האקדמיה ללשון העברית

מדון, תככים, ניצים, התגלע

מָדוֹן

מדון פירושו ריב: "אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי, אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ" (ירמיהו טו, י). המילה מָדוֹן קשורה למילה דִּין בשורשה וגם בתוכנה: במקרא המילים רִיב, דִּין ומִשְׁפָּט באות בהקשרים קרובים ואף בהקבלה זו לזו. מילה קרובה למָדוֹן היא מְדָנִים (ברבים בלבד), שמקורה בספר משלי, למשל: "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (י, יב). עוד מתועדת בספר משלי המילה מִדְיָנִים – לרוב זו צורת הקרי, והכתיב הוא 'מדונים'. למשל: "פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ, וְאִישׁ מִדְיָנִים לְחַרְחַר רִיב" (כו, כא).
מָדוֹן ואחיותיה הן חלק קטן משלל מילות הריב והוויכוח שבלשוננו: מְרִיבָה, תִּגְרָה, קְטָטָה, הִתְכַּתְּשׁוּת, הִתְגּוֹשְׁשׁוּת, הִתְנַצְּחוּת, עִמּוּת, מַאֲבָק, סִכְסוּךְ, פֻּלְמוּס ועוד.

תְּכָכִים

בלשוננו היום תככים הם מזימות וסכסוכים מתחת לפני השטח (בלעז אינטריגות). איש תככים, או תַּכְכָן, הוא אדם סכסכן וחורש מזימות. את המילה תְּכָכִים ירשנו מספר משלי: "רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ" (כט, יג). לפי ההסבר המקובל המילה תְּכָכִים היא צורת הרבים של תֹּךְ – מילה המוכרת מספר תהלים ומקבילה בו למילים מִרְמָה, עָמָל, אָוֶן וחָמָס. לפי הסבר אחר 'איש תככים' שבמשלי קרוב במשמעו ל'רש' – אדם מסכן ועני. השורש תכ"ך קיים בכמה לשונות שמיות, והוא מציין לחיצה, מחיצה ודיכוי.

נִצִּים

ניצים הם אנשים הרָבִים ומתקוטטים ביניהם, כמסופר על משה: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?" (שמות ב, יג). המילה נִצִּים גזורה מן השורש נצ"י בבניין נפעל. צורת היחיד היא נִצֶּה, ובעבר – נִצָּה. במקרא מתועדת גם צורת העתיד: "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו" (דברים כה, יא). כן מתועד פועל בבניין הפעיל – הִצָּה – שמשמעו 'רב', 'עורר ריב ומחלוקת'. על דתן ואבירם נאמר: "אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'" (במדבר כו, ט). מן השורש נצ"י יש גם שמות עצם שמשמעם ריב ומדון. שם העצם מַצָּה מקורו במקרא: "הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע" (ישעיהו נח, ד), ובלשון הפיוט חודשה המילה נִצָּיוֹן.

הִתְגַּלַּע

בספר משלי נאמר: "וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב – נְטוֹשׁ" (יז, יד), כלומר: הימנע ממריבה עוד לפני שהתחילה. לפועל הִתְגַּלַּע ניתנו שני הסברים עיקריים: 'התפרץ', 'התלקח' או 'נחשף', 'נגלה'. ההסבר השני מבוסס על משמעו של השורש גל"ע בלשון חז"ל: "אם יש מכה והיא יכולה להיגלע [מקובל לפרש: היפתח, להיחשף] ולהוציא דם" (משנה נידה ח, ב). בימינו הפועל התגלע משמש בהקשר של מריבה ודומיה בעקבות הפסוק ממשלי, למשל 'התגלעה מחלוקת', 'התגלעו חילוקי דעות', 'התגלע סכסוך' וכיוצא באלה.

בעת, עקה, חישכון, ציימנות, פרצני, הניעה, תסוגה, בוננות, שלומות

בַּעַת (פוֹבְּיָה)

בעת הוא פחד מוגזם ממצב מסוים או מנוכחות של דבר מסוים, פחד שאינו תואם את המציאות. לעיתים הבעת מלֻווה בהתקף חרדה ואף בתבהלה (פניקה). סוגי בעת מוכרים: בַּעַת גבהים, בַּעַת סֶגֶר (קלאוסטרופוביה). המילה 'בעת' לקוחה מלשון הפיוט ומשמעותה כמשמעות המילה המקראית בְּעָתָה.
המילים בַּעַת ובְעָתָה מצטרפות לקבוצה לא קטנה של מילים בעברית שמשמען פחד, ולכל אחת מהן גוֹן־משמעות ייחודי: אימה, בהלה, בַּלָּהָה (למשל בצירוף 'חלום בלהות'), ביעותים, חלחלה, חרדה, יִרְאָה, מורא, חִיל, מָגוֹר, חַת (בביטוי 'ללא חת') ועוד, ואף צירופים כמו מוֹרֶך לב ופיק ברכיים.
המונח כלול במילון למונחי פסיכולוגיה משנת תשנ"ד (1994).

עָקָה (סְטְרֵס)

עקה היא מצב של לחץ ומתח הנוצרים מתנאים שמקשים על התפקוד התקין של אדם או של יצור אחר.
המילה עָקָה מן השורש עו"ק נזכרת פעם אחת במקרא: "אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה, מִקּוֹל אוֹיֵב, מִפְּנֵי עָקַת רָשָׁע" (תהלים נה, ג–ד). משמעו היסודי של השורש עו"ק הוא לחץ והכבדה. משמע זה מצוי גם במילים אחרות מאותו השורש: הֵעִיק ומוּעָקָה מן המקרא ותְעוּקָה המחודשת. גם הביטוי הארמי "דא עקא" (=זו הצרה) קשור לשורש זה. השורש עו"ק מקביל לשורש צו"ק (הציק, מצוקה).
המונח כלול במילון למונחי פסיכולוגיה משנת תשנ"ד.

חִשָּׁכוֹן (בלקאאוט)

חישכון הוא איבוד זיכרון רגעי, לרוב בשל לחץ או חרדה. מושג זה מוכר בהקשר של חרדת בחינות: "באמצע הבחינה היה לי חישכון ולא זכרתי את התשובה".
המילה נוצרה על פי מילים אחרות שמשמען פגע ומחלה, כמו עִוָּרוֹן, שִׁגָּעוֹן, וכן החידושים אִדָּשׁוֹן (אפתיה), שִׁגָּרוֹן (רימטיזם), טֵרָדוֹן (אובססיה).
המילה אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ה (1995).

צַיְמָנוּת (אנורקסייה)

כשחיפשה הוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה חלופה לאנורקסייה העלה חבר הוועדה הבקיא בספרות התלמוד את הביטוי "בתולה ציימנית" שבתלמוד הירושלמי. ציימנית היא מי שמרבה לצום (כמו ביישנית – נוטה להתבייש). בתלמוד מדובר באישה צעירה הגוזרת על עצמה צומות – אומנם לא מן הסיבות של התקופה המודרנית אלא מסיבות דתיות.
משם התואר "ציימנית" נוצר השם המופשט "ציימנות". את המילה ציימנות אימצה הוועדה למונחי רפואה של האקדמיה, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ז (2006).

בּוֹרְחָנוּת (אסקפיזם)

בורחנות היא נטייה לברוח מן המציאות ומשִׁגרת החיים בעזרת שקיעה בדמיונות, בידור ובילוי.
לפועל המקראי בָּרַח יש כמה נרדפים: נִמְלַט, נָס (שניהם רווחים במקרא), וכן חָמַק (פעם אחת במקרא). ואולם בימינו הפועל הרגיל והנפוץ הוא בָּרַח, כנראה בעקבות לשון חז"ל. כך נוצר הצירוף 'לברוח מן המציאות' וממנו בורחנות.
המילה בּוֹרְחָנוּת שקולה במשקל המילים סוֹבְלָנוּת, תּוֹקְפָנוּת. שמות התואר הם בורחן (אסקפיסט) ובורחני (אסקפיסטי), בדומה לסובלן, תוקפן, סובלני, תוקפני
המונח אושר באקדמיה בשנת תשע"ג (2013)

פַּרְצָנִי (אימפולסיבי)

פרצני הוא תואר לאדם שפעולתו נובעת מהתפרצות של רגש, דחף וכדומה. שם העצם הוא פַּרְצָנוּת (אימפולסיביות).
השורש פר"ץ שייך לקבוצה גדולה של שורשים הפותחים באותיות פר ומשותפת להם המשמעות של פיזור, שבירה ופירוק: פרא (פֶּרֶא), פרד (הפריד), פרז (פרזות), פרח (הפריח שמועה), פרט (פָּרַט כסף), פרך (פריך = שביר), פרם, פרס (=חתך פרוסה), פרע (פרוע), פרץ, פרק (פֵּרוּק), פרר (לפורר).
לפועל פָּרַץ מגוון משמעויות הקשורות כולן במשמעות הבסיסית האמורה: הָרַס ("עת לפרוץ ועת לבנות", קהלת ג, ג), התפשט ("ופרצת ימה וקדמה", בראשית כח, יד), נכנס בכוח (פרץ לבית), הביע רגש עז בבת אחת (פרץ בבכי). למשמעות אחרונה זו שייך התואר פרצני.
המונח כלול במילון למונחי פסיכולוגיה משנת תשנ"ד.

הֲנִיעָה (מוטיווציה, מוטיבציה)

הניעה היא מכלול הגורמים – המודעים והלא מודעים – המביאים את הפרט לפעול, להשיג מטרה, להתנהג בצורה מסוימת. גורם מסוים לפעולה הוא מֵנִיעַ (ובלעז: דרייב).
המילה הניעה היא צורת משנה של שם הפעולה הֲנָעָה. הֲנִיעָה נוצרה בדומה למילה הֲסִבָּה – צורה עתיקה המביעה את פעולת ההֲסָבָה בליל הסדר. הצורה הניעה נבחרה כדי לייחדה מן הנעה, שהיא מילה כללית, אף כי לפעמים משתמשים בה במשמעות של מוטיווציה.
המונח כלול במילון למונחי פסיכולוגיה משנת תשנ"ד.

תְּסוּגָה (רגרסיה)

תסוגה היא חזרה להתנהגות האופיינית לשלב התפתחות מוקדם יותר מן השלב שבו האדם מצוי, בעיקר בעת משבר וקשיים בהתמודדות. תסוגה היא סוג של מנגנון הגנה: השיבה לשלב מוקדם ומוכר מקנה תחושת ביטחון.
המילה תסוגה בנויה על דרך מילים כמו תשובה, תגובה, תקומה, תנועה, תמורה, וכמותן היא שייכת לשורשי ע"ו, כפי שמוכיח הפועל נָסוֹג (הנו"ן שייכת לבניין נפעל). תסוגה היא סוג מסוים של נסיגה (מילה שמשתמשים בה לפעמים גם במשמעות של רגרסיה). במילה נְסִיגָה הנו"ן הפכה לחלק מן השורש.
המונח כלול במילון למונחי פסיכולוגיה משנת תשנ"ד.

בּוֹנְנוּת (מדיטציה)

את המילה בּוֹנְנוּת קבעה האקדמיה תמורת מדיטציה לאחר שהחל שימוש בה במשמעות זו בקרב אחדים מן העוסקים בתחום. המילה בוננות קשורה למילה התבוננות – שילוב של הסתכלות והבנה, ואכן מדיטציה היא תרגול של התבוננות פנימית.
המילה בּוֹנְנוּת שקולה במשקל המילים כּוֹנְנוּת, עוֹרְרוּת, רוֹמְמוּת, שׁוֹבְבוּת, שׁוֹטְטוּת.
בעבר קבעה האקדמיה את המילה בּוֹנְנוּת תמורת insight, אך לאחרונה הוחלט לאמץ לעניין זה את המילה תּוֹבָנָה הרווחת בציבור.

שְׁלוֹמוּת (well-being)

שלומות מציינת מצב של רְווחה גופנית, נפשית וחברתית המושגת על ידי אורח חיים בריא, פיתוח מודעות עצמית ועוד. המילה שלומות גזורה מן המילה שָׁלוֹם, והכוונה לשלום הגוף והנפש וגם לשלמותם.
את המילה הציעה מלכה זמלי. המונח אושר במליאת האקדמיה בשנת תשס"א (2001).

לקריאת המאמר

במאמר מוסברים העקרונות המנחים את המזכירות המדעית של האקדמיה במתן תשובות לציבור, ומובאות דוגמאות לשאלות ותשובות: מעמד הצירופים 'ניסוי וטעייה', 'ניסוי ותהייה'; מעמדן של צורות בבניין נפעל דוגמת נֶאֱבַד ונִכְבָּה – שיש כנגדן צורות בבניין קל באותה משמעות; תקניות ביטויי זמן כמו 'שלוש ועשרה' אף שמדובר ב'עשר דקות'.

יש המביעים את פליאתם על דבר שקשה להאמין שקרה בביטוי 'לא ייאמן' ואחרים בביטוי 'לא יאומן' (בניקוד: לֹא יֵאָמֵן, לֹא יְאֻמַּן). בשתי הגרסאות הפועל הוא פועל סביל: ייאמן בבניין נפעל – צורת העתיד של נאמן (כמו 'ייעדר', עתיד של 'נעדר'), יאומן בבניין פועל – צורת העתיד של אֻמַּן.

היינו מצפים שהפועל הסביל של האמין (בבניין הפעיל) יהיה הואמן ובעתיד יואמן (בבניין הופעל), דוגמת העביר–הועבר, אבל הלכה למעשה צורות אלו אינן משמשות. במקומן משמשת הצורה ייאמן בבניין נפעל שמשמעה קרוב מאוד לענייננו: דבר שיכול להתברר כאמת, דבר שאפשר להאמין בו. אין זה המקרה היחיד שצורה בבניין נפעל קשורה לפועל בבניין הפעיל, למשל: הִכְחִיד–נִכְחַד, הִרְגִּיעַ–נִרְגַּע, הִכְנִיעַ–נִכְנַע, הוֹשִׁיעַ–נוֹשַׁע. אומנם בלשוננו היום נאמן מוכר בעיקר כשם תואר, כגון אדם נאמן, אוהד נאמן. אבל בתנ"ך נאמן מתפקד גם כפועל ממש במשמע 'התברר כאמת', למשל: "עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד" (תהלים צג, ה), "וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ" (בראשית מב, כ).

לעומת זאת יאומן ובעבר אֻמַּן (בבניין פוּעל) הן צורות סביל של הפועל אִמֵּן. צמד פעלים זה אינו שייך למשמע 'אמת' אלא למשמע אחר של השורש אמ"ן: לימוד, תרגול והדרכה.

לפיכך להבעת פליאה מתאים יותר לנקוט את הביטוי לא ייאמן, שהרי הכוונה לאמונה ולא לאימון.

"לא יאומן כי יסופר"

בביטוי הרווח "לא יאומן כי יסופר" נוצרה הצורה יאומן בהשפעת צורתו של הפועל הסמוך יסופר. תופעה לשונית זו מכונה גְּרֵרָה, והיא מוכרת מביטויים נוספים. כך למשל בביטוי "לא מדובשך ולא מעוקצך" (על פי מדרש תנחומא): הצורה דובשך (במקום דִבשך) נוצרה בהשפעת 'עוקצך'. ודוגמאות מן התנ"ך: "וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו" (יחזקאל מג, יא) – במקום מְבוֹאָיו; "צְאֶינָה וּרְאֶינָה" (שיר השירים ג, יא) – במקום צֵאנָה.

ומניין לנו הביטוי? יסודו בדברי חבקוק: "רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ, כִּי פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם, לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר" (א, ה). התיעודים המוקדמים ביותר שמצאנו לשימוש בביטוי הם בחיבורים בני המאה ה־16 (על פי פרויקט השו"ת), וכבר אז אפשר למצוא את שתי הגרסאות: "לא יאומן כי יסופר" וגם "לא יאמן כי יסופר". גם בספרות ההשכלה – במאות ה־18 וה־19 – נמשכת ההתרוצצות (ושמא ההתנצחות?) בין שתי הגרסאות: יש הכותבים "לא יאמן כי יסופר" וכנגדם יש הכותבים "לא יאומן", ואף יש הטורחים לנקד "לא יאָמן כי יסופר" וכנגדם יש הטורחים לנקד "לא יאֻמן".

בימינו מוכרת יותר הגרסה 'לא יאומן כי יסופר', אך יש המקפידים לומר 'לא ייאמן כי יסופר'.

הפועל נמס הוא פועל מתעתע. במבט ראשון הוא נראה כפועל השקול במשקל פָּעֵל, דוגמת יָשֵׁן, רָעֵב, צָמֵא, כָּבֵד, גָּדֵל, עָיֵף או מָלֵא. מילים אלו ידועות בכינוי "פועלי מצב", ושלוש אותיותיהן הן שלוש אותיות השורש שלהן. מסיבה זו נוטים דוברים רבים להטות את נמס על דרך פועלי המצב, וכשם שאומרים בעבר יָשַׁנְתִּי יָשַׁנְתָּ ובהווה יָשֵׁן יְשֵׁנָה, כך הם נשמעים אומרים "נָמַסְתִּי", "נָמַסְתָּ" וגם "נָמֵס", "נְמֵסָה". להבנה זו – ששורש המילה הוא נמ"ס – מסייעות צורות העתיד: בצורות אלו חסרה הנו"ן, כדרכם של פעלים רבים שזאת להם אות השורש הראשונה. כשם שלמשל מן הפועל נָגַע צורות העתיד הן יִגַּע, תִּגַּע ומן הפועל נָזַל – יִזַּל, תִּזַּל, כך צורות העתיד של נָמַס הן יִמַּס, תִּמַּס.

ואולם בעיון מעמיק יותר מתברר שהנו"ן של נמס איננה אות השורש הראשונה, ושנטיית הפועל הזה אינה פשוטה כלל ועיקר. הרי הפועל נמס קשור במילים כמו תְּמִסָּה או מְסִיסוּת, שלא זו בלבד שחסרות נו"ן הן, אלא שבמילה תְּמִסָּה הסמ"ך דגושה בדגש חזק ובמילה מְסִיסוּת אף מתגלות לעין־כול שתי סמ"כים. ואכן שורש המילים תְּמִסָּה ומְסִיסוּת הוא מס"ס – כפי ששורש המילים תְּחִנָּה או חֲנִינָה וכן הפועל נֵחַן הוא חנ"ן, וכפי ששורש המילים תְּחִקָּה או חֲקִיקָה הוא חק"ק.

שורש הפועל נמס אף הוא מס"ס, ומסיבה זו בפעלים אחרים מן השורש הזה – כמו הֵמֵס והִתְמוֹסֵס – אין כל זכר לנו"ן. הם נוטים כפעלים אחרים מגזרת הכפולים (כמו הֵסֵב והסתובב מן סב"ב), כלומר פעלים ששתי אותיות השורש האחרונות שלהם זהות. עובדה זו מעלה שתי תהיות: מהי הנו"ן בפועל נמס ומה נטייתו של פועל זה?

לאמיתו של דבר הנו"ן של נמס היא נו"ן הבניין – בניין נפעל. הפועל הזה משמש כבר במקרא, והוא בא בשני ניקודים: נָמֵס (יחזקאל כא, יב) או נָמָס (בהפסק; כך למשל בשמות טז, כא). ההשוואה לפעלים אחרים בגזרת הכפולים מעלה שהניקוד בצירי אינו רגיל, אך מוכּרת גם הצורה נָקֵל (לצד נָקָל, נָקַל) מן השורש קל"ל – הקשורה כמובן למילה קַל.

ככלל נטיית בניין נפעל בגזרת הכפולים סבוכה, ועל כן אין לתמוה שגם יתר צורות הנטייה של הפועל נמס אינן פשוטות (אך רגילות לפעלים מגזרת הכפולים). כאשר הסמ"ך איננה בסוף המילה, היא דגושה בדגש חזק לציון העיצור הכפול, והתנועה שלפניה – פתח. כך מתקבלות צורות עבר דוגמת נְמַסּוֹתִי (כמו נְקַלּוֹתִי), נְמַסּוֹתָ, נָמַסָּה, נָמַסּוּ, צורות הבינוני נְמַסָּה, נְמַסִּים, נְמַסּוֹת (היחיד: או נָמֵס או נָמָס) וצורות העתיד תִּמַּסִּי, יִמַּסּוּ (במלעיל). במקרא מצויה גם צורת המקור הִמֵּס (תהלים סח, ג), ועל פיה שם הפועל הוא לְהִמֵּס. תאורטית גם הצורות לְהִמַּס, לְהִמֹּס אפשריות – על פי ניקוד צורות מקור בפעלים אחרים (כגון לְהִבֹּז מן השורש בז"ז). אבל לא תקנית הצורה לְהִנָּמֵס שהרי כאמור הנו"ן איננה חלק מהשורש.

ללוח הנטייה של הפועל נמס

רבים שואלים אותנו אם הפועל נֶאֱבַד תקני או שמא ראוי להקפיד ולנקוט את הפועל אָבַד. ועוד, מה דינו של הצירוף הָלַךְ לְאִבּוּד. תשובתנו: כל האפשרויות האלה טובות, וכולן מתועדות ברבדים מסוימים של העברית הקדומה.

אָבַד ונֶאֱבַד

במקרא משמש הפועל אָבַד בלבד. משמעותו השכיחה – 'כָּלָה', 'הושמד', כמו בהזהרה הנודעת שבתורה "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (דברים יא, יז). רק במקרים אחדים הפועל משמש במשמעות המוכרת לנו 'נעלם', 'לא נמצא במקומו', כגון "וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל" (שמואל א ט, ג). גם המשנה מספרת על מפתח שאָבַד (עירובין ג, ג) – כשימוש הפועל אָבַד בלשון ימינו. בכתבי היד של התלמוד הבבלי נמצאה בהקשרים אלו הצורה נֶאֱבַד בבניין נפעל דווקא (קידושין ב, ע"ב; גיטין לז, ע"ב), ואולם בדפוסים היא שונתה לאָבַד בבניין קל, כנראה בהשפעת המופת המקראי.

בניין קל הוא תבנית היסוד של הפועל העברי. אין לו ייחוד תחבירי, ועשויים להיגזר בו פעלים מכל הסוגים: יוצאים ועומדים, מצייני פעולה ומצייני מצב וכן פעלים שעניינם שינוי והתהוות. לעומת זאת לבניין נפעל יש תפקידים תחביריים מוגדרים; אחד מתפקידיו הוא ציון שינוי המצב. כבר במקרא אפשר למצוא פעלים בבניין קל שמציינים מצב ולעומתם פעלים בבניין נפעל שמציינים את היווצרותו של המצב, כגון טָמֵא לעומת נִטְמָא.[1] דוגמה מובהקת אחרת, המוכרת מלשון חכמים ורווחת גם בימינו, היא דָּלַק (מצב) לעומת נִדְלַק (שינוי מצב). ניגוד זה בין בניין קל לבניין נפעל התחזק בעיקר בתקופות המאוחרות של תולדות העברית וכן בלשון ימינו, כגון עמד לעומת נעמד. יש שבלשון המקובלת רווח פועל בבניין קל המציין שינוי מצב, ואולם בפי ילדים משמש במקומו פועל בבניין נפעל, כגון נשׂבע (לעומת שָׂבַע), נטבע (לעומת טָבַע).[2] מגמה זו בלשון הילדים מראה שבניין נפעל נתפס כתבנית טבעית של פועלי שינוי מצב.

גם הפועל אָבַד בבניין קל מציין שינוי מצב, ולפיכך אין כל הבדל משמעות בינו לפועל נֶאֱבַד בבניין נפעל. סביר להניח שדוברים רבים בוחרים שלא במודע בפועל נֶאֱבַד משום שהם חשים במשמעות המיוחדת של שינוי והתהוות שיש לבניין נפעל. לעומתם דוברים שלשון המקרא קרובה לליבם יעדיפו לרוב את הפועל אָבַד בבניין קל.

התלבטות דומה מתעוררת לעיתים על הפעלים כָּבָה ונִכְבָּה. גם כאן הצורה הקלסית, המתועדת במקרא ובמשנה, היא כָּבָה בבניין קל,[3] ואילו הפועל נִכְבָּה בבניין נפעל מאוחר יותר, בעיקר מימי הביניים. גם במקרה הזה משמעות שני הפעלים זהה, שניהם מציינים שינוי מצב, ואין פגם דקדוקי אף לא באחד מהם.

הלך לאיבוד

הצירוף הלך לאיבוד עשוי להיתפס לשון הדיבור; אולי הוא אפילו מזכיר ביטויי עגה מובהקים כמו "הלך פייפן" (מן היידיש – איז געגאַנגען פֿײַפֿן; הפירוש המילולי של הפועל פֿײַפֿן הוא 'לשרוק'). ואולם אין הצירוף הלך לאיבוד מחידושי העברית בת ימינו. ככל הנראה הוא נוצר בהשפעת הצירוף הארמי קאזיל לאיבוד המשמש בתלמוד הבבלי (כגון עבודה זרה לג, ע"א). בפירושי המקרא של רש"י, אבן עזרא ורד"ק הביטוי מצוי בשתי גרסאות: הלך לאיבוד והלך לאבדון, ומעניין שהבחירה במילה המקראית אֲבַדּוֹן שכיחה יותר בלשון הפרשנים מן הבחירה במילה התלמודית איבוד.

הפועל הָלַךְ ומקביליו בלשונות אחרות משמשים במטבעות לשון רבים מאוד. בין היתר, הפעלים האלה מצויים בהרבה ביטויים שמשמעותם שינוי והתהוות. כך הפועל to go באנגלית משמש בצירוף to go missing הדומה לביטוי העברי 'ללכת לאיבוד' ובעל משמעות זהה, וכן בביטויים to go mad – 'להשתגע', to go bald – 'להקריח' ועוד הרבה. בעברית רוב הביטויים הכוללים את הפועל הָלַךְ דווקא אינם מציינים שינוי אלא אורח חיים או אופן פעולה. ויש שבתקופות לשון שונות נוצרים צירופים קרובים בצורה ובמשמעות גם יחד, לדוגמה הָלַךְ בֶּטַח במקרא (משלי י, ט) לעומת "הלך על בטוח" בעברית המדוברת בת ימינו.

כתבה קרן דובנוב

_________________________

[1] "וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא יב, ב) – 'הייתה במצב טומאה', לעומת "וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ" (במדבר ה, כז) – 'הפכה לטמאה'.

[2] הפעלים נטבע ונשבע אינם ייחודיים לעברית בת ימינו; הם מתועדים גם בספרות ימי הביניים ובמקורות כתובים מאוחרים יותר.

[3] כגון משלי לא, יח; משנה תמיד ג, ט.