נושא: צרור שוואים

צורות ותצורות

יַחֲסֵינוּ או יְחָסֵינוּ

רבים שוגים בהגיית הצורות הנוטות של המילה יְחָסִים: "יַחֲסֵינוּ", "יַחֲסַי" – היו"ד בתנועת a. את המילים האלה יש להגות ביו"ד שוואית: יְחָסֵינוּ, יְחָסַי.
המשך קריאה >>

כתיב וניקוד

ניקוד אותיות השימוש

כיצד יש לנקד את אותיות השימוש מש"ה וכל"ב?
המשך קריאה >>

.

א. ניקוד בסביבת יו"ד במילים לועזיות

1. שמות שמוצאם בלעז והמסתיימים בסיומת ־יה – האות שלפני היו"ד מנוקדת בשווא כאשר לפניה תנועה. למשל: דֵּמוֹקְרַטְיָה, בִּיּוֹלוֹגְיָה, הִיסְטוֹרְיָה, אָקָדֶמְיָה.
האות שלפני הסיומת מנוקדת בחיריק ויו"ד הסיומת דגושה כאשר לפניה אות בשווא. למשל: גֵּאוֹמֶטְרִיָּה, סִימֶטְרִיָּה, פוּנְקְצִיָּה, וכך גם זַמְבִּיָּה.

בכתיב מלא: דמוקרטיה, ביולוגיה וכיו"ב לעומת גאומטרייה, סימטרייה וכיו"ב.

אין דברים אלו אמורים במילים שבאה בהן תנועת a או e לפני הסיומת ־יה (כגון פַּפָּיָה), ואין צריך לומר תנועת o או u (כגון פָּרָנוֹיָה).

2. ניקוד בסביבת יו"ד באמצע מילה לועזית: האות שלפני היו"ד מנוקדת בחיריק והיו"ד דגושה כאשר קודמת להן אות בשווא, כגון אָקוֹרְדִּיּוֹן, קוֹנְוֶנְצִיּוֹנָלִי.

.

כלל ב – השתנות תנועה שלפניה שווא נע

כאשר תנועה משתנה לשווא בנטייה, ולפניה שווא נע (או חטף) – תנועה באה במקום השווא הנע (או החטף). למשל: דְּבָרִים דִּבְרֵי־, נְדָבָה נִדְבַת־, עֲנָפִים עַנְפֵי־, נֶאֱמָנִים נֶאֶמְנֵי־, מַעֲשֵׂר מַעַשְׂרוֹת, חֲשֵׁכָה חֶשְׁכַת־.

תנו דעתכם שאחרי השווא בדרך כלל לא יבוא דגש קל. יוצאים מכלל זה המילים: כְּסָפִים כַּסְפֵּי־, נְסָכִים נִסְכֵּיהֶם, רְשָׁפִים רִשְׁפֵּי־;[1] טְרָפִים (רבים של טָרָף) טַרְפֵּי־; וכן בְּרָכָה בִּרְכַּת־.[2]

[1] במקרא גם רִשְׁפֵי־ (בלי דגש). דגש קל יש במקרא גם בנטיית הרבים של צֶמֶד (צִמְדֵּי־). ראו עוד משקל פֶּעֶל.
[2] ראו משקל פְּעָלָה.

.

2.1.6 צורת הרבים של פִּעְלָה, פַּעְלָה; פָּעְלָה, פֻּעְלָה

א. שמות במשקל פִּעְלָה (פֶּעְלָה), פַּעְלָה – צורת הרבים שלהם פְּעָלוֹת.[1] צורת הנסמך והנטייה: פִּעְלוֹת־ (פֶּעְלוֹת־, פַּעְלוֹת־). למשל: לִשְׁכָּה לְשָׁכוֹת לִשְׁכוֹת־, מִלְגָּה מְלָגוֹת (וגם מִלְגָּאוֹת) מִלְגוֹתֵיהֶם, עֶרְכָּה עֲרָכוֹת עֶרְכוֹתֵיכֶם; מַלְכָּה מְלָכוֹת מַלְכוֹת־, דַּוְשָׁה דְּוָשׁוֹת דַּוְשׁוֹת־, קַסְדָּה קְסָדוֹת קַסְדוֹת־, אַגְרָה אֲגָרוֹת אַגְרוֹת־.

הערות

  1. צורת הרבים של קִרְיָה היא קְרִיּוֹת בצד קְרָיוֹת.
  2. צורת הרבים של דַּיְסָה היא דַּיְסוֹת.

ב. הקמץ הקטן במשקל פָּעְלָה והקיבוץ במשקל פֻּעְלָה מתקיימים אף בצורת הרבים (בנפרד). למשל: חָכְמָה חָכְמוֹת, חָרְשָׁה/חֻרְשָׁה חָרְשׁוֹת/חֻרְשׁוֹת, טָהֳרָה טָהֳרוֹת,[2] יָזְמָה יָזְמוֹת; אֻרְוָה אֻרְווֹת,[3] דֻּגְמָה דֻּגְמוֹת (או דֻּגְמָאוֹת), חֻלְיָה חֻלְיוֹת, חֻלְצָה חֻלְצוֹת.

יוצא מן הכלל השם חָרְבָּה/חֻרְבָּה שריבויו חֳרָבוֹת.

[1] ויש גם צורת רבים המסתיימת ב־אוֹת, כגון גִּרְסָאוֹת, פִּסְקָאוֹת (לצד פְּסָקוֹת), סַדְנָאוֹת. ראו גם קמץ משתנה לשווא (הכלל הרגיל), הערה 1.
[2] לצד טָהֳרָה יש הצורה טַהֲרָה, ולצד טָהֳרוֹת – טְהָרוֹת.
[3] במקרא אֻרָווֹת.

.

כלל ט – משקל פְּעָלָה

1. משקל פְּעָלָה נוטה בדרך כלל בקיום הקמץ (הראשון). למשל: כְּפָפָה כְּפָפַת־ כְּפָפָתוֹ כְּפָפוֹת־, סְבָרָה סְבָרַת־ סְבָרוֹתַי, עֲיָרָה עֲיָרַת־, פְּלָדָה פְּלָדַת־, פְּצָצָה[1] פְּצָצַת־ פְּצָצוֹתֵיהֶם.

2. הקמץ מתבטל בנטיית השמות האלה:[2]
אֲדָמָה, אֲמָרָה (הצהרה בתחום המשפט), אֲנָחָה, אֲנָקָה[3], בְּרָכָה[4], גְּעָרָה, דְּאָגָה, דְּהָרָה, דְּמָמָה, הֲדָרָה, הֲלָכָה, זְעָקָה, חֲדָשָׁה, חֲזָקָה, חֲרָדָה, יְלָלָה, יְשָׁרָה, לְבָנָה, לְוָיָה[5], נְאָצָה[6], נְאָקָה, נְדָבָה, נְהָמָה, נְמָלָה[7], נְקָמָה, נְשָׁמָה, סְעָרָה, עֲגָבָה, עֲגָלָה, עֲדָשָׁה, עֲזָרָה[8], עֲמָלָה[9], עֲנָוָה, עֲנָנָה, עֲרָבָה, צְדָקָה, צְוָחָה, צְעָדָה, צְעָקָה, קְלָלָה, קְעָרָה[10], רְבָבָה, רְוָחָה, רְחָבָה, רְנָנָה, שְׁאָגָה, שְׁגָגָה, שְׁמָמָה, שְׁעָטָה, שְׂעָרָה [סערה].
נטיית השמות האלה היא על דרך נְדָבָה נִדְבַת־ נְדָבוֹת נִדְבוֹת־.

הערות

  1. כשפ' הפועל או ע' הפועל גרוניות, בא פתח תחת פ' הפועל. למשל: אֲדָמָה אַדְמָתִי, עֲדָשָׁה עַדְשַׁת־, עֲנָוָה עַנְוַת־, גְּעָרָה גַּעֲרָתָהּ, שְׁאָגָה שַׁאֲגוֹתָיו. גם רְוָחָה נוטה בפתח, כגון רַוְחַת־.
  2. השמות אֲנָקָה (אנחה), חֲרָדָה, חֲזָקָה, עֲגָלָה, עֲזָרָה נוטים בסגול: אֶנְקָתִי, חֶרְדַת־[11], עֶזְרַת־ וכו'.
  3. השם הֲלָכָה נוטה בחיריק, אף על פי שפ' הפועל גרונית, כגון הִלְכַת־ הִלְכָתוֹ הֲלָכוֹת הִלְכוֹת־. כך גם אֲמָרָה – אִמְרַת־.

3. שמות אחדים ממשקל פְּעָלָה נוטים על דרך הסגוליים, ואלו הם:
יְבָמָה יְבֶמֶת־ יְבִמְתִּי, עֲטָרָה עֲטֶרֶת־ עֲטַרְתּוֹ, עֲלָטָה עֲלֶטֶת־, עֲצָרָה עֲצֶרֶת־, עֲקָרָה עֲקֶרֶת־, עֲשָׂרָה עֲשֶׂרֶת־ עֶשְׂרוֹת־ וגם עַשְׂרוֹת־,[12] עֲתָרָה עֲתֶרֶת־.

[1] את השם פְּצָצָה אפשר להטות גם בביטול הקמץ, כגון פִּצְצַת־ פִּצְצוֹתֵיהֶם.
[2] הרשימה אינה כוללת צורות נקבה של משקל פָּעָל (כגון חֲכָמָה), ואלה נוטות בביטול הקמץ.
[3} גם במשמעות בעל חיים, ובמשמעות זו הנטייה בפתח (על פי הערה א בסעיף זה).
[4] צורת הנסמך ביחיד בדגש: בִּרְכַּת־. אבל בִּרְכָתִי, בִּרְכַתְכֶם וכו'.
[5] אבל בשם לְוָיָה במשמעות 'לְוָיַת המת' הקמץ מתקיים.
[6] במקרא נטיית הרבים היא על דרך משקל פַּעָלָה: נֶאָצוֹת, נָאָצוֹתֶיךָ.
[7] נטיית נְמָלָה: נִמְלַת־ נְמָלִים נִמְלֵי־ או נִמְלוֹת־ וכיו"ב
[8] במסורת הספרדית עֲזָרַת־ (על דרך סעיף 1 לעיל), במסורת התימנית עֲזֶרֶת־ עֲזַרְתּוֹ (על דרך סעיף 3 להלן).
[9] הצורה הרווחת עַמְלָה. ראו  עַמְלָה, עֲמָלָה.
[10] במקרא גם קְעָרֹתָיו.
[11] במקרא חֶרְדַּת־.
[12] המין הדקדוקי של עֲשָׂרוֹת (כשם עצם) הוא נקבה, כגון 'עשרות רבות של אנשים'.

.

כלל יא – הקמץ לפני ־אֵי, ־יֵי

הקמץ מתקיים בצורות שבהן הוא בא לפני ־אֵי, ־יֵי. למשל: (הֶגֶה) הֲגָאִים הֲגָאֵי־ הֲגָיִים הֲגָיֵי־, (לְוַאי לְוָאִים לְוָאֵי־ לְוָיִים לְוָיֵי־ לְוָיֶיהָ, (חֵטְא) חֲטָאִים חֲטָאֵי־ חֲטָאֵיכֶם, (קֹשִׁי) קְשָׁיִים קְשָׁיֵי־, מִקְרָא מִקְרָאֵי־, מוֹצָא מוֹצָאֵי־, מֻשָּׂא מֻשָּׂאֵי־, נִשָּׂא נִשָּׂאֵי־, נוֹרָא נוֹרָאֵי־.[1]

יוצאות מכלל זה הצורות (דְּשָׁאִים) דִּשְׁאֵי־ דִּשְׁאֵיהֶם, טַנְאֵי־ טַנְאֵיכֶן, כִּלְאֵי־, פִּלְאֵי־, פִּרְאֵי־, (גֹּמֶא גְּמָאִים) גָּמְאֵי־, שהקמץ מתבטל בהן.

[1] אבל בסיומת ־אוֹת הקמץ משתנה לשווא: מקרְאות־, נורְאות־, מוצְאות־. במקרא מוֹצָאֹתָיו. ראו גם כלל ב – קמץ משתנה לשווא, הערה 1.

.

כלל יב – חטף במקום שווא

1. שווא נע
בעיצורים הגרוניים בא חטף תמורת שווא נע, כגון מְאַחֲלִים, הִתְבַּהֲרוּ, עֲמֹד, אֱסֹף.

2. שווא נח
א.
 בעיצורים הגרוניים השווא הנח נשמר או מומר בחטף, כגון טִאְטֵא או טִאֲטֵא [1], נֶעְצַב או נֶעֱצַב, נֶהְדָּר או נֶהֱדָר, לַחְפֹּף[2] או לַחֲפֹף. ויש שנוהג ניקוד אחד, כגון בפעלים יִהְיֶה, לִחְיוֹת, מַהְבִּיל, הֶעְפִּיל (בשווא נח); אֶעֱבֹר, תַּהֲפֹךְ, הֶאֱפִיל, נֶעֱרַם, נֶאֱמָן (בחטף).[3]

הערה: אם אחרי השווא הנח בא עיצור בשווא – תבוא במקום החטף תנועה כתנועת החטף, כגון תַּהַפְכִי, נֶעֶרְמוּ.

ב. השווא הנח נשמר בל' הפועל הח"ע [4] באמצע המילה – בהברה מוטעמת [5] כגון תָּמַהְתִּי, תִּשְׁכַּחְנָה; או בהברה לא מוטעמת לפני תי"ו כגון שְׁמַעְתֶּם, שְׁלַחְתָּנוּ.

הערה: בהברה לא מוטעמת שלא לפני תי"ו יכול לבוא חטף, כגון שְׁכַחֲנוּךָ, יְדַעֲנוּם.

3. השווא המכונה "מרחף"[6]
שווא "מרחף" יומר בדרך כלל בחטף, כגון מַחֲקִי, אֶחֱזִי.

בפעלים שיש בהם רצף של גרוניים (במקום השני והשלישי במילה) עשוי השווא ה"מרחף" להישאר כשווא או להפוך לחטף; למשל: נֶאֶחְזוּ או נֶאֶחֲזוּ, יֶאֶחְזוּ או יֶאֶחֲזוּ, נֶאֶהֲבוּ; כמו כן אפשרי ניקודה של האות הגרונית הראשונה בשווא נח (כבצורות ללא גרונית): נֶאְהֲבוּ.

[1] במקרא וְטֵאטֵאתִיהָ (ישעיהו יד, כג). ההחלטה על ניקוד פועל זה התקבלה בישיבה רל, וראו עוד כלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.
[2] השווא בשם הפועל של בניין קל נחשב שווא נח.
[3] הוא הדין בשמות העצם, כגון מַחְרֹזֶת או מַחֲרֹזֶת, מַחְבּוֹאִים או מַחֲבוֹאִים, מַעְגָּל או מַעֲגָל, רַחְצָה או רַחֲצָה – בשווא נח או בחטף; ויש שנוהג ניקוד אחד כגון בשמות מַעְבָּדָה, שִׁעְבּוּד, מִחְזוּר (בשווא נח); אַהֲבָה, תִּאֲרוּךְ (בחטף).
[4] על נטיית פועלי ל"א ראו גזרת ל"א: נטיית הפועל בעבר, בבינוני, בציווי ובעתיד.
[5] אך ראו כלל טו על צורות עבר נוכחת.
[6] שווא שמקורו בתנועה הבא באות לא דגושה אחרי תנועה קטנה. המונח 'שווא מרחף' משמש בהוראת הדקדוק ואינו מונח מדעי.

.

כלל יד – חטף לפני שווא בפועל

באמצע המילה, במָקום שהיה צריך לבוא חטף לפני שווא, באה רק תנועת החטף, כגון תַּעַמְדִי, יֶאֶסְפוּ, נֶאֶסְפָה, הָאָכְלָה, שִׁעַשְׁעָה.
אבל בתחילת המילה – בציווי של בניין קל – בא חיריק, כגון הִרְסוּ, חִשְׁבִי, עִמְדוּ.

ראו עוד כלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.