נושא: ניקוד

עניין של סגנון

ו' ההיפוך

שתי צורות הפועל המרכזיות בעברית לדורותיה הן אלו: (א) זו שהגופים מצוינים בסופה: לבשתי, לבשנו, לבשתם וכו'; (ב) זו שהגופים מצוינים בתחילתה:  אלבש, תלבש, ילבש, נלבש. את האחת – המכוּנה קָטַל – אנו נוהגים לזהות עם העבר, ואת האחרת – המכוּנה יקטול – עם העתיד.…
המשך קריאה >>

מאמרים

קביעות תקן בלשון – חדשים גם ישנים

דורות רבים הקפידו מתקני הלשון להסתמך על לשון המקרא, ולא התחשבו במסורות שבעל פה הסוטות ממנה. אך משהפכה העברית לשפה טבעית וחקר הלשון התרחב, נשתנו הטעמים בהעמדת הדקדוק ובהגדרת מקורותיו. מאמר זה דן במילים שאתה, זו ומקח. הוא מתאר את תולדותיהן, את המאבקים שהיו בעניינן…
המשך קריאה >>

הגייה

מְכַּכֵב או מְכַכֵּב? – הגיית ב', כ' ופ' בפעלים גזורי שם

בצורה 'מככב' יש התנגשות בין המבנה הדקדוקי של המילה ובין הצלילים של שם העצם שממנו היא גזורה. מצד הדקדוק ההגייה התקנית היא מְכַכֵּב – הכ' הראשונה רפה (כמו מְכַוֵּן, מְכַפֵּר) והשנייה דגושה בדגש חזק (כמו מְסַכֵּם, מְעַכֵּל). אך בשם העצם כּוֹכָב המצב הפוך: הכ' הראשונה…
המשך קריאה >>

מטבעות לשון

ויהי מה

הביטוי 'וִיהִי מָה' פירושו 'בכל מקרה', 'יקרה מה שיקרה' – למשל: "נישאר כאן ויהי מה". מקור הביטוי בתנ"ך. לאחר הריגת אבשלום ביקש אחימעץ בן צדוק לבשר למלך דוד על דיכוי המרד. יואב שר הצבא לא רצה שאחימעץ יהיה האיש שמפיו ישמע המלך על מות בנו,…
המשך קריאה >>

.

ניקודן של מילים לועזיות בלשוננו

א. כל תנועת i נכתבת בחיריק מלא גם בניקוד. למשל: צִילִינְדְּרִי, הִידְרוֹדִינָמִי, הִיסְטוֹרְיָה, טִיפּוּס, דִּיסְקוּס, סִינְתֵּטִי.

ב. כל תנועת o נכתבת בווי"ו חלומה. למשל: קוֹאוֹרְדִּינַצְיָה, אוֹבְּיֶקְטִיבִי, גֵּאוֹלוֹגְיָה, אוֹפְּטִימָלִי.

ג. כל תנועת u נכתבת בווי"ו שרוקה. למשל: מוֹלֵקוּלָה, מוּלְטִי־, טוּרְבִּינָה, פוּנְקְצִיָּה.

ד. תנועת a בהברה פתוחה מנוקדת בקמץ (קָטָלוֹג, מָתֵמָטִיקָה); בהברה סגורה לא־סופית – בפתח (פַנְטַסְטִי, קְוַנְטִים); בהברה סגורה בסוף מילה – בקמץ (אַטְלָס, בָּלָגָן), אבל בהברה סגורה כפליים או המסתיימת בפ"א או בי"ת דגושות – בפתח (בַּנְק, אַפּ, טַאבּ).[1]
הערה: כל אל"ף הנכתבת בכתיב המלא לציון התנועה a תיכתב גם בכתיב המנוקד, למשל פַּארְק, סוֹצְיָאלִי.

ה. התנועה שמקורה ב־eu נכתבת בצירי מלא. למשל: אֵיקָלִיפְּטוּס, רֵימָטִיזְם, נֵירוֹלוֹגְיָה, נֵיטְרָלִי.

ו. תנועת e מנוקדת לפי סוג ההברה: בהברה פתוחה – בצירי (טֵלֵפוֹן, טֵנִיס), אבל בסוף מילה ־ֶה (קָפֶה, תֶּה); בהברה סגורה בראש מילה ובאמצע מילה – בסגול (אֶמְבַּרְגּוֹ, לֶיְזֶר, סִימֶטְרִי, קוֹנְצֶרְטִים); בהברה סגורה בסוף מילה – בצירי (טְרַפֵּז), אבל אם ההגייה הרווחת מלעילית – בסגול (סוֹלֶר, מֵטֶר); בהברה סגורה כפליים בסוף מילה – בצירי (קוֹנְצֵרְט, דּוּפְּלֵקְס).

ז. בדרך כלל אין מציינים הכפלה במילים לועזיות. אבל אם המנקד רואה בכך צורך, הוא יכול לציין את ההכפלה בדגש חזק (ולא באות כפולה).[2]

ח. האותיות גד"ת באות דגושות (בדגש קל) או רפויות על פי כללי העברית.  עם זאת לא יבוא דגש קל באותיות גד"ת בבואן בסוף המילה לאחר שווא נח, למשל: דִּיוִידֵנְד, כִּירוּרְג, אַפַּרְטְהַיְד.
באות ג' [ğ] לא יסומן דגש קל, למשל: ג'וּנְגֶּל.

ט. מסמנים שווא במילים לועזיות. אין מסמנים בהן שווא בסוף המילה גם אם קודם לו שווא אחר (קוּרְס, סֵקְס).
כל שווא במילים לועזיות הוא שווא נח. אין משתמשים בחטפים.
התנועות במילים לועזיות אינן משתנות לשווא בנטייה. למשל: סָלָט סָלַט־ סָלָטִים סָלָטֵי־, בָּלוֹן בָּלוֹנִים, דּוֹלָר דּוֹלָרִים דּוֹלָרֵי־, טֵלֵפוֹן טֵלֵפוֹנִים.

תנו דעתכם: מילים שנשאלו לעברית בתקופות קדומות (בעיקר בספרות חז"ל) ואפשר להכילן בתבנית עברית (=שורש ומשקל) ייכתבו וינוקדו בהתאם לעברית, כגון פֻּנְדָּה, סִסְמָה, הִמְנוֹן, וחלים עליהן כללי נטיית השם, כגון סַפְסָל ספסְלי־.
במילים מובהקות בלועזיותן שאין אפשרות לדוחקן במשקל עברי רגיל, כל תנועות o ו־u ייכתבו וינוקדו בחולם ובשורוק – כדרך המילים הלועזיות. למשל: פְּרוֹזְדּוֹר, אַפּוֹטְרוֹפּוֹס.

[1] הערת המזכירות המדעית: על כתיב אל"ף לציון תנועת a יפה הכלל שנקבע בכללי התעתיק מלועזית לעברית: תנועת a אפשר לציינה ב־א במקום שהיעדרה עלול לגרום שיבוש בקריאה, וראוי לכותבה בשמות קצרים בני שתיים־שלוש אותיות (בלי האל"ף). בשמות הקצרים היא נכתבת גם בכתיב מנוקד.
[2] על דגש ביו"ד במילים לועזיות ראו ניקוד בסביבת יו"ד במילים לועזיות.

 

מטבעות לשון

כמה שנאמר

במרכז ההגדה של פסח ניצב סיפור יציאת מצרים המבוסס על דרשות וביאורים לפסוקים מן התורה. בהגדות רבות, ובייחוד בהגדות אשכנזיות, בא לפני ציטוטי הפסוקים הביטוי "כְּמָה שנאמר" – לעומת "כְּמוֹ שנאמר" בהגדות אחרות. נשאלנו כיצד נכון להגות את המילה 'כמה' בביטוי זה. הביטוי כְּמָה שֶׁ־…
המשך קריאה >>

אמצו מילה

עברית במידות קטנות: קורט, קורטוב, שמץ, קמצוץ, מִצער

קֹרֶט, קֻרְטוֹב קורט הוא חלק קטן, כמות מזערית של דבר. מקור המילה בספרות חז"ל, למשל: "קָמַץ [מן המנחה] ועלה בידו צרור או גרגיר מלח אוקורֶט של לבונה – פָּסַל" (משנה מנחות א, ב). המילה קֹרֶט קרובה למילה קָרָט – מטבע או משקל קטן שנהג בימי קדם, וכיום…
המשך קריאה >>

אמצו מילה

ביטויים ארמיים בלשוננו (2): מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לדידי, לכל מאן דבעי, ותו לא

מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא' פירושו 'מגג גבוה לבאר (או בור) עמוקה'. בתלמוד הבבלי מסופר על רבי יהודה הנשיא שהחזיק בידו ספר קינות (מגילת איכה) וקרא בו. כאשר הגיע לכתוב "הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל" (ב, א) נפל הספר מידיו והוא קרא:…
המשך קריאה >>

גם וגם

קָצָר וקָצֵר

שְׂעָרוֹ גֻּלַּח כְּשֶׁבָּא לַמַּחֲנֶה שְׂעָרָהּ נִשְׁאַר אָרֹךְ וּבְלִי מַעֲנֶה אֵינֶנִּי שׁוֹמַעַת אוֹתְךָ בָּרַעַשׁ הַגּוֹבֵר שְׂעָרֵךְ הָאָרֹךְ, נַעֲרָה, שְׂעָרְךָ הַקָּצֵר (יהודה עמיחי, הבלדה על השער הארוך והשער הקצר) המילה קָצָר היא משמות התואר הרגילים ביותר בלשוננו, ונראה שכיום איש אינו מתלבט כיצד להגותה. גם המילונים בני…
המשך קריאה >>

הגייה

צורות הֶפְסֵק והֶקְשֵׁר

מילים במקרא הבאות בסוף פסוק עשויות להשתנות: למשל שֶׁמֶשׁ מופיעה בסוף פסוק בצורה שָׁמֶשׁ; לצורה זו קוראים צורת הֶפְסֵק. למה משתנות הצורות, ומה השימושים של צורות הפסק לאחר המקרא ובימינו?
המשך קריאה >>

כתיב וניקוד

עיקרי תורת הניקוד

הקדמה לימוד כללי הניקוד אינו פשוט לדוברי העברית בת זמננו. ואין פלא בדבר: מערכת הניקוד המשמשת אותנו אינה מותאמת להגייה הרגילה בפינו כיום, אלא להגייה שנהגה בטבריה במחצית השנייה של האלף הראשון לסה"נ. בהגייה זו נתקיימה הבחנה בין שבע תנועות, ואילו בעברית הישראלית של ימינו…
המשך קריאה >>

כתיב וניקוד

ניקוד אותיות השימוש

אותיות השימוש מש"ה וכל"ב הן מיליות שנכתבות בתיבה אחת עם המילה שאחריהן. הן נחלקות לשתי קבוצות: אותיות מש"ה – מילת היחס מ', ש' הזיקה, ה' הידיעה. אותיות וכל"ב – ו' החיבור, מיליות היחס כ', ל', ב'. מש"ה אותיות מש"ה מנוקדות בדרך כלל בתנועה קטנה, ודגש…
המשך קריאה >>

גם וגם

פֶּרֶג ופָרָג

הפרג מוכר מפריחתו בשדות, אך גם מן השימוש בגרגיריו במטבח – למשל במילוי אוזני המן. בשני ההקשרים אפשר לומר פֶּרֶג וגם פָּרָג. בעשורים הראשונים של המאה העשרים נפוצה הצורה פֶּרֶג, וכך נוקד במילונים. במאמר משנת תש"ו (1946) שכתב זאב בן־חיים, לימים נשיאה של האקדמיה ללשון…
המשך קריאה >>

מה ההבדל

מצוּק ומצוֹק

שתי המילים מָצוֹק ומָצוּק קיימות בעברית אך אינן זהות במשמען. מָצוֹק בחולם משמעו מְצוּקָה: "צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנִי" (תהלים קיט, קמג), והוא קשור אל הפועל הֵצִיק. לצמד המילים מָצוֹק ומְצוּקָה מקביל הצמד צוֹק וצוּקָה. המילה צוֹק מוכרת מן הצירוף "צוֹק הָעִתִּים" (דניאל ט, כה) שמשמעו 'עת…
המשך קריאה >>

הגייה

מכחול, הכחיש, הכחדה

רבים הוגים מכְּחול, הכְּחיש, הכְּחדה וכדומה – בכ' דגושה. ואולם על פי כללי הדקדוק נכון להגות את המילים האלה בכ' רפה: מִכְחוֹל (כמו מִכְשׁוֹל), הִכְחִישׁ (כמו הִכְנִיס), הַכְחָדָה (כמו הַכְנָסָה). ההגייה בכ' דגושה נוצרה כמובן על רקע חוסר ההבחנה בין ח' לכ' רפה בעברית האשכנזית כדי…
המשך קריאה >>

כתיב וניקוד

על ניקוד משקל פַּעְלָן

האקדמיה קבעה כי ניקודן הרגיל של מילים במשקל פַּעְלָן הוא בלא דגש חזק באות השנייה ובלא דגש קל (באות בגדכפ"ת) לאחר השווא: סַפְרָן, אַסְפָן. וזה הרקע להחלטה: בעבר, כפי שאפשר לראות במילונים ישנים ובספרי דקדוק, היו שהבחינו בין פעלן שאין בו דגש חזק בע' הפועל,…
המשך קריאה >>

אמצו מילה

עברית בים ועל החול החם: רכיכה, צדפה, שונית, תמנון

רַכִּיכָה (Mollusca) הרַכּיכות הן בעלי חיים חסרי שלד פנימי, ושמן העברי רכיכה ניתן להן בעקבות השם המדעי Mollusca על שם גופן הרך והרירי. בכלל הרכיכות מצויים הצְדָפוֹת, החלזונות (ובתוכם השַבְּלולים), הדְּיוֹנוּנִים, התְּמָנוּנִים ועוד. הרכיכות מונות כמאה אלף מינים והם שוכנים בים, ביבשה ובמים המתוקים. על…
המשך קריאה >>

הגייה

בּוֹאִי כַלָּה או בּוֹאִי כַּלָּה – על ריפוי בגדכפ"ת בראש מילה

נשאלנו מדוע יש האומרים "בּוֹאִי כַלָּה" בלי דגש קל בכ"ף, אף שידוע כי אותיות בגדכפ"ת בראש מילה דגושות בדגש קל (בהגייה הישראלית בימינו הדבר נוגע רק לאותיות בכ"פ). אכן הכלל הבסיסי הוא שאותיות בגדכפ"ת בראש מילה דגושות. כלל זה משתלשל עוד מניקוד המקרא, כגון "בְּרֵאשִׁית בָּרָא…
המשך קריאה >>

מה הצורה הנכונה

סִפְרוּת או סַפְרוּת?

מפי דוברי העברית נשמעות שתי הגיות של המילה: סִפְרוּת וסַפְרוּת. ההגייה הנחשבת תקנית היא סִפְרוּת, כפי שנקבע במילוני האקדמיה ללשון העברית. ואולם גם הניקוד סַפְרוּת מתועד בחלק מן המילונים העבריים הכלליים. כבר בימי הביניים שימשה בלשוננו המילה ספרות, אך במשמעות אחרת: מלאכת הסוֹפֵר. לדוגמה: "ואמרו…
המשך קריאה >>

אמצו מילה

פרחים ויין לחג האביב: כליל החורש, צהרון מצוי, אֶקדם, אֶפטר

כְּלִיל הַחֹרֶשׁ (משפחת הכליליים) השם המדעי: Cercis siliquastrum. העץ כליל החורש, המפאר את החורש הארץ־ישראלי באביב בפריחתו העזה בוורוד־לילך, זכה בשם כְּלִיל שפירושו כתר. בערבית נקרא העץ عروس الغابة (ערוס אלע'אבה), שתרגומו 'כַּלַּת החורש'. המילה כְּלִיל ידועה מן הארמית, ונזכרת לראשונה בעברית בספר בן־סירא בתיאורו…
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

מתוֶוכֶת או מתוַוכַת?

ההגייה התקנית של המילה מתווכת היא בשתי תנועות e: מְתַוֶּכֶת. כך נכון גם לומר עוֹרֶכֶת דין (ולא עוֹרַכַת דין). ההגייה בפתח־פתח חלה כש־ח (ולא כ) היא האות האחרונה של השורש, כגון אוֹרַחַת, מְאָרַחַת (וכן באותיות ע, ה, כגון תּוֹבַעַת, מִתְמַהֲמַהַת). מכיוון שבלשונם של רבים הגיית ח…
המשך קריאה >>

אמצו מילה

משולחן הכתיבה וכוננית המשחקים: מצבע, מדגש, מחיקון, תצרף

מַצְבֵּעַ (טוש, לורד) מצבע הוא כלי כתיבה שבתוכו חומר ספוג דיו בצבעים שונים. המילה מַצְבֵּעַ נקבעה בהשראת מילה דומה במשנה: מַכְתֵּב – כלי שבקצהו האחד (שנקרא 'כותב') כתבו, ובקצהו האחר (שנקרא 'מוחק') מחקו את הכתוב. למצבע כמה תפקידים – כותבים בו על לוח מחיק, מסמנים…
המשך קריאה >>

מה הצורה הנכונה

ליהנות או להנות?

שם הפועל של נֶהֱנָה (מבניין נפעל, שורש הנ"י) הוא לֵהָנוֹת (ההגייה: lehanot), וללא ניקוד הוא נכתב ביו"ד: ליהנות. צורה זו היא גלגול של לְהֵהָנוֹת (ובלי ניקוד: להיהנות) כמו לְהֵרָאוֹת (בלי ניקוד: להיראות). הה"א הראשונה נשמטה בהגייה ובעקבות זאת גם בכתיבה, ותנועת הצירי עברה ללמ"ד: לֵהָנוֹת.…
המשך קריאה >>

הגייה

הגיית הצירי המלא

הצירי המלא – כלומר צירי שאחריו יו"ד, כגון במילים בֵּיצָה, הֵישִׁיר, בְּנֵי (ישראל) – נהגה בפי חלק מדוברי העברית ey. מקורו של הצירי המלא בדו־תנועה (דיפתונג) ay, וכבר בתקופה קדומה הפכה דו־תנועה זו לתנועת e, והיו"ד שייצגה במקור עיצור נשתמרה בכתב ואינה אלא אם קריאה. במהלך…
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

חוּלוֹן או חוֹלוֹן?

שמה של העיר הוא חוֹלוֹן – בשתי תנועות o. מקורו בשמה של עיר בנחלת שבט יהודה הנזכרת בספר יהושע, כגון: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן נָתְנוּ… וְאֶת חֹלֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ" (כא, יג–טו). שם עתיק זה ניתן לעיר השוכנת מדרום לתל־אביב שנבנתה על שטח של חוֹלוֹת נודדים. שם…
המשך קריאה >>

מה ההבדל

אוֹמן ואוּמן

המילים אָמָּן (ההגייה: אוֹמן) ואֻמָּן הן ביסודן אותה מילה. מקורן במילה האכדית ummânu שפירושה בעל מלאכה מנוסה וגם אדם העוסק במלאכת מחשבת. בתנ"ך המילה באה פעם אחת בלבד וניקודה אָמָּן: "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן" (שיר השירים ז, ב). בכמה מנוסחי הדפוסים של…
המשך קריאה >>

הגייה

תּוֹקְפָן

למה אין דגש בפ"א במילים תוקפן ותוקפנות? המילה תּוֹקְפָן נגזרה מן המילה תּוֹקֵף (צורת הבינוני של הפועל תָּקַף) בתוספת הסיומת ־ָן. השווא בקו"ף מוצאו אפוא בתנועת צירי, ומכאן שהוא שווא נע ואין אחריו דגש קל. כמו תּוֹקְפָן יש להגות את השמות הנגזרים תּוֹקְפָנִי, תּוֹקְפָנוּת –…
המשך קריאה >>

כתיב וניקוד

על הניקוד

סימני הניקוד המשמשים אותנו היום הומצאו ושוכללו בהדרגה במחצית השנייה של האלף הראשון לסה"נ בטבריה, והם מכונים "הניקוד הטברני". מטרתם של ממציאי הניקוד ומפתחיו הייתה לשמר את מסורת ההגייה במקרא כפי שנָהגה בפיהם במשך מאות רבות של שנים. שתי בעיות עוררו את הצורך להמצאת הניקוד.…
המשך קריאה >>

אֲקַדֵּם – ידיעון האקדמיה

אקדם 30

תוכן העניינים נשיא האקדמיה בלשכת ראש הממשלה (אריאל שרון), עמ' 1 חילופי מנכ"לים, עמ' 1 דברי סיכום מאת נתן אפרתי (מנכ"ל האקדמיה), עמ' 1 מאגר הספרות העתיקה באינטרנט, עמ' 1 המילון ההיסטורי ללשון העברית: מפעל המילון – מאז ועד עתה מאת בנימין אליצור, עמ' 2…
המשך קריאה >>

אֲקַדֵּם – ידיעון האקדמיה

אקדם 29

תוכן העניינים שרת החינוך (לימור לבנת) באקדמיה, עמ' 1 פרס ישראל לאהרן דותן, עמ' 1 בחירות באקדמיה: משה בר־אשר נשיא האקדמיה, אברהם טל סגן הנשיא, קציעה כ"ץ חברת מנהלה, עמ' 1 המשקלים פָּעִיל ופְעִיל מאת רונית גדיש, עמ' 2 חדשות ממאגר המונחים, עמ' 2 על שמות…
המשך קריאה >>

.

2.4.1 הדגש החזק באותיות שוואיות

א. דגש חזק הבא במילה (או בנטייתה) יבוא בצורות הנוטות גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקַּח יִקְּחוּ, עִוֵּר עִוְּרִים, מַסָּע מַסְּעֵי־, כִּסֵּא כִּסְּאוֹ (ומכאן: כִּסַּאֲךָ כִּסַּאֲכֶם), זְמַן זְמַנִּי זְמַנְּכֶם, אֵשׁ אִשָּׁם אִשְּׁכֶם, חֹק חֻקּוֹ חֻקְּכֶם, עַכָּבִישׁ עַכְּבִישׁ־ עַכְּבִישִׁים, לְבַד לְבַדִּי לְבַדְּכֶם, שֶׁל שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ.

(אין הכוונה לשמות שנטייתם על דרך משקל אחר, כגון אִשָּׁה אִשְׁתִּי, זִכָּרוֹן זִכְרוֹנוֹת.)

ב. אחרי ה' הידיעה בא דגש חזק בכל האותיות השוואיות (חוץ מן אהחע"ר), והמ"ם השוואית בכלל, כגון הַמְּבַשֵּׂר.

ג. יו"ד שוואית בראש המילה בא בה דגש כשלפניה מ' השימוש, כגון מִיְּשִׁיבָה, מִיְּרוּשָׁלַיִם (על דרך מִיְּשֵׁנֵי־, מִיְּרֻשָּׁתְךָ שבמקרא).

ד. אחרי ו' ההיפוך היו"ד השוואית רפה כבמקרא, כגון וַיְהִי.

במקרא יש נטייה שלא לתת דגש באותיות שוואיות; כך למשל יִקְחוּ, עִוְרִים, מַסְעֵי־, כִּסְאוֹ. המנקד את האותיות השוואיות רפות כבמקרא – לא טעה.

.

א. ניקוד בסביבת יו"ד במילים לועזיות

1. שמות שמוצאם בלעז והמסתיימים בסיומת ־יה – האות שלפני היו"ד מנוקדת בשווא כאשר לפניה תנועה. למשל: דֵּמוֹקְרַטְיָה, בִּיּוֹלוֹגְיָה, הִיסְטוֹרְיָה, אָקָדֶמְיָה.
האות שלפני הסיומת מנוקדת בחיריק ויו"ד הסיומת דגושה כאשר לפניה אות בשווא. למשל: גֵּאוֹמֶטְרִיָּה, סִימֶטְרִיָּה, פוּנְקְצִיָּה, וכך גם זַמְבִּיָּה.

בכתיב מלא: דמוקרטיה, ביולוגיה וכיו"ב לעומת גאומטרייה, סימטרייה וכיו"ב.

אין דברים אלו אמורים במילים שבאה בהן תנועת a או e לפני הסיומת ־יה (כגון פַּפָּיָה), ואין צריך לומר תנועת o או u (כגון פָּרָנוֹיָה).

2. ניקוד בסביבת יו"ד באמצע מילה לועזית: האות שלפני היו"ד מנוקדת בחיריק והיו"ד דגושה כאשר קודמת להן אות בשווא, כגון אָקוֹרְדִּיּוֹן, קוֹנְוֶנְצִיּוֹנָלִי.

.

ב. כתיב והגייה של מילים ממוצא יווני

1. מילים ממוצא יווני שנתגלגלו לעברית מלשונות אירופה ונוהגים להגות בהן זי"ן ולא סמ"ך – נכתבות בזי"ן. למשל: פיזיקה, פיזיותרפיה, מוזאון.

2. מילים לועזיות שמקורן במילים יווניות בעלות האות היוונית χ נכתבות בעברית באות כ"ף, והיא מנוקדת בדגש או ברפה כפי הרגיל במבטא, כגון כּוֹלֶסְטֵרוֹל, אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה.

הערות
א. הרוצה לנקד את הכ"ף לפי כללי הניקוד של העברית רשאי לעשות כן, כגון כִּימיה, בְּכִימיה.
ב. מילים לועזיות שיש בהן הרצף ks נכתבות בקו"ף כגון מקסימום, טקסט, אורתודוקסי.

.

2.4.2 ניקוד מ' השימוש

מ' השימוש ניקודה בחיריק, ובראש המילה שאחריה בא דגש חזק. אם המילה שאחריה פותחת באות מאותיות אהחע"ר, מ' השימוש מנוקדת בצירי.

המ"ם מנוקדת בחיריק לפני המילים חוּט, חוּץ (וכן לפני צורת הקיצור חוּ"ל) ובצורת המקור מִהְיוֹת.

על ניקוד יו"ד שוואית אחרי מ' השימוש ראו דגש חזק באותיות שוואיות, סעיף ג.

.

2.4.3 ניקוד מילת השאלה מה

מילת השאלה מה מנוקדת בקמץ, ולא יבוא דגש חזק בראש המילה שאחריה. ניקוד זה נוהג גם כאשר אות שימוש קודמת למילה: לְמָה, כְּמָה, בְּמָה.
גם הצורה בַּמֶּה מותרת.
במילים הנגזרות מן מה בא פתח במ"ם בדרך כלל: מַהוּת, מַהוּתִי, מַשֶּׁהוּ, מַהוּ, מַהִי, אבל מָהֵם, מָהֵן.

ניקודה הרגיל של מה במקרא הוא בפתח, ודגש בא בראש המילה שאחריה. לפני אותיות אהע"ר המילה מנוקדת בקמץ. במקצת המקומות (בעיקר לפני ע"ח קמוצות) מה מנוקדת בסגול.

.

2.4.4 ניקוד ו' החיבור

א. ניקוד ו' החיבור בקמץ
בשם המספר ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת הוא רשות. למשל: שלושים וָשש או שלושים וְשש (אבל אחת וָחצי, שתיים וָרבע).

הערה: ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת מקובל בצירופים קבועים, כגון בשר וָדם, יומם וָלילה, עיר וָאם, חנה וָסע.

ב. ו' החיבור לפני 'אלוהים'
לצד הניקוד המצוי במקרא – וֵאלוהים (בצירי ובאל"ף נחה), מותר גם הניקוד 'וֶאֱלוהים'. הוא הדין במילות היחס כל"ב.

ג. ו' החיבור לפני הֱיֵה, חֲיֵה, הֲייתם וכיו"ב
בצד הניקוד המצוי במקרא – וֶהְיֵה, וִחְיוּ, וִהְיִיתֶם, מותר גם הניקוד בחטף, כגון וֶהֱיֵה, וֶהֱיוּ, וַחֲיוּ, וַהֲיִיתֶם (או וֶהֱיִיתֶם).

ראו עוד כלל יג – תנועת החטף בפועל סעיף 2ג.

.

2.4.5 ניקודן ונטייתן של מיליות אחדות

א. מיליות אחדות מנוקדות בסגול, כגון אֶת (ציין המושא הישיר), אֶל, פֶּן. במילות היחס אֵת (=עם), מֵאֵת האל"ף מנוקדת בצירי.

במקרא ניקוד את תלוי בהקפה: אֵת קלעי החצר אֶת־עמֻדיו ואֶת־אדניה (שמות לה, יז). וראו עוד צירי בצורת הנסמך, הערה 1.

ב. לצד הניקוד המקראי קָבָל־(עם; בשני קמצים קטנים, בנוסחאות אחרות קֳבָל־) – יכולה מילת היחס להינקד גם קְבַל, קֳבַל.

ג. מילת השאלה למה מנוקדת בקמץ ובדגש במ"ם ומוטעמת בהברתה הראשונה.

במקרא לעיתים (בעיקר לפני גרוניים) המילה 'למה' מוטעמת בהברתה השנייה והמ"ם רפה.

ד. לצד הצורות המקראיות לנוכחת הִנָּךְ, עוֹדָךְ טובות לשמש גם הִנֵּךְ, עוֹדֵךְ.

.

2.4.6 הדו־תנועה iy

צורות בבניין פיעל ובמשקל פִּעוּל הגזורות משורש מרובע שיו"ד היא האות השנייה בו, מנוקדות בחיריק ובשווא ביו"ד, כלומר בקיום הדו־תנועה iy, כגון נִיְלֵן, נִיְלוּן.

.

2.4.7 סיומת הרבים ־וּיוֹת

סיומת הרבים ־וּיוֹת מנוקדת בלי דגש ביו"ד, כגון חֲנוּיוֹת, שְׁטוּיוֹת, אַחְרָיוּיוֹת.

.

2.4.8 בגדכפ"ת אחרי תיבה המסתיימת בתנועה

בגדכפ"ת בראש תיבה דגושות גם כשהתיבה באה אחרי נסמך או אחרי מילת יחס או אחרי מילית המסתיימים בתנועה. למשל: כְּלֵי בַּיִת, לִפְנֵי בּוֹאוֹ, דּוּ־כִּוּוּנִי, אִי־בְּהִירוּת, לֹא־פָּעִיל.

יוצאים מן הכלל: הצירוף 'לא כלום' וצירופים כגון 'לפני כן', 'אחרי כן', 'כמו כן', 'אף על פי כן', '(ה)לא כן'.

.

ג. ניקוד ונטייה של ראשי תיבות

הכללים שלהלן באים להסדיר את ניקודם ואת נטייתם של ראשי תיבות. אין הם קובעים את דרך הקיצור (אילו אותיות ייכללו בראשי התיבות), את דרך ההגייה של ראשי התיבות (מבחינת מקום הטעם, התנועות, הדגש באותיות בכ"פ וטיב השי"ן), ואילו ראשי תיבות ראויים להיות הגויים.

1. ראשי תיבות שאינם הגויים – אינם מנוקדים, כגון אח"כ (אחר כך), ג"כ (גם כן), ע"י (על ידי).

2. ראשי תיבות המבוטאים כמילה מנוקדים ככל האפשר לפי כללי הניקוד המקובלים, כגון תָּנָ"ךְ, רָמַטְכָּ"ל, קַמְבָּ"ץ, חַפָּ"ק, חַבָּ"ד, סַכּוּ"ם, דּוּ"חַ, צַהַ"ל, תָּצָ"א, מָדָ"א. ראשי תיבות המציינים בעל מקצוע ומתאימים למשקל פַּעָל, ינוקדו לפי המשקל, כגון מַדָּ"ן, מַדָּ"ס (אבל מָפָ"ן [=מפקד נפה] על דרך חָכָם).

3. כאשר ראשי התיבות הותאמו ביודעין למילה עברית קיימת – הניקוד הוא על פי ניקוד המילה, כגון לֶחִ"י, אֵצֶ"ל, מֵצַ"ח, חֶרְמֵ"שׁ, (טעמי) אֱמֶ"ת.

4. בראשי תיבות המסתיימים בתנועת a ובאות בכ"פ דגושה – הניקוד יהיה בפתח, כגון חַ"כּ, שַׁבַּ"כּ, צָמַ"פּ (=צוות, מחלקה, פלוגה).

5. א. בנטיית ראשי תיבות בדרך כלל התנועות אינן משתנות לשווא, והניקוד הוא על פי הכללים המקובלים, כגון מַנְכָּ"ל מַנְכַּ"ל־(החברה) מַנְכַּ"לְכֶם מַנְכָּ"לֵי־ מַנְכָּ"לִיּוֹת, סָמַנְכָּ"לִים, סָטִי"לֵי־(חיל הים), (סנדלים) תָּנָ"כִיִּים.
ב. ראשי תיבות שהותאמו בהגייתם למשקל עברי ראוי להטותם על פי נטיית המשקל. למשל, ראשי תיבות המתאימים לשמות מלעיליים ייטו ברבים בשווא ובקמץ, כגון בַּהַ"ד (בסיס הדרכה) – בְּהָ"דִים; וכך גם חוֹגֵ"ד (חובש גדודי, על דרך בינוני קל) וכיו"ב – ברבים חוֹגְ"דִים (על דרך חוֹבֵשׁ–חוֹבְשִׁים).

על סימון ראשי תיבות וקיצורים ראו כללי הפיסוק: גרש; גרשיים; דיני הקיצור.

שמות ומשמעויות

יששכר

השם יששכר מופיע במקרא ארבעים ושלוש פעמים. בכולן הוא כתוב בשתי שי"נים, ואולם ניקודו הוא יִשָּׂשכָר – השי"ן השנייה בלא ניקוד כלל. ניקוד זה בא לומר שאין להגות את השי"ן השנייה, כאילו כתוב יִשָּׂכָר בשי"ן אחת. הבדל קבוע בין הכתיב ובין הקריאה העולה מן הניקוד מוכר…
המשך קריאה >>

.

הֲלֹא, הֲלוֹא

הֲלֹא (בחולם חסר) או הֲלוֹא (בחולם מלא) – בהוראת 'הינה'.

הערות

  1. מן ההחלטה עולה שבכתיב מלא אפשריים שני הכתיבים הלא או הלוא.
  2. הלא כמילת שאלה (כגון "הלא כן?") – בחולם חסר, ובכתיב מלא: הלא.

פורים

מרדכי

מקורו של השם מרדכי בשם האל מַרדוּך – האל הראשי של בבל. בתנ"ך האל הזה נקרא מְרֹ(א)דַךְ והוא מכונה בֵּל (צורתה האכדית של המילה בַּעַל – 'אדון'): "אִמְרוּ: נִלְכְּדָה בָבֶל ­– הֹבִישׁ בֵּל, חַת מְרֹדָךְ; הֹבִישׁוּ עֲצַבֶּיהָ, חַתּוּ גִּלּוּלֶיהָ" (ירמיהו נ, ב). ואומנם ניקוד השם…
המשך קריאה >>

עברית לשבת

פרשת כי תצא – קן ציפור

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ" – בלשון זו נפתח אחד מחוקי התורה המיוחדים, שעניינם דאגה לבעלי חיים, וזאת הפעם היחידה במקרא שהמילה קֵן משמשת בסמיכות. על בסיס צורה זו, הלקוחה מפרשת כי תצא, כתב אלפי שנים אחר כך חיים נחמן ביאליק בשירו "הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ"…
המשך קריאה >>

עברית לשבת

פרשת האזינו – אָזְלַת יָד

בעברית בת ימינו אנו אומרים 'אוזלת יד' לציון חולשה, חוסר אונים וחוסר פעולה. למשל: "אוזלת ידן של הרשויות בהסדרת הכביש המסוכן". מקור הצירוף בשירת האזינו: "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם, כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" (דברים לב, לו). ואולם 'אָזלת…
המשך קריאה >>

.

נספח: ניקוד עזר ודרכי שילוב הניקוד בכתיב המלא

1. ניקוד עזר

במקום שיש חשש לדו־משמעות בקריאת המילה, מומלץ להשתמש בניקוד עזר, כגון סימון מקצת התנועות, סימון מפיק ושי"ן שמאלית.
לדוגמה: הֶקשר (להבדיל מן הקֶשֶר); מצווֹת (להבדיל מן מצוַות); מכוּון (להבדיל מן מכַוון); התכונַנו (להבדיל מן הִתְכּוֹנְנוּ);[1] כרתָּ (להבדיל מן כָּרַת);[1] אסְפה (להבדיל מן אסֵפה); שונוּת (להבדיל מן שונוֹת); ילדהּ (להבדיל מן יַלְדָּה [שם עצם] ומן יָלְדָה [פועל]); קשׂקשׂ (להבדיל מן קִשְׁקֵשׁ).

2. דרכי שילוב הניקוד בכתיב המלא

הרוצה לשלב את הניקוד במילים הכתובות בכתיב המלא, ינקוט דרך זו:
א. כל סימני הניקוד משמשים, למעט קיבוץ, הווי אומר: קמץ ופתח, צירי וסגול, חיריק, חולם, שורוק, שווא וחטפים, דגשים (חזקים וקלים), מפיק ונקודות ההֶבחן של השי"ן. הקמץ הקטן משמש רק באותיות השימוש, כגון וָאֳונִיּוֹת.
ב. כל וי"ו המציינת u תנוקד בשורוק, כגון חוּלְצָה, מוּעֲמָד.
ג. וי"ו המציינת o תנוקד בחולם, למעט וי"ו המייצגת חטף קמץ. לפיכך: כּוֹתֶל, שְׁלוֹשֶׁת־; חוֹכְמָה, כּוֹתְלֵי־, שְׁלוֹשְׁתָּם, מוֹעֳמָד; אבל חֳורָפִים.
ד. וי"ו ויו"ד עיצוריות מוכפלות ינוקדו באות הראשונה, כגון הַוַּועַד, הָיְיתָה, יָדַיִים. במילים כגון מטרייה, צִייר, שבהן היו"ד הראשונה מציינת את התנועה i, סימן התנועה יבוא ביו"ד השנייה: מִטְרִייָּה, צִייֵּר (ראו כלל ו, 2).

[1] תינתן הדעת שגם במקרים שבהם ל' הפועל זהה לאות הראשונה של סופית העבר ובניקוד בא דגש חזק – אין מכפילים את האות. לפיכך נכתב בכתיב המלא התכוננו (הִתְכּוֹנַנּוּ, ולא התכונננו), כרת (כָּרַתָּ, ולא כרתת), שבתי (שָׁבַתִּי, ולא שבתתי).