1. נו"ן הבאה ישירות לפני עיצור אחר, יש בעברית החדשה נטייה לשומרהּ. האקדמיה סומכת את ידה על כיוון ההתפתחות הזה.

2. הפעלים בגזרת פ"נ מותרים בקיום הנו"ן בכל הצורות, כגון יִנְקֹם לצד יִקֹּם, נִנְטַשׁ לצד נִטַּשׁ, הִנְשִׁיר לצד הִשִּׁיר, להוציא את הפעלים האלה, שההבלעה בהם היא הכרח:

• בניין קל (הפעלים מובאים בזמן עתיד): יִגַּהּ, יִגַּע, יִגַּשׁ, יִדַּח, יִזֶּה, יִזַּל, יִטֶּה, יִטֹּל, יִטַּע, יִסַּח (=יעקור), יִסַּע, יִפַּח, יִפֹּל, יִצֶּה, יִשָּׂא, יִשַּׁל, יִשַּׁק, יִתַּךְ, יִתֵּן (וכן יֻתַּן), יִתֹּק, יִתַּר, יִתֹּשׁ.
• בניין נפעל: נִבָּא, נִבַּט, נִגַּב, נִגַּר, נִגַּף, נִגַּשׁ, נִדַּח, נִדַּף, נִדַּר, נִזַּק[1], נִחַם, נִחַת, נִטָּה, נִטַּל, נִטַּע, נִכָּה, נִכַּר, נִסַּח (=נעקר), נִסַּע, נִצַּל[1], נִקָּה, נִשָּׂא, נִשַּׁל, נִתַּז, נִתַּךְ, נִתַּן, נִתַּק, נִתַּר, נִתַּשׁ (וכן צורת הבינוני נִצָּח, כגון תְּשׁוּבָה נִצַּחַת).
• בניין הפעיל (והפעלים המקבילים בבניין הֻפְעַל): הִבִּיט, הִבִּיעַ, הִגִּיד, הִגִּיהַּ, הִגִּיעַ, הִגִּיר, הִגִּישׁ, הִדִּיד (שינה), הִדִּיחַ, הִדִּיף, הִדִּיר, הִזָּה, הִזִּיל, הִזִּיק, הִטָּה, הִטִּיל[2], הִטִּיף, הִכָּה, הִכִּיר, הִכִּישׁ, הִסִּיג[2], הִסִּיחַ, הִסִּיעַ, הִסִּיק (אש, מסקנה), הִפִּיחַ, הִפִּיל, הִפִּיק (=ביטא), הִצָּה, הִצִּיל, הִקִּיז, הִקִּיף[1], הִקִּישׁ[1], הִשָּׁה, הִשִּׂיא, הִשִּׁיא, הִשִּׁיב (רוח), הִשִּׂיג, הִשִּׁיךְ (נֶשֶׁךְ), הִשִּׁיל, הִשִּׁיק, הִתִּיז, הִתִּיךְ, הִתִּיק, הִתִּיר.

3. הנו"ן מתקיימת בפעלים כגון הִנְבִּיט, הִנְגִּיד, הִנְגִּישׁ, הִנְפִּיק, שנתייחדה להם משמעות שונה ממקבילותיהם שבהבלעת הנו"ן (הִבִּיט, הִגִּיד, הִגִּישׁ, הִפִּיק).

4. הפעלים שע' הפועל שלהם היא מן אהח"ע נוטים בקיום הנו"ן, כגון יִנְאַם, יַנְהִיג. יוצאים מן הכלל נִחַם, נִחַת.
כן נוטים בקיום הנו"ן פעלים אחרים, ובהם: יִנְבֹּט, יִנְבֹּר, יִנְגֹּד, יִנְוֶה, יִנְזֹף, יִנְקֹט, יִנְקֹף, נִנְקַט, הִנְמִיךְ, הִנְשִׁים.

5. צורות ציווי בבניין קל

• בבניין קל בצורות ציווי ממשקל יִפְעֹל הנו"ן בדרך כלל מקוימת, כגון נְטֹשׁ, נְקֹם. כשהנו"ן נבלעת בצורות העתיד, קיימות גם צורות ציווי בלי נו"ן, כגון טֹל, פֹּל.
• בצורות ציווי ממשקל יִפְעַל הנו"ן בדרך כלל חסרה, כגון טַע, סַע. ואולם כשהנו"ן מתקיימת בעתיד, קיימות גם צורות בנו"ן, כגון נְבַח.
• בפועלי ע' הפועל גרונית הנו"ן מתקיימת תמיד, כגון נְהַג.
• בפעלים של' הפועל שלהם יו"ד, הנו"ן מקוימת, כגון נְטֵה, נְשֵׁה.

במקרא יש נִטְעוּ ופעם אחת נְשָׂא (כנגד שָׂא בכל המקומות האחרים)

6. בשם הפועל של בניין קל הנו"ן מתקיימת. למשל: לִנְסֹעַ, לִנְטֹעַ, לִנְגֹּחַ.

בפעלים אחדים שם הפועל הוא על דרך גזרת פ"י ואלה הם: לָטַעַת (גם לִנְטֹעַ), לָגַעַת (גם לִנְגֹּעַ), לָגֶשֶׁת, לָשֵׂאת, לָתֵת.

לצד צורות שם הפועל לִנְדֹּר, לִנְטֹל, לִנְפֹּל מותרות הצורות לִדֹּר, לִטֹּל, לִפֹּל שיסודן בלשון חכמים והן בנויות על דרך צורות העתיד. כמו כן מותרות צורות נוספות על דרך זו, כגון לִתֵּן, לִשָּׂא, לִקַּח.

ראו עוד צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ.

1. בעתיד מדבר – התחילית א' מנוקדת בחיריק או בסגול: אִסּוֹג או אֶסּוֹג, אִסַּב או אֶסַּב.

2. פועלי ע"ע

בעבר ובבינוני – לרוב צורות הנפעל באות בעבר בפתח בפ' הפועל, כגון נָסַב[1] נָסַבָּה,[2] נָמַס נָמַסָּה, נָדַם נְדַמּוֹתִי, נֵחַן[1]; בבינוני יחיד בקמץ כגון נָסָב.

צורות חריגות:
נָגֹל, נָחֹג: בעבר בגוף שלישי נָגֹל נָגֹלָּה נָגֹלּוּ, נָחֹג נָחֹגָּה נָחֹגּוּ; בגוף ראשון ושני נְגַלּוֹתִי נְגַלּוֹתָ.
נָמס, נָקל: בבינוני ביחיד נָמֵס או נָמָס, נָקֵל או נָקָל; הנטייה בפתח – נְמַסָּה נְמַסִּים נְמַסּוֹת, נְקַלָּה נְקַלִּים נְקַלּוֹת.

במקרא קיימות צורות נוספות בחילופי תנועות, כגון נָסֵבָּה, נָבֹזּוּ, נָזֹלּוּ, נָגֹזּוּ, נָרֹץ.

3. שם הפועל בפועלי ע"ע – לְהִסֵּב או לְהִסַּב או לְהִסֹּב.

1. פועלי ע"ו – משקל פָּעֹל
בעבר פ' הפועל מנוקדת בגוף שלישי בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשׁוּ; בגוף ראשון בנוכח ובנוכחת בחולם חסר: בֹּשְׁתִּי בֹּשְׁתָּ בֹּשְׁנוּ; בנוכחים ובנוכחות בקמץ קטן: בָּשְׁתֶּם בָּשְׁתֶּן.
בבינוני פ' הפועל מנוקדת בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשָׁה.

2. פועלי ע"ו – המקור הנטוי והמקור המוחלט
המקור הנטוי מנוקד בשורוק, כגון קוּם המדינה, ואילו המקור המוחלט מנוקד בחולם מלא, כגון קוֹם יָקוּם, הלוך וָשׁוֹב.

3. פועלי ע"ע – פועלי מצב
בפעלים המביעים מצב הנטייה בעבר בדרך כלל היא קַלּוֹתִי קַלּוֹתָ, קַל קַלּוּ; בבינוני – קַל קַלִּים; בעתיד – יֵקַל יֵקַלּוּ, או יִדַּל יִדְּלוּ (וגם יִדַּלּוּ).[1]

4. פועלי ע"ע – פעלים המביעים פעולה
בפעלים המביעים פעולה הנטייה בעבר בגוף ראשון ושני היא סַבּוֹתִי סַבּוֹתָ לצד נטייה על דרך השלמים: סָבַבְתִּי סָבַבְתָּ; בגוף שלישי הנטייה היא בדרך כלל רק על דרך השלמים: סָבַב סָבְבוּ (מותרת גם הנטייה [הספרותית] על דרך פועלי המצב, כגון סַב סַבּוּ);
בבינוני – סוֹבֵב סוֹבְבִים (גם הנטייה על דרך פועלי המצב מותרת, כגון סַב סַבִּים);
בעתיד – יָסֹב יָסֹבּוּ או יִסֹּב יִסְּבוּ (על דרך יִקְּדוּ, וגם יִסֹּבּוּ על דרך תִּדֹּמִּי), לצד נטייה על דרך השלמים יִמְדֹּד, יַחְגְּגוּ.

1. נטיית הפעלים מגזרת ל"א היא על דרך השלמים כאשר האל"ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.

2. בדרך כלל כאשר ל' הפועל אינה בתנועה, האל"ף נחה וע' הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]

3. במקרים האלה ע' הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:

(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.

(ב) בבניין קל בשורשים טמ"א, יר"א, מל"א, צמ"א, שׂנ"א – ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.

השורש שׂנ"א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו"ב.

(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו [2] – ע' הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.

(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע' הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.

(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע' הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).

1. חטף פתח
בדרך כלל בא חטף פתח במקום השווא, כגון אֲמַרְתֶּם, תִּבְחֲרִי, לַעֲמֹד, עֲשׂוּ, נִשְׁאֲרָה, נֹהֲלוּ, מֻעֲמָד.

במקרים אחדים תנועת החטף אינה פתח, ואלו הם:

2. חטף סגול
(א) אחרי תחילית המנוקדת בסגול, כגון לֶאֱסֹף, נֶהֱרָס, הֶחֱשִׁיב, הֶעֱבִידוּ.

במקרא יש גם צורות כגון יֹאחֱזוּךָ (ירמיהו יג, ב), וְאֶחֳזִי (רות ג, טו).

(ב) בפועלי פ' הפועל אל"ף בציווי של בניין קל (בגוף נוכח ונוכחות, בדומה לצורת העתיד), כגון אֱגֹר, אֱמַץ, אֱגֹרְנָה, ובצורת המקור הנטוי, כגון בֶּאֱסֹף, כֶּאֱכֹל.[1]

במקרא גם בחטף פתח, כגון אֲבֹד (דברים ז, כ), וּבַאֲבֹד (משלי יא, י), אֲחֹז (מלכים א ו, ו), בַּאֲכֹל (במדבר כו, י).

(ג) בפעלים הָיָה וחָיָה בעבר נוכחים לצד הניקוד בחטף פתח הֲיִיתֶם־ן, חֲיִיתֶם־ן, יש גם ניקוד בחטף סגול: הֱיִיתֶם־ן, חֱיִיתֶם־ן; בפועל הָיָה, הָוָה בציווי: הֱיֵה, הֱיִי (לצד הֲיִי), הֱיוּ, הֱיֶינָה; הֱוֵה, הֱוִי, הֱווּ, הֱוֶינָה.

3. חטף קמץ
בבניין הופעל אחרי תחילית המנוקדת בקמץ קטן, כגון הָאֳרַךְ, מָעֳמֶדֶת, אָחֳזַק; בבניין פוּעל אחרי פ' הפועל המנוקדת בקמץ קטן, כגון מְשָׁעֳרָךְ.

ראו עוד כלל ה על בניין הופעל שפ' הפועל בו גרונית וכלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.

כאשר ל' הפועל הח"ע באה בסוף המילה וע' הפועל מנוקדת בחיריק, בחולם או בשורוק – ל' הפועל מנוקדת בפתח גנובה, כגון יַשְׁמִיעַ, לִשְׁלֹחַ, תָּמוּהַּ.

במקום שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) ע' הפועל מנוקדת בצירי – בצורות עבר, עתיד, ציווי ושם הפועל אפשר לנקד את ע' הפועל בפתח לפני הח"ע סופית ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח או שִׂמֵּחַ; הֵרַע או הֵרֵעַ; יִתְמַהְמַהּ או יִתְמַהְמֵהַּ; שַׂמַּח! או שַׂמֵּחַ!; לְהִמָּנַע או לְהִמָּנֵעַ. בצורות הבינוני ע' הפועל מנוקדת בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שׁוֹמֵעַ, מְשַׂמֵּחַ, מִתְמַהְמֵהַּ.

במקרא צורות בינוני אחדות מנוקדות בפתח (ולא בצירי ובפתח גנובה), כגון רוֹקַע, מֵרַע.

1. פ' הפועל הח"ע
(א) בבניין קל אותיות ית"ן במשקל יִפְעֹל והלמ"ד בשם הפועל מנוקדות בפתח לפני הח"ע [1], כגון יַהֲרֹס, תַּחְשְׁבִי, יַהֲדֹף[2], יַחֲשֹׂף[2], לַעֲמֹד;
כך גם בפועלי ל"י שפ' הפועל שלהם עי"ן [3], כגון יַעֲשֶׂה.
(ב) במשקל יפעַל אותיות ית"ן מנוקדות בסגול, כגון תֶּהְדַּר, יֶחְכַּם, יֶעְשַׁן.

התחילית אל"ף מנוקדת תמיד בסגול, כבפעלים שפ' הפועל שלהם אינה גרונית, כגון אֶהֱדֹף, אֶחְכַּם.

2. פ' הפועל אל"ף
לפני פ' הפועל אל"ף בסגול אותיות ית"ן והלמ"ד בשם הפועל מנוקדות בסגול, כגון יֶאֱסֹף תֶּאֶסְפִי יֶאֶסְפוּ לֶאֱסֹף; יֶאֱרַךְ יֶאֶרְכוּ. גם צורות נוכחת, נוכחים ונסתרים בפתח על דרך תַּאַסְפִי יַאַסְפוּ שבמקרא כשרות.

3. פועלי ל"י שפ' הפועל שלהם ה"ח
(א) בפועלי ל"י שפ' הפועל שלהם היא ה"ח – אותיות ית"ן מנוקדות בסגול או בפתח, כגון יֶחֱצֶה או יַחֲצֶה, יֶהֱמֶה, יַחֲנֶה.
(ב) הלמ"ד בשם הפועל מנוקדת בפתח, כגון לַהֲמוֹת, לַחֲסוֹת.
(ג) בפעלים לחיות, להיות אותיות ית"ן והלמ"ד בשם הפועל מנוקדות בחיריק, כגון יִהְיֶה, תִּחְיֶה, לִחְיוֹת.

בבניין נפעל בעתיד, בציווי, בשם הפועל ובמשקל הִפָּעֲלוּת התחילית מנוקדת בצירי לפני פ' הפועל גרונית (=אהח"ע) או רי"ש, כגון יֵאָמֵר, תֵּהָרֵס, הֵעָלֵם, לְהֵחָשֵׁב, הֵרָתְמוּת, הֵאָחֲזוּת.

הערה: בשם הפועל לֵהָנוֹת נוהגים להשמיט את ה' הבניין.

מ' השימוש ניקודה בחיריק, ובראש המילה שאחריה בא דגש חזק. אם המילה שאחריה פותחת באות מאותיות אהחע"ר, מ' השימוש מנוקדת בצירי.

המ"ם מנוקדת בחיריק לפני המילים חוּט, חוּץ (וכן לפני צורת הקיצור חוּ"ל) ובצורת המקור מִהְיוֹת.

על ניקוד יו"ד שוואית אחרי מ' השימוש ראו דגש חזק באותיות שוואיות, סעיף ג.

1. נטיית צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ היא בשתי דרכים: האחת בתי"ו (על פי צורת המקור), והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: בְּצֵאתוֹ, בְּדַעְתָּהּ, בְּרִדְתָּם, בְּקַחְתּוֹ, בְּתִתּוֹ, וגם: בְּיָצְאוֹ, בְּיָדְעָהּ, בְּיָרְדָם, בְּלָקְחוֹ, בְּנָתְנוֹ.

2. צורות המקור הנטוי המסתיימות ב־ת (דַּעַת, שֶׁבֶת, צֵאת, גַּעַת וכיו"ב) מינן נקבה.

שם הפועל מגזרת ל"א בכל הבניינים מסתיים באל"ף, כגון לִקְרֹא, לְהִמָּצֵא, לְמַלֵּא, לְהִתְמַצֵּא, לְהַבְרִיא.

הערות

1. צורת המקור של השורש מל"א בבניין קל היא מְלֹאת או מְלֹא.
2. בפועלי ל"א בבניין קל השייכים גם לגזרת פ"י או פ"נ, בשם הפועל המסתיים בתי"ו – ע' הפועל מנוקדת בצירי, כגון לָצֵאת, לָשֵׂאת.