האקדמיה ללשון העברית

הפעלים גדל וישן שייכים לבניין קל. בבניין זה יש שלושה משקלים, והם ניכרים – כיום – בעיקר בצורת הבינוני (ההווה).

• המשקל הרווח הוא משקל פָּעַל (כָּתַב, אָכַל). בצורות הבינוני פּוֹעֵל, כגון כּוֹתֵב, אוֹכֵל.
• משקל אחר הוא משקל פָּעֵל, כגון דָּבֵק, חָפֵץ; צורות אלו משמשות בימינו בעיקר לבינוני, אך בלשון המקרא הן משמשות גם לזמן עבר.
• המשקל השלישי והנדיר מאוד הוא משקל פָּעֹל: יָכֹל. צורת הבינוני היא יָכוֹל.

הפועל ישן שייך למשקל פָּעֵל, ועל כן יש לומר יָשֵׁן (ולא יושן). כך גם עָמֵל (ולא עומל), שְׂבֵעִים (ולא שׂוֹבְעִים). גם הפועל גָּדַל שייך למשקל זה, ולכן צורת הבינוני שלו היא גָּדֵל, גְּדֵלִים.

נעיר כי לפועל 'לגדול' יש הוראה נוספת: 'לעשות גדילים, לקלוע (צמות)'. בהוראה זו צורת הבינוני היא גּוֹדֵל, כגון "האשה הזו כשגודלת שער ראשה נותנת את השער לאחוריה והוא נאה לה" (תנחומא [מהדורת בובר] פרשת תצוה).

ומה באשר לצורות העבר של משקל פָּעֵל?

הצורות הנוטות מנוקדות ברגיל בדיוק כמו אחיותיהן במשקל פָּעַל: יָשַׁנְתִּי (כמו כָּתַבְתִּי), גָּדְלָה (כמו שָׁמְרָה), חֲפַצְתֶּם (כמו אֲכַלְתֶּם). לעומתן צורת עבר נסתר משמרת את תנועת המשקל. למשל: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (בראשית כז, א), "וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשׂוֹת" (מלכים א ט, א), "כִּי יָבֵשׁ חָצִיר כָּלָה דֶשֶׁא יֶרֶק לֹא הָיָה" (ישעיהו טו, ו).

ואולם כבר בלשון המקורות יש שבא פתח בצורות עבר נסתר, כגון "וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (בראשית כו, יג); "מי שֶיָּשַׁן בדרך" (משנה עירובין ד, ה; כך בכתבי היד הטובים של המשנה ואף בדפוסי משנה מנוקדים). על פי צורות אלו ועל פי הנוהֵג בפי הדוברים התירה האקדמיה היתר גורף לתנועת פתח בעבר נסתר במשקל פָּעֵל (חוץ מפעלים מגזרת ל"א כגון יָרֵא, צָמֵא).

הפועל נמס הוא פועל מתעתע. במבט ראשון הוא נראה כפועל השקול במשקל פָּעֵל, דוגמת יָשֵׁן, רָעֵב, צָמֵא, כָּבֵד, גָּדֵל, עָיֵף או מָלֵא. מילים אלו ידועות בכינוי "פועלי מצב", ושלוש אותיותיהן הן שלוש אותיות השורש שלהן. מסיבה זו נוטים דוברים רבים להטות את נמס על דרך פועלי המצב, וכשם שאומרים בעבר יָשַׁנְתִּי יָשַׁנְתָּ ובהווה יָשֵׁן יְשֵׁנָה, כך הם נשמעים אומרים "נָמַסְתִּי", "נָמַסְתָּ" וגם "נָמֵס", "נְמֵסָה". להבנה זו – ששורש המילה הוא נמ"ס – מסייעות צורות העתיד: בצורות אלו חסרה הנו"ן, כדרכם של פעלים רבים שזאת להם אות השורש הראשונה. כשם שלמשל מן הפועל נָגַע צורות העתיד הן יִגַּע, תִּגַּע ומן הפועל נָזַל – יִזַּל, תִּזַּל, כך צורות העתיד של נָמַס הן יִמַּס, תִּמַּס.

ואולם בעיון מעמיק יותר מתברר שהנו"ן של נמס איננה אות השורש הראשונה, ושנטיית הפועל הזה אינה פשוטה כלל ועיקר. הרי הפועל נמס קשור במילים כמו תְּמִסָּה או מְסִיסוּת, שלא זו בלבד שחסרות נו"ן הן, אלא שבמילה תְּמִסָּה הסמ"ך דגושה בדגש חזק ובמילה מְסִיסוּת אף מתגלות לעין־כול שתי סמ"כים. ואכן שורש המילים תְּמִסָּה ומְסִיסוּת הוא מס"ס – כפי ששורש המילים תְּחִנָּה או חֲנִינָה וכן הפועל נֵחַן הוא חנ"ן, וכפי ששורש המילים תְּחִקָּה או חֲקִיקָה הוא חק"ק.

שורש הפועל נמס אף הוא מס"ס, ומסיבה זו בפעלים אחרים מן השורש הזה – כמו הֵמֵס והִתְמוֹסֵס – אין כל זכר לנו"ן. הם נוטים כפעלים אחרים מגזרת הכפולים (כמו הֵסֵב והסתובב מן סב"ב), כלומר פעלים ששתי אותיות השורש האחרונות שלהם זהות. עובדה זו מעלה שתי תהיות: מהי הנו"ן בפועל נמס ומה נטייתו של פועל זה?

לאמיתו של דבר הנו"ן של נמס היא נו"ן הבניין – בניין נפעל. הפועל הזה משמש כבר במקרא, והוא בא בשני ניקודים: נָמֵס (יחזקאל כא, יב) או נָמָס (בהפסק; כך למשל בשמות טז, כא). ההשוואה לפעלים אחרים בגזרת הכפולים מעלה שהניקוד בצירי אינו רגיל, אך מוכּרת גם הצורה נָקֵל (לצד נָקָל, נָקַל) מן השורש קל"ל – הקשורה כמובן למילה קַל.

ככלל נטיית בניין נפעל בגזרת הכפולים סבוכה, ועל כן אין לתמוה שגם יתר צורות הנטייה של הפועל נמס אינן פשוטות (אך רגילות לפעלים מגזרת הכפולים). כאשר הסמ"ך איננה בסוף המילה, היא דגושה בדגש חזק לציון העיצור הכפול, והתנועה שלפניה – פתח. כך מתקבלות צורות עבר דוגמת נְמַסּוֹתִי (כמו נְקַלּוֹתִי), נְמַסּוֹתָ, נָמַסָּה, נָמַסּוּ, צורות הבינוני נְמַסָּה, נְמַסִּים, נְמַסּוֹת (היחיד: או נָמֵס או נָמָס) וצורות העתיד תִּמַּסִּי, יִמַּסּוּ (במלעיל). במקרא מצויה גם צורת המקור הִמֵּס (תהלים סח, ג), ועל פיה שם הפועל הוא לְהִמֵּס. תאורטית גם הצורות לְהִמַּס, לְהִמֹּס אפשריות – על פי ניקוד צורות מקור בפעלים אחרים (כגון לְהִבֹּז מן השורש בז"ז). אבל לא תקנית הצורה לְהִנָּמֵס שהרי כאמור הנו"ן איננה חלק מהשורש.

ללוח הנטייה של הפועל נמס

שָׁלֵו במקרא הוא שם תואר במשמעות 'רגוע', 'נינוח', 'בטוח'. כך אומנם מבארים הפסוקים עצמם: "קוּמוּ עֲלוּ אֶל גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח" (ירמיהו מט, לא),[1] "כֻּלּוֹ שַׁלְאֲנַן [=שאנן] וְשָׁלֵיו" (איוב כא, כג);[2] ובנקבה: "וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם וְשֹׁקֶטֶת וּשְׁלֵוָה" (דברי הימים א ד, מ). כך גם בנוגע לשם העצם שַׁלְוָה: "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (תהלים קכב, ז), ואף בבן סירא: "שלמה מָלך בימי שלוה, ואֵל הניח לו מסביב" (מז, יג).

שלֵו בא בתנ"ך גם בתפקיד שם עצם מופשט (במובן שַׁלְוָה) – "כִּי לֹא יָדַע שָׁלֵו בְּבִטְנוֹ" (איוב כ, כ), שימוש בשם תואר בתפקיד שם עצם ידוע ממקומות אחרים דוגמת "מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף" (ירמיהו ב, כה).[3] מַטבע הלשון '(לא) ידע שלֵו' מן הפסוק באיוב נתחבב על סופרי ההשכלה (אך בימינו הלך ונשתכח). הינה כמה דוגמאות:

• "ומה חייו? הלא חיי צער, כי לא ידע שָׁלֵו" (אברהם מאפו, 'עיט צבוע', 1857)
• "אף כליותי יסרוני ולא אדע שליו" (מנדלי מוכר ספרים, 'למדו היטב', 1862)
• "האם אדע שלו בעצמי? האם תנחמני ערשי? האם אדע חיים מהיום הנורא?!" (פרץ סמולנסקין, 'התועה בדרכי החיים', 1870)

ביטוי אחר – להפר את השלווה – מקובל בעברית בת ימינו. הוא נמצא לראשונה בספרות ההשכלה (אם כי די נדיר בה) ומקביל לביטויים דומים בלשונות אירופה. מקרבת הלשון יש מקום לחשוד שהוא נוצר ביצירתיות־מה בהשראת הפסוק "שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי" (איוב טז, יב).[4] הבחירה בצורה הכפולה פרפ"ר בפסוק (במקום פר"ר, שממנו גזורים הפעלים הֵפֵר ו־פּוֹרֵר) אולי קשורה אל השורש המרובע בהמשכו: "וְאָחַז בְּעׇרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי". ביטוי מוכר יותר מן המקורות שענייננו הפרעת השקט והשלווה הוא 'להדריך מנוחה' על פי "כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן הִרְדִיפֻהוּ, מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ" (שופטים כ, מג).

השם הכללי שָׁלֵו גזור מן השורש של"ו ואין הוא אלא צורת בינוני פָּעֵל כמו חפֵץ וישֵן. בעברית המקראית נתמזגו פועלי ל"ו בגזרת ל"י, ולכן למשל בספר מלכים ב האישה השונמית אומרת לאלישע "לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי" (ד, כח) וכוונתה 'אל תַּעשֵׂ‎ני שלֵווה לשווא'. ואולם לווי"ו העיצורית נותרו שרידים במקרא: "לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי" (איוב ג, כו).[5] מן השורש של"ו מפורסם במיוחד הפועל החריג יִשְׁלָיוּ בפסוק בתהלים "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" (קכב, ו), ולהרחבה בעניינו ראו כאן.

שלו ושליו

על פי כללי הכתיב המלא אין מציינים וי"ו עיצורית בסוף מילה באופן מיוחד ולכן הכתיב התקני הוא שלו (כמו קו, צו וכסלו). יוצאת מכלל זה רשימת מילים מצומצמת שבהן כבר במקורות העברית באה יו"ד לפני הווי"ו כדי לציין שהווי"ו עיצורית, כגון שליו (=שְׂלָו), סתיו, עניו ועכשיו, וגם בשמות האותיות וי"ו, תי"ו. בכל אלה התנועה שלפני הווי"ו העיצורית היא a, בהיקש לכינויים החבורים לנסתר, דוגמת סוסיו, רגליו, דבריו (בכינויים אלו היו"ד מקורה מצורן הרבים).

בספרות חז"ל גויס הכתיב הזהה של המילים שָׁלֵו ושְׂלָו לצורכי המדרש – בעניין אכילת השליו במדבר מקשים בתלמוד: "כתיב [בפסוק] 'שלו' [בשי"ן] וקרינן 'סלו' [בשי"ן שמאלית, היינו s]. אמר ר' חנינא: צדיקין אוכלין אותו בשלוה, רשעים נדמה להן כסלואים [=קוצים]" (בבלי יומא עה ע"ב).

ההמלצה היא אפוא לכתוב את השם הפרטי שלו בלי יו"ד, כשם שנכתב שם התואר הכללי, ואולם הרוצה לכתוב את השם הפרטי ביו"ד (כמו שמופיע במיעוט המקרים בתנ"ך) – הרשות בידו.

————————————————————–

[1] הצורה שְׁלֵיו בשווא משקפת ככל הנראה את הצורה הארמית. השוו למשל בספר דניאל: "הֵן תֶּהֱוֵה אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ [=אם תהיה אַרְכָּה לְשַׁלְוָתְךָ]" (ד, כד).

[2] נהוג להסביר כי הכתיב שָׁלֵיו (או שְׁלֵיו) ביו"ד נוצר במכוון כדי לציין שהווי"ו עיצורית.

[3] בתהלים מוצאים "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם" (ל, ז), ומשערים כי שַׁלְוִי נטוי משם העצם שֶׁלֶו (במובן שלווה).

[4] הביטוי 'שלו הייתי' מוכר מן הארמית: "אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר שְׁלֵה הֲוֵית בְּבֵיתִי וְרַעְנַן בְּהֵיכְלִי" (דניאל ד, א).

[5] והשוו למסורת הכתיב בפסוקים "וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת [כתיב: עשוות]" (שמואל כה, יח); "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת [כתיב: נטוות] גָּרוֹן" (ישעיהו ג, טז).​

כידוע הלשונות השמיות ובכללן העברית יוצרות מילים באמצעות יחידות לשון מופשטות שנקראות שורש, רצף של שלוש אותיות (בדרך כלל) הנושא משמעות. במקרה של פעלים, אותיות השורש "נוצקות" אל תבניות שנקראות בניינים – והרי שבשינויים קלים, כגון ברצף התנועות או בהוספת תחיליות – מתקבלים פעלים בעלי משמעויות שונות.

השורש יש"ב הוא אחד השורשים שמסתדרים להפליא בכל הבניינים: יָשַׁב והִתְיַשֵּׁב, יִשֵּׁב והוֹשִׁיב, וכן יֻשַּׁב, הוּשַׁב ונוֹשַׁב. אף מי שאינו מומחה בלשון עשוי להבחין כי לכל אחד מן הפעלים שנוצרו בדרך הזאת יש משמעות משלו. מה יוצר אפוא את גון המשמעות המיוחד לכל בניין ומדוע אנו מכירים דווקא שבעה בניינים?

רבים מאיתנו פגשו בשיעורי לשון בבית הספר את בנייני הפועל מסודרים בטבלה מעין זו:

מבט חטוף בטבלה מלמד כי הבניינים נבדלים זה מזה במאפיין או במאפיינים הקשורים במשמעות.

בניין קל

הבניין הבסיסי ביותר הוא הבניין שאנו מכנים בניין קל.[1] זהו הבניין היחיד ששמו ותבניתו אינם זהים, שכן הוא קיים ביותר ממשקל אחד: פָּעַל, פָּעֵל ו־פָּעֹל.[2] הנפוץ ביותר הוא משקל פָּעַל, המציין בדרך כלל פעולה "רגילה" (שָׁבַר, בָּנָה); והנדירים ממנו פָּעֵל ו־פָּעֹל, המציינים מצב (יָשֵׁן, חָפֵץ; יָכֹל, קָטֹן).

דעה רווחת היא כי מצד ההוראה, בניינים אחרים, לפחות ביסודם, מקיימים יחסי גומלין עם בניין קל.

עָצים וגורם

לצד בניין קל משמשים שני בניינים פעילים שיש בהם גיוון הוראה (ביחס אליו): בניין פִּעֵל להבעת פעולה עֲצימה (אינטנסיבית), למשל פעולה חוזרת ונשנית כגון קִפֵּץ ('קָפַץ שוב ושוב'),[3] וכן בניין הִפְעִיל להבעת גרימה כגון הִשְׁבִּית ('גרם שישבות') או הֶאֱכִיל ('גרם שיאכל').

שאלת ההוראה היסודית של בניין פִּעֵל נתונה במחלוקת. בדקדוקים הקלסיים בניין פִּעֵל מוצג כמביע פעולה עצימה, מחוזקת באיכותהּ: הדוגמה הידועה היא שִׁבֵּר בבניין פִּעֵל לעומת שָׁבַר בבניין קל (החיזוק, לשיטה זו, מובע בהכפלת ע' הפועל). אבל רבים חולקים על קביעה זו; לטענתם לא רק שאין הכרח להסביר כך את היחס בין שָׁבַר ל־שִׁבֵּר,[4] אלא שמספר הדוגמאות המתאימות ליחס הזה בין הבניינים דל. ואומנם אפשר שלבניין פיעל יותר מהוראה יסודית אחת: בפעלים רבים למשל הוא מביע סוג מסוים של גרימה (שונה משל בניין הפעיל) במובן 'עשה משהו (או מישהו) לבעל תכונה מסוימת', כגון קִדֵּשׁ ('גרם שיהיה קדוש') או חִזֵּק ('גרם שיהיה חזק').

פעיל וסביל

שלושת הבניינים קל, פיעל והפעיל הם בניינים פעילים, ולכל אחד מהם יש כנגדו בניין שמציין פעולה סבילה: נפעל כנגד קל (נשלח–שלח), פֻּעַל כנגד פִּעֵל (פוזר–פיזר), הֻפְעַל (או הָפְעַל; ראו כאן) כנגד הִפְעִיל (הוצמד–הצמיד). חדי העין עשויים להבחין כי הצמדים פִּעֵל–פֻּעַל והִפְעִיל–הֻפְעַל נבדלים זה מזה ברצף התנועות בלבד. צורות סביל כאלה נקראות 'סביל פנימי', ועיון מדוקדק בפסוקי המקרא מלמד שגם לבניין קל היה סביל פנימי (שצורתו פֻּעַל);[5] כך למשל כנגד לָקַח בבניין קל מוצאים את הסביל לֻקַח: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת" (בראשית ב, כג). הסביל הפנימי של קל הלך ונדחק בלשון המקרא ונעלם כליל בלשון חז"ל (ראו כאן), ואת מקומו תפס כבר בלשון המקרא בניין נפעל, כמו שאנו מכירים עד ימינו.

חוזר והדדי

בניין התפעל מציין פעולה חוזרת, 'עושה הפעולה ביחס לעצמו', כגון הִתְקַדֵּם ('קידם את עצמו'). המאפיין הצורני המיוחד לבניין הזה הוא האות ת' בתחילית. לפי זה מצופה היה למצוא בניינים דומים שיש בהם התחילית הת־ (נהוג לכנותם 'בנייני ת"), גם כנגד בניין קל וגם כנגד בניין הפעיל, ואומנם חוקרים משערים שאפשר למצוא שרידי בנייני ת' במקרא.[6] הוראה יסודית אחרת של בניין התפעל היא הדדיות, כלומר לציון פעולה ששותפים בה שני גורמים או יותר, כגון הִתְחַבֵּק או הִתְאָרֵס.

אף בניין נפעל ביסודו משמש בשתי הוראות אלה: הוראה חוזרת כגון נִמְנַע 'מנע עצמו' או הוראה הדדית כגון נִפְגַּשׁ.

שחיקה ותזוזה

מובן עתה מניין המספר שבע. מִתחילה, לכאורה, הייתה מערכת הבניינים בעברית סימטרית, אלא שכבר בימי קדם היא נשחקה, אם בשל בניינים נדירים שנעלמו או התלכדו עם אחרים ואם מחמת הוראות שנדדו גם אל בניינים שכנים. כך למשל בלשון המקרא באים זה לצד זה, בלא הבדל משמעות נראה לעין, הפועל הנפוץ נָשַׁק בבניין קל ("וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ", בראשית כז, כז) והפועל הנדיר ממנו נִשֵּׁק בבניין פִּעֵל ("וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ", שם כט, יג).

תופעה זו בולטת במיוחד במעבר בין רובדי לשון. בלשון המקרא בא השורש בע"ט בבניין קל בלבד: "לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי" (שמואל א ב, כט), ואילו בלשון המשנה גם בבניין פִּעֵל: "היתה [הפרה] מבַעטת או שהיו צרורות מנתזים מתחת רגליה" (בבא קמא ב, א). בלשון המקרא פעלים סבילים מן השורשים שב"ר וקר"ע באים בבניין נפעל בלבד, למשל "כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר… לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר" (שמות כב, ט); "וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע" (שמואל א טו, כז), ואילו בלשון המשנה גם בבניין נִתְפַּעַל (המקביל אל הִתְפַּעֵל), כגון "נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו" (בבא קמא ה, ו).[7]

אם כן מערכת הבניינים שלפנינו אינה משקפת עוד יחסי משמעות קבועים. נוסף על המשמעויות שנזכרו – גרימה, עצימות, סבילות, חזרה והדדיות – אפשר למצוא משמעויות אופייניות לקבוצות גדולות של פעלים בבניינים השונים. בניינים אחדים מציינים גם שינוי מצב והתהוות, דוגמת הִלְבִּין בבניין הפעיל או הִתְפַּשֵּׁט בבניין התפעל. כמו כן העברית נוטה להשתמש בבניינים מסוימים בגוזרהּ פועל משם, כגון הִצְבִּיעַ (מן 'אצבע') והִקְלִיק (מן 'קליק') בבניין הפעיל (כדי לשמר את משקל השם) ובדרך כלל בבניין פיעל, כגון דִּשֵּׁן (מן 'דֶּשֶׁן') או מִסְגֵּר (מן 'מסגרת').

להלן דוגמאות להוראות העיקריות של בנייני הפועל:

בניין נפעל

• סביל: נִכְתַּב, נִתְפַּס, נִבְרָא, נֶאֱמַר, נוֹסַד
• הדדי: נִפְגַּשׁ, נִדְבַּר, נוֹעַץ, נוֹעַד
• חוזר: נִמְנַע, נִסְמַךְ, נֶעֱמַד
• התהוות ושינוי מצב: נִשְׁחַק, נִרְדַּם, נֶעֱלַם

בניין פִּעֵל

• עָצים, מחוזק: בִּכָּה, הִפֵּךְ, הִלֵּךְ
• גורם: קִדֵּם, בֵּרֵךְ, קִדֵּשׁ, שִׂמֵּחַ, חִדֵּשׁ, חִתֵּן
• גזור שם: סִבֵּן, גִּיֵּר, דִּפֵּן, עִשֵּׂב, קִנֵּן, שֵׁרֵשׁ
• ללא הוראה מיוחדת: חִפֵּשׂ, שִׁלֵּם, בִּקֵּשׁ, דִּבֵּר

בניין הפעיל

• גורם: הִצְחִיק, הִפְרִיד, הִרְחִיק, הִלְבִּישׁ, הִשְׁמִישׁ
• שינוי מצב: הִפְצִיעַ, הֶחְוִיר, הֶחֱלִיד, הֶאֱדִים, הוֹרִיק
• גזור שם: הִלְאִים, הִדְרִים, הִצְפִּין, הִפְנִים, הֶאֱזִין
• ללא הוראה מיוחדת: הִצְלִיחַ, הִתְחִיל, הִבִּיט

בניין התפעל

• חוזר: הִתְקַלֵּחַ, הִתְבַּשֵּׂם, הִתְנַעֵר, הִסְתַּגֵּר, הִצְטָרֵף
• הדדי: הִתְכַּתֵּב, הִתְמַקֵּחַ, הִתְחַתֵּן, הִתְגָּרֵשׁ, הִדַּיֵּן
• העמדת פנים: הִתְחַכֵּם, הִתְחַלָּה, הִתְחַסֵּד, הִתַּמֵּם
• התהוות ושינוי מצב: הִתְחַזֵּק, הִתְעַוֵּר, הִתְבַּהֵר, הִתְרוֹפֵף
• סביל (של פיעל): הִתְבַּקֵּשׁ, הִתְגַּלָּה, הִתְבָּרֵר, הִסְתַּיֵּם

[1] כשמו כן הוא, 'קל בתוספות', ללא תחילית (נ־, ה־ או הת־) וללא מִכְפָּל (דגש חזק בע' הפועל).

[2] אם כי יש שהוא נקרא פָּעַל על שם המשקל הנפוץ. להרחבה בעניין משקל פָּעֵל ראו כאן ובעניין משקל פָּעֹל ראו כאן. בכל המשקלים האלה מופיעות שְלוש אותיות השורש בלבד, והם נבדלים זה מזה רק בתנועת ע' הפועל.

[3] וכן פעולה שמצריכה כמה מושאים כגון קִבֵּר (מתים רבים) בבניין פיעל: "בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים" (מלכים א יא, טו) לעומת קָבַר (מת אחד) בבניין קל: "וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כג, יט).

[4] הפסוקים מלמדים ששני הבניינים משמשים חליפות בהקשרים "רגילים" או "מחוזקים". כמו כן ככל הנראה הושפעה הבחנה זו מן ההבחנה שבין הפעלים המקבילים בערבית: كَسَرَ (כַּסַרַ), 'שבר', לעומת كَسَّرَ(כַּסַּרַ), 'ניפץ', 'ריסק'.

[5] העולה מכאן – בעברית הסבילוּת מובעת ביסודה באמצעות התנועה u.

[6] כגון הִתְפָּקֵד (שופטים כ, טו) בבניין הִתְפָּעֵל (בקמץ וללא דגש בעי"ן הפועל) בהוראה חוזרת של פָּקַד בבניין קל; או וַתֵּתַצַּב (שמות ב, ד) בבניין הִתַּפְעֵל (< *הִתְהַפְעֵל) בהוראה חוזרת של הִצִּיב בבניין הפעיל. נראה שצורות רבות אחרות שבמקורן היו שקולות בבנייני ת' נדירים התלכדו עם בניין הִתְפַּעֵל: אם דרך משל מוצאים במקרא את הפועל הִתְמַכֵּר, במובן 'מכר עצמו', בבניין הִתְפַּעֵל (בדגש חזק בעי"ן הפועל), ואיננו מכירים 'מִכֵּר' בבניין פיעל אלא מָכַר בבניין קל, סביר שבמקור הייתה ההגייה "הִתְמָכֵר".

[7] להרחבה בעניין המעבר מבניין התפעל בלשון המקרא לבניין נתפעל בלשון חכמים ראו כאן.​

הפועל יכול רגיל מאוד בלשוננו, אך צורתו בנטיותיו השונות איננה רגילה כלל.

ללוח הנטייה של הפועל יָכֹל.

יכול בעבר

רבים שואלים איך יש לומר: 'יכולנו' או 'יכַלנו' ושמא 'היינו יכולים'? מה הצורה התקנית: 'יָכַל', 'יכול' או 'היה יכול'?

הפועל יָכֹל שייך לקבוצה קטנה של פעלים בבניין קל שהתנועה בע' הפועל שבהם היא חולם (משקל פָּעֹל). דוגמה נוספת לפועל מן הקבוצה הזאת היא יָגֹר. הפועל יָכֹל נוטה בעבר לפי הפירוט הזה:
– יָכֹלְתִּי (יכולתי)
– יָכֹלְתָּ (יכולת), יָכֹלְתְּ (יכולת)
– יָכֹל (יכול, אך ראו להלן), יָכְלָה
– יָכֹלְנוּ (יכולנו)
– יְכָלְתֶּם (יכולתם), יְכָלְתֶּן (יכולתן) (ההטעמה התקנית בהברה האחרונה.)
– יָכְלוּ

צורת הנסתר יָכֹל זהה בהגייה ובכתיב חסר הניקוד לצורת הבינוני יָכוֹל, ולכן נוצר צורך טבעי לשנותה.

דרך אחת הנהוגה בפי רבים היא להוסיף את פועל העזר הָיָה לצורת הבינוני יָכוֹל, כגון 'הוא היה יכול למנוע את התקלה'. בדרך כלל המבנה 'היה + צורת בינוני' מציין פעולה הרגלית, קבועה. השימוש בו לציון עבר רגיל הוא חריג, אך כאן זה כורח לא יגונה. בגופים האחרים צורות העבר חד־משמעיות, ולכן אין צורך להוסיף את פועל העזר 'היה'. מכל מקום עדיף לומר 'היא יכלה למנוע את התקלה', 'יכולנו למנוע את התקלה', ואילו השימוש בפועל העזר 'היה' מתאים למשפטים המביעים הֶרגליוּת, כמו 'אז היא עוד הייתה יכולה לבקר אצלנו בשבתות' או 'היינו יכולים ללכת לים בכל בוקר'.

דרך אחרת הרווחת בציבור לבדל את צורת העבר הנסתר מצורת הבינוני היא לומר יָכַל, על דרך רוב הפעלים בבניין קל, כגון אָכַל, שָׁמַר. דרך זו נחשבת לא תקנית. רבים גם אומרים בטעות יָכַלְתִּי, יָכַלְנוּ – שלא לצורך. כמובן לא רק הצורך לבדל בין צורת העבר לצורת הבינוני פעל כאן, אלא כוח ההיקש לרוב רובם של הפעלים בבניין קל הנוטים בפתח ולא בחולם.

בלשון המקורות הפועל יָכֹל משמש לציון פעולה בעבר, כגון "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק" (בראשית מה, א). מי שרוצה יכול, כמובן, לדבוק בדרך זו גם בימינו.

יכול בעתיד

גם צורת העתיד של הפועל יָכֹל מיוחדת: אוּכַל, תּוּכַל, יוּכַל וכו'. צורה זו שונה מצורות עתיד אחרות בבניין קל של פעלים שאות השורש הראשונה שלהם היא יו"ד או וי"ו – הן פעלים דוגמת יֵרֵד, יֵשֵׁב ויֵדַע הן פעלים דוגמת יִירַשׁ, יִישַׁן ויִירֶה. צורות עתיד מעין יוּכַל – בעלות התנועה u – מזוהות עם בניין הופעל, כמו הפעלים יוּרַד (העתיד של הוּרַד) ויוּבַל (העתיד של הוּבַל), ואולם הפועל יוּכַל איננו בבניין הופעל אלא כמו צורת העבר – בבניין קל.

את המראה החריג של צורת העתיד יוּכַל – בתנועת u במקום בתנועת i – הסביר פרופ' יהושע בלאו כך: במקור הייתה האות הראשונה של השורש וי"ו ולא יו"ד, וצורת העתיד הייתה yiwkal. צורה זו אומנם צפויה להפוך ליוּכַל ולא ליִיכַל. פעלים אחרים שהאות הראשונה של שורשם הייתה וי"ו הושפעו בצורתם מן השורשים בעלי היו"ד המקורית (למשל יוּרַשׁ נעשה יִירַשׁ כמו יִיבַשׁ), ואילו הפועל יוכל שמר על צורתו הקדומה יותר – כנראה בגלל שכיחותו הרבה.

האם לפועל יכול יש שם פועל?

לפועל יכול לא נוצרה בעברית צורת שם פועל. כיצד לומר אפוא to be able to? הדרך הרגילה והארוכה היא 'להיות יכול'. מילון אבן־שושן מציע שתי אפשרויות אחרות: לִיכֹל (כמו לִישֹׁן) או לוּכַל. צורות אלו אינן ידועות ממקורותינו, אבל ביאליק בתרגומו ל'דון־קישוט' משנת 1923 כתב: "ואחרי כל־זאת לא שבתי ממחשבתי ולא נואשתי עוד ממצֹא אותו באחד הימים ומיכל־לו – ואבצע את־מזִמתי היום הזה" (ספר שני, עמוד שה). מיכל (בניקוד כנראה מִיכֹל) פירושו 'מיכולת', כלומר 'מלהיות יכול'.