הדף בטעינה

על המילה אִם

במילון

 (ללא ניקוד: אם)
*הצירוף בְּאִם הרווח בלשון המשפטית נחשב לא תקני
חלק דיברמילת קישור

הגדרה

  • מילת פתיחה לתנאי קַיים (שהוא יכול להתקיים, או שהיה יכול להתקיים)

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור מילולי אם או עם?

אם ועם

אחת מטעויות הכתיב הנפוצות נובעת מן הבלבול בין מילת היחס עִם למילת התנאי אִם. יש המחליפים ביניהן בהיסח הדעת – אך לאלה שאינם בטוחים מתי 'עם' ומתי 'אם' נוכל להציע דרכים מסייעות. 
המשך קריאה >>
זרועות של שני מלצרים עם מגשים ועליהם הכיתוב באם ובכדי?

שלוש בי"תין מפוקפקות: באם, בכדי, נקט ב־

מתולדותיהם של שלושה שימושי לשון אפשר ללמוד על צמיחת הבדלי סגנון בעברית החדשה, על מקומם של גופים ממלכתיים ואנשי לשון בהכוונת העברית ועל מעמדם של קווי לשון לא קלסיים בשיח הנורמטיבי.
המשך קריאה >>
איור של שלמה ארצי והכיתוב: שאלתי מה קרה (בסוף המשפט סימן שאלה מחוק בקו)

שאלה עקיפה

WP_Post Object
(
    [ID] => 41812
    [post_author] => 32
    [post_date] => 2020-06-14 10:01:39
    [post_date_gmt] => 2020-06-14 07:01:39
    [post_content] => 

סימן שאלה בשאלה עקיפה

לא פעם אנו נשאלים אם יש להטיל סימן שאלה לאחר שאלה עקיפה. ממש כמו במשפט הקודם – התשובה היא שלילית. נתבונן בשני המשפטים האלה: (א) שאלה ישירה – מה השעה? (ב) שאלה עקיפה – נשאלתי מה השעה. המטיל סימן שאלה בסוף משפט ב, היינו – נשאלתי מה השעה? – שואל שאלה אחרת: "האם נשאלתי מה השעה?". בעברית לדורותיה שאלות שהתשובה עליהן היא 'כן' או 'לא' יכולות להיפתח גם בלי מילת שאלה: "אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו?" (בראשית כז, כד); "עישרתן? עירבתן?" (שבת ב, ז). נראה שהטלת סימן השאלה במקרים האלה היא היגררות אחר מהות הטקסט כולו (משפט שאלה) אף שמבחינה תחבירית אין מדובר בשאלה (ונשים לב כי בקריאה הוא אינו מתנגן כמשפט שאלה). 

האם או אם

עוד התלבטות הקשורה לשאלה עקיפה נוגעת למילה 'האם': היש לכתוב 'האם' או 'אם' בראש שאלה עקיפה שהתשובה עליה היא 'כן' או 'לא'? תשובתנו: יש לכתוב 'אם' ולא 'האם'.
  • שאלה ישירה: האם קיבלת את המסר?
  • שאלה עקיפה: לא הודעת לי אם קיבלת את המסר. (ולא: לא הודעת האם קיבלת את המסר)

הרחבה: מניין לנו 'האם'?

המילה האם מורכבת מה' השאלה וממילת התנאי אם. שני רכיבים אלו שימשו כל אחד בפני עצמו במשפטי שאלה, ונתאחו בשלב מאוחר יותר בתולדות העברית. הינה פירוט הדברים. בתנ"ך באה ה' השאלה בראש שאלות שהתשובה עליהן היא 'כן' או 'לא', הן לפני שאלה ישירה הן לפני שאלה עקיפה:
  • שאלה ישירה: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?" (בראשית ג, יא)
  • שאלה עקיפה: "לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ח, ח)
מילת התנאי 'אם' משמשת גם היא בהקשרים הללו. בדרך כלל היא עומדת בראש האיבר השני במשפט שאלה ישירה:
  • "הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם נֶחְדָּל" (מלכים א כב, טו).
אך בשאלה עקיפה היא עשויה לעמוד גם בפני עצמה:
  • "לְכוּ דִרְשׁוּ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן אִם אֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה" (מלכים ב א, ב).
שימושים אלה מודגמים יפה בשני פסוקים בשיר השירים: "לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן" (ו, יא) לצד "נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן" (ז, יג). ה' השאלה חדלה לשמש (כמעט) לחלוטין בלשון חכמים. לפני שאלה ישירה תבוא בדרך כלל המילה כלום: "אמר לזה שעמו: כלום שתינו רביעית יין איטלקי? אמר לו: הן" (תוספתא פסחים ב, טז); ולפני שאלה עקיפה תבוא המילה אם: "שור שנגח את הפרה... ואין ידוע אם עד שלא נגחהּ ילדה אם משנגחהּ ילדה" (בבא קמא ה, א).[1] מילים מקבילות ל'כלום' ול'אם' בתפקידים האלה מצויות ביוונית ולדעת חוקרים ייתכן שהן שתרמו לדחיקתה של ה' השאלה. המילה האם לפני שאלה ישירה החלה נפוצה בחיבורים מראשית תקופת ההשכלה. אין זו אלא הרכבה של ה' השאלה המקראית לציון שאלה ישירה ו'אם' לציון שאלה עקיפה.[2] מעתה נוצרה הבחנה: האם לפני שאלה ישירה; אם לפני שאלה עקיפה. אף ש'האם' משמשת עד ימינו, יש בעלי סגנון ועורכי לשון שמבקשים להימנע ממנה, וממליצים לדבוק בכינויי השאלה שירשנו מן המקורות: ה' השאלה או 'כלום'. אומנם ההתלבטות הזאת איננה קיימת בלשון הדיבור ואף בכתיבה המשקפת את לשון הדיבור או הקרובה אליה – שכן די בהנגנה או בהוספת סימן שאלה, ואולם בכתיבה עיונית או רשמית נראה שאין מנוס מ"לסמן" שאלה ישירה באמצעות אחת ממילות השאלה. יש לציין כי בעברית החדשה נהוגה ה' השאלה בלשון מליצית, בשירה ובספרות. כך למשל בשיר "ואולי" של רחל: "הוֹי כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם"; ואולם פה ושם היא משמשת גם בהקשרים מוכרים יותר, כמו "הידעת?", "האומנם?". _______________________________

[1] בהקשרים קרובים כמו שאלות רטוריות או הבעת תמיהה משמשות גם מיליות אחרות, כגון 'שמא', 'וכי (אפשר)', 'והלוא' ועוד.

[2] בשני מקראות נקרית המילה 'האם' בדיבור ישיר (במדבר יז, כח; איוב ו, יג), ואולם מבחינה פרשנית קשה לקבוע אם אומנם מדובר במשפט שאלה. בימי הביניים נתחדש השימוש בה זעיר פה זעיר שם, ואולם החל מן המאה השמונה עשרה הוא נתקבע התקבעות מוחלטת.

[post_title] => שאלה עקיפה [post_excerpt] => לא פעם אנו נשאלים אם יש להטיל סימן שאלה לאחר שאלה עקיפה. ממש כמו במשפט הקודם – התשובה היא שלילית. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%a2%d7%a7%d7%99%d7%a4%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-06-23 11:49:35 [post_modified_gmt] => 2020-06-23 08:49:35 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=41812 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

לא פעם אנו נשאלים אם יש להטיל סימן שאלה לאחר שאלה עקיפה. ממש כמו במשפט הקודם – התשובה היא שלילית. המשך קריאה >>
איור בחור תוהה עם כיתוב "יש הבדל בין אילולי לולי ואלמלא?"

מיליות התנאי הבטל

WP_Post Object
(
    [ID] => 37741
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2019-10-31 14:03:02
    [post_date_gmt] => 2019-10-31 12:03:02
    [post_content] => משפט התנאי בעברית (כמו גם בשפות אחרות) מתחלק לשני סוגים: תנאי קיים – תנאי בר מימוש, ותנאי בטל – תנאי שאינו בר מימוש. לכל אחד מהם מבנה ייחודי וגם מיליות תנאי משלו.

מילית התנאי העיקרית בלשוננו – אִם – משמשת למשפטי תנאי קיים. היא פותחת את פסוקית התנאי ולאחריה יבוא פועל בעתיד, כגון "אם יֵרד גשם יבוטל הטיול". אין הדובר יודע אם יֵרד גשם או לא, והוא מתנה את ביטול הטיול בתנאי שיכול להתקיים או לא להתקיים במציאות.

לעומת התנאי הקיים – במשפט תנאי בטל הדובר יודע שהתנאי לא יתקיים והוא מתאר מצב תאורטי – מה היה קורה אילו היה המצב שונה מכפי שאכן קרה. המיליות המשמשות לפתיחת פסוקית תנאי בטל הן שתיים: לוּ[1] בלשון המקרא; אִלּוּ (בלי ניקוד: אילו) – המורכבת מגיבוב שתי מילות התנאי אִם+לוּ – בלשון חכמים.[2]

לא רק המיליות שונות אלא גם מבנה המשפט שונה.
בלשון המקרא הפעלים גם בפסוקית התנאי וגם במשפט העיקרי באים בצורת עבר:
♦ לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה (שופטים יג, כג).
בלשון חכמים הפעלים באים במבנה היה + בינוני:
♦ אילו הייתי יודע שהוא נעשה בית הכנסת, לא הייתי נודר (משנה נדרים ט, ב).

בימינו מקובלים כמה מבנים:
א. בפסוקית פועל בעבר ובמשפט העיקרי היה + בינוני:
לוּ יָרַד גשם |   היה הטיול מתבטל.

ב. בשני החלקים הפועל היה + בינוני:
♦ אילוּ היה יורד גשם  |   היה הטיול מתבטל.

ג. בפי דוברים רבים מוחלפת במבנה זה מילית התנאי הבטל במילית התנאי הקיים אִם:
♦ אם היה יורד גשם |   היה הטיול מתבטל.

נראה שהדוברים חשים כי הבְּטֵלוּת כבר מובעת בצירוף היה + בינוני, ולכן הם נוקטים את מילת התנאי הקיים אִם. במילים אחרות: במבנה 'לוּ/אילוּ + [היה + בינוני'] יש משום עודפות בהבעת הבטלות. האקדמיה ללשון לא דנה במבנה זה וממילא לא פסקה בו, אולם מתקני לשון רואים בו מבנה לא תקני משום שהוא חורג ממבני התנאי הבטל שירשנו מן המקורות. 

תנאי בטל שלילי

כאשר פסוקית התנאי הבטל מנוסחת כמשפט שלילה, עומד לרשותנו מגוון גדול של צורות למילית התנאי: לולא, לולי, אילולא, אילולי ואף אלמלא, אלמלי. מניין לנו כל כך הרבה צורות למילת התנאי הבטל בשלילה? בהתאמה לשתי מיליות לו (המקראית) ואילו (מלשון חכמים) נוצרו המיליות השליליות – בתוספת הרכיב לֵא או לֵי, שהוא בבואת מילת השלילה לֹא:[3] לוּלֵא ולוּלֵי במקרא, אִלּוּלֵי ואִלּוּלֵא בלשון חכמים. לדוגמה:
  • לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי (שופטים יד, יח)
  • לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי (תהילים קיט, צב).
  • הווי מתפלל בשלמה של מלכות, שאלולי מוראה איש את רעהו חיים בלענו (משנה אבות ג, ב)
  • אילולא רבי בא היה לנו להתיר עבודה זרה שלהן (ירושלמי עבודה זרה א, ג).
הצמד אלמלא או אלמלי (להלן: אלמלי) מוכר אף הוא בלשון חכמים, בעיקר מן המקורות הבבליים ובראשם התלמוד הבבלי. אלא ששם הוא בא בשני מובנים סותרים – לשלילה אבל גם לחיוב: ♦ לשלילה – "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו" (ברכות לב ע"א). כלומר: לולי היה מקרא זה כתוב, לא היה אפשר לאומרו (אבל הוא כתוב ולכן אפשר לאומרו). לחיוב – "אילמלא כעסתי עליכם בימי בלעם הרשע לא נשתייר מכם שריד" (ברכות ז ע"א). כלומר: לוּ כעסתי עליכם בימי בלעם הרשע, לא היה נשאר מכם שריד (אבל לא כעסתי ולכן נשאר מכם שריד). החוקרים ניסו להבין מה פשר השימוש הכפול התמוה. ההנחה היא ש'אלמלי' התפתחה מ'אלולי' שקדמה לה, ובמקורה הייתה הוראתה שלילה בלבד (אילוּ לֹא).[4] מחמת השינוי בהגיית הסופית (לֹא > לֵא/לֵי) יסוד השלילה כבר לא הורגש, ומעתה ואילך נוספה ל'אלמלי' מילת השלילה 'לא': "אלמלא לא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד" (בבלי נדרים כב ע"ב).[5] לא מפתיע כי הוספת המילה 'לא' סללה את הדרך להבנת 'אלמלי' לבדה בהוראה חיובית, למשל "שאלמלא שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, מטשטשות את הארץ" (בבלי בבא בתרא טז ע"ב). בדרך זו הגיעה 'אלמלי' להורות הן על חיוב והן על שלילה. מעניין שהתהליך המתואר חל רק ב'אלמלי' ו'אלמלא' – האופייניים לעברית מן המקורות הבבליים, ואילו במילים 'אילולי ו'אילולא' אין תיעוד לשימוש כפול. מכאן שמדובר בהתפתחות פנימית במרחב הבבלי. בימי הביניים, שעה שלפני כותבי העברית עמדו מבחר מקורות וכל שלל הצורות האפשריות, נעשה השימוש ב'אלמלי' סדיר אפילו פחות. הוראתה הסותרת של 'אלמלי' הטרידה כבר את חכמי ימי הביניים, ורבנו תם, מראשוני אשכנז במאה השתים עשרה, ניסה כוחו בקביעת כלל: 'אלמלא' באל"ף – בהוראה שלילית, ו'אלמלי' ביו"ד בהוראה חיובית.[6] ואולם בחינה מדעית מאוחרת, בין היתר הודות למצאי הולך וגדל של עדי נוסח מהימנים, העלתה שאין להבחנה הזאת על מה להישען. הוראתה, אם לחיוב אם לשלילה, איננה תלויה בכתיב כלל. עם תחייתה של העברית ביקשו רבים להימנע לגמרי מן השימוש ב'אלמלי'. איש הלשון אבא בנדויד, ששימש יועץ הלשון ברשות השידור, כתב עליה בחריפות: "המלה הזאת מבלבלת את כותביה ואת שומעיה, ולצורכי שידור אין גרועה ממנה", ואף המליץ לשדרים "רק לא 'אלמלי'. הסבך של שימושי 'אלמלי' לחיוב ולשלילה לא יצלח לצורכי דיבור מובן בשידורים, ומוטב להרפות ממנו ולהניחו". בשנת תשי"ב (1952) הציע זאב בן־חיים לוועד הלשון כי תקוים 'אלמלי' בהוראה שלילית בלבד, כפי שהייתה הוראתה היסודית, וכך מקובל גם בימינו. סיכומו של דבר: כל שש החלופות – לולא / לולי, אילולא / אילולי, אלמלא / אלמלי – כשרות להבעת תנאי בטל שלילי. __________________________

[1] לוּ קרובה אל לְוַאי שעניינה הבעת משאלה (ביסודו תנאי בטל הוא מעין משאלה שאיננה ממומשת). ואומנם במקרא לוּ נקרית במפורש גם במשמעות זו, למשל: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ" (במדבר יד, ב), והשוו בלשון חכמים: "אמרו להם לואי מתנו בשלשת ימי אפלה של מצרים" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח א).

[2] בספרות המקראית המאוחרת נקרית אִלּוּ פעמיים: "וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וְטוֹבָה לֹא רָאָה הֲלֹא אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הוֹלֵךְ" (קהלת ו, ו); "וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ" (אסתר ז, ד).

[3] ומפני מה השינוי? ־לֹא הפכה ־לֵא בתהליך לשוני הקרוי היבדלות (דיסימילציה): התנועה u קרובה בצלילה לתנועה o, והדובר חש דחף להעמיק את ההבדל ביניהן, ועל כן הפכה התנועה o לתנועה "רחוקה" יותר – e: לוּלֹא > לוּלֵא, אילולֹא > אילולֵא. החילופים ־לֵא/־לֵי נובעים ככל הנראה מהגייתם זהה; ואף זו תופעה מוכרת ומתועדת.

[4] השינוי אילולי > אלמלי חל אף הוא בדרך של בידול: העיצור l חוזר על עצמו ברצף ורק התנועה u עומדת בתווך ולכן היא הומרה בחציצה דומיננטית יותר – העיצור השפתי m. ואולם יש שהציעו גיזרון אחר.

[5] בהערכת 'לא' הנוספת נחלקו הדעות במחקר: יש שסברו שמילת השלילה 'לא' נועדה לחיזוק השלילה, שכאמור נשחקה ב'אלמלי' עם שינוי ההגייה; ואילו אחרים טוענים כי אין זו אלא מעין "שלילה יתרה", היינו שלילה שאינה מוסיפה גוון שלילי נוסף למשפט (כמו במשפט "לא אצא החוצה עד שלא ייפסק הגשם" במובן "לא אצא החוצה עד שייפסק הגשם"), ואומנם לפי דעה זו השלילה עודנה מובעת במילה 'אלמלי'.

[6] מגילה כא ע"א, תוספות ד"ה 'אלמלא'.

[post_title] => מיליות התנאי הבטל [post_excerpt] => משפט התנאי בעברית (כמו גם בשפות אחרות) מתחלק לשני סוגים: תנאי קיים – תנאי בר מימוש, ותנאי בטל – תנאי שאינו בר מימוש. לכל אחד מהם מבנה ייחודי וגם מיליות תנאי משלו. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a0%d7%90%d7%99-%d7%94%d7%91%d7%98%d7%9c [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-03-14 07:55:55 [post_modified_gmt] => 2021-03-14 05:55:55 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=37741 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

משפט התנאי בעברית (כמו גם בשפות אחרות) מתחלק לשני סוגים: תנאי קיים – תנאי בר מימוש, ותנאי בטל – תנאי שאינו בר מימוש. לכל אחד מהם מבנה ייחודי וגם מיליות תנאי משלו. המשך קריאה >>
איור של ירוח וכוב מנמנמים והכיתוב: ישן או הייתי ישן?

ישנתי או הייתי ישן? על המבנה היה + בינוני

WP_Post Object
(
    [ID] => 14408
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2016-03-22 13:16:26
    [post_date_gmt] => 2016-03-22 11:16:26
    [post_content] => 

אנו נשאלים על המבנה היה + בינוני (פועל בזמן הווה), כגון 'הייתי יָשֵׁן', 'היינו נפגשים' – מה מקורו של מבנה זה ומתי מקובל להשתמש בו?

יש מי שהמבנה הזה נשמע לו מתורגם (למשל השפעה של צורות past progressive באנגלית), ואולם מדובר בניסוח עברי מקורי הרגיל כבר בעברית הקלסית. יסודו במקרא, ועיקר תיעודו בספרות חז"ל.

ואלו השימושים העיקריים של המבנה היה + בינוני בלשון המקורות ובימינו:

פעולה הרגלית בעבר

היה + בינוני עשוי לציין פעולה הֶרְגֵּלִית, כלומר פעולה קבועה או חוזרת, שנעשתה בעבר. הינה דוגמאות מן המקורות:

  • "וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת ה'" (דברים ט, ז);
  • "כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ" (מלכים ב יח, ד);
  • "וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת" (עזרא ד, ד);
  • "רבי נחוניה בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה" (משנה ברכות ד, ב);
  • "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה" (משנה שבת ה, ד).

לעיתים אפשר לראות באותו הקשר את ההבדל בין פעולה חוזרת המובעת במבנה היה + בינוני ובין פעולה חד־פעמית המובעת בצורת עבר רגילה (הדוגמאות על פי מ' מישור):

  • "מגיד הכתוב שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן, ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו [פעולות חוזרות]; ואותו היום העמידוֹ, משחוֹ ולא פרקוֹ [פעולות חד־פעמיות]" (ספרי במדבר מד);
  • "כיצד עברו ישראל את הירדן? בכל יום היה ארון נוסע אחר שני דגלים [פעולה חוזרת], והיום נסע תחלה [פעולה חד־פעמית]" (תוספתא סוטה ח, א).

גם בעברית בת ימינו משתמשים במבנה הזה להבעת פעולה הרגלית בעבר, בייחוד בשיח סיפורי, למשל:

  • בימות השרב היינו יורדים לרחוץ במעיין.
  • לפעמים היו מתראים בחטף במסדרונות האוניברסיטה.
  • "היה הולך ושב אליי קודח, היה נושא דמותי ממול פניו [פעולה חוזרת] / הגידו נא, היש בכם יודע אי אנה זה הלך לו ולא שב? [פעולה חד־פעמית]" (יעקב אורלנד, "היו לילות"). 

פעולה מתמשכת שהיא רקע לפעולה אחרת

בלשון המקורות רגיל השימוש במבנה היה + בינוני בתיאור של שתי פעולות חופפות: (1) פעולה מתמשכת המובעת במבנה היה + בינוני; (2) פעולה קצרה המובעת בעבר פשוט. בדרך כלל מדובר בסיפור מעשה שבו הפעולה הקצרה נעשית על רקע הפעולה המתמשכת.

שימוש זה מקביל לדרך ההבעה באנגלית שבה פועל ב־past progressive משמש לציון פעולה מתמשכת לצד פועל ב־past simple המציין פעולה קצרה וממוקדת שנעשתה בו בזמן.

הינה כמה דוגמאות מן המקרא ומספרות חז"ל:
  • "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן [פעולה מתמשכת], וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה [רצף של פעולות שנעשו במהלך רעיית הצאן]" (שמות ג, א);
  • וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ" (מלכים ב ו, כו)
  • "וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם. וַתִּפֹּל שְׁבָא [כנופיית שודדים מאנשי שבא] וַתִּקָּחֵם..." (איוב א יד–טו);
  • "פעם אחת היינו יושבים בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו שמא ידביקונו הפרשים" (ספרא בחוקותי ב, ז)

כפי שהראה חוקר הלשון מרדכי מישור, גם בימינו אפשר לעיתים לפגוש את המבנה הזה בספרות היפה בניסוחים מעין "אותו ערב כשחזרתי הביתה אשתי הייתה עומדת ומחכה לי בחוץ". עוד רגיל מבנה זה בלשונם של דוברים בעלי רקע לשוני ערבי – בהשפעת שימוש מקביל בערבית, כגון "כשהתקשרת הייתי ישן".

תנאי בטל

המבנה היה + בינוני רווח מאוד במשפטי תנאי בטל (תנאי שאינו בר מימוש). יש שפסוקית התנאי מובעת בעבר פשוט, והחלק העיקרי במבנה היה + בינוני:
  • אילו ידעתי שהתיעוד חשוב, הייתי מצלם את הפגישה.
  • הוא היה כנראה מצליח במיזם, אילולי עמד בדרכו ראש הוועדה המחוזית.
ובספרות חז"ל:
  • "אלו עשית כדרך שעשו חבריך היית נוטל מידה של דינרי זהב ונפשך שלך. עכשיו איבדת את נפשך ואיבדת את ממונך" (ספרי במדבר קלא)
  • "אילו זכו ישראל – ליום אחד [לאחר יום אחד] היו נכנסין לארץ" (ספרי דברים ב)
המבנה היה + בינוני יכול לבוא גם בשני חלקי משפט התנאי הבטל:
  • "אילו הייתי יודע שכן, לא הייתי נודר" (משנה נדרים ט, ה)
  • "לו הייתי יודע שתבוא היום... אז הייתי אופה לך עוגה כזאת" (מתוך הסדרה "רחוב סומסום").

בימינו רגילים להביע תנאי בטל במילית התנאי אִם במקום במיליות התנאי הבטל (לוּ, אילו, אילולי וכדומה), ובשני איברי המשפט נוקטים היה + בינוני. למשל: "אם רק היית אומרת מקצה העולם / הייתי מלקט לך פנינים מן הים" (שמרית אור, "כמו שאת"). נראה שמבחינת הדוברים כיום התנאי הבטל מזוהה עם המבנה היה + בינוני, ולכן כבר לא מורגש צורך במיליות המיוחדות לתנאי הבטל. ניסוחים כאלה – בשימוש 'אם' לתנאי בטל – נחשבים לא תקניים.

נעיר כי במקרא תנאי בטל מובע תמיד בעבר פשוט בשני חלקי התנאי, והבְּטֵלות נשענת רק על מילית התנאי: "לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי" (שופטים יד,יח). גם בספרות חז"ל אפשר למצוא ניסוחים כאלה, וכך גם בספרות היפה בימינו.

משאלה ופנייה מנומסת

בעברית החדשה היה + בינוני משמש גם להבעת משאלה, כגון 'הייתי שמח להצטרף אליכם פעם', ובכלל זה משאלה שאינה יכולה להתממש, כגון 'הייתי רוצה לבוא אבל יש לי התחייבות קודמת'. עוד משמש היה + בינוני דרך הבעה מנומסת, כנראה בהשפעת לשונות אירופה. למשל: 'בהזדמנות זו הייתי רוצה להודות לכם'; 'הייתי מציעה להזמין לישיבה גם את מנהלת הרכש'.

הערות

א. סדר המילים: המבנה היה + בינוני יכול לשמש גם בהיפוך הסדר, כגון 'הולך הייתי'. בלשון המקורות הסדר בינוני + היה משמש בעיקר בפתיחה של סיפור מעשה, למשל: "בא השני ואמר עולה הייתי במעלה אדומים..." (תוספתא ר"ה א, טו).

ב. רגילים לנקוט את המבנה היה + בינוני בפעלים 'יכול' ו'גר' כגון 'הוא היה גר בירושלים', כדי להבחין בין העבר להווה ('הוא גר בירושלים'). על 'היה יכול' ראו כאן.

[post_title] => ישנתי או הייתי ישן? על המבנה היה + בינוני [post_excerpt] => אנו נשאלים על המבנה היה + בינוני (פועל בזמן הווה), כגון 'הייתי יָשֵׁן', 'היינו נפגשים' – מה מקורו של מבנה זה ומתי מקובל להשתמש בו? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%99%d7%a9%d7%a0%d7%aa%d7%99-%d7%90%d7%95-%d7%94%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%99-%d7%99%d7%a9%d7%9f-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%91%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%a0%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-10-11 23:10:13 [post_modified_gmt] => 2020-10-11 20:10:13 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=14408 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

אנו נשאלים על המבנה היה + בינוני (פועל בזמן הווה), כגון 'הייתי יָשֵׁן', 'היינו נפגשים' – מה מקורו של מבנה זה ומתי מקובל להשתמש בו? המשך קריאה >>

על ענייני ניסוח או ניסוח ענייני

WP_Post Object
(
    [ID] => 6054
    [post_author] => 5
    [post_date] => 2012-05-31 11:04:20
    [post_date_gmt] => 2012-05-31 08:04:20
    [post_content] => 

המאמר הוא הרצאה שנשאה הכותבת לפני עורכי הספרים המדעיים באוניברסיטה הפתוחה בקיץ תשמ"ח.

הדברים מובאים בשינויים קלים בכתיב (לפי מה שנהג בזמן פרסום המאמר) ובפיסוק. כמו כן נוספו כותרות ביניים. מקצת מן המילים הנדונות כאן נשתנתה ההחלטה בהן, ועל כך באות הערות עדכון.

הקדמה

כלל נקוט באקדמיה ללשון העברית, גם אם לא קיבל גושפנקה רשמית, שבענייני ניסוח אין היא מתערבת התערבות של ממש. רק לעתים רחוקות היא נזקקת לדיון בסוגיה של ניסוח, וגם אז מסקנת הדיון בוועדת הדקדוק נאמרת בדרך המלצה, וההחלטה אינה מובאת לדיון במליאת האקדמיה.

הסיבה למנהגה זה כפולה היא בעיקר. האחת: דרכי ניסוח, שלא כשימוש במילים, משתלבות כחלק בלתי נפרד בסגנונו של הכותב, וסגנון הוא מן הדברים המסורים לטעמו של אדם. והשנית: כתיבתו של אדם היא תולדה של חינוך ממושך, תולדה של קריאת דברי ספרות הכתובים בלשון של מופת, והם נספגים בו עד שנעשים חלק ממנו. משנתמעטו הדורות, ודברי ראשונים שוב אינם שגורים בפי הבריות כדרך שהיו שגורים לפנים, וניסוחם שוב אינו מתנגן בלב, נתמעטו גם אנשים המסוגלים לצקת את פרי רוחם בכֵּלים המתוקנים שנועדו לכך מימים ראשונים, ועל כורחם משמשים אותם כלי הלשון שמקרוב באו.

נוסיף על דברים אלו עוד שיקול אחד. מטבעות לשון פושטים צורה ולובשים צורה. פעמים שביטוי חדש מתחבב על הבריות, ואף על פי שאינו מכוון לדרכי הניסוח של ראשונים, אין בו פסול גמור, וקשה לנעול בפניו את שערי הכניסה ללשוננו.

1. דרך הדגשת עושה הפעולה

למרות המדיניות של אי־התערבות, ראתה האקדמיה להחליט על שני שימושי לשון פסולים הקשורים בסגנון. החלטה אחת היא דרך ההדגשה של עושה הפעולה, מעין: "הייתה זו הוועדה שחננה את האסיר". ניסוח מעין זה על טהרת התרגום הוא. הניסוח העברי המתוקן כך הוא: "הוועדה היא שחננה את האסיר". העמדת עושה הפעולה בראש המשפט משנה אותו למעשה מנושא לנשוא, ושינוי זה משַווה לו את אופי החידוש במשפט, ומכאן גם את אופי ההדגשה. מכל מקום כך הוא הניסוח בעברית, מעין דברי ראשונים: "אתה הוא שהקטירו אבותינו לפניך".

2. משפט זיקה לא מקושר

ההחלטה האחרת של האקדמיה קשורה בהשמטת השי"ן במשפטי הזיקה, שאבא בנדויד מכנה אותה עקירת שי"ן,[1] ורמז יש בשם הזה, שרעה עקירה זו ללשוננו כעקירת שן. כוונתי, כמובן, למשפטים מעין: "הנושא עליו דיברנו", "המעיין ממנו שתינו". משפטים אלו אינם מצויים בפיהם של הדיוטות, אף לא בפיהם של מלומדי לשון וסופרי מופת. נמצא שהם שייכים למין מעמד ביניים, מעמד של אנשים שיצאו מכלל הדיוטות ולכלל משכילי לשון לא באו, הלוא הם עיתונאים, סטודנטים וכל בעלי היומרות לעברית "יפה". משפטים עקורי שי"ן מעין המשפטים שהובאו לדוגמה אין להם כל ייחוס בלשוננו. הטוען שיש כמותם במקרא ובלשון ימי הביניים, טענתו אינה טענה. אמנם במקרא מצויים פסוקים דוגמת "צור חסיו בו" (לא: צור אשר חסיו בו) וכן: "הָעֵדר ניתן לך" (לא: העדר אשר ניתן לך), ועוד הרבה כמותם. ואולם כל הפסוקים שמוטי 'אשר' – כולם נמצאים בשירת המקרא בלבד, לשון המשקפת רובד קדום, שלא הייתה בו לא מילת הזיקה 'אשר' ולא ה"א הידיעה, והייתה בה, כמובן, גם נטייה לבחירת צורות עתיקות אחרות בלשון, כגון חָסָיוּ בקיום היו"ד השורשית במקום חָסוּ – הצורה המאוחרת. הטוענים שההסתמכות על לשון השירה אינה פגם ושמא אפילו יתרון היא, דבריהם אין בהם כדי לשכנע, והוא משום שאילו באמת הייתה להם דרך המקרא אות ומופת, היה להם לאַחֵר את הכינוי אחרי הפועל על דרך "חסיו בו" ולא לומר: "בו חסיו", שכך הם כל פסוקי המקרא: הכינוי המחזיר אותנו אל השם הזוקק לעולם הוא אחרי הפועל. המבקש לחקות את לשון המקרא יש לו אפוא לומר: "הנושא דיברנו עליו", "המעיין שתינו ממנו". למותר לציין, שעוקרי השי"ן לא כך הם בונים את משפטיהם, ואל יאמרו אפוא שבעקבות המקרא הם הולכים.

אף בימי הביניים היו עוקרים את השי"ן, אבל עשו כך על פי הלשון הערבית, שעד היום מקובל להוסיף בה 'אשר' אחרי שם מיודע ולמנוע 'אשר' זו אחרי שם לא מיודע, למשל: "העניינים אשר ייאמר עליהם", אבל "ענייני שמות באו בספרי הנבואה" (מורה נבוכים, הקדמה) (صلة, صفة). וגם בלשון זו הכינוי המוסב בא אחרי הפועל.

ובכן לא דרך אבות היא שימוט השי"ן. ומניין לנו דרך זו? מתקופת המנדט, שהיו מתרגמים בה דברים מאנגלית. המבנה באנגלית: The man I saw, The book I picked up, The law mentioned in בלי that או which הוא שהטביע על לשוננו את המבנה "האיש אותו ראיתי".

ודרך אגב: התיקון "האיש שראיתי אותו" אינו תיקון למשפט הזה, משום שהכינוי 'אותו' אין לו דין של מילות היחס. "דיברתי על האיש" ממנו נגזור משפט זיקה: "האיש שדיברתי עליו", אבל "ראיתי את האיש" לא נגזור ממנו משפט זיקה: "האיש שראיתי אותו", אלא פשוט: "האיש שראיתי" – בלי 'אותו'.

למען האמת ראוי לציין שהעמדתו של הכינוי לאחר הפועל כך היא בלשון המקרא ובלשון חכמים. בתקופות שלאחר רבדים אלו יש סטיות כלשהן. למשל, בכל יום יראי אלוהים מתפללים: "היום יום... בשבת, שבו היו הלויים אומרים" לא: "שהיו הלויים אומרים בו", וביאליק לא נמנע אף הוא מלומר: "המעיין ממנו שאבו" לא: "המעיין שאבו ממנו".

כללו של דבר: משפט זיקה לא מקושר פסול הוא לפי החלטת האקדמיה. עד כאן. הרואה את לשון המופת ברבדים שהייתה בהם לשוננו לשון חיה, כלומר לשון מקרא ולשון חכמים, יעמיד את הכינוי המוסב אחרי הפועל דווקא, ולא יחזור כלל על הכינוי אותה, אותו וכו'.

3. מקומן של המילים אמנם, אם כן, ובכן, כבר, עדיין

בשני הכללים האלה ראינו, שגורם הסטייה מן הדרך המקובלת בעברית הוא גורם התרגום. התרגום הוא המכשול העיקרי הרובץ לפתחה של לשון מתוקנת, ואין הדברים אמורים בתרגומי המילים, אלא במבנה המשפט, שהוא חשוב לאין ערוך מן המילים המתורגמות. פעמים שדברים חסרי חשיבות לכאורה חודרים למבנה הלשון ומשבשים את דמותה. למשל: המילה אמנם מקומה לעולם בתחילת המשפט, אבל זה דורות שהמילה המסייגת הזאת חודרת לתוך המשפט, כמו גם המילים אם כן, ובכן ומילות חיבור כיוצא בהן, מעין המשפט "סיפרתי להם, אם כן, את הכול". לשונות אירופה, שמילות חיבור אלו יפֶה להן לבוא בתוך המשפט, הן שגרמו. וכל כך מורגלים אנו במבנה זה, שאין לנו תחושה דומה להבעת תוצאה או סיבה וכיוצא בהן, אם נעמיד את המילים המורות עליהן בראש המשפט. לכל אלה אני מציעה פתרון חלקי: להשתמש במילה אפוא, שאותה בלבד ראוי להביא בתוך המשפט. נלמד מדברי רבקה ויצחק. רבקה אומרת: "אם כן למה זה אנוכי?" ויצחק מה הוא אומר? "ולכָה אפוא מה אעשה בני?"

הקדמת מילים יפָה גם בתוארי הפועל כבר ועדיין: "כבר בא", "עדיין לא יצא". המהדרים בלשונם מקפידים על סדר קְדימה זה גם במילות הקישור, גם בתוארי הפועל, אבל גם כאן ראוי לציין שהדברים נכונים בשני רובדי הלשון – לשון מקרא ולשון חכמים. בעברית המאוחרת אפשר למצוא אף בדברי סופרים מחוֹננים דוגמאות לסטיות מן הסדר האמור בהשפעת הלעז.

4. השפעת התרגום בתופעות אחרות

מצודתו של הלעז פרוסה לרגלינו בכל התחומים, החל בסימנים הגרפיים וכלה בשימוש התחביר וצירופי הלשון.

סימנים גרפיים

סימנים גרפיים כיצד? את המילים, שזה דורות רבים קיצרו בישראל בגרש או בגרשיים, החלו בדורות האחרונים לסמן בנקודה. והמהומה בעניין זה רבה, שהרי גם היום הגרשיים משמשים לקיצור. לא יעלה על הדעת לסמן את הקיצור ב"ה או אח"כ או אעפ"י או ע"י בנקודות. אף לא יעלה על הדעת לכתוב בנקודות את הקיצור מו"מ, מנכ"ל, רמטכ"ל, ר', רש"י וכל שמותיהם של גדולי ישראל. ובשביל להדגים את המהומה בעניין זה יש אתי צילום מודעה של אחד התאטראות בירושלים, שפרסם בראש העמוד את מספר הטלפון, ונכתב בו טלפון על דרך הקיצור העברי טל', אבל בסופו של העמוד הובא שוב מספר הטלפון, ושם נכתב הטלפון בנקודה אחרי הקיצור. וראה זה פלא: מספר הטלפון שבסוף המודעה הוא ממש כמספר הטלפון שבראש המודעה... גם הכותבים בדרך כלל גרש וגרשיים נמנעים מלקצר את שמם בגרש, כאילו יש לשם הפרטי דין אחר.

צירופי מילים

עקבות הלעז ניכרים ביותר בצירופי המילים. צירופי מילים כתרגומי מילים יש בהם כדי להעשיר כל לשון. במה דברים אמורים? אם אין להם מקבילות בלשון המקורות. אין הדבר כך בביטויים מתורגמים הבאים לדלדל את לשוננו.

כתוצאה מן

דוגמה מובהקת לעניין זה הוא 'כתוצאה מן' להוראת הסיבה. 'כתוצאה מן' הוא תרגום של as a result of…. כמה מילות סיבה יש בלשון העברית, כגון 'בגלל', 'עקב' או 'בעקבות', 'מפני', 'משום' ואפילו 'מחמת' ועוד אחרות. בא הצירוף 'כתוצאה מן' ודחק את כולן. נמצא שלא להעשיר את לשוננו בא הביטוי, אלא לדלדל אותה.

להתייחס

אין השעה מַספקת כדי למנות כל אותם ביטויים שמקרוב באו, ובמקום העשרה יש בהם דלדול וטשטוש משמעות. תרגום המילה refer שהפך את כולנו ל"יחסנים" הוא דוגמה טובה לענייננו. המילה refer יוצאת לכמה משמעויות באנגלית. בעברית היא תורגמה במילים הקשורות בשורש יח"ס, כגון בפועל 'להתייחס'. מאז כל אחד מַרְבֶּה להתייחס. אנו שומעים על אנשים שמתייחסים לדברי קודמם במקום: משיגים על דברי קודמם, מגיבים עליהם, ממשיכים אותם, מתנגדים להם, מחזקים אותם ועוד. עוד קודם שקבע אדם מה יהיו דבריו, אחת הוא יודע, שהוא "מתייחס להם". ממש כעין ה"משהו משהו" שבעגה, שמשמעו הוא גם חכם מאוד, גם יפה מאוד, גם טעים מאוד, גם מבדח מאוד – כולם הם "משהו משהו". ואם נוסיף לַהתייחסות את הסטייה מהוראתה המקורית, שהיא גילוי יחס הקשור בהתנהגות, או קביעת יחס בין שני דברים, או ציון היחס בשושלת היוחסין, תתחזק בנו יותר הסלידה מפני השימוש בהתייחסות. ואין ההתייחסות יפה רק לאדם הכותב והמדבר. גם "מֶכֶס מתייחס ליבוא", גם "איגרת חוב מתייחסת לתקופה..." ועוד ועוד, ובכל אלה כמובן עדיפה המילה הגזורה משורש חו"ל: המכס חל על יבוא, איגרת החוב חלה על תקופה... האם טשטוש מילים על ידי הכללתן במילה אחת יפה לנו רק משום שמילה זו בלועזית מחזיקה משמעויות רבות ושונות?

בהתייחס ל

ועוד לעניין זה: אדם פותח מכתב במילים "בהתייחס ל...", והוא תרגום כמובן לאותו refer? לא רק שהמילה אינה משמשת כראוי במשמעה, יודעי דקדוק אף רואים בה פסול של צורה, שהרי 'בהתייחס' היא צורת המקור בנסמך, והיא מחייבת אחר כך שם שישַמֵש סומך. בין כך ובין כך עלינו לחדול גם פה מן ה"יחסנות". ראוי לנו לפתוח את מכתבינו בלשון פשוטה, כפי שנהוג בדיבור המתוקן.

על פניו

ילאה העט ואני עִמוֹ להזכיר את כל התרגומים המיותרים, ואעמוד רק על אחדים מהם להבהרת דבריי. בזמן האחרון התחילו אנשים לדבר ולכתוב "על פניהם", או מוטב לא "על פניהם" אלא "על פניו", לפי שהצירוף 'על פניו' אינו סובל בדרך כלל שום גוף אחר אלא את הנסתר בלבד. אין 'על פניו' אלא תרגום של on the face of it, שאחד מן המתרגמים הזריזים תרגמו ל'על פניו', למשל אדם אומר: "על פניו הוא אשם, אבל בעיון מעמיק נגלה סיבות לזיכוי". המילה 'לכאורה' מילה ותיקה היא מימי התלמוד, בא 'על פניו' התמוה ומבקש להתנכל לחייה, וסבורה אני שראויה 'לכאורה' להגנה נמרצת, משום ש'על פניו' בעברית יש לו הוראות משלו, ולמה נצרף לו את המשמעות של 'לכאורה'?

הוכיח את עצמו

וקצת לעניין זה: יש בעברית הדורות הצירוף 'הוכיח את מישהו', ומשמעו, כמובן, ייסר אותו, דיבר אליו דברי כיבושין. המתרגם תרגום מילולי, משנתקל בביטוי  he proved himself, תרגם: הוא הוכיח את עצמו. מעתה יוצא הביטוי הוכיח את עצמו לשני עניינים שונים מאוד זה מזה: האחד על פי העברית המסורה – ייסר את עצמו, והאחר על פי האנגלית – הראה את כוחו. מכיוון שהמייסרים את עצמם מעטים מן המבקשים להוכיח את ערכם כי רב הוא, תופסת המשמעות האנגלית מקום בראש, אבל המשמעות העברית לא עברה מן העולם, ודווקא בשנה האחרונה נזדמן לי לקרוא פעמים אחדות על אנשים שהוכיחו את עצמם במובן העברי המקורי, דוגמת מולכו בספרו של א"ב יהושע. ספק יש בלבי אם כל מי שקרא הבין את המשמעות המקורית של ביטוי עברי זה וּודאי שכֶּפֶל המשמעות אינו לחיוב.

לקח את, נטל את

התרגום הפך אותנו לא רק ל"יחסנים" אלא גם לעם של "לקחנים". אנחנו לוקחים זמן, לוקחים דרך, לוקחים חוק בידיים, וגם את עצמנו אנחנו לוקחים לפעמים בידיים, לוקחים תמונות, לוקחים את המילים בחזרה, לוקחים גם חלק, לוקחים אמבטיה, לוקחים אוטובוסים, ויש מאושרים שלוקחים גם מטוסים. האם נתתם את דעתכם לשימוש המגוון של הפועל take באנגלית? ולמעשה לא באנגלית אלא אף בלשונות אחרות? ה"לקיחות" האלה רבות מהן עברו ללשון העברית מאותן לשונות – בכולן הלקיחה היא מיקח טעות, בעיקר אם יש ביטויים עבריים מן המוכן, כגון לקח את המילים בחזרה – "חזר בו", לקח את החוק בידיים – "עשה דין לעצמו", לקח חלק בדבר – "השתתף בו". יש הרואים מקצת קלקלה בשימוש המרובה של 'לקח' ומחליפים מילה זו ב'נטל'. במקום "לקח את החוק בידיים" או "לקח חלק בדבר" אומרים הם: "נטל את החוק בידיים" או "נטל חלק בדבר". השימוש בפועל 'נטל' במקום 'לקח' אין בו בשום פנים כדי להכשיר את הביטוי המתורגם, ויש אף מביני טעם שיהיו סולדים ממנו.

דומה הדבר לסולדים מפני העברית המתנהלת על ה"אופנים" וממירים את האופֶן ב'אורח'; במקום "ביקר באופן רשמי", "ביקר באורח רשמי", והאורַח נראה להם מכובד מן האופן. כנגד בעלי האורחות העקלקלות האלה אומר כמה דברים.

5. בעיית המילים הנרדפות והחזרה

וזה האחרון

הלשון החיה, זו המשמשת אותנו יום־יום, אין בה מילים נרדפות כמעט. לכל מושג יש מילה אחת, ועושרה של לשון הוא שימוש נכון במבחר המילים המכוּונות לכל גוֶון וגוֶון ממבחר המשמעויות. במילים אחרות: ניסוח מדויק הוא אוסף של מילים שכל אחת ואחת בו משקפת בבירור את כוונת המושג שמובע בה, ושכל מילה בו מצורפת לחברתה, כפי שמבנה הלשון מחייב. לא באו דברים אלו אלא כנגד האמונה הטפלה שאם אדם משתמש בכתיבתו במילה אחת, ראוי לו בסמוך להשתמש במילה נרדפת ולא, חלילה, במילה שכבר השתמש בה. זהירות יתרה זו, שלא לחזור על מילה פעם שנייה בסמוך, גורמת לא אחת ניסוח כושל, שאחת מדוגמאותיו היא השימוש ב"וזה האחרון", כשהכתוב מדבר בשניים. 'האחרון' יפה רק להוראות הסדר, ובמשפטים שאותו 'אחרון' משמש בהם אין שום כוונה להורות על סדר של ראשון ואחרון. הוא מעין הגרסה ה"מתוקנת": "...ומשה מסרה ליהושע, וזה האחרון מסרה וכו'".

כלל נקוט בידי: שתי מילים שְוות משמעות – האחת נוהגת יום־יום והאחרת נדירה בשימושה – המילה של יום־יום היא המילה המועדפת בכתיבה רגילה. הניסוח: "אנכי יוצא לשוח עם שקיעת החמה" במקום "אני יוצא לטייל עם שקיעת השמש" הוא ניסוח מגוחך ויומרני כאחד. כתיבה יומרנית כזאת בכתיבה רגילה מצטרפות אליה לעתים קרובות גם טעויות ניסוח ממש, ואז אפשר לקרוא עליה את הפסוק ממשלי: "נזם זהב באף חזיר". נזם זהב עצמו גם הוא אינו הולם עוד את טעם דורנו, ומכל מקום כשהוא נתון באף חזיר, אין החזיר מתעלה על ידי כך.

6. "לשון גבוהה"

וזה העיקרון המנחה לדעתי לכתיבה עניינית: כל שאינו יפה וטוב בלשון המדוברת אינו יפה אף בלשון כתובה, שלשון תקנית, שכל עיקרה הוא מסירת מידע והקניית ידיעות, היא מיטבה של הלשון המדוברת.

הנני

הנה דוגמאות אחדות מֵרבות: בלשון התכתובת, ואף מחוצה לה, רווחת המילה 'הנני'. 'הנני' פירושה הוא 'הנה אני', ולשון הדגשה היא, שיש עמה נכונות לעשייה. המשתמשים במילה זו אינם מתכוונים למשמעות היתרה שיש במילה 'הנני', וּודאי שאינה חלה על פקידים, שנכונותם וזריזותם לעשייה אינן מתכונותיהם המוּכּרות, וראויה אפוא לשימושם המילה הפשוטה 'אני'. הוא הדין בכל כינויי הגוף: אתה, הוא, אנו או אנחנו וכו' ולא: הנך, הנוֹ, הִנָה והננו.

באם, על מנת ש, במידה ו

ומי הוא שנוהג להדביק ב' בראשה של המילה 'אם' ואומר 'באם'? בדיבור לא יכירנה מקומה, משום כך ראוי שלא יהיה לה מקום גם בכתיבה, על אחת כמה וכמה שלידתה בַּלשון הרבנית, שזָרויותיה הדקדוקיות והתחביריות עושות אותה בעיני רבים לשון שאינה ראויה לחיקוי. האמת היא, שהמילה 'אם' קטנה היא בעיני רבים והם בזים לה בכתיבתם. מעמדה משול למעמד מיליות אחרות דוגמת כְּדֵי או שֶ. כדי לשוות לשון של חשיבות לכתיבתם מחליפים אותן רבים במילים "מכובדות" יותר. 'כדי ש' מומרת ב'על מנת ש' (אף על פי שבמשמעה 'על מנת' היא על גבול התנאי, ואינה יפה להביע תכלית כַּמילה 'כדי'), ו'ש' מומרת במילה 'אשר'. זה הטעם שהצירוף 'במידה ו...' כבַש את הלבבות, כי מה היא 'אם' הקטנה לעומת 'במידה ו...', והיודעים ששיבוש כפול הוא, שאין הווי"ו אלא טעות, והמידה אף היא אינה מידה טובה כאן, חוזרים על כורחם ל'אם', אבל לא בתשובה שלמה. כדי להאדירה קצת עומדים הם ומוסיפים ב' בראשה.

7. הידור לשון

קודם ש

יקרֶה לפעמים שמילים פשוטות, שאין בהן כל פסול, כשהן מצטרפות למילים אחרות, הן יוצאות מעין לשון כלאיים – שהמהדרים מן המהדרים מדירים עצמם ממנה. למשל: 'לפני' לציון זמן מקובלת מאוד בלשוננו, וּכְשֵרה היא בעיני כול, אבל 'לפני ש...' אינה נראית בעיני המהדרים, משום שהמילה 'לפני' מן המקרא היא, ואינה סובלת 'ש' מלשון חכמים. כדי להימנע מכלאיים אלו ראוי לדעתם להעדיף את הצירוף 'קודם ש'.

הדברים האלה, דברים אלו

מעין זה הצירוף "דברים אלו". במקרא צירוף מעין זה (כינוי רמז לא מיודע אחר שם עצם לא מיודע) אינו נמצא כלל. בו מילת הרמז לעולם היא מיודעת וכמוה השם שלפניה: "הדברים האלה", "הנער הזה", "האישה הזאת". בלשון חכמים חסרה ה"א הידיעה לעתים קרובות מן השם ומכינוי הרמז כאחד, ואולם בלשון זו אין 'אלה' אלא 'אלו' בלבד. המבקש לחַסר את ה"א הידיעה יאמר אפוא רק 'דברים אלו' ו'אישה זו'. "דקדוקי עניות"? אפשר. אבל הקפדה יתרה זו היא המטביעה לא אחת את חותמה המקורי על הכתיבה.

סדר המילים במשפט שמני

עד עכשיו נתנו את דעתנו רק מעט על מבנה המשפט בכללו. אמנם המשפט העברי סובל חופש בסדר המילים במידה רבה מזה הקבוע בלשונות רבות אחרות, אבל לא חופש גמור. ידוע הכלל שמשפט שאינו פותח בנושא ובנשוא ראוי להקדים בו את הנשוא הפועלי לנושא. הנשוא הפועלי משמעו הפועל בעבר ובעתיד: אין הוא כולל גם את ההווה – הבינוני. בו הכלל הפוך: במשפט שהנשוא בו הוא בהווה מקדימים לו את הנושא. כנגד: "בראשית ברא אלהים" – ('ברא' לפני 'אלהים'); "על שלושה דברים העולם עומד" – ('העולם' לפני 'עומד'). בימינו ניטשטשה הרבה ההבחנה בין הפועל ההיסטורי שזמניו היו בעיקר שניים – עבר ועתיד – לבין הפועל המאוחר, שההווה בו הוא זמן כשני הזמנים האחרים. ממשיכי המסורת הצמודים למקורות מקפידים שכך יהיו דבריהם גם היום ומנסחים אותם כך: "אתמול פרסם העיתון את המודעה", אבל: "היום העיתון מפרסם את המודעה". וכבר שמעתי רבים וטובים שאוזניהם נצרמות ממבנה משפט כזה, משום שמוריהם שיננו באוזניהם את הכלל שאחרי מושא או תיאור מקדימים את הפועל לנושא בלי להוציא מכלל זה את הבינוני. ראוי להעיר שאין חריגות ברובדי המופת של לשוננו בהקדמת הפועל בעבר ובעתיד, אבל יש חריגות בהקדמת הנושא לבינוני, ואחת הדוגמאות – הפסוק  "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'". 'מהולל' הבינוני קודם לנושא 'שם ה''. וראוי להדגיש שגם המקפידים והמהדרים בלשונם רואים לסטות לפעמים מן המבנה הרגיל המופתי בשל סיבות של הדגשה ומשמעות. אבל הם עושים כך ביודעין, והוא עיקר.

שלילת הבינוני

תפיסת הבינוני כפועל שְוֵוה דרגה לעבר ולעתיד היא שגורמת שמילת השלילה 'לא' תצטרף גם ללשון הווה: "לא עושה" ו"לא עושים". בידוע אין בלשון המקרא אף לא בלשון המשנה 'לא' לפני הבינוני אלא בתנאים מוגדרים, שאינם תופסים כלל לגבי השימוש הרחב בלשון ימינו. ונראים הדברים שלמרות השינוי שחל בתפיסתנו את הבינוני, אין הכתיבה התקנית נזקקת ל'לא' לפני הבינוני. מילת 'לא' לפני הבינוני מצויה הרבה בלשון המדוברת, אבל המעלה את דבריו על הכתב נמנע ממנה.

יותר מן, ביותר

ועוד לעניין ההידור בלשון: לפני דור או שני דורות שגורות היו בפי הבריות שתי מילים לערך ההפלגה: 'היותר טוב' ו'הכי־'. 'היותר טוב' נעלם כמעט לגמרי, ו'הכי' ירדה לרמת הלשון המדוברת. וכך יפה להן לשתי הלשונות האלה, ש'היותר טוב' הוא צירוף לקוי מצד עצמו ומצד מקומו במשפט, ומילת ההפלגה 'הכי' בטעות התחילה לשמש בלשון ימינו. 'יותר' כערך היתרון מקומו הנכון אחרי שם התואר: טוב יותר מן...[2] ולפי זה ראוי להוסיף את ה"א הידיעה המורה על ערך ההפלגה ולומר: הטוב ביותר, מעין הדוגמה "היפה בנשים", ומעמדו של הביטוי כולו לאחר השם: "הדרך הטובה ביותר". ואמנם זו הדרך שנשתגרה בלשון הכתובה. בלשון המדוברת, כאמור, עדיין משמשת המילה 'הכי־', שבטעות הובנה כערך ההפלגה בפסוק "מן השלושה הכי נכבד" (שמואל ב, כג, יט), ואין 'הכי' בו אלא מילת הדגשה, ועל ערך היתרון מורה, כמובן, המילה 'מן' שבפסוק.

כללו של דבר: גם ערך היתרון 'יותר מן' וגם ערך ההפלגה 'ביותר' יפה להם לבוא אחרי שם התואר. ערך ההפלגה זה מנהגנו בו תמיד; ערך היתרון אין זה מנהג הבריות בו תמיד. החל בימי הביניים אפשר למצוא את המילה 'יותר' גם לפני שם התואר, אם בהשפעת הערבית אם בהשפעת לשונות אירופה. תמצא 'יותר' לפני שם התואר אף בלשונם של אחד־העם וביאליק, ורבים יראו בוודאי בדבריהם של גדולים אלו מעין מתן הכשר.

בדרך, ראוי ש, דין הוא ש

ועוד על המחמירים: מי שדרך מקרא ולשון חכמים עדיפה בעיניהם עדיפות גמורה אף אינם רואים בעין יפה שימושי לשון הסוטים מדרך זו. פוסלים הם 'על דרך', 'מן הראוי' או 'מן הדין' וכיוצא בהם, משום ש'על' ו'מן' בביטויים אלו מקורן בערבית. הדרך הנכונה בעיניהם היא 'בדרך', 'ראוי ש', 'דין הוא ש' – הכול כדרך הראשונים. ספק רב הוא אם שלילת ביטויים שקנו להם מקום של כבוד בספרי מופת שלאחר לשון חכמים, מוצדקת היא.

8. לשון מקצועית

לא נוכל להתעלם מעובדה חשובה בדונֵנוּ על לשון תקנית. לשון תקנית משותפת היא לכל תחומי הכתיבה, לפילוסופיה ולמחשבים ולמתמטיקה וְלרפואה ולכל תחום ותחום. אוצר המילים ייחודי, כמובן, לבעלי מקצועות שונים, אבל מִבְנֵי הלשון ופשטות הניסוח יפים הם לכולם. לצערנו נקבעו בתחומים מסוימים לשון מיוחדת ודפוסים היפים רק להם. לימים דפוסים אלו יוצאים לרשות הרבים ונעשים נחלת הכלל.

טכנולוגיה – איוש

כשדנה האקדמיה במילה 'איוש', שראשיתה בתחום הטכנולוגיה (תחנה מאוישת, חללית לא מאוישת  וכד'), לא נראתה מילה זו ראויה לאישור, שהתחילו הבריות מאיישים כל דבר: איוש משׂרה ואיוש קתדרה ואיוש של כל דבר, עד שאחז הייאוש את כל שונאי מילות האפנה. אמרו שנאשר את המילה רק לצורכי הטכנולוגיה, אבל ברור היה שהסייג הזה לא יעמוד בַּמבחן. ואף אמנם פרץ האיוש את כל הגדרות, והוא מושל בנו גם היום ביד רמה.

משפטים – הנה אשר על כן, ו/או

מכל הלהגים המקצועיים גדול ביותר הלהג המשפטי, ולא רק בעברית אלא בעולם כולו, עד שראו לכנות אותו בשם מיוחד: legalese. מצד אחד נוקטים אנשי המשפט לשון גבוהה, שטעם זקנים ועוברי בטל עולה ממנה, דוגמת 'הנה אשר על כן' להסקת מסקנה, 'בגין', או לשון מסובכת ועקיפה כאילו במתכוון למען הרושם המכובד. מצד אחר הם מחדירים ללשוננו ביטויים סרי טעם דוגמת 'על פניו', שכבר דנו בו, או את ה"פנינה" וְ/או, שהשופט חיים כהן כתב עליה מאמר וכינה אותה: "סִכְלוּת ו/או איוולת",[3] וכל כך נשתגר ו/או זה, בדרך כלל במקום 'או' בלבד, עד שהיה מעשה ומאן דהוא הדביק תווית על דבר מאכל: "כשר למאכלי חלב ו/או בשר". כביכול הכשירה הרבנות מאכל שמותר לאכלו עם בשר וחלב בעת ובעונה אחת. צאו וראו שבדרך כלל די במילת הבררה 'או', שהלוא אם אחד משני הדברים המוצעים יָפֶה לעניין, בדרך כלל טובים השניים מן האחד, נמצא שווי"ו החיבור מיותרת. למשל, אדם המודיע שדרוש לו פקיד היודע אנגלית ו/או צרפתית, האם יפסול מועמד היודע גם אנגלית וגם צרפתית, מָשָל "הכלה יפה יותר מדי"? ואם בכל זאת חשוב לציין גם את הבררה וגם את הצירוף, ראוי לכתוב את הדברים במפורש. למשל, אדם שואל: אתה רוצה גלידה או עוגה או שתיהן? וכך גם ננסח את הכלל: דברים הניתנים לבררה או לצירוף או לשניהם כאחד, אין מקצרים בסימן המשונה ו/או.

פקידות – הננו להודיעכם, נא תשובתך, על ידי

ויש כמובן גם לשון של פקידים. הלוא כך הנחילו לנו מַטְבֵּעַ לשון משוּנֶה: "הננו להודיעכם". זה לא כבר חקר בו הד"ר מרדכי מישור לֵידע ולהודיע איך בא לעולם, והגיע לכלל מסקנה מפורשת שלידתו אינה בטהרה.[4]

באחד מימי העיון בבנק ישראל טענתי שהסיום המוזר "נא תשובתך" אין הדעת סובלתו. הלוא שתי המילים ב"נא תשובתך" אין בכוחן להעמיד משפט, משום שאין בהן נושא ונשוא. המילים "נא תשובתך" שקולות מבחינת שלמות המשפט ל"תשובתך" בלבד. האם יפנה אדם אל חברו ויאמר לו: "נא ספרך", אם יבקש ממנו לתת לו את ספרו? היה שם פקיד והשיב: בכתיבת מכתבים משרדיים יש דפוסים היפים רק לה. היה עליי לעמול קשה לשכנע שעיוותי תחביר ושאר עיוותי לשון אינם זכות לסוג מיוחד של אנשים, והפקידים בשום פנים אינם רשאים לקבוע לשון לעצמם.

הפקידים אף מסייעים הרבה להשרשת אותה הלשון המהלכת על הידיים. מכיוון שרבים מהם עושים את רצון שולחיהם רגילים הם לציין שנתבקשו, למשל, על ידי מנהליהם להודיע; או שהונפקו, למשל, איגרות חוב חדשות על ידי בנק ישראל. וכבר כתב בעניין זה אבא בנדויד,[5] והורה  שאם ידוע מי עושה הפעולה ראוי לנקוט ניסוח על דרך הפָעיל. לא: "נתבקשתי על ידי מנהל הבנק" אלא: "מנהל הבנק ביקש ממני וכו'". וכן: "בנק ישראל הנפיק איגרות חוב חדשות" ולא: "איגרות חוב חדשות הונפקו על ידי בנק ישראל".

9. על השימוש במילים לועזיות

ברור שאין בידי לכלול בהרצאתי כל שראוי לדון בו, ואסתפק עוד בהערה קצרה בעניין השימוש במילים לועזיות. אדם הסבור שיש בכוחן של מילים לועזיות כדי להעלות את רמת כתיבתו למדרגה שמעל להדיוטות, טעות גדולה בידו. בדרך כלל הקורא מרגיש שבעל הדברים עוטה לבוש עשוי קורי עכביש ומאחז עיניים. לעולם עדיפה המילה העברית, אם רק נמצאת היא בלשוננו.

 

סיכום

דברים אחדים לסיכום. זה ימי דור שאנו מדברים על העברית החדשה כעל לשון חיה הנושאת את עצמה, ושתי דעות סותרות מהלכות בעניינה. יש הרואים בה לשון שאף על פי שהיא יונקת את חיותה מימים עתיקים, היא עומדת ברשות עצמה, ואם התרחקה ממקורה הרבה וקלטה השפעות זרות להורָתָה, הלוא כך היא דרכו של עולם. הלוא גם בתקופת המקרא עצמו חלו שינויים לא מעטים, מדוע אפוא יֵצַר לנו לראות את לשוננו משתנה גם היום לעומת לשון הדורות? וכנגד אלה סוברים רבים שעדיין לא הגיעה השעה להניח לה ללשוננו לנפשה. עדיין היא זקוקה לסכר מפני הצפה קטלנית של השפעות מכל הלשונות, כדי שלא תהיה "עיר פרוצה אין חומה". כל לָשון התפתחותה אִטית היא, ודרך העולם שתהיה הלשון הכתובה משמרת את הישן, על אחת כמה וכמה שלשוננו מהיותה קשורה בתרבותה הלאומית לנכסיה העתיקים, לא תסתום את המעיין שאנו ממשיכים לינוק ממנו עד עצם היום הזה. אמת, אי אפשר להתכחש לכל החידושים של ימינו, אבל קבלתם מן הדין שתהיה מבוקרת. נוכל לבוֹר את הבר מן התבן רק מעֶמדת ידיעה, לא מעֶמדה של בורות. לצערנו רבים המטיפים לחירות לשון עושים כך מעניות הדעת. רוצים הם לבסס את קוצר ידם בלשון על תורה "בלשנית" ולהצדיק על ידי כך את דלות ידיעותיהם. כשאנו שומעים דעות על חירות לשון, מן הראוי לבדוק מי המשמיעים אותן ונלמד את לִקְחֵנוּ.

אבל מילים אחרונות של דבריי יהיו כולן על דרך החיוב. בצד ישראלים שלבם גס בדיוקי לשון, יש ציבור ער המתעניין בַּדרכים המתוקנות שנתגבשו דווקא בדור האחרון, וראוי להדגיש שבמערכת זו של דיוקי לשון מבוססת ובדוקה יותר משהייתה לפני כשלושים שנים בלבד. כנגד לשון מאולצת וחסרת חן לפעמים מלפני עשרות שנים בלבד, עומד לו לכותב מופת של עברית גמישה ורעננה, שאף אם שורשיה זקנים הם, הנה היא מפריחה ומחדשת נעורים.

_____________________________________

[1] א' בנדויד, "שי"נים תותבות ושי"נים עקודות", לשוננו לעם טז, ג (תשכ"ה), עמ' 68.

[2] וראה לעניין זה דבריו של ישראל בן־דוד: "יפה יותר מן", לשוננו לעם לד, ט–י (תשמ"ג), עמ' 219.

[3] לשוננו לעם לב, א (תשמ"א), עמ' 3.

[4] מ' מישור, "לֶהֱוֶי ידועַ", לשוננו לעם לה, ט–י (תשמ"ד), עמ' 233.

[5] "על ידי (סביל במקום פעיל)", לשוננו לעם טז (תשכ"ה), ב, עמ' 234.

  [post_title] => על ענייני ניסוח או ניסוח ענייני [post_excerpt] => במאמר נסקרות דרכי ניסוח שאינן עולות בקנה אחד עם העברית הקלסית, ומוצעות דרכים חלופיות. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%9c-%d7%a2%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%97-%d7%90%d7%95-%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%97-%d7%a2%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-11-20 22:03:30 [post_modified_gmt] => 2021-11-20 20:03:30 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=6054 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

במאמר נסקרות דרכי ניסוח שאינן עולות בקנה אחד עם העברית הקלסית, ומוצעות דרכים חלופיות. המשך קריאה >>

פרשת שלח – על לשון השבועה במקרא

WP_Post Object
(
    [ID] => 15733
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2016-06-23 13:49:14
    [post_date_gmt] => 2016-06-23 10:49:14
    [post_content] => 
"וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ, כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ" (במדבר יד, כא–כג).
לשון המקרא עשירה בביטויי שבועה, כגון 'נשבעתי', 'הרימותי ידי', 'כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף'. בייחוד שכיחים ביטויים של שבועה בחייםחיי הנשבע או בן שיחו, חייו של אדם רם מעלה או חייו – כלומר קיומו – של האל. למשל: חי נפשך, חי פרעה, חי ה'. בדרך כלל אחרי ביטוי השבועה באה פסוקית (משפט משועבד) באחד משני המבנים האלה: א. פסוקית הפותחת במילה כי. למשל: "חַי ה' וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת" (שמואל א כ, ג), "חַי ה' כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (מלכים א כב, יד). בשבועות מסוג זה הדובר נשבע שדבריו אמת (כמו בדוגמה הראשונה) או שהוא מתחייב לעשות את הדבר (כמו בדוגמה השנייה). ב. פסוקית הפותחת במילה אם. למשל: "חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי" (שמואל א יז, נה), "חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה" (שמואל ב יד, יא). שבועות מסוג זה הן על דרך השלילה: הדובר נשבע שתוכן הפסוקית אינו אמת (כמו בדוגמה הראשונה) או מתחייב שהדבר לא ייעשה (כמו בדוגמה השנייה). כיצד קרה שמילת התנאי אם משמשת להבעת שלילה? משערים שמבנה השבועה הזה התגלגל מ"שבועות אָלָה" – ניסוח שנזכרת בו פורענות אשר תבוא על ראש הדובר אם הוא נשבע שבועת שקר או אם יפר את שבועתו. ניסוח כזה מוכר למשל מן הכתוב "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם – תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהלים קלז, ה). כאן משורר תהילים נשבע שלא ישכח את ירושלים, ואם ישכח – יבואו עליו ייסורים: יד ימינו תִּשְׁכַּח (כנראה במשמעות 'תִּכְחַשׁ', 'תתייבש'). גם בפרשתנו יש שבועה על דרך השלילה: ה' נשבע שבני הדור היוצא ממצרים לא יבואו לארץ המובטחת. לכאורה היה צפוי שייבחר אחד מן הדגמים, א' או ב' כגון "חי אני [...] כי כל האנשים [...] לא יראו את הארץ" או לחלופין "חי אני [...] אם כל האנשים [...] יראו את הארץ". ואולם בפועל אנו מוצאים כאן שילוב של שני הדגמים: המשפט פותח בדגם א' (כי), ואחר כך יש מעבר לדגם ב' (אם): "חי אני [...] כי כל האנשים [...] אם יראו את הארץ..." נסיים בשבועה "מקראית" שונה מעט: בתקופת ההשכלה ניסו הסופרים העבריים לחקות את לשון המקרא, אך לא תמיד עמדו על הדקויות שלה. קלמן שולמן, אחד מסופרי ההשכלה הבולטים שבליטא, שם את נוסח השבועה המקראי בפיו של חרבונה – שודד ורוצח האמור לדבר בשפת העולם התחתון. חרבונה אינו נשבע בנפשו או באלוהים אלא באגרופו: "אך אמנם חֵי האגרוף כי לא ידעתי מה זה היה לָך". ואולם כפי שראינו לעיל בפי דובר לשון המקרא היה צפוי הניסוח "חי האגרוף אם ידעתי מה זה היה לָך". כתבה קרן דובנוב. [post_title] => פרשת שלח – על לשון השבועה במקרא [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%97-%d7%a2%d7%9c-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%a8%d7%90 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2016-06-29 19:16:14 [post_modified_gmt] => 2016-06-29 16:16:14 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=15733 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

"וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ, כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך אִם ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=4%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>