1. פועלי ע"ו – משקל פָּעֹל
בעבר פ' הפועל מנוקדת בגוף שלישי בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשׁוּ; בגוף ראשון בנוכח ובנוכחת בחולם חסר: בֹּשְׁתִּי בֹּשְׁתָּ בֹּשְׁנוּ; בנוכחים ובנוכחות בקמץ קטן: בָּשְׁתֶּם בָּשְׁתֶּן.
בבינוני פ' הפועל מנוקדת בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשָׁה.

2. פועלי ע"ו – המקור הנטוי והמקור המוחלט
המקור הנטוי מנוקד בשורוק, כגון קוּם המדינה, ואילו המקור המוחלט מנוקד בחולם מלא, כגון קוֹם יָקוּם, הלוך וָשׁוֹב.

3. פועלי ע"ע – פועלי מצב
בפעלים המביעים מצב הנטייה בעבר בדרך כלל היא קַלּוֹתִי קַלּוֹתָ, קַל קַלּוּ; בבינוני – קַל קַלִּים; בעתיד – יֵקַל יֵקַלּוּ, או יִדַּל יִדְּלוּ (וגם יִדַּלּוּ).[1]

4. פועלי ע"ע – פעלים המביעים פעולה
בפעלים המביעים פעולה הנטייה בעבר בגוף ראשון ושני היא סַבּוֹתִי סַבּוֹתָ לצד נטייה על דרך השלמים: סָבַבְתִּי סָבַבְתָּ; בגוף שלישי הנטייה היא בדרך כלל רק על דרך השלמים: סָבַב סָבְבוּ (מותרת גם הנטייה [הספרותית] על דרך פועלי המצב, כגון סַב סַבּוּ);
בבינוני – סוֹבֵב סוֹבְבִים (גם הנטייה על דרך פועלי המצב מותרת, כגון סַב סַבִּים);
בעתיד – יָסֹב יָסֹבּוּ או יִסֹּב יִסְּבוּ (על דרך יִקְּדוּ, וגם יִסֹּבּוּ על דרך תִּדֹּמִּי), לצד נטייה על דרך השלמים יִמְדֹּד, יַחְגְּגוּ.

1. נטיית הפעלים מגזרת ל"א היא על דרך השלמים כאשר האל"ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.

2. בדרך כלל כאשר ל' הפועל אינה בתנועה, האל"ף נחה וע' הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]

3. במקרים האלה ע' הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:

(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.

(ב) בבניין קל בשורשים טמ"א, יר"א, מל"א, צמ"א, שׂנ"א – ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.

השורש שׂנ"א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו"ב.

(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו [2] – ע' הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.

(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע' הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.

(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע' הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).

1. הפעלים במשקל פָּעֵל בעבר נסתר מותרים גם בפתח.[1] למשל: אָפַס, זָקַן, חָמַץ, חָפַץ, חָצַב, טָהַר, יָבַשׁ, יָשַׁן, נָבַל, שָׁלַם, שָׁמַם, שָׁפַל.

הערות

א. אין הכלל חל על הפעלים מגזרת ל"א דוגמת טָמֵא.[2]
ב. צורת הבינוני היא גָּדֵל ולא גּוֹדֵל, יָשֵׁן ולא יוֹשֵׁן וכיו"ב.
ג. צורת הבינוני קָטֵן מותרת אף על פי שאינה במקורות. בעבר: קָטֵן/קָטַן קָטַנְתִּי קְטַנְתֶּם.
במקרא הנטייה במשקל פָּעֹל: קָטֹנְתִּי.
ד. צורת הבינוני של אָפַס היא אָפֵס. לפי זה יש לומר 'הסיכויים הולכים וַאֲפֵסים' (ולא 'אופסים').

2. צורת הבינוני של הפועל גָּבַהּ היא גּוֹבֵהַּ וגם גָּבֵהַּ.