָצֵר: צורת הרבים הרגילה היא חֲצֵרוֹת, ואילו הצורה חֲצֵרִים היא מונח משפטי לציון שטח אדמה עם כל מה שעליו.
  • מַסָּע: צורת הרבים הרגילה – מַסָּעוֹת, ואילו הצורה מַסָּעִים התייחדה לתחום השחמט (להרחבה).
  • מַעֲמָד: במשמעות בסיס – מַעֲמָדִים, במשמעות המושאלת של דרגה ושכבה חברתית בעיקר מַעֲמָדוֹת.
  • מִפְעָל: צורת הרבים הרגילה היא מִפְעָלִים, ואילו הצורה מִפְעָלוֹת משמשת שם פעולה בלשון הגבוהה ("מפעלותיו החשובים"). לאחרונה יש המשתמשים בצורה מִפְעָלוֹת לציון מיזמי צדקה של ארגונים.
  • עֲדָשָׁה: הצמח – עֲדָשִׁים, במשמעות המושאלת בתחום האופטיקה – עֲדָשׁוֹת (להרחבה).
  • עוֹלָם: במשמעות מקום – עוֹלָמוֹת, במשמעות זמן – עוֹלָמִים (להרחבה).
  • תְּהִלָּה: צורת הרבים הרגילה היא תְּהִלּוֹת, אך שם הספר המקראי הוא תְּהִלִּים.

נסמך־רבים לעומת נפרד־רבים

בשמות שריבוים בסיומת ־וֹת יש שלצד צורת הנסמך המתבקשת משמשת צורת נסמך בסיומת ־יֵ (הקשורה כמובן לסיומת הרבים ־ִים), לעיתים במשלב גבוה יותר. למשל: אוּלַמֵּי אירועים, אִילָנֵי סרק, דַּלְתֵי האולם, מַסְּעֵי הצלב (להרחבה), מעייני הישועה, במַעַגְלוֹת השנה, רִגְשֵׁי אשמה, שִׁטְרֵי חוב, עַרְבֵי־נחל (בתנ"ך ערבים גם בנפרד, כגון "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ"; תהלים קלז, ב). בצירופי סמיכות דוגמת דּוֹרֵי דּוֹרוֹת, סוֹדֵי סוֹדוֹת, קוֹלֵי קוֹלוֹת הועדפה צורת הנסמך בסיומת ־ֵי (ולא בסיומת ־וֹת כגון "דורות דורות") כדי להדגיש את מבנה הסמיכות. על שמות שריבוים בסיומת ־ִים ובנסמך יש שימוש בסיומת ־וֹת ראו כאן.

צורת רבים המשותפת לשני שמות

כמה צורות רבים בסיומת ־וֹת משותפות לשני שמות שאחד מהם הוא בעל סיומת נקבה. למשל: בְּכוֹרוֹת (רבים של בְּכוֹר ושל בְּכוֹרָה); חוֹבוֹת (חוֹב / חוֹבָה); חוֹתָמוֹת (חוֹתָם / חוֹתֶמֶת); לָקוֹחוֹת (לָקוֹחַ / לָקוֹחָה); מְבוֹאוֹת (מָבוֹא / מְבוֹאָה); מַעֲלוֹת (מַעֲלֶה / מַעֲלָה); מַרְאוֹת (מַרְאֶה / מַרְאָה); מִשְׁמָרוֹת (מִשְׁמָר / מִשְׁמֶרֶת); פָּעוֹטוֹת (פָּעוֹט / פָּעוֹטָה); תִּינוֹקוֹת (תִּינוֹק / תִּינֹקֶת).

הערות א. במילון למונחי תכנון מרחבי של ועד הלשון משנת תש"ד (1944) ראו עורכי המילון לקבוע למילה מַעֲלֶה את צורת הרבים מַעֲלִים. ב. בלשון הדיבור נוצרה הצורה תּוֹרוֹת כריבוי של תּוֹר במשחקים וכדומה, אף שצורה זו היא גם ריבוי של המילה תּוֹרָה (להרחבה).

סיומת הרבים בהלחמים

שמות שנוצרו בדרך ההלחם, דוגמת רַמְזוֹר ורַמְקוֹל, נוטים בסיומת הרבים על פי מינם הדקדוקי גם כאשר סיומת הרבים הרגילה של הרכיב האחרון שונה. למשל: רַמְזוֹרִים, מִגְדַּלּוֹרִים, תַּקְלִיטוֹרִים (לעומת אוֹרוֹת); רַמְקוֹלִים, רְשַׁמְקוֹלִים, פַּסְקוֹלִים (לעומת קוֹלוֹת). ראו גם מדרחוב ברבים.

הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים

במילוני ועד הלשון ובמילוני האקדמיה בראשית ימיה אפשר למצוא הנחיות לא מעטות לצורת הרבים המועדפת של שמות, למשל: אַרְנָק–אַרְנָקִים, מִכְשׁוֹל–מִכְשׁוֹלִים, זְרוֹעַ–זְרוֹעוֹת. הנחיות אלו מעידות על חוסר הסדירות שהיה באותם הימים בריבוין של מילים אלו ועל כך שאנשי הלשון ראו לנכון לקבע צורת רבים אחת. במילונים חדשים יותר מספרן של ההנחיות בדבר צורת הרבים קטן בהרבה, ורובן קשורות לשאלות דקדוקיות (כגון שווא לעומת קמץ מתקיים) ולא לבחירה בין שתי סיומות הרבים.

במשקל פָּעוֹל הקפידו מילוני האקדמיה לציין את צורת הרבים בסיומת ־וֹת (ובקמץ מתקיים): גָּשׁוֹשוֹת, סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשוֹת, פָּעוֹטוֹת, פָּשׁוֹשׁוֹת, תָּמוֹכוֹת ועוד. כך גם עלה מנוסח הכלל של נטיית משקל פָּעוֹל בכללי הקמץ בהחלטות האקדמיה בנטיית השם. בשנת תשע"ו (2016) החליטה האקדמיה להתיר את צורת הרבים בסיומת ־ִים בכמה שמות במשקל זה על פי הנוהג בציבור: פָּגוֹשִׁים, פָּשׁוֹשִׁים, פָּמוֹטִים (לצד פָּמוֹטוֹת). ראו את נוסח ההחלטה כאן.

ככלל בהחלטות האקדמיה בדקדוק מעטות ההכרעות בדבר סיומת הרבים המועדפת. מן ההחלטות המעטות האלה נזכיר אחת:

  • צורת הרבים של תִּינוֹק – שם העצם תִּינוֹק מוכר בלשוננו למן ספרות חז"ל. צורת הרבים שלו היא תִּינוֹקוֹת, כגון בצירוף 'תינוקות של בית רבן' (שם זה מצטרף לשמות שבסופם תנועת o ונוטים בסיומת ־וֹת). בלשון ימינו יש המבחינים בין תִּינוֹקִים (זכרים) לתִינוֹקוֹת (נקבות), אך האקדמיה לא סמכה ידה על שימוש זה וקבעה במפורש כי צורת הרבים היא תִּינוֹקוֹת (להחלטה).
[post_title] => סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת [post_excerpt] => מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9d%d6%b4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-03-04 11:50:43 [post_modified_gmt] => 2021-03-04 09:50:43 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=878 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך אִשָּׁה 1 (נקבת האדם) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
ערכים נוספים:
שכיחות 1=1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך אִשָּׁה 2 (אש) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במינוח המקצועי


אִשָּׁה
לרשימה המלאה
חינוך גופני (תשכ"א, 1961)
כִּידוֹן סוגי הכידון - לפי המשקל: כִּידוֹן נֹעַר, כִּידוֹן נָשִׁים, כִּידוֹן גְּבָרִים; לפי החומר: כִּידוֹן חִזְרָן (= במבוק), כִּידוֹן מַתֶּכֶת, כִּידוֹן עֵץ; לפי המבנה: כִּידוֹן טָמוּם, כִּידוֹן נָבוּב, כִּידוֹן לָבוּד
כִּידוֹן נֹעַר , כִּידוֹן נָשִׁים , כִּידוֹן גְּבָרִים
כִּידוֹן חִזְרָן , כִּידוֹן מַתֶּכֶת , כִּידוֹן עֵץ
כִּידוֹן טָמוּם , כִּידוֹן נָבוּב , כִּידוֹן לָבוּד
המונחים הוצאו מן הסוגריים לצורך אחזור.