WP_Post Object
(
    [ID] => 12455
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2015-11-10 15:16:38
    [post_date_gmt] => 2015-11-10 13:16:38
    [post_content] => 
'בכוחו', 'ביכולתו'
למשל: הקהילה עשתה כל אשר לאל ידה כדי לסייע למשפחה בשעתה הקשה.

לאחר שברחו יעקב ומשפחתו מבית לבן הארמי, השיגם לבן ואמר להם: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע" (בראשית לא, כט) – כלומר ביכולתי להרע לכם. במקומות אחרים בתנ"ך בא הניסוח השלילי 'אין לאל ידו', כלומר אין ביכולתו.

לפי הפירוש המקובל המילה אֵל בביטוי זה משמעה 'כוח', וכך מפרשים גם שתי מילים קרובות בתהלים – אֱיָל ואֱיָלוּת: "הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל" (פח, ה), "אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" (כב, כ). השורש או"ל או אי"ל משותף לכמה מן הלשונות השמיות, ומשמעו היסודי כוח והובלה. שורש זה עומד כנראה ביסודו של כינוי האלוהות אֵל (גם בכינויים אֱלֹוהִים ואֱלוֹהַּ הה"א כנראה משנית), וכן ביסוד המילה אִילָן וביסוד שמות האילנות החסונים אֵלָה ואַלּוֹן (או אֵלוֹן). יש הקושרים לכך גם את שם בעל החיים אַיִל – הכבש החזק ההולך בראש העדר. אַיִל הוא גם כינוי לאדם חשוב וחזק ככתוב "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד" (שמות טו, טו), ובימינו 'אֵיל הון', 'אֵיל נפט', 'אֵיל תקשורת' ודומיהם. האיל, אשר נודע בכוחו ובקרניו החזקות, אף העניק את שמו לאחד מכלי המלחמה של העת העתיקה: אֵיל הברזל המנגח חומות ושערים, שלעיתים היה מעוצב בדמות ראש איל ממש. שמו העברי נזכר כנראה לראשונה בספר יוסיפון, ומסתבר שהוא תרגום השם הלטיני aries – כבש, איל (מכאן גם השם האנגלי battering-ram – אֵיל ניגוח).

מלבד הביטוי המקראי 'לאל ידו' יש אֵל במשמע כוח גם במטבע לשון שירשנו מספרות חז"ל: מֵאֵלָיו. דבר הנעשה מאליו הוא דבר הנעשה מכוח עצמו. למשל: "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו" (בבלי ברכות ג ע"ב). יש הנוהגים לכתוב 'מאיליו' ביו"ד אחרי האל"ף, ומכל מקום שלא כמו מילת היחס 'אֶל' שבחלק מצורות נטייתה יש חטף פתח (אֲלֵיהם), בנטיית מאליו הצירי מתקיים: מֵאֵליהם.

אף שהבנה זו של הצירוף 'מאליו' מסתברת, נראה שבמהלך הדורות נשתכחה משמעות זו והצירוף יוחס למילת היחס אֶל; ולכן רבים  הוגים ומנקדים מאֲליהם במקום מאֵליהם.
    [post_title] => לְאֵל יָדוֹ
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%90%d7%9c-%d7%99%d7%93%d7%95
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-05-29 15:01:23
    [post_modified_gmt] => 2022-05-29 12:01:23
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=12455
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 6970
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2007-01-14 16:18:05
    [post_date_gmt] => 2007-01-14 14:18:05
    [post_content] => ענייני דקדוק
    [post_title] => למד לשונך 68
    [post_excerpt] => ענייני דקדוק: מבחר כללי דקדוק שנקבעו באקדמיה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%9e%d7%93-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%9a-68
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-08-27 08:36:03
    [post_modified_gmt] => 2020-08-27 05:36:03
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=6970
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 13981
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2016-02-02 09:00:31
    [post_date_gmt] => 2016-02-02 07:00:31
    [post_content] => פרשת משפטים נפתחת בחוקים העוסקים בעבד עברי ובאמה עברייה. חוק האמה העברייה מזמן לנו עניין לשוני מתחום ההגייה. וזה נוסח החוק:

"וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה, לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא (קרי: לוֹ) יְעָדָהּ – וְהֶפְדָּהּ; לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ. וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה, כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא, ז–יא).

חלק גדול מן המילים בחוק הזה מוסַבּות על האמה העברייה והן מסתיימות בה"א, המציינת את הכינוי החבור לנסתרת (שלה, אותה), למשל אֲדֹנֶיהָ 'האדון שלה', לְמָכְרָהּ 'למכור אותה', כְּסוּתָהּ 'הכסות שלה'.

במרבית המקרים בחוק הזה ישנה נקודה בה"א של הכינוי החבור לנסתרת ובמיעוטם אין: יְעָדָהּ, וְהֶפְדָּהּ, לְמָכְרָהּ, בָהּ, לָּהּ, שְׁאֵרָהּ, כְּסוּתָהּ, וְעֹנָתָהּ – בכל אלה יש נקודה; אֲדֹנֶיהָ, יִיעָדֶנָּה – אין. במיוחד בולט ההבדל בשני הפעלים יְעָדָהּ – בלשון עבר – 'יָעַד אותה' (בלשוננו היינו אומרים 'יִעֵד אותה') לעומת יִיעָדֶנָּה – בלשון עתיד – 'יְיַעֵד אותה'.

מהי נקודה זו ומתי היא נדרשת?

הנקודה בה"א קרויה מַפִּיק – מן השורש הארמי נפ"ק, המקביל אל יצ"א בעברית. כפי שבנק ישראל מַנְפִּיק שטרות ומטבעות, כלומר מוציא אותם לשימוש הציבור, כך המפּיק מוציא את הה"א מגדר אמות הקריאה. כידוע ה"א הנכתבת בסוף המילה, כמו במילים רָאָה, פֹּה, יָפֶה, אַרְיֵה, היא בדרך כלל נחה, כלומר לא הגויה. ואולם יש מקרים שגם את הה"א בסוף המילה צריך לבטא – ככל ה"א אחרת בתחילת המילה או באמצעהּ. את מקרי המיעוט האלה של ה"א הגויה, היינו ה"א עיצורית, בסוף המילה ראו בעלי המסורה, האמונים על המצאת הניקוד ועל שכלולו, לציין במפיק, והמקרה השכיח ביותר הוא בכינוי החבור לנסתרת. העברית מבחינה בהגייה למשל בין סוּסָה 'נקבת הסוס' לסוּסָהּ 'הסוס שלה', בין רָאָה 'הוא ראה' לרָאָהּ 'הוא ראה אותה'.

מדוע אפוא נפקד המפיק מן המילים אֲדֹנֶיהָ, יִיעָדֶנָּה?

כדי שיצוין מפיק בכינוי החבור לנסתרת, צריך שיתקיימו שני תנאים:

התנאי הראשון: הה"א היא ההגה האחרון במילה, שאם לא כן ברור שהה"א הגויה: במילה אֲדֹנֶיהָ, כמו במילים סוּסֶיהָ, עָלֶיהָ, פִּיהָ, רָאוּהָ, הה"א היא האות האחרונה במילה אבל לא ההגה האחרון: אחרי הה"א נהגית תנועה – קמץ – וכפי ששתי הה"אים הגויות במילה הָהָר אך אינן צריכות מפיק, הגויה גם הה"א במילים אדוניהָ פיהָ וכו' ואינה צריכה מפיק.

התנאי השני: ההברה שהה"א עומדת בסופהּ היא ההברה המוטעמת, כלומר הטעמת המילה היא בהכרח מלרע, שאם לא כן הה"א אינה עיצורית וממילא אין בה מפיק. מסיבה זו במילת השלילה אינה (המוטעמת מלרע) הה"א הגויה (ויש בה מפיק): אֵינָהּ, ואילו במילה איננה (המוטעמת מלעיל) הה"א אינה הגויה (ואין בה מפיק): אֵינֶנָּה. זאת גם הסיבה להבדל בין יְעָדָהּ (במלרע) ליִיעָדֶנָּה (במלעיל).

כללים אלה חלים גם בהמשך הפרשה, למשל בחוק שעניינו שנת שמיטה: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" וגו' (שמות כג, י–יא).
הרחבה
מחוץ למפיק בכינוי החבור לנסתרת יש מפיק בשורשים מעטים שהה"א היא עיצורם האחרון. כך למשל בשורש גב"הּ (מלשון רם ונישא) הה"א היא חלק מהשורש, ולכן לדוגמה בפעלים גָּבַהּ 'היה גבוה', אֶגְבַּהּ 'אהיה גבוה' או במילה גֹּבַהּ יש מפיק. לעומת זאת בפעלים מן השורש גב"י (מלשון איסוף כסף) אין ולא הייתה ה"א עיצורית, וכמובן אין בהם מפיק: גָּבָה (כסף), יִגְבֶּה (כסף), וכן בפעלים רבים וחשובים דוגמת היה, עשה, ראה, קנה, בנה. הפעלים שעיצורם האחרון ה"א עיצורית, כמו גָּבַהּ, מעטים הם, ובהם נָגַהּ, כָּמַהּ, תָּמַהּ.

יש עוד כמה מילים בעלות מפיק, דוגמת אֱלוֹהַּ. במקרה זה, כמו במילים גָּבוֹהַּ או תָּמֵהַּ, הפתח (הקרוי פתח גנובה) קודם לה"א – למרות ההגייה המצויה שלפיה הוא נהגה אחרי הה"א (השוו למילה רוּחַ, שבה הפתח הגנובה קודמת להגיית החי"ת גם בהגייה המצויה). מכאן שהה"א (העיצורית) היא אמנם ההגה האחרון במילה, והיא מצוינת במפיק.

כתב: ברק דן
    [post_title] => פרשת משפטים – על המפּיק וכלליו
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%a4%d7%99%d7%a7-%d7%95%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99%d7%95
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-08-02 16:23:08
    [post_modified_gmt] => 2022-08-02 13:23:08
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13981
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)