חוזרים לבית הספר (1 בספטמבר)המילים המוכרות ‘שלום כיתה אָלֶף’ מקבלות את פניהם של הילדים הרכים ביומם הראשון בבית הספר. אך לקשר בין אָלֶף ללימוד שורשים עמוקים הרבה יותר.
המשך קריאה >>
כתיב וניקודצורתן המקורית של האותיות כ, נ, פ, צ היא דווקא צורת האות הסופית שבה הקו נמשך כלפי מטה: ך, ן, ף, ץ. צורה זו נקראת ‘פשוטה’ (ההפך מכפופה). ומה סיפורה של המ”ם?
מילים מתגלגלות1. שמות האותיות היווניות המסתיימים בתנועת a נכתבים באל”ף או בה”א, למשל: אלפא או אלפה, גמא או גמה, סיגמא או סיגמה.
2. האות היוונית Λ היא למדא או למדה (ולא למבדא / למבדה).
3. כתיב שמות האותיות היווניות הוא על פי כללי התעתיק מלועזית לעברית. לפי זה: β – בטא או בטה.
רק הביטוי אלפא־ביתא ייכתב בתי”ו (וכן שם המושג הגאוגרפי דֶּלְתָּה).
שמות האותיות העבריות והלועזיות הם בנקבה. לפי זה ייאמר: שתי יו”דים, שלוש איקס וכדומה.
[ישיבת המליאה קא]
נקודה באה לאחר אותיות או מספרים הבאים לשם מניין או לשם סימון פרקים בספר וכדומה. למשל:
בבחינה שני חלקים:
א. חלק עיוני (75%)
ב. חלק מעשי (25%)
(לדוגמה נוספת ראו נקודתיים דוגמה 4; לסימון מספרים או אותיות בסוגריים ראו סוגריים: שימושים ד.)
הערה: במספרים מבדילה נקודה (ולא פסיק) בין השלם ובין השבר העשרוני. למשל:
2.50, 3.14, 50.007.
א. שתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד, יש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן. למשל:
בעל־בית, בית־מדרש, אב־בית־דין, אבי־אבות־הטומאה, שיקול חברתי־כלכלי, בן־יומו, ארץ־ישראלי, השלושה־עשר, אדם־מפלצת, תל־אביב.
ב. יש המסמנים מקף בין שתי תמניות של אותה מילה כשהן באות יחד לציין תיאור פועל. למשל:
שלבים־שלבים, אחד־אחד, איש־איש, יום־יום.
במקרים אלו (א–ב) אין המקף חובה.
ג. ראוי לסמן מקף אחרי תחיליות ולפני סופיות. למשל:
בין־לאומי, דו־שיח, האי־אמון, מוליכות־על.
ד. בכתיבה של צירוף אותיות לועזיות שמים מקף בין שמות האותיות. למשל:
די־די־טי, סי־אן־אן, או־קיי, סי־איי־אֵיי (=CIA), קא־גה־בה.
ה. שמים מקף ברצף שיש בו שני סוגי גופנים, כגון אותיות ומספרים. למשל:
המאה ה־12, פגיעה ב־DNA.
הערה א: יש לשים לב להבדל בין מקף (הבא לחבר), ובין קו מפריד (הבא להפריד). המקף צמוד למילה שלפניו ולמילה שלאחריו, ומסמנים אותו בגובה ראשי האותיות (אם אפשר). הקו המפריד מסומן בגובה אמצע האותיות ויש רווח בינו ובין המילים שלפניו ושלאחריו.[1]
הערה ב: המקף הבא במקרא שימושו אחר, והוא שייך בעיקרו לטעמי המקרא: הוא מורה על צירוף שתי מילים או יותר הנקראות בטעם אחד, וצירוף זה תלוי בנסיבות מוזיקליות.
[1] להוציא קו לציון טווח (“עד”).
