11. להבעת המושא בכינוי המדבר הכינוי הוא ־ֵ֫נִי (ולא ־ִי), כגון לְשָׁמְרֵנִי (ולא לְשָׁמְרִי), לְלָקְחֵנִי או לְקַחְתֵּנִי (ולא לְלָקְחִי או לְקַחְתִּי).
במקרא לְתִתִּי.

12. בבניין קל בנוכח בנוכחים ובנוכחות שני דגמים אפשריים: (א) בשווא בפ' הפועל ובתנועה בע' הפועל; (ב) בתנועה בפ' הפועל ובשווא בע' הפועל. לדוגמה: לִשְׁמָרְךָ וגם לְשָׁמְרְךָ, לִשְׁמָרְכֶם וגם לְשָׁמְרְכֶם (וכן בצורות המקור עם כינוי הנושא: בִּשְׁמָרְךָ וגם בְּשָׁמְרְךָ, בִּשְׁמָרְכֶם וגם בְּשָׁמְרְכֶם).

13. בפעלים מסוימים בבניין קל גם נטיית שם הפועל (ולא רק המקור) מגזרת פ"י ופ"נ היא בשתי דרכים: האחת על דרך הגזרה (בתי"ו) והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: לְקַחְתֵּנִי וגם לְלָקְחֵנִי, לְקַחְתְּךָ וגם לְלָקְחֲךָ או לִלְקָחֲךָ [כמו לִמְשָׁחֲךָ] וכו'; לְתִתֵּנִי (במקרא לְתִתִּי) וגם לְנָתְנֵֵנִי, לְתִתּוֹ וגם לְנָתְנוֹ; לְלִדְתָּהּ וגם לְיָלְדָהּ, לְדַעְתֵּנוּ וגם לְיָדְעֵנוּ.

1. נו"ן הבאה ישירות לפני עיצור אחר, יש בעברית החדשה נטייה לשומרהּ. האקדמיה סומכת את ידה על כיוון ההתפתחות הזה.

2. הפעלים בגזרת פ"נ מותרים בקיום הנו"ן בכל הצורות, כגון יִנְקֹם לצד יִקֹּם, נִנְטַשׁ לצד נִטַּשׁ, הִנְשִׁיר לצד הִשִּׁיר, להוציא את הפעלים האלה, שההבלעה בהם היא הכרח:

• בניין קל (הפעלים מובאים בזמן עתיד): יִגַּהּ, יִגַּע, יִגַּשׁ, יִדַּח, יִזֶּה, יִזַּל, יִטֶּה, יִטֹּל, יִטַּע, יִסַּח (=יעקור), יִסַּע, יִפַּח, יִפֹּל, יִצֶּה, יִשָּׂא, יִשַּׁל, יִשַּׁק, יִתַּךְ, יִתֵּן (וכן יֻתַּן), יִתֹּק, יִתַּר, יִתֹּשׁ.
• בניין נפעל: נִבָּא, נִבַּט, נִגַּב, נִגַּר, נִגַּף, נִגַּשׁ, נִדַּח, נִדַּף, נִדַּר, נִזַּק[1], נִחַם, נִחַת, נִטָּה, נִטַּל, נִטַּע, נִכָּה, נִכַּר, נִסַּח (=נעקר), נִסַּע, נִצַּל[1], נִקָּה, נִשָּׂא, נִשַּׁל, נִתַּז, נִתַּךְ, נִתַּן, נִתַּק, נִתַּר, נִתַּשׁ (וכן צורת הבינוני נִצָּח, כגון תְּשׁוּבָה נִצַּחַת).
• בניין הפעיל (והפעלים המקבילים בבניין הֻפְעַל): הִבִּיט, הִבִּיעַ, הִגִּיד, הִגִּיהַּ, הִגִּיעַ, הִגִּיר, הִגִּישׁ, הִדִּיד (שינה), הִדִּיחַ, הִדִּיף, הִדִּיר, הִזָּה, הִזִּיל, הִזִּיק, הִטָּה, הִטִּיל[2], הִטִּיף, הִכָּה, הִכִּיר, הִכִּישׁ, הִסִּיג[2], הִסִּיחַ, הִסִּיעַ, הִסִּיק (אש, מסקנה), הִפִּיחַ, הִפִּיל, הִפִּיק (=ביטא), הִצָּה, הִצִּיל, הִקִּיז, הִקִּיף[1], הִקִּישׁ[1], הִשָּׁה, הִשִּׂיא, הִשִּׁיא, הִשִּׁיב (רוח), הִשִּׂיג, הִשִּׁיךְ (נֶשֶׁךְ), הִשִּׁיל, הִשִּׁיק, הִתִּיז, הִתִּיךְ, הִתִּיק, הִתִּיר.

3. הנו"ן מתקיימת בפעלים כגון הִנְבִּיט, הִנְגִּיד, הִנְגִּישׁ, הִנְפִּיק, שנתייחדה להם משמעות שונה ממקבילותיהם שבהבלעת הנו"ן (הִבִּיט, הִגִּיד, הִגִּישׁ, הִפִּיק).

4. הפעלים שע' הפועל שלהם היא מן אהח"ע נוטים בקיום הנו"ן, כגון יִנְאַם, יַנְהִיג. יוצאים מן הכלל נִחַם, נִחַת.
כן נוטים בקיום הנו"ן פעלים אחרים, ובהם: יִנְבֹּט, יִנְבֹּר, יִנְגֹּד, יִנְוֶה, יִנְזֹף, יִנְקֹט, יִנְקֹף, נִנְקַט, הִנְמִיךְ, הִנְשִׁים.

5. צורות ציווי בבניין קל

• בבניין קל בצורות ציווי ממשקל יִפְעֹל הנו"ן בדרך כלל מקוימת, כגון נְטֹשׁ, נְקֹם. כשהנו"ן נבלעת בצורות העתיד, קיימות גם צורות ציווי בלי נו"ן, כגון טֹל, פֹּל.
• בצורות ציווי ממשקל יִפְעַל הנו"ן בדרך כלל חסרה, כגון טַע, סַע. ואולם כשהנו"ן מתקיימת בעתיד, קיימות גם צורות בנו"ן, כגון נְבַח.
• בפועלי ע' הפועל גרונית הנו"ן מתקיימת תמיד, כגון נְהַג.
• בפעלים של' הפועל שלהם יו"ד, הנו"ן מקוימת, כגון נְטֵה, נְשֵׁה.

במקרא יש נִטְעוּ ופעם אחת נְשָׂא (כנגד שָׂא בכל המקומות האחרים)

6. בשם הפועל של בניין קל הנו"ן מתקיימת. למשל: לִנְסֹעַ, לִנְטֹעַ, לִנְגֹּחַ.

בפעלים אחדים שם הפועל הוא על דרך גזרת פ"י ואלה הם: לָטַעַת (גם לִנְטֹעַ), לָגַעַת (גם לִנְגֹּעַ), לָגֶשֶׁת, לָשֵׂאת, לָתֵת.

לצד צורות שם הפועל לִנְדֹּר, לִנְטֹל, לִנְפֹּל מותרות הצורות לִדֹּר, לִטֹּל, לִפֹּל שיסודן בלשון חכמים והן בנויות על דרך צורות העתיד. כמו כן מותרות צורות נוספות על דרך זו, כגון לִתֵּן, לִשָּׂא, לִקַּח.

ראו עוד צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ.

חילופי גזרות אופייניים לפעלים בעלי שורשים שאינם שלמים (כלומר שלא כל אותיות השורש שלהם הגויות כעיצורים בכל הנטייה); פעלים אלו יכולים לנטות כפעלים מגזרות אחרות (ולא כדרך המלך בגזרתם). התופעה מוכרת בעברית מכל תקופותיה. דוגמאות מן המקרא: הֵרֹמּוּ (במדבר יז, י) – רו"ם נפעל על דרך ע"ע (בדגש במ"ם); יָרוּן (משלי כט, ו) – רנ"ן קל על דרך ע"ו (שורוק במקום חולם); "וְהַיּוֹם רַד מְאֹד" (שופטים יט, יא) – יר"ד קל ללא יו"ד; דוגמאות מלשון חכמים: קרינו (במקום קראנו), יצתה (במקום יצאה) – פועלי ל"א כפועלי ל"י; הוֹבִיר (למשל משנה בבא מציעא ט, ג; הניח את השדה בּוּר) – ע"ו על דרך פ"י; דוגמאות מן הפיוט: בט (=הבּיט), גש (=נִגַּשׁ) – פועלי פ"נ קל בלי נו"ן; דוגמה מעברית ימינו: אֶזֹּם תִּזֹּם – יז"ם בבניין קל על דרך פ"נ (בדגש בזי"ן).

בהחלטות בסעיף הזה ניתנים חילופי גזרות בפעלים המשמשים גם בימינו; חילופי גזרות אחרים הובאו בסעיפים הקודמים של נטיית הפועל.

1. הפועל יָגֹר נוטה בעתיד ובציווי על דרך ע"ו: אָגוּר תָּגוּר, גּוּר גּוּרוּ.

2. הפועל יָעַץ בעתיד בציווי ובשם הפועל נוטה הן על דרך פ"י – אִיעַץ, יְעַץ יַעֲצִי, לִיעֹץ, הן על דרך ע"ו – יָעוּץ, עוּץ, לָעוּץ.

3. בבניין נפעל משמשות הצורות נָמַק (עבר) נָמָק נָמֵק נְמַקִּים (בינוני), יִמַּק יִמַּקּוּ (עתיד) – על דרך ע"ע, וגם נִמּוֹק נִמּוֹקִים – על דרך ע"ו.

4. הפעלים הטיל, הניח, הסית (בבניין הפעיל), הוטל, הונח, הוסת (בבניין הופעל) נוהגים הן על דרך ע"ו הן על דרך פ"נ בלי הבדל משמעות: הֵטִיל או הִטִּיל, הֵנִיחַ או הִנִּיחַ, הֵסִית או הִסִּית; הוּטַל או הֻטַּל, הוּנַח או הֻנַּח, הוּסַת או הֻסַּת.
גם הפועל הלין בהוראת 'התלונן' נוהג כך: הֵלִין או הִלִּין. בהוראת 'אירח ללילה', 'עיכב' – הֵלִין בלבד.

5. הפועל הזיע (והשם הזעה) – נטייתו על דרך פועלי ע"ו: הֵזִיעַ, מֵזִיעַ (וכן הֲזָעָה). הנטייה על דרך פועלי פ"נ מותרת אף היא: הִזִּיעַ (וכן הַזָּעָה).

6. הפעלים מן השורש ינ"ק נוטים בבניין הפעיל הן על דרך פ"י הן על דרך ע"ו: הֵינִיקָה מֵינִיקוֹת תֵּינִיק לְהֵינִיק, הֵנִיקָה מְנִיקוֹת תָּנִיק לְהָנִיק.

גם בפעלים מן השורש טו"ב שתי הדרכים אפשריות: הֵטִיב מְטִיבִים או הֵיטִיב מֵיטִיבִים; בעתיד ובשם הפועל הצורות הרווחות הן על דרך פ"י: יֵיטִיב לְהֵיטִיב.

7. בבניין נפעל משמשות הצורות נָסוֹג, נְסוֹגִים וכדומה – על דרך ע"ו, ובבניינים הפעיל והופעל משמשות הצורות הִסִּיג מַסִּיגָה, הֻסַּג מֻסָּגִים וכדומה – על דרך פ"נ.

8. בבניינים הפעיל והופעל משמשות הצורות הִתִּישׁ, מַתִּישׁ, מֻתָּשׁ וכדומה – על דרך פ"נ, ובבניין קל משמשות הצורות תַּשׁ, תָּשַׁשׁ, תָּשׁוּשׁ וכדומה – כדרך הכפולים.

9. מן השורש החדש זו"ח נגזרים בעברית ימינו הפעלים זָח (כגון תזוּח דעתו), הֵזִיחַ. הפועל הֵזֵחַ (מגזרת ע"ע) משמש בעיקר בלשון הספרותית.

10. הפועל הֵגֵס (מן השורש גס"ס) נוטה גם על דרך ע"ו – הֵגִיס – בשתי המשמעויות (גם הגסת הדעת וגם הגסת הקדרה).

11. השורש מש"ש בבניין נפעל נוטה על דרך ע"ו – נִמּוֹשׁ או נָמוֹשׁ.

12. השורש יק"ץ נוטה בבניין הפעיל על דרך ע"ו, כגון הֵקִיץ מֵקִיץ יָקִיץ.

ראו עוד על חילופי גזרות: פעלים שונים בגזרת פ"נ.

פעלים בהפעיל שבאה בהם יו"ד אחרי התחילית נוטים בדרך כלל בכיווץ הדו־תנועה, כגון הֵישִׁיר, מֵינִיקָה.[1]
הפעלים מן ימ"ן ומן יש"ר נוטים גם בקיום הדו־תנועה ay, כגון מַיְמִינִים, הַיְמֵן, הַיְשֵׁר.

שלוש דרכי נטייה נוהגות בפועלי פ"י מבניין קל.

1. ברוב הפעלים בא חיריק מלא בעתיד ובשם הפועל, וצורות הציווי הן על דרך השלמים. לדוגמה: אִישַׁן, תִּירָא, יִירֶה, נִיקַץ, תִּיגְעוּ; יְגַע, יִגְעוּ; לִישֹׁן, לִירֹא.
כמותם נוטה הפועל טוֹב בעתיד: יִיטַב, תִּיטַב.
בפועל יָשַׁן לצד צורות הציווי יְשַׁן יִשְׁנִי יִשְׁנוּ יְשַׁנָּה מותרות הצורות שַׁן שְׁנִי שְׁנוּ שַׁנָּה.

2. בפעלים יָדַע, יָחַד, יָלַד, יָצָא, יָקַע, יָרַד, יָשַׁב פ' הפועל אינה באה בצורות העתיד הציווי ושם הפועל.[1] דוגמאות: אֵלֵד, תֵּצֵא, יֵדַע, יֵרְדוּ; רֵד, דַּע, רְדִי; לָשֶׁבֶת, לָדַעַת, לָצֵאת.[2]
כמותם נוטה הפועל הָלַךְ: יֵלֵךְ, לֵךְ, לְכוּ, לָלֶכֶת.[3]

3. נטייה על דרך פ"נ בפעלים שונים
הפעלים יָצַר ויָצַק נוטים על דרך פועלי פ"נ בעתיד ובשם הפועל, כגון אֶצֹּר תִּצֹּר, לִצֹּר; אֶצֹּק תִּצֹּק, לִצֹּק וכן לָצֶקֶת.
צורות הציווי הן גם ביו"ד וגם בלא יו"ד: יְצֹר/צֹר, יִצְרִי/צְרִי; יְצֹק/צֹק, יִצְקוּ/צְקוּ.
במקרא באה גם צורת הציווי צַק.

השורש יצ"ת נוטה בבניין קל על דרך פ"נ: אֶצַּת תִּצַּת יִצְּתוּ.[4]

הפועל יָזַם נוטה גם הוא על דרך פועלי פ"נ: אֶזֹּם תִּזֹּם, יְזֹם, לִזֹּם.

הערות

1. בלשון חכמים ובספרות שלאחריה יש צורות שם פועל על דרך העתיד, כגון לִישַׁן, לִיעַץ, לִיבַשׁ, לִירָא; לֵרֵד, לֵדַע, לֵשֵׁב, לֵלֵךְ. מהן משמשות גם בימינו.
2. בפועל יָרַשׁ לצד הנטייה על דרך (1) – אִירַשׁ תִּירַשׁ, יְרַשׁ, לִירֹשׁ – יש צורות על דרך (2): הציווי רֵשׁ רְשׁוּ ושם הפועל לָרֶשֶׁת.
3. מן הפועל יָהַב משמשות צורות הציווי הַב (הָבָה), הָבִי, הָבוּ.
4. צורת העתיד של יָכֹל בשורוק: אוּכַל, תּוּכַל וכו'. מן הפועל יָקַד נמצא תּוּקַד (לצד תִּיקַד)

ראו עוד חילופי גזרות, סעיף 1, 2.

בצורות נוכחות ונסתרות – בעתיד ובציווי של נפעל ובעתיד של פועלי פ"י בבניין קל – ע' הפועל מנוקדת בפתח או בצירי: תִּכָּתַבְנָה או תִּכָּתֵבְנָה, תֵּשַׁבְנָה או תֵּשֵׁבְנָה.

הערת המזכירות המדעית: האקדמיה לא ראתה לקבוע כלל המתיר את השימוש בלשון זכר לנוכחות ולנסתרות בעתיד ובציווי, באשר שימוש זה הוא דרך המלך בלשון חכמים ויש לו יסודות אף בלשון המקרא, וממילא שימוש זה מותר. למשל: התלמידות יִכְתְּבוּ (לצד תִּכְתֹּבְנָה); הדלתות יִסָּגְרוּ (לצד תִּסָּגַרְנָה/תִּסָּגֵרְנָה); בּוֹאוּ הבנות (לצד בֹּאנָה).

בשמות השקולים במשקלים מַפְעֵל (מִפְעֵל), תַּפְעֵל, ובמה ששייך אליהם בגזרות העלולים – הצירי משתנה לשווא.[1] לפני כינויי הנוכח הנוכחים והנוכחות הצירי משתנה לסגול (או לפתח בשמות שע' הפועל או ל' הפועל בהם מאותיות אהח"ע). למשל: מַחְשֵׁב מַחְשְׁבִי מַחְשֶׁבְךָ מַחְשֶׁבְכֶם מַחְשְׁבִים מַחְשְׁבָיו, מַזְלֵג מַזְלֶגְךָ מַזְלְגוֹת [2], מַקְלֵעַ מַקְלְעִים, מַגְהֵץ מַגְהַצְךָ מַגְהַצְכֶם מַגְהֲצִים, מִזְבֵּחַ מִזְבְּחִי מִזְבַּחֲךָ מִזְבַּחֲכֶם, מַקֵּל מַקֵּל־(שקד)[3] מַקְּלִי מַקֶּלְךָ, מוֹקֵד מוֹקְדֵךְ מוֹקְדִים, מוֹעֵד מוֹעַדְכֶם מוֹעֲדֵי־; תַּשְׁבֵּץ תַּשְׁבְּצוֹ תַּשְׁבֶּצְכֶם תַּשְׁבְּצִים.

הערה: בשמות מִזְבֵּחַ, מִסְפֵּד, מַעֲשֵׂר בא פתח בצורת הנסמך: מִזְבַּח־, מִסְפַּד־, מַעֲשַׂר־.

הצירי המלא מתקיים תמיד. למשל: חֵיק חֵיקְכֶם, מֵיתָר מֵיתָרִים מֵיתְרֵיהֶם, רֵיחַ רֵיחוֹת רֵיחוֹתֵיכֶם.

תנו דעתכם: צירי מלא בא כאשר היו"ד היא מן השורש. למשל: אֵיד, אֵימָה, אֵיפָה, אֵיתָן, בֵּיצָה, חֵיק, מֵידָע, מֵיטָב, מֵימָן, מֵינֶקֶת, מֵישָׁרִים, סֵיפָה, צֵידָה, רֵיק, שֵׁינָן, תֵּימָן, וכן מְהֵימָן, מֵימְרָה, מֵירְכָה, רֵישָׁה.

כן בא צירי מלא בשמות אחרים ובהם: אֵיבָר, הֵיכָל, זְעֵיר, כֵּילַף, עֵירֹם, פֵּיגָם, פְּסֵיפָס, צֵירֵי, קֵיסָם, שֵׁיזָף.

בשמות האלה הצירי הוא צירי חסר: לֵצָן, לֵצָנוּת.

בשמות ממשקל מִפְעָלָה (מַפְעָלָה, מֶפְעָלָה), תִּפְעָלָה נטיית היחיד היא בדרך כלל על דרך הסגוליים.
למשל: מַחְלָקָה מַחְלֶקֶת־ מַחְלַקְתָּהּ, מַמְלָכָה מַמְלֶכֶת־, מִשְׁפָּחָה מִשְׁפַּחַת־ מִשְׁפַּחְתְּךָ, מֶלְתָּחָה מֶלְתַּחַת־, מֶמְשָׁלָה מֶמְשֶׁלֶת־ [1], מֶרְכָּבָה מֶרְכֶּבֶת־ מֶרְכָּבוֹת מֶרְכְּבוֹתָיו [2], מַפָּלָה מַפֶּלֶת־ מַפַּלְתָּם, מַצָּבָה מַצֶּבֶת־(עובדים), מוֹדָעָה מוֹדַעַת־(אבל) מוֹדַעְתּוֹ, מוֹעָצָה מוֹעֶצֶת־ מוֹעַצְתָּם [3], מוֹשָׁבָה מוֹשֶׁבֶת־; תּוֹדָעָה תּוֹדַעַת־ תּוֹדַעְתְּכֶם, תּוֹכָחָה תּוֹכַחַת־ תּוֹכַחְתִּי, תּוֹלָדָה תּוֹלֶדֶת־.

יוצאים מכלל זה השמות שלהלן, שהקמץ משתנה בהם לשווא:
א. כמה שמות משורשי פ"נ: מַתָּנָה מַתְּנַת־ מַתְּנָתִי, מַטָּלָה מַטְּלַת־, מַטָּרָה מַטְּרַת־ מַטְּרָתוֹ. כך גם השם מַסְקָנָה[4]: מַסְקְנַת־, מַסְקְנָתְךָ; ברבים: מַסְקָנוֹת מַסְקְנוֹתֶיךָ.
ב. השמות משורשי ל"א. למשל: מִדְשָׁאָה מִדְשְׁאַת־, מִרְפָּאָה מִרְפְּאַת־ מִרְפְּאָתָם, מַשָּׂאָה מַשְּׂאַת־; תּוֹצָאָה תּוֹצְאַת־ תּוֹצְאָתוֹ; וכן מִשְׁוָאָה מִשְׁוְאַת־.

תנו דעתכם: בצורת הרבים של השמות במשקל מִפְעָלָה, תִּפְעָלָה הקמץ (הראשון) נוהג כרגיל: מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפְּחוֹת־, מַתָּנוֹת מַתְּנוֹתָיו, מִרְפָּאוֹת מִרְפְּאוֹת־; תּוֹלָדוֹת תּוֹלְדוֹתַי.

גם נטיית השם מְלָאכָה היא על דרך הסגוליים ביחיד: מְלֶאכֶת־ מְלַאכְתִּי; ברבים: מְלָאכוֹת מְלָאכוֹת־ מְלָאכוֹתֶיךָ.[5]

1. נטיית צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ היא בשתי דרכים: האחת בתי"ו (על פי צורת המקור), והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: בְּצֵאתוֹ, בְּדַעְתָּהּ, בְּרִדְתָּם, בְּקַחְתּוֹ, בְּתִתּוֹ, וגם: בְּיָצְאוֹ, בְּיָדְעָהּ, בְּיָרְדָם, בְּלָקְחוֹ, בְּנָתְנוֹ.

2. צורות המקור הנטוי המסתיימות ב־ת (דַּעַת, שֶׁבֶת, צֵאת, גַּעַת וכיו"ב) מינן נקבה.

שם הפועל מגזרת ל"א בכל הבניינים מסתיים באל"ף, כגון לִקְרֹא, לְהִמָּצֵא, לְמַלֵּא, לְהִתְמַצֵּא, לְהַבְרִיא.

הערות

1. צורת המקור של השורש מל"א בבניין קל היא מְלֹאת או מְלֹא.
2. בפועלי ל"א בבניין קל השייכים גם לגזרת פ"י או פ"נ, בשם הפועל המסתיים בתי"ו – ע' הפועל מנוקדת בצירי, כגון לָצֵאת, לָשֵׂאת.