נושא: נקודה

פיסוק

איך מפסקים רשימות?

רבים מתלבטים כיצד לפסק רשימות שבהן כל סעיף בא בשורה נפרדת. מוצגות כאן שלוש דרכים מקובלות.
המשך קריאה >>

פיסוק

ו' החיבור לאחר פסיק ולאחר נקודה

לעיתים קרובות אנו נשאלים אם ו' החיבור יכולה לבוא לאחר פסיק או נקודה. התשובה העקרונית היא כן!
המשך קריאה >>

.

1 – נקודה בסוף משפט

נקודה באה בסופם של משפטי חיווי. למשל:
(1) החיבורים האלה נכתבו במקורם עברית.
(2) העיקרון המנחה של משוררי ספרד היה שלא לסטות מלשון המקרא.

בגדר משפטי חיווי גם משפטים שיש בהם שאלה עקיפה או קריאה עקיפה. למשל:
(3) נראה אם תצליחו לגלות את פתרון החידה.
(4) העגלון המריץ את סוסתו בקריאת דיו דיו.

(לדוגמאות נוספות ראו סימן שאלה הערה ב, סימן קריאה הערה א.)

הוא הדין לאחר ביטוי או מילה שהם למעשה משפטים קצרים או משפטים קטועים. למשל:
(5) גשם. עננים. שלוליות. עשבים נראו בשדות.
(6) לפנות ערב. אני והיא לבדנו במגרש הכפר.

הערה: אין שמים נקודה לאחר משפטים – שלמים או מקוצרים – בשערי ספרים, בראשי מאמרים, בכותרות ובכל כיוצא באלו.

.

2 – נקודה לאחר אות או מספר שעניינם מניין

נקודה באה לאחר אותיות או מספרים הבאים לשם מניין או לשם סימון פרקים בספר וכדומה. למשל:

בבחינה שני חלקים:
א. חלק עיוני (75%)
ב. חלק מעשי (25%)

(לדוגמה נוספת ראו נקודתיים דוגמה 4; לסימון מספרים או אותיות בסוגריים ראו סוגריים: שימושים ד.)

הערה: במספרים מבדילה נקודה (ולא פסיק) בין השלם ובין השבר העשרוני. למשל:
2.50, 3.14, 50.007.

.

31 – דיני הקיצור

א. לפי הכללים הללו (סעיפים 29–30) אין לשים נקודה אחר המילה המקוצרת, אלא גרש (או גרשיים בראשי תיבות). למשל:
ס' (סימן; ולא ס.); מס' (מספר; ולא מס.); ד' בן־גוריון (ולא ד. בן־גוריון); ת"ד (תא דואר; ולא ת.ד.); נ"ה אימבר (נפתלי הרץ אימבר, ולא נ. ה. אימבר).

אין לסמן את אותיות השורש בנקודות (ש.מ.ר). שתי הדרכים שמ"ר, ש-מ-ר – כשרות.[1]

ב. את המילה דוקטור מקצרים ד"ר. קיצור זה אינו על פי הנוהג העברי, ולכן ראוי שלא לנהוג כך במקרים נוספים. על כן ראוי לקצר את מגיסטר – מג' (ולא מג"ר), ולכתוב את השם ירושלים במלואו.

מסמנים בגרשיים ראשי תיבות המקצרים מילה לועזית בעלת שני רכיבים, כגון מ"מ, ק"מ, ק"ג, אף על פי שהם מציינים מילים הנכתבות בתיבה אחת (מילימטר, קילומטר, קילוגרם וכיו"ב).[2]

ג. נוהגים לסמן בגרשיים ראשי תיבות שמקורם בלעז, כגון אונסק"ו, ימק"א, אך לא ראשי תיבות שמקורם בערבית כגון פתח, חמאס.[3]

ד. מוטב שלא להפריז בכתיבה המקוצרת המקשה על שטף הקריאה. במקום שבאים לכבד אין מקצרים, ולכן ראוי לכתוב גברת נכבדה או אדון נכבד (ולא: ג"נ או א"נ). כמו כן אין להשתמש בתיבות המקוצרות שלא בשימושן המקובל. כך אין לקצר את התיבה 'מספר' במשפט כגון "מספר המשתתפים אינו ידוע" (קיצורה של התיבה מקובל רק בכגון אלה: מס' טלפון, מס' בית).

ה. מותר שלא לכתוב גרשיים בראשי תיבות הגוּיים שנגזר מהם שורש המשמש בצורות פועל וכדומה. למשל:

  • דּוּ"חַ או דּוּחַ (נגזר הפועל דִּוַּח ששורשו דו"ח);
  • מַכָּ"ם או מַכָּם (נגזר מוֹכֵם [=מפעיל מכ"ם] ששורשו מכ"ם).

הערה א: באותיות המשמשות לציון מספרים בעיקר של פרקים, פסוקים, עמודים, שורות וכדומה, אין צורך לשים גרש או גרשיים (בשימושים אחרים נהוג לשים גרש או גרשיים, למשל ד' אמות, ל"ו צדיקים; וכן בציון השנה העברית והיום בחודש: ט"ו באב, ה' באייר תש"ח).

הערה ב: בשמות האותיות – כגון אל"ף, בי"ת, וי"ו, כ"ף, צד"י, תי"ו – הגרשיים מציינים כי אין אלו מילים ממשיות.

ראו גם ראשי תיבות: ניקוד ונטייה.
[1]  ישיבה ריז.
[2] ישיבה שכח.
[3] ישיבה שנה.

.

נספח א – שילוב טקסט באותיות לועזיות בתוך טקסט עברי

בעת כתיבת טקסט שיש בו חלקים הכתובים לועזית מתעוררות בעיות בשימוש סימני הפיסוק, בגלל כיוון הכתיבה ההפוך. בעיקר מתעוררות בעיות כשהחלק הלועזי נמשך משורה לשורה. בנספח זה מוצעות הנחיות למקרים מסוג זה.

א. סימני ההפסק (נקודה, פסיק, נקודה ופסיק וכו')

בעת המעבר מן הלועזית לעברית יבוא סימן הפיסוק במקום הראוי לו על פי הסדר העברי (אבל סימן פיסוק השייך לרצף הלועזי יבוא על פי הלועזית). למשל:
(1)  עיין גם בספרו של מילר, E. F. Miller, The Influence of Gesenius on Hebrew Lexicography, 1927. כאן רק נזכיר וכו'.
(2)  הוא היה שואל לשלומי, בדרך כלל במילים "And how is the boy", ומנסה לדובב אותי קצת.

כשבא טקסט באותיות לועזיות בסוף פסקה, קיימים כמה מנהגים בעניין סימון הנקודה. יש הנוהגים לתת את הנקודה בצד שמאל על דרך העברית. למשל:
(3)  לאחרונה דן בבעיה זו ח"י פולוצקי: ‎"A Point of Arabic Syntax; the Indirect Attribute", Israel Oriental Studies 8 (1978), pp. 159–173.

יש נוהגים לתת את הנקודה בצד ימין על דרך הלועזית. למשל:
(4)  לאחרונה דן בבעיה זו ח"י פולוצקי: ‎"A Point of Arabic Syntax; the Indirect Attribute", Israel Oriental Studies 8 (1978), pp. 159–173.‎

ויש שאינם מסמנים נקודה לא מימין ולא משמאל.
ראוי לנקוט שיטה מן השיטות ולנהוג בה עקיבות.

ב. סוגריים

טקסט באותיות לועזיות הבא בסוגריים בתוך טקסט עברי – יבואו הסוגריים על פי העברית (גם במקרה של מעבר משורה לשורה), כלומר סוגר ימני יבוא בין הטקסט העברי לטקסט הלועזי, וסוגר שמאלי יבוא לפני המשך הטקסט העברי. למשל:
(5) עליך להכיר את מנגנון הפתיחה (opening
mechanism) של יציאת החירום.

ג. מירכאות

טקסט באותיות לועזיות הבא בתוך רצף עברי – ברוב המקרים השימוש באות לועזית מייתר את המירכאות. אם בכל זאת יש צורך במירכאות יבואו המירכאות לפי הסדר שקובע הטקסט הלועזי, גם במקרה של מעבר משורה לשורה. למשל:
(6)  איש המאפיה פסע חרש בסמטה הצרה מחזיק בחוזקה
את אקדחו וחושב לעצמו על ה־offer he couldn't"
"refuse ששמע כמה דקות לפני כן.

.

נספח ב – שימושים מסורתיים של סימני הפיסוק

א. בספרות התורנית נהוג לסמן נקודה כהפניה לעמוד א של הדף ונקודתיים כהפניה לעמוד ב. למשל:
שבת ט. (=דף ט עמוד א); יבמות כג: (=דף כג עמוד ב).

ב. בספרות הרבנית ובספרות העשויה בדמותה מוצאים גרשיים במילים זרות לשם הבדלתן מן העבריות וכן במילים שהכותב מבקש להדגישן (לציון משחק מילים וכדומה). למשל:
(1)  המנפצו – קרפי"ר בלע"ז (רש"י בשבת עג ע"א), המיסך – אורדי"ר (שם).
(2)  וזהו שאמר מזמור לדוד בהיותו במדב"ר יהודה דוקא. (מאמרי אדמו"ר הזקן; המילה "במדב"ר" מודגשת כי היא מושא הדרשה.)