בצורות הבינונית קיימות שתי תבניות – בסיומת ־ָה או בסיומת ־ת על דרך הסגוליים.

בעברית ימינו ברוב הבניינים הסיומת ־ת היא הסיומת השגורה, והסיומת ־ָה – בבניין הפעיל. דוגמאות: יוֹשֶבֶת, נִכְנֶסֶת, מֻרְכֶּבֶת, מְבַקֶּשֶׁת, מְשֻׁתֶּפֶת, מִתְקוֹמֶמֶת; אבל מַסְבִּירָה. לצידן משמשות צורות שגורות פחות על דרך יוֹשְׁבָה, נִצָּבָה או מַחֲרֶבֶת. הסיומת הלא שגורה משמשת בעיקר בלשון ספרותית (כגון מְאֹרָשָׂה לצד מְאֹרֶסֶת), בצירופים כבולים, כגון 'אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת', 'ידיעתו מַגַּעַת', 'זכוכית מַגְדֶּלֶת', 'סעודה מַפְסֶקֶת', ובצורות אחדות, כגון נִפְלָאָה, נֶחְמָדָה, נוֹרָאָה, מוּכָנָה.

תנו דעתכם שבכמה ממשקלי בניין קל ובכמה בניינים בגזרות ע"ו והכפולים משמשת רק הסיומת ־ָה, כגון יְשֵׁנָה, יְכוֹלָה, כְּתוּבָה; קָמָה, מְאִירָה (ע"ו); סַבָּה, נְשַׁמָּה (ע"ע).

ראו גם נטיית פועלי ל"א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד (ג); צורות הבינונית בפועלי ל"י.

בצורות הבינונית קיימות שתי תבניות – בסיומת ־ָה או בסיומת ־ת (בדומה לצורות בשלמים). יש ששתי הסיומות משמשות, כגון מִתְפַּנָּה או מִתְפַּנֵּית, ואף קוֹרָה או קוֹרֵית; ויש שהתקבעה סיומת אחת, כגון נִבְנֵית, נִגְלֵית,[1] ולחלופין מִשְׁתַּחֲוָה, מְשֻׁנָּה.

ראו גם את הכלל על צורות הבינונית.

שמות מלרעיים המסתיימים ב־ֶה – נסמכָם בצירי, והם נוטים בצורת היחיד בשתי דרכים כמודגם להלן.
דוגמאות:
מוֹרֶה, מוֹרֵה־, מוֹרִי, מוֹרְךָ וגם מוֹרֶךָ, מוֹרוֹ וגם מוֹרֵהוּ, מוֹרָהּ וגם מוֹרֶהָ, מוֹרֵנוּ, מוֹרְכֶם־ן וגם מוֹרֵכֶם־ן, מוֹרָם־ן, וגם מוֹרֵהֶם־ן;
מַעֲשֶׂה, מַעֲשֵׂה־, מַעֲשִׂי, מַעַשְׂךָ וגם מַעֲשֶׂךָ, מַעֲשׂוֹ וגם מַעֲשֵׂהוּ, מַעֲשָׂהּ וגם מַעֲשֶׂהָ, מַעֲשֵׂנוּ, מַעַשְׂכֶם־ן וגם מַעֲשֵׂכֶם־ן, מַעֲשָׂם־ן וגם מַעֲשֵׂהֶם־ן;
שָׂדֶה, שְׂדֵה־, שָׂדִי, שָׂדְךָ וגם שָׂדֶךָ, שָׂדוֹ וגם שָׂדֵהוּ, שָׂדָהּ וגם שָׂדֶהָ, שָׂדֵנוּ, שַׂדְכֶם־ן וגם שְׂדֵכֶם־ן, שָׂדָם־ן וגם שְׂדֵהֶם־ן.

הערות

1. בשם המספר שמונֶה בא סגול גם במעמד נסמך, כגון שְׁמוֹנֶה עשרה, שְׁמוֹנֶה מאות, שְׁמוֹנֶה המחברות.[1]
2. בנטיית השמות שֶׂה ושֵׂיָה הצירי מתקיים: שֵׂה־, שֵׂיִי, שֵׂיְךָ וגם שֵׂיֶךָ, שֵׂיֵךְ, שֵׂיוֹ וגם שֵׂיֵהוּ (במקרא לצד שֵׂיוֹ גם שְׂיֵהוּ), שֵׂיָהּ וגם שֵׂיֶהָ, שֵׂיֵנוּ, שֵׂיְכֶם וגם שֵׂיֵכֶם, שֵׂיָן וגם שֵׂיֵהֶן; שֵׂיָתִי, שֵׂיָתְךָ, שֵׂיָתוֹ, שֵׂיַתְכֶם וכו'; נטיית הרבים: שֵׂיִים, שֵׂיֵי־, שֵׂיֶיךָ וכו'; שֵׂיוֹת, שֵׂיוֹת־, שֵׂיוֹתַיִךְ וכו'.
3. השם פֶּה נוטה כך: פִּי־(האדם), פִּי, פִּיךָ, פִּיךְ, פִּיו או פִּיהוּ, פִּיהָ, פִּינוּ, פִּיכֶם־ן, פִּיהֶם־ן; פִּיּוֹת, פִּיּוֹתַי וכו' (במקרא גם פֵּיוֹת, פִּיפִיּוֹת).
4. צורת הרבים של טָלֶה – טְלָאִים או טְלָיִים.
5. צורת הרבים של קָצֶה – קְצָווֹת. בנסמך קְצוֹת־ או קַצְוֵי־ וגם קַצְווֹת־. בנטייה קְצוֹתַי קְצוֹתֵיכֶם וגם קַצְווֹתַי קַצְווֹתֵיכֶם (במקרא גם קְצֵיהֶם).
   הצורות בסיומות ־וֹת עשויות לשמש גם בנקבה, כגון "מארבע קצוֹת השמים".[2]