צורת הרבים של נֹהַל, נֹהַג (בלי ניקוד: נוהל, נוהג) היא נְהָלִים, נְהָגִים.
מילים אלו, בדומה למילים כֹּתֶל, צֹמֶת, צֹרֶךְ וכן גֹּבַהּ, רֹבַע, שקולות במשקל פֹּעֶל, משקל מלעילי שההטעמה בהברתו הראשונה. צורת הרבים הרגילה של המילים במשקל זה היא כְּתָלִים, צְמָתִים, צְרָכִים, גְּבָהִים, רְבָעִים, וגם נְהָלִים, נְהָגִים. אם כן בדרך כלל התנועה o שבצורת היחיד אינה נשמרת בצורת הרבים.
צורת רבים זו בשווא ובקמץ אופיינית למרבית המילים המלעיליות בנות שתי הברות (לא רק במשקל פֹּעֶל), למשל: שֶׁמֶשׁ שְׁמָשׁוֹת, פֶּרַח – פְּרָחִים, שַׁעַר – שְׁעָרִים, סֵפֶר – סְפָרִים, תַּיִשׁ – תְּיָשִׁים, גָּוֶן – גְּוָנִים.
בצורות הנסמך של המילים כְּתָלִים, צְמָתִים ודומיהן האות הראשונה מנוקדת בדרך כלל בקמץ קטן (הנהגֶה אף הוא o): כָּתְלֵי־, צָמְתֵי־, צָרְכֵי־, גָּבְהֵי־, רָבְעֵי־. בדומה לכך צורות הנסמך של נְהָלִים ונְהָגִים הן נָהֳלֵי (עבודה), נָהֳגֵי (לבוש), אלא שבמקום שווא בא חטף קמץ בהגה הגרוני ה"א. ההגייה היא: nohole ,nohoge. בכתיב חסר ניקוד: נוהלי (עבודה), נוהגי (לבוש).
בנטיית הרבים רוב הצורות פותחות בשווא, כגון נְהָליי, נְהָליו, נְהָגיה, אך בכינויי הנוכחים והנסתרים יש קמץ קטן: נָהֳלֵיהֶם (בלי ניקוד: נוהליהם), נָהֳגֵיכֶם (בלי ניקוד: נוהגיכם).
כללי הנטייה של משקל פֹּעֶל והצורות החורגות מכללים אלו מפורטים בהחלטות האקדמיה.
צורת הרבים של שׁוּק היא שְׁוָקִים, בדומה לשׁוֹר – שְׁוָרִים (בלי ניקוד: שווקים, שוורים).
בכך שונות מילים אלו ממילים רבות אחרות בנות הברה אחת, כמו גּוּף–גוּפִים, סוּס–סוּסִים, קוֹף–קוֹפִים, צוֹם–צוֹמוֹת.
צורות הרבים החריגות שְׁוָקִים, שְׁוָרִים בווי"ו עיצורית מופיעות כך במקרא (שיר השירים ג, ב; הושע יב, יב). הן משמרות את דרך הריבוי של מרבית השמות שהיו במקורם בני הברה אחת והסתיימו ברצף שני עיצורים, דוגמת כֶּלֶב שהיה במקורו כַּלְבְּ (כמו בערבית). כשם שצורת הרבים של כֶּלֶב היא כְּלָבִים, גם צורת הרבים של שׁוּק (במקור שֻׁוְקְ) ושל שׁוֹר (במקור שַׁוְרְ) היא שְׁוָקִים, שְׁוָרִים.
הוו"יו העיצורית באה גם בנטייה – שְׁוָקֶיךָ (שווקיך) וכיו"ב, למעט הצורות הארוכות שׁוּקֵיכֶם שׁוּקֵיכֶן שׁוּקֵיהֶם שׁוּקֵיהֶן וצורת הנסמך שׁוּקֵי־ (כגון שוּקי ההון).
דּוּד
עוד נזכיר את המילה דּוּד, שבמקרא יש לה שתי צורות רבים: דּוּדִים וגם דְּוָדִים (בלי ניקוד: דוודים) – וכך גם בימינו.
נשאלנו כיצד תיקרא אישה המשמשת בתפקיד כומר. על פי הדקדוק מתבקשת הצורה כומרה, ובניקוד כָּמְרָה (בקמץ קטן שתנועתו o), אך בספרות העברית נמצאו צורות אחרות, ובהן כומרית.
משקל פָּעְלָה – בקמץ קטן – הוא משקל בנקבה המקביל לעיתים למשקל המלעילי פֹּעֶל. למשל: יֹשֶׁר–יָשְׁרָה, עֹצֶם–עָצְמָה. משקל פָּעְלָה משמש גם לציון בעל חיים ממין נקבה במקביל למשקל פֹּעֶל לזכר: עֹפֶר–עָפְרָה. בדומה לכך אישה שהיא כומר תיקרא כָּמְרָה. בכתיב המלא תיכתב המילה בווי"ו – כומרה (צורה נוטה של כומר).
בספרות העברית החדשה מצאנו מעט את הצורה כומרית – בעיקר במשמעות אשת הכומר (בדומה לרבנית שהיא אשת הרב ולגבאית שהיא אשת הגבאי – בעקבות היידיש). למשל: "לקול נביחתם של הכלבים פרצו מביתם הכומר והכומרית גם יחד…" (טוביה החולב, תרגום י"ד ברקוביץ), "היתה שם בבית הכומר אסופית אחת קלרה שמה. אמרה הכומרית לכומר, אילו היה הנער הזה מבקש ממני ליתן לו את קלרה לאשה הייתי נותנת לו" (שמואל יוסף עגנון, בחנותו של מר לובלין). גם בצורה זו מסתבר הניקוד בקמץ קטן: כָּמְרִית.
נספח: על המילה כומר וצורותיה
בשלושה מקומות בתנ"ך נזכרים כְּמָרִים – למשל בתיאור מאבקו של המלך יאשיהו בעבודת האלילים: "וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה" (מלכים ב כג, ה). כפי שעולה מן המקרא וממקבילות בלשונות שמיות אחרות מדובר בכוהני דת. גם בספרות חז"ל המילה משמשת לציון כוהן של דת זרה, ולמן ימי הביניים המילה רגילה בהקשר של כוהן הדת הנוצרית.
צורת היחיד של כְּמָרִים איננה מזדמנת בתנ"ך. המילונים משחזרים את הצורה כֹּמֶר (במלעיל) או כָּמָר (במלרע). בספרות חז"ל באה צורת היחיד 'כומר', ובהגייתה יש שתי מסורות: כֹּמֶר (במלעיל) או כֻּמָּר (במלרע; במסורת האשכנזית לעיתים גם ללא דגש: כּוּמָר). צורת הרבים בספרות חז"ל היא 'כמרים' וגם 'כומרים'.
מן הצורה כֻּמָּר נוצרו כמה צורות נקבה במשמעות 'נזירה': כֻּמָּרִיָּה, כֻּמָּרִית, כֻּמֶּרֶת (כמובא במילונו של בן־יהודה). הצורה כֻּמֶּרֶת עולה מן הכתיב 'כומרת' בנוסח הראשון של טוביה החולב בתרגום י"ד ברקוביץ (שבועון התורן, שנה ד, תרע"ז–תרע"ח). ייתכן כמובן שגם 'כומרית' בגרסה המאוחרת יותר של התרגום (שהובאה לעיל) אינה אלא כֻּמָּרִית. מכל מקום מכיוון שבעברית החדשה גברה ידה של הצורה כֹּמֶר, תיתכנה שתי צורת הנקבה האמורות: כומרה (העדיפה לפי הדקדוק) וכומרית (המשמשת מעט בספרות).
נשאלנו מה צורת הנקבה של הצירוף רוֹפֵא כּוֹנָן. האקדמיה לא נדרשה להחלטה בעניין זה, ונשיב אפוא על פי מה שהדקדוק מלמדנו.
מבחינה עקרונית צורת הנקבה בעברית יכולה לבוא בשלוש צורות: סופית ־ָה (כגון מַנְהִיג–מַנְהִיגָה, רַוָּק–רַוָּקָה), סופית ־ִית (כגון רַקְדָן–רַקְדָנִית, סַפָּר–סַפָּרִית), או צורה על דרך המשקלים הסגוליים בסיומת ת (זַמָּר–זַמֶּרֶת, שׁוֹטֵר–שׁוֹטֶרֶת).
מכאן שהצורות האפשריות הן: כּוֹנָנָה, כּוֹנֶנֶת, כּוֹנָנִית.
יש המעדיפים את הצורה הסגולית כי היא שכיחה יותר במקורות, ולכן לשיטתם 'רופאה כּוֹנֶנֶת', 'אחות כּוֹנֶנֶת', 'מיילדת כּוֹנֶנֶת'; וברבים: 'רופאות כּוֹנָנוֹת', 'אחיות כּוֹנָנוֹת', 'מיילדות כּוֹנָנוֹת'. לצורה זו יש מהלכים בקרב העוסקים בתחום, והיא צורת הנקבה המובאת במילון אבן־שושן.
במילון ההווה ובמילון רב־מילים מצאנו את הצורה כּוֹנָנִית – על דרך תּוֹרָנִית – ומתקבל הרושם שהיא הצורה הרווחת בפי אנשי המקצוע: 'רופאה כּוֹנָנִית', וברבים 'רופאות כּוֹנָנִיּוֹת' וכדומה. אף על פי שהצורה כּוֹנָנִית תפוסה למשמעות אחרת – ארון מדפים קטן – נראה שההקשרים הרחוקים מונעים את הבלבול.
סיכומו של דבר: כל הצורות כשרות מבחינת הדקדוק, והבחירה נתונה אפוא לדוברים.
נִצָּה
ניצה היא בליטה קטנה בצמח אשר ממנה מתפתח הפרח: "וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה" (ישעיהו יח, ה). בתנ"ך מתועדת כנראה גם הצורה נֵץ באותה משמעות: "וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ [אולי 'העלתה את הנֵץ שלה'] הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים" (בראשית מ, י). פעם אחת מופיעה בתנ"ך צורת הרבים ניצנים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים ב, יא–יב). בצורה ניצנים יש ריבוי כפול: צורן הזוגי האכדי ־ָן וצורן הריבוי העברי ־ִים, ומכאן נוצרה אחר כך צורת היחיד נִצָּן באותה משמעות. למילים אלו קשור הפועל הֵנֵץ, המוכר למשל בפסוק: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים" (שיר השירים ו, יא).
לִבְנָה
לבנה היא השכבה הלבנה בקליפת פרי ההדר – בלעז 'אלבדו'. את המונח חידשה הוועדה למונחי ביולוגיה והוא אושר במליאת האקדמיה בשנת תשס"ט (2009).
המילה לִבְנָה מוכרת מן הלשון הספרותית במשמעות מופשטת של לובן, לרוב בצירופי סמיכות, כגון 'לבנת השלג', 'לבנת פניה'.
צִיפָה
ציפה היא החלק הבשרני העוטף את גרעין הפרי – וברוב הפירות הוא החלק הנאכל. מקור המילה בתלמוד הבבלי (חולין נ ע"ב). בדיון על קרע בגוף בהמה (לעניין טרפה) מתאר אחד האמוראים את גודלו של הקרע ככזה שאפשר להכניס לתוכו שלושה גלעיני תמרים – "בציפא בדוחקא, בלא ציפא ברווחא". ומקובל להסביר שהגלעינים נכנסים בדוחק אם נותרו עליהם שאריות של פרי, וללא שאריות הם נכנסים ברווח. יש הקושרים בין 'ציפא' במשמעות זו ובין 'ציפוי' – היינו חלק הפרי המצפה את הגלעין. בעברית החדשה המילה צִיפָה משמשת במשמעות זו לפחות משנות העשרים של המאה העשרים.
גְּרוֹגֶרֶת
גרוגרת היא תאנה מיובשת. התאנה נשמרת בטריותה זמן קצר בלבד, אך כאשר מייבשים אותה היא נשמרת ימים רבים ואף עומדת בטלטלות הדרך: "הקרובים מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים" (משנה ביכורים ג, ג).
לעיתים לא ייבשו את התאנים כפי שהן, אלא הסירו מהן את העוקץ, חתכו אותן לחתיכות המכונות קְצִיעוֹת וייבשו אותן בגוש דחוס אחד. גוש זה מכונה בספרות חז"ל בשם דְּבֵלָה. בימינו רבים משתמשים במילה דְּבֵלָה במשמעות גרוגרת – כלומר תאנה מיובשת אחת.
הגרוגרת, הקציעות והדבלה הן חלק משלל המילים הקשורות לתאנה שאפשר למצוא בתנ"ך ובספרות חז"ל, ובהן פַּגָּה (תאנה לא בשלה) בֹּחַל (תאנה בשלב השני להבשלתה), צֶמֶל (תאנה בשלה), בִּכּוּרָה (תאנה שהקדימה להבשיל), סְיָפָה (תאנים שאיחרו להבשיל). ריבוי המילים הזה מעיד על חשיבותה של התאנה בארץ ישראל בימים עברו.
שאלה: האם צריך לומר רָאשֵׁי ממשלה או רֹאשֵׁי ממשלה?
תשובה: צורת הרבים של רֹאשׁ היא בתנועת a: רָאשִׁים (בקמץ). מכאן גם צורת הנסמך רָאשֵׁי־, כגון רָאשֵׁי חודשים, רָאשֵׁי עם, רָאשֵׁי המדינה (כל הצירופים הללו מן המקרא), וכך גם רָאשֵׁי ממשלה.
כידוע צורות הנטייה של היחיד באות בחולם, כגון רֹאשִׁי (הראש שלי), רֹאשְׁךָ, רֹאשָׁהּ – על פי צורת היחיד רֹאשׁ. לעומת זאת צורות הנטייה של הרבים באות בקמץ, כגון רָאשֵׁינוּ, רָאשיה (של המדינה), רָאשיהם, וכאמור גם צורת הנסמך רָאשֵׁי – על פי צורת הרבים רָאשִׁים.
הדקדוק ההיסטורי מלמד שהתנועה a היא התנועה המקורית. התנועה o שבמילה רֹאש נוצרה בתהליך המכונה 'המעתק הכנעני', שבו תנועת a (ארוכה) הפכה בנסיבות מסוימות ל־o. עדות לתופעה זו עולה מהשוואה בין מילים עבריות למקבילותיהן בערבית ובארמית – שפות שמיות שבהן לא חל המעתק הכנעני. למשל: שׁלוֹם בעברית לעומת سَلام [סַלַאם] בערבית, שְׁלָם או שְׁלָמא בארמית. המעתק הכנעני לא חל בצורת הרבים 'ראשים', והחוקרים נתנו לכך הסברים שונים.
שאלת התנועה – קמץ או חולם – עולה גם בשם התואר הגזור מן המילה רֹאשׁ: רָאשִׁי או רֹאשִׁי. דרך ההגייה התקנית המקובלת היום היא בקמץ, כגון כביש רָאשי, הרב הרָאשי. שם תואר זה נוצר בעברית של ימי הביניים בהשראת שם התואר הערבי رَئِيسِيّ [רַאִיסִיּ], וקשה לדעת כיצד הגו אותו בני הזמן. צורתו כפי שהיא נוהגת היום דומה לשם התואר שְׂמָאלִי המתועד כבר במקרא (לעומת צורת היסוד שְׂמֹאל – בחולם – שבה חל המעתק הכנעני).
סוּרגה, צמוּדונים, קטיפת תלמים, רְדיד
סֻרְגָּה (סוודר וכדומה)
סורגה היא בגד לחלקו העליון של הגוף העשוי בסריגה ביד או במכונה.
סורגה ללא שרוולים היא אֲפֻדָּה או לְסוּטָה (וסט). לסורגה בעלת שרוולים ללא רכיסה נקבע המונח פַּקְרֵס (מלשון חז"ל, במקור מיוונית), ולסורגה נרכסת בעלת שרוולים (קרדיגן) נקבע המונח מִקְטוֹרָה.
המילה סורגה היא מחידושי מילון האקדמיה למונחי תפירה ולבוש משנת תשמ"ד (1984).
צְמוּדוֹנִים (טייטס)
צמודונים הם מכנסיים העשויים חומר גמיש וצמודים לגוף.
במילה מכנסיים, שמקורה בתנ"ך, יש סיומת זוגי על שם שני חלקי הבגד שאליהם נכנסות הרגליים. לעומתה במילה צמודונים נבחרה סיומת הרבים הרגילה (והשוו נעליים לעומת סנדלים). שתי המילים – מכנסיים וצמודונים – מינן זכר ומתאימים להן שמות תואר ופעלים בזכר־רבים: מכנסיים ארוכים, צמודונים עבים וכדומה.
המילה צמודונים חודשה באקדמיה בשנת תשס"א (2001) בעקבות הצעות שהגיעו מן הציבור.
קְטִיפַת תְּלָמִים (קורדרוי)
קטיפת תלמים היא אריג שחלק מחוטיו משוכים החוצה ויוצרים תלמים של קטיפה. זהו אריג חזק והוא משמש למכנסיים, למקטורנים (ז'קטים), לסרבלים (אוברולים) ועוד. באריגי קטיפת תלמים משתמשים גם לריפוד.
המילה קְטִיפָה – המשמשת בעיקר בעברית החדשה – מוכרת מן הערבית, ואילו המילה תֶּלֶם מקורה בתנ"ך.
המונח קטיפת תלמים נקבע במילון למונחי אריגה, שאושר באקדמיה בשנת תשס"ב (2002).
רְדִיד (שָׁל)
רדיד הוא מטפחת גדולה עשויה אריג או סריג שעוטפים בה את הכתפיים.
המילה רדיד נזכרת בתנ"ך פעמיים – בפרק ג בישעיהו בתוך רשימה ארוכה של תכשיטים ופריטי לבוש של נשים: "וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים" (כג); ובשיר השירים: "נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת" (ה, ז).
קרובים לרְדִיד הצָעִיף והסוּדָר. המילה צָעִיף מקורה בתנ"ך, ושם משמעה בד, כנראה שקוף ודק, לכיסוי הפנים. המילה סוּדָר נשאלה ללשון חז"ל מן היוונית, ומשמעה בד, בעיקר לכיסוי הצוואר.
למרות הדמיון בין אָב לסָב דרכי הנטייה של שתי המילים הללו שונות.
למילה אָב דרך נטייה מיוחדת, בתוספת יו"ד (תנועת i): אָב, אֲבִי־(המשפחה) וגם אַב־(המשפחה), אָבִי, אָבִיךָ, אָבִיךְ, אָבִיו, אָבִיהָ, אָבִינוּ, אֲבִיכֶם, אֲבִיהֶן.
כך נוטות גם המילים אָח וחָם, למשל: אָחִיו, חָמִיו, אָחִיהָ, חָמִיהָ, אֲחִיכֶן. הקשר הדקדוקי בין אָח וחָם קיים גם בצורות הנקבה: אָחוֹת, חָמוֹת; וברבים אֲחָיוֹת, וכך גם חֲמָיוֹת.
לעומת אב, אח וחם, נטיית המילה סָב היא הנטייה הרגילה במילים במשקל זה, כגון רָץ, עָב: סָב, סַב־(המשפחה), סָבִי, סָבְךָ, סָבֵךְ, סָבוֹ, סָבָהּ, סָבֵנוּ, סַבְכֶם, סַבְכֶן, סָבָם, סָבָן. ובנקבה: סָבָה, סָבַת־(המשפחה), סָבָתִי, סָבָתְךָ, סָבָתוֹ, סָבָתֵנוּ וכו'. ברבים: סָבִים וסָבוֹת. לצד הצורות סָב וסָבָה משמשות ביחיד הצורות סַבָּא וסָבְתָא (שמקורן בארמית).
במקרא אנו מוצאים שָׂב בשי"ן שמאלית במשמעות זָקֵן: "גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ" (איוב טו, י). מילה זו קשורה אל המילה שֵׂיבָה, וכן אל הפועל שָׂב (הזדקן): "וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי" (שמואל א יב, ב). במהלך הדורות השתנה כתיבהּ של המילה לסמ"ך (מן הסתם בהשפעת הארמית), ובדורות האחרונים היא התייחדה לציון אבי האם או האב.
ללוחות הנטייה המלאים של המילים ראו כאן.
אדווה, דוכי, משבר, נחשול
אַדְוָה (ripple)
אדווה היא גלים קטנים על פני הים.
המילה אדווה לקוחה מן הארמית של התלמוד הבבלי. בתיאור אבני המקדש שבנה הורדוס נאמר שנראו "כאדוותא דְּיַמָּא", ומפרש רש"י: "שהאבנים משונים במראיהן זו מזו, והעיניים המסתכלות בהן שוטטות, ונראות כאילו גלי הים הם נדים ונעים" (סוכה נא ע"ב).
בעקבות התלמוד נקבע במינוח המקצועי כי אדווה (ביחיד) היא שם קיבוצי לגלים, ואילו אצל סופרים ומשוררים המילה באה לרוב ברבים, כגון אַדְווֹת הים. צורת הרבים בנפרד היא אֲדָווֹת, כמו עַלְמָה–עֲלָמוֹת.
דֹּכִי (surf)
דוכי – אלה הגלים המתגבהים ונשברים ברעש אל החוף או אל הסלעים המצויים בקרבתו.
המילה דוכי מופיעה פעם אחת בתנ"ך, במזמור צג בספר תהלים: "נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם". השורש דכ"י – בדומה לשורש דכ"א – קשור לשבירה פיזית או רגשית, למשל בפסוק "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" (תהלים נא). דוכי מציין אפוא את שבירת הגלים.
מִשְׁבָּר (breaker)
משבר הוא גל גדול הנשבר אל החוף או אל סלעים בקרבתו, ובתוך כך יוצר קצף רב.
מקור המילה בתנ"ך ושם היא מופיעה תמיד בצורת רבים. בתפילת יונה נאמר: "וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי, כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ", ובתהלים צג נאמר: "אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם".
נַחְשׁוֹל
נחשול הוא גל רב עוצמה הנוצר מרוח חזקה. בעבר הוצע להשתמש במילה כחלופה לצונמי.
נחשול נזכר לראשונה במגילות מדבר יהודה: "ויהמו כנחשולי ימים בהרגש גליהם רפש" (מגילת ההודיות). בספרות חז"ל המילה נחשול מציינת גלים גדולים הנוצרים בעת סופה בים. מסופר על שערי ניקנור שבשעה שהובאו ממצרים דרך הים "עמד עליהן נחשול שבים לטבען, ונָטְלוּ אחד מהן והטילוהו לים, ובקשו להטיל את השני, ולא הניחן ניקנור. אמר להם: אם אתם מטילין את השני הטילוני עמו. היה מצטער ובא עד שהגיע לנמֵלה של יפו. כיון שהגיעו לנמֵלה של יפו היה מבעבע ועולה מתחת הספינה" (תוספתא ביכורים).
שאלה: מה צורת הרבים של צוות – צוותים או צוותות?
תשובה: צורת הרבים הרווחת והמומלצת של המילה צוות היא צְוָתִים (בלי ניקוד: צוותים), ובנסמך צִוְתֵי־ (בלי ניקוד צוותי־).
המילה צוות – צורתה העברית של המילה הארמית צוותא – מצויה קצת בספרות חז"ל, אך אין במקורות תיעוד לצורת הרבים שלה. כמה מן המילונים מביאים לצד צְוָתִים גם את הצורה צְוָתוֹת (למשל אבן־שושן במילונו), אך במונחי האקדמיה נקבעה צורת הרבים צְוָתִים.
נעיר כי שמות רבים במשקל המילה צֶוֶת המסתיימים בתי"ו הם שמות ממין נקבה, וצורת הרבים שלהם בסיומת ־וֹת: דלת–דלתות, קשת–קשתות, רשת–רשתות, כסת–כסתות. ואולם לעומת מילים אלו, שבהן במקור הייתה התי"ו סיומת נקבה, המילה צוות היא מילה ממין זכר והתי"ו שבה שורשית מלכתחילה.