בצירוף שמות שביניהם או – ההתאם הוא בלשון יחיד או בלשון רבים, כגון 'שמעון או ראובן יבוא', 'שמעון או ראובן יבואו'.
האם צורת הריבוי של "זכוכית מגדלת" היא "זכוכיות מגדלת" או "זכוכיות מגדילות"?
המשך קריאה >>
האם צורת הריבוי של "זכוכית מגדלת" היא "זכוכיות מגדלת" או "זכוכיות מגדילות"?
המשך קריאה >>
לכבוד שבוע הספר העברי תשפ"ג, מאמר חדש באתר סוקר חדשנות לשונית ותחבולות לשון מגוונות בכתיבתו של מאיר שלו לילדים.
המשך קריאה >>
חכם יהודי מכונה בעברית רַב – מהיכן אפוא צצה הנו"ן בצורת הרבים רַבָּנִים? ואיך זה קשור ללשון הפנייה המוכרת "גבירותיי ורבותיי"?
המשך קריאה >>
מפעם לפעם תוהים דוברי העברית מהי צורת היחיד של מילים כגון מְגוּרִים, רַחֲמִים או נְעוּרִים – האומנם מאחורי צורות הרבים האלו מסתתרות צורות היחיד "מָגוֹר", "רַחַם" ו"נָעוּר"? על מילים בריבוי תמידי שאין להן צורת יחיד ועל עוד מילים רבות הרגילות דווקא בצורת הרבים.
המשך קריאה >>
מפיהם של ילדים נשמעת לעיתים המילה 'בַּתּוֹת' כצורת הרבים של בַּת. השיבוש אולי משעשע, אבל השאלה נותרת בעינה: אם צורת הריבוי של בֵּן היא בָּנִים – מדוע צורת הריבוי של בַּת היא בָּנוֹת ולא "בַּתּוֹת"?
המשך קריאה >>
אנחנו נשאלים שוב ושוב: איך יכול להיות שצורת הרבים של מילים ממין זכר, כמו חלון, קיר, כיסא ושולחן, היא בסיומת ־וֹת, וצורת הרבים של מילים ממין נקבה, כמו מילה, שנה, ביצה ונמלה, היא בסיומת ־ִים.
המשך קריאה >>
מה הקשר בין תְּפִלָּה (פנייה אל האל) ובין פלילים? והאם התפילין שמניחים בתפילת שחרית קשורות לתפילה שמתפללים או שעניינן אחר?
המשך קריאה >>
מניין לנו חַג הָאוּרִים? מתברר שבמאה ה־19 החלו לכנות את חג החנוכה "חג האוֹרים" – אוֹרים רבים של אוֹר, אך לימים החלו לכנותו "חג האוּרים" – אוּרים רבים של אוּר = אש.
המשך קריאה >>
איברים זוגיים רבים באים בצורת הזוגי, כגון עיניים, ידיים, ברכיים. מדוע אפוא יש איברים זוגיים בצורת רבים רגילה, כגון מרפקים?
המשך קריאה >>
נשאלנו מה צורת הרבים של דּוּ־קְרָב – דּוּ־קְרָבוֹת או דּוּ־קְרָבִים? האקדמיה לא דנה בריבויו של הצירוף הזה, אך הצורה המתבקשת היא דּוּ־קְרָבוֹת על דרך צורת הרבים של קְרָב – קְרָבוֹת.
המשך קריאה >>
תבשיל עדשים ושעועית, סלט קישואים וגזר, מרק עגבניות ובצל, מיץ תפוזים ופטל – האם יש חוקיות בשימוש היחיד והרבים בשמות פירות וירקות?
המשך קריאה >>
שתי הצורות אבותם ואבותיהם הן צורות תקניות, ולשתיהן תיעוד בתנ"ך, למשל: "אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתָם" (שופטים ב, כ); "וּמִקְוֵה אֲבוֹתֵיהֶם" (ירמיהו נ, ז).
המשך קריאה >>
צירוף הסמיכות מעמיד כמה אתגרים לפני דוברי העברית בת ימינו – ביידוע, בריבוי ובצורת הנסמך.
המשך קריאה >>
הצירוף נְוֵה מִדְבָּר אומנם אינו נזכר בתנ"ך בצורתו זו, אך נראה שהצירוף 'נְאוֹת מִדְבָּר' המתועד במקרא הוא צורת הרבים שלו.
המשך קריאה >>
נשאלנו מה צורת הרבים של גוף – גופים או גופות. תשובתנו ששתי הצורות תקינות, ושתיהן מוכרות בלשוננו זה דורות רבים. עם זאת בלשון ימינו יש יתרון לצורה 'גופים' בהיותה חד־משמעית, לעומת הצורה 'גופות' שהיא גם ריבוי של גּוּפָה.
המשך קריאה >>
בהזמנה לערב הורים נכתב: "ההורים מתבקשים לשוחח עם ילדם לקראת המפגש". את המשפט הזה אפשר לנסח גם כך: "ההורים מתבקשים לשוחח עם ילדיהם לקראת המפגש". שתי דרכי הניסוח האלה רווחות בעברית בכל תקופותיה, ושתיהן כמובן כשרות גם בימינו.
המשך קריאה >>
בעברית בת ימינו רווחים צירופים כגון תת־ועדה, תלת־ממד, דו־משמעי, אי־הבנה, בין־עירוני, רַב־צדדי, מוליכוּת־על ועוד רבים. להלן נרחיב את הדיבור על דרך היווצרותם ועל הקשיים שהם יוצרים.
המשך קריאה >>
במילים דוגמת יַלְדָּה ושִׂמְלָה צורות הרבים שונות בניקודן מצורות היחיד: יְלָדות, שְׂמָלות, וכך יש לומר גם מְלָכות, סְדָרות. כאן תוכלו ללמוד עוד על נטיית הרבים של מילים במשקלים פַּעְלָה ופִעְלָה.
המשך קריאה >>
בכלי מדידה כגון סרגל מסומנים קווים דקים במרחקים קבועים זה מזה. קווים אלו מכונים שְׁנָתוֹת. צורת היחיד של מילה זו היא שֶׁנֶת.
המשך קריאה >>
מדון הוא ריב, תככים הם מזימות, נִצִּים הם אנשים המתקוטטים ביניהם, ומה הם שני ההסברים העיקריים לפועל התגלע? על מריבות בעברית תקנית.
המשך קריאה >>
בצירוף תלמיד חכם האם "חכם" שם תואר הוא (תלמיד שהוא חכם) או סומך: תלמיד של חכם? ואם אדם גדול וחכם הוא, מה מקומו של "תלמיד" המביע פחיתות כבוד?
המשך קריאה >>
איך קוראים ללולאה שבה משחילים את החגורה? ומה שמו של החור שבו עובר הכפתור של החולצה? מהו צַמְדָן? ומה הוא "תיק תק" בעברית תקנית?
המשך קריאה >>
איך אומרים מוטציה ומיקרואורגניזם בעברית? מהם מַעֲצָב, קולטן, צוותאות ואַקְטָר? ואיך קוראים בעברית ללבורנט – מי שעובד במעבדה ומתעסק בכל אלו? על ביולוגיה בעברית.
המשך קריאה >>
מהי אקדמה? איך אומרים מטרונום וטמפו בעברית? מהו תכליל, ומה הקשר בין "תקליט שדרים" לחדשיר?
המשך קריאה >>
על כמה מילים משתלבות: תשליב, מִשְׁלֶבֶת, מִשְׁלָב, השלבה ותשלובת. ומה הקשר לסמליל של האקדמיה ללשון העברית?
המשך קריאה >>
עירם של החשמונאים ידועה בשם מודיעין. אך בספרות חז"ל אנו מוצאים צורות נוספות של שם המקום: על דרך הרבים – מודיעים, מודעים ומודעין, או בסיומת ־ת – מודיעות, מודיעית ומודעית.
המשך קריאה >>
זכיתם ללבוש פעם בגד שעשוי קטיפת תלמים? אתם יודעים מהם סורגה ורדיד? ומהי החלופה העברית ל"טייטס"? מתלבשים בעברית.
המשך קריאה >>
כיום ברור לכול שהריבוי של סִיר הוא סִירִים, אך המעיין במילונים ישנים ימצא בהם שצורת הרבים של סִיר הוא דווקא 'סִירוֹת'.
המשך קריאה >>
רבים משתמשים בצורה גִּילָאִים כריבוי של המילה גִּיל. ואולם צורת הרבים המתבקשת והתקנית של גִּיל היא גִּילִים – כמו דִּין–דִּינִים (ולא "דינאים"), כִּיס–כִּיסִים ועוד רבים. מניין אפוא הגיעה אלינו הצורה גילאים?
המשך קריאה >>
שתי צורות הרבים 'בתי כנסת' ו'בתי כנסיות' הן תקניות. הראשונה עולה בקנה אחד עם דרך הריבוי הרגילה של צירופי הסמיכות, ואילו השנייה משמשת בעיקר בלשון הגבוהה ובספרות.
המשך קריאה >>
מעניין שאף על פי שצורת הרבים 'מְרָדִים' היא הצורה המתבקשת, איננו משתמשים בה אלא בצירופים 'מעשי מרד' או 'פעולות מרד' או בצורת הרבים של מְרִידָה – 'מְרִידוֹת'.
המשך קריאה >>
תְּמָנון או תַּמְנון? איפה נזכרה השונית לראשונה? מה ההבדל בין רַכִּיכָה לצִדְפָּה? ומה היחס בין צֶדֶף לצדפה?
המשך קריאה >>
כיצד קוראים לגלים המתגבהים ונשברים ברעש אל החוף? מהי אדווה? הידעתם שבעבר הציעו לקרוא לצונמי – נחשול? ים של מילים
המשך קריאה >>
בלשוננו משמשות שתי צורות רבים למילה תּוֹר – 'תורים' וגם 'תורות'. מה מעמדן של שתי צורות אלו מבחינת התקן והאם יש הן נבדלות זו מזו גם במשמעות?
המשך קריאה >>
בלשון הדיבור משמשת לפעמים צורת היחיד 'מִכְנָס' במשמעות של פריט הלבוש כולו, ואולם מִכְנָס הוא רק מחצית המכנסיים – החלק שלתוכו מכניסים רגל אחת.
המשך קריאה >>
נשאלנו אם צורות הרבים ציודים, קהלים, נשקים, חוסרים ומידעים הן צורות תקניות, שהרי צורות היחיד שלהם – ציוד, קהל, נשק, חוסר ומידע – הן שמות קיבוציים, כלומר מילים אלו מציינות קבוצה ולא פריט יחיד.
המשך קריאה >>
תופעה רווחת היא בעברית ששם המשמש מלכתחילה כשם קיבוצי מתגלגל במהלך הזמן לציין יחידה אחת – הפרט האחד מן הכלל.
המשך קריאה >>
צורת הרבים של שׁוּק היא שְׁוָקִים, בדומה לשׁוֹר – שְׁוָרִים (בלי ניקוד: שווקים, שוורים).
בכך שונות מילים אלו ממילים רבות אחרות בנות הברה אחת, כמו גּוּף–גוּפִים, סוּס–סוּסִים, קוֹף–קוֹפִים.
המשך קריאה >>
הצורות בסיומת ־ִין ומקבילותיהן בסיומת ־ִים תקינות הן, אין ביניהן כל הבדל של משמעות והבחירה ביניהן היא בחירה סגנונית.
המשך קריאה >>
מה צורת הרבים של צוות – צוותים או צוותות? במקורות אין תיעוד לצורת הרבים של המילה, ואולם הצורה המומלצת והמקובלת היום היא 'צוותים'.
המשך קריאה >>
דווקא המילים הרגילות ביותר בשפה הן המוזרות והמעניינות ביותר. המילה יוֹם היא אחת המילים האלה, והדבר בא לידי ביטוי בצורת הרבים שלה יָמִים.
המשך קריאה >>
ה'תבלון' אינו מוסיף שום טעם לפועל הישן והטוב, ומוטב לומר כבעבר 'לתבל' ו'אוכל מתובל'.
המשך קריאה >>
בדומה למילים כֹּתֶל, צֹמֶת, צֹרֶךְ וכן גֹּבַהּ, רֹבַע, השקולות במשקל פֹּעֶל – צורת הרבים של נֹהַל, נֹהַג היא נְהָלִים, נְהָגִים.
המשך קריאה >>
בלשונות היהודים משמשת צורת היחיד יום כיפור או כיפור סתם (ערבית יהודית ולדינו, לצד כינויים נוספים), ומכאן השימושים הרווחים בימינו. בדיבור גבוה או בכתיבה נעשה שימוש גם בשם הקדום – יום הכיפורים.
המשך קריאה >>
האם צריך לומר רָאשֵׁי ממשלה או רֹאשֵׁי ממשלה? צורת הרבים של רֹאשׁ היא בתנועת a: רָאשִׁים (בקמץ). מכאן גם צורת הנסמך רָאשֵׁי־, כגון רָאשֵׁי עם, רָאשֵׁי המדינה שבמקרא, וכך גם רָאשֵׁי ממשלה.
המשך קריאה >>
המילונים של העברית החדשה חלוקים בשאלת מינה של 'דיו'. יש הכותבים שהמילה דְּיוֹ מינה נקבה בלבד (למשל מילון ההווה), ויש הכותבים שמינה גם נקבה וגם זכר (למשל במילוניהם של בן־יהודה ואבן־שושן).
המשך קריאה >>
עֲדָשִׁים היא צורת הרבים של עֲדָשָׁה (ולא "עָדָשׁ"), בדומה לזוגות 'תאנה – תאנים', 'חיטה – חיטים' ועוד רבים. מינה של המילה הוא נקבה, ולכן יש לומר 'עדשים כתומות', 'עדשים מבושלות'.
המשך קריאה >>
צורת הריבוי של שוויון היא 'שוויונוֹת', ולכן צורת הריבוי המתבקשת של אי־שוויון – מונח המשמש בעיקר בתחום המתמטיקה – היא 'אי־שוויונוֹת'.
המשך קריאה >>
את הצירוף 'אב טיפוס' יש לכתוב בשתי מילים. אשר לצורת הרבים – יש לרבות אותו כמו שמרבים צירופי סמיכות: 'אבות טיפוס' וגם 'אבות טיפוסים'.
המשך קריאה >>
דרך המלך בנטייתם של צירופים דוגמת 'בר מזל' ו'בר השגה' היא על דרך העברית בדומה לצירופים בר מצווה ובת מצווה: 'בת מזל', 'בני מזל', 'בנות מזל'; 'בת השגה', 'בני השגה', 'בנות השגה'. כיוצא בהם: 'בני סמכא', 'בת מימוש', 'בנות הסגרה'.
המשך קריאה >>
עד המספר 10 שם העצם הנמנה בא בצורת הרבים, למשל 'שלושה שקלים' (ולא "שלושה שקל"). מהמספר 11 ומעלה אפשר לנקוט את שם העצם הן ביחיד הן ברבים, למשל: 'עשרים שקלים' או 'עשרים שקל'.
המשך קריאה >>
בעברית החדשה משמשים שני שמות של מכשירים מן השורש יצ"ת: מַצִּית – מכשיר להצתת אש בסיגריות, בכיריים וכדומה (lighter); מַצָּת – התקן הצתה במנוע המכונית וכדומה (plug).
המשך קריאה >>
נראה שבלשון ימינו מעדיפים הדוברים את צורות הנסמך בסיומת ־וֹת: שְׁנוֹת חיים, נְשׁוֹת השוטרים, מִלּוֹת סיום. אבל כמובן אפשר להשתמש גם בצורות שְׁנֵי־, נְשֵׁי־ מִלֵּי־.
המשך קריאה >>
בתחום התחבורה הונהג השימוש בצורת היחיד שׁוּל המאפשרת לדייק בתיאור של אירועים ובניסוח של תקנות תעבורה.
המשך קריאה >>
בכמה שמות, בעיקר באיברי הגוף הזוגיים, נעלמה מן השימוש דווקא צורת הרבים ואילו צורת הזוגי קיבלה גם משמעות של רבים. וכך אנו אומרים 'בארבע עיניים', 'מרבה רגליים', ויכולים לומר 'הרבה ידיים', 'כל הברכיים' וכדומה.
המשך קריאה >>
את המילה עורק יש לומר במלרע: עוֹרֵק (כמו שוֹמֵר), וברבים עוֹרְקִים (כמו שׁוֹמְרִים). מה הסיבה להגייה המלעילית הרוֹוחת? מה מקור המילה ואיך קיבלה את המשמעות המוכרת כיום?
המשך קריאה >>
האם יש מילה לסבא וסבתא ביחד? מה צורת הרבים של סבתא? איך נכנה את סבי הורינו ואיך נכנה את הורי הסבים של הורינו?
המשך קריאה >>
במילה 'מַעֲקֶה' שתי צורות הרבים נוהגות – 'מַעֲקִים' וגם 'מַעֲקוֹת', ושתיהן תקינות.
המשך קריאה >>
למילה קֶבֶר שתי צורות רבים – קְבָרִים וקְבָרוֹת. בצירוף 'בית קברות' נתקבעה צורת הריבוי בסיומת ־וֹת ואילו בשאר השימושים משמשת בדרך כלל צורת הרבים בסיומת ־ִים.
המשך קריאה >>
צורת הרבים של כינויי הייחוס כגון 'יהודי' ו'חרדי' היא או ביו"ד אחת או בשתיים, אך לרוב נוהגת הצורה ביו"ד אחת: יהודים, חרדים. אבל כשאין מדובר בבני אדם צורת הרבים היא בשתי יו"דים: 'מוסדות יהודיים', 'עיתונים חרדיים'.
המשך קריאה >>
מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה.
המשך קריאה >>
ההמלצה היא לומר 'מִדְרְחוֹבִים' בסיומת ־ִים, אף על פי שריבוי המילה 'רחוב' היא 'רחובות'. כך אנו אומרים 'רמקולים', אף על פי שריבוי המילה 'קול' היא 'קולות'.
המשך קריאה >>
האקדמיה לא פסקה אם יש לראות בצירופים האלה יחיד או רבים. עם זאת יש הממליצים לראות בהם רבים: 'השנה וחצי האחרונות', 'השעה ורבע הראשונות'.
המשך קריאה >>
בצירופים שרכיבם הראשון כַּמָּת – אפשר להתאים את הפועל הן לרכיב הראשון הן לרכיב השני: 'הרוב הצביע' או 'הרוב הצביעו'.
המשך קריאה >>
מילים בשימוש כללי (ברובן) שאושרו בשנת תשנ"ז: שַׁלַּט רַחַק, שִׁלְטוּט, מִזְכֶּה, רְשַׁמְקוֹל כְּפוּל קַלֶּטֶת, לִוּוּי מֻקְלָט; על כתיבתם של צירופים בשתי תיבות
המשך קריאה >>
על מונחים בתחום הבנקאות ושוק ההון שפורסמו בשנת תשנ"ו: גִּדּוּר, יִתְרָה וחִסְרָה, מְשִׁיכַת יֶתֶר, עֲמִיל בּוּרְסָה, עֲמִיל נְיָרוֹת עֵרֶךְ.
המשך קריאה >>
בצירוף שמות שביניהם או – ההתאם הוא בלשון יחיד או בלשון רבים, כגון 'שמעון או ראובן יבוא', 'שמעון או ראובן יבואו'.
[ישיבת המליאה רטז]
בנטייתם של שמות במשקל פֶּעֶל[1] בא חיריק כנגד הסגול הראשון כשההברה סגורה. למשל: בֶּגֶד בִּגְדִּי,[2] דֶּגֶל דִּגְלוֹ, וֶשֶׁט וִשְׁטוֹ, צֶדֶק צִדְקָהּ, שֶׁלֶג שִׁלְגִּי [3], תֶּקֶן תִּקְנוֹ, מֶלַח מִלְחֵנוּ, שֶׁטַח שִׁטְחָם, דֶּשֶׁא דִּשְׁאֲךָ, בֶּכֶה בִּכְיוֹ [4].
כשפ' הפועל היא מן אהח"ע, בא פתח כנגד הסגול הראשון. למשל: אֶרֶץ אַרְצִי [5], עֶבֶד עַבְדּוֹ, חֶבֶל חַבְלוֹ [6].
יוצאים מן הכלל:
הערה: צורת הרבים של השמות האלה היא במשקל פְּעָלִים. בנטייה – בצורות שהקמץ אינו מתקיים בהן, דהיינו בנסמך ובצורות בעלות כינויי הנוכחים והנסתרים – פ' הפועל מנוקדת כבנטיית היחיד. למשל: רֶגֶב רְגָבִים רְגָבֶיהָ רִגְבֵי־ רִגְבֵיכֶם, זֶרַע זְרָעִים זַרְעֵי־, נֶכֶד נְכָדִים נֶכְדֵיהֶם. צורת הרבים של שמות אחדים היא במשקל פְּעָלוֹת, ובכל נטייתה הקמץ משתנה לשווא ופ' הפועל מנוקדת כבנטיית היחיד, כגון אֶרֶץ אֲרָצוֹת אַרְצוֹת־ אַרְצוֹתַי.
מן השמות נֶזֶק, נֶטַע, פֶּסֶל יש גם צורת רבים במשקל פְּעִילִים: נְזִיקִין לצד נְזָקִים, נְטִיעִים לצד נְטָעִים, פְּסִילִים לצד פְּסָלִים.
[1] רשימת השמות במשקל פֵּעֶל – ראו משקל פֵּעֶל.
[2] במקרא בדל"ת רפה; אבל יֶקֶב יִקְבוֹ בלי דגש כבמקרא.
[3] שמות פרטיים אינם כפופים לכלל, ואפשר שיבוא בהם פתח במקום חיריק, כגון שַׁלְגִּי, מַלְחִי, על דרך פַּרְצִי.
[4] עיינו גם כללי משקל פְּעִי, פֶּעִי.
[5] בשם אֶרֶץ הבא אחרי ה"א הידיעה הסגול שמתחת לאל"ף משתנה לקמץ: הָאָרֶץ.
[6] בנטיית הרבים חַבְלֵי־(כביסה), והשוו חֶבְלֵי־(משיח) מן חֵבֶל במשמע כְּאֵב (ראו משקל פֵּעֶל).
[7] צֶלַע – זו הצורה גם בנפרד (שלא כבמקרא: צֵלָע במלרע).
[8] בה"א המגמה: קֵדְמָה. שם התואר קִדְמִי.
[9] במקרא צורת הנסמך בשווא גם בשמות האלה: הֶבֶל הֲבֵל־, זֶרַע זְרַע־, נֶטַע נְטַע־, וכן סַחַר סְחַר־.
בצירוף שרכיבו הראשון מציין כמות (כַּמָּת) – ההתאם של הפועל (או של האוגד) הוא לרכיב הראשון (הכמת) או לרכיב השני, כגון 'רוב האנשים הלכו' או 'רוב האנשים הלך' (כך גם: רבע, עשירית, עיקר, זוג, כלל וכיו"ב).
אין לפסול גם התאם לפי התוכן: 'חלק מן האוכלוסייה לא יוכלו להצביע', לצד 'חלק מן האוכלוסייה לא יוכל להצביע'; 'חלק מן האוכלוסייה לא תוכל להצביע'.
אחרי המספרים 2–10 השם הנמנה בא ברבים: 'שלושה אחוזים', 'חמישה שקלים', 'שבע אגורות'.
אחרי המספרים מ־11 ומעלה השם הנמנה יכול לבוא ביחיד או ברבים.
הערות
1. השימוש ביחיד רווח בשמות שרגילים למנותם, כגון 'שנים עשר אחוז', 'שבעים איש', 'שלושים שנה', 'מאתיים שקל' (לעומת 'עשרים חולצות', 'שלושת אלפים בניינים').
2. שמות לועזיים המציינים מידות ומשקלות יכולים לבוא בצורת היחיד גם לאחר המספרים 2–10: 'שני מטר', 'שלושה קילוגרם', 'שבעה דונם', 'ארבעה דולר' (השוו: 'שלושה מיליון', 'שלושה מיליארד');[1]
אבל: 'שָלוש רגליים', 'ארבעה מִילִים' (מִיל – יחידת מרחק).
[1] ראו גם: א. נפרד ונסמך במספר המונה סעיף 5.
[ישיבת המליאה שט]
נכון הוא: 'אלפא שָׁוֶה תשעים מעלות' וגם 'אלפא היא תשעים מעלות'.
שָׁוֶה – בלשון יחיד זכר, והוא על דרך "ארבעים חסר אחת" ועל דרך המונחים המקובלים בפעולות החשבון 'כפול', 'מחולק'. לפי זה ייאמר 'אחת ועוד שתיים שָׁוֶה שלוש' (ולא "שווֹת").
[ישיבת המליאה צב]
שמות שצורתם זכָרית, והם בני שלוש הברות ששתי האחרונות בהן מנוקדות בסגולים, בא כנגד הסגול הראשון פתח וכנגד הסגול השני שווא הן בנטיית היחיד הן בצורת הרבים ובנטייתה.
למשל: פִּילֶגֶשׁ פִּילַגְשׁוֹ פִּילַגְשִׁים, רַכֶּבֶל רַכַּבְלִים רַכַּבְלֵי־, יוֹעֶזֶר יוֹעַזְרִים, וכן דּוּ־קֶרֶן דּוּ־קַרְנִים.
[ישיבת המליאה ריג]
דרך המלך לגזירת צורות הזוגי היא מצורות היחיד, כגון רַגְלַיִם, שְׂפָתַיִם, אַמָּתַיִם, נְקֻדָּתַיִם ועוד. עם זאת בעברית לתולדותיה מוכרות צורות זוגי שבבסיסן עומדת צורת ריבוי, כגון דְּלָתַיִם, לְחָיַיִם, טְפָחַיִם[1], לוּחוֹתַיִם, חוֹמוֹתַיִם. צורות על דרך זו מותרות, וחלקן אף אין נוהגת כנגדן צורה אחרת.
[ישיבת המליאה שלו]
א. שמות במשקל פִּעְלָה (פֶּעְלָה), פַּעְלָה – צורת הרבים שלהם פְּעָלוֹת.[1] צורת הנסמך והנטייה: פִּעְלוֹת־ (פֶּעְלוֹת־, פַּעְלוֹת־). למשל: לִשְׁכָּה לְשָׁכוֹת לִשְׁכוֹת־, מִלְגָּה מְלָגוֹת (וגם מִלְגָּאוֹת) מִלְגוֹתֵיהֶם, עֶרְכָּה עֲרָכוֹת עֶרְכוֹתֵיכֶם; מַלְכָּה מְלָכוֹת מַלְכוֹת־, דַּוְשָׁה דְּוָשׁוֹת דַּוְשׁוֹת־, קַסְדָּה קְסָדוֹת קַסְדוֹת־, אַגְרָה אֲגָרוֹת אַגְרוֹת־.
ב. הקמץ הקטן במשקל פָּעְלָה והקיבוץ במשקל פֻּעְלָה מתקיימים אף בצורת הרבים (בנפרד). למשל: חָכְמָה חָכְמוֹת, חָרְשָׁה/חֻרְשָׁה חָרְשׁוֹת/חֻרְשׁוֹת, טָהֳרָה טָהֳרוֹת [2], יָזְמָה יָזְמוֹת; אֻרְוָה אֻרְווֹת[3], דֻּגְמָה דֻּגְמוֹת (או דֻּגְמָאוֹת), חֻלְיָה חֻלְיוֹת, חֻלְצָה חֻלְצוֹת.
יוצא מן הכלל השם חָרְבָּה/חֻרְבָּה שריבויו חֳרָבוֹת.
[1] ויש גם צורת רבים המסתיימת ב־אוֹת, כגון גִּרְסָאוֹת, פִּסְקָאוֹת (לצד פְּסָקוֹת), סַדְנָאוֹת. ראו גם קמץ משתנה לשווא (הכלל הרגיל), הערה 1.
[2] לצד טָהֳרָה יש הצורה טַהֲרָה, ולצד טָהֳרוֹת – טְהָרוֹת.
[3] במקרא אֻרָווֹת.
סיומת הרבים ־וּיוֹת מנוקדת בלי דגש ביו"ד, כגון חֲנוּיוֹת, שְׁטוּיוֹת, אַחְרָיוּיוֹת.
[ישיבת המליאה שח]
חולם מלא מתקיים בנטייה. למשל: אָרוֹן[1] אֲרוֹנוֹתֵיכֶן, גִּבְעוֹל גִּבְעוֹלֵי־, חוֹל חוֹלוֹת־, חוֹף חוֹפֵי־, כּוֹבַע כּוֹבָעִי, מָעוֹף מְעוֹף־ מְעוֹפוֹ, חַרְטוֹם [חוטם] חַרְטוֹמִים [2], תַּרְנְגוֹל תַּרְנְגוֹלֵיהֶם.
הערה: שמות אחדים בעלי חולם מלא באים במקרא בקמץ (קטן) כשהם מוקפים, למשל: גְּדָל־כֹּחַ, טְהָר־לֵב. ראו עוד כלל ג – חולם חסר בצורת הנסמך, הערה.
[1] במקרא אֲרוֹן, הָאָרוֹן.
[2] לעומת חַרְטֹם במשמע 'קוסם' (ראו כלל ב – חולם חסר בשמות מלרעיים). החולם המלא בא גם בשמות נגזרים, כגון חַרְטוֹמִי, חַרְטוֹמָן (בעל חיים).
[3] הכתיב אֱלֹהִים (בחולם חסר כמצוי במקרא) נוהג בשם הקודש.
[4] הכתיב כֹּהֵן (בחולם חסר) נוהג בשם פרטי.
[5] ברבים אַרְמוֹנוֹת. במקרא אַרְמְנוֹת.
[6] אֶשְׁכּוֹל ריבויו בנפרד ובנסמך אֶשְׁכּוֹלוֹת; במקרא אַשְׁכֹּלוֹת אַשְׁכְּלוֹת־.
[7] צורת הריבוי של צִפּוֹר היא צִפּוֹרִים, וגם צִפֳּרִים כבמקרא.
[8] במקרא קָדְקֹד, קָדְקֳדֶךָ, קָדְקֳדוֹ.
[9] ובנטייה על דרך הסגוליים: שְׁלֹשֶׁת־ שְׁלָשְׁתָּם שְׁלָשְׁתָּן.
ברגיל קמץ הבא בַּשם הנפרד בהברה מוטעמת או בהברה הסמוכה לטעם, משתנה לשווא (או לחטף פתח) בתנאים האלה:
(א) בצורת הנסמך – אם הברת הקמץ נמצאת סמוכה להברה האחרונה. למשל: נָדִיב נְדִיב־, עָנָף עֲנַף־, (דָּג) דָּגִים דְּגֵי־, יָד יְדֵי־ יְדוֹת־, מֻסְכָּמָה מֻסְכְּמַת־, נִפְלָאוֹת נִפְלְאוֹת־.
(ב) בשאר צורות הנטייה – אם הברת הקמץ נמצאת לפחות שנייה למוטעמת. למשל: נָדִיב נְדִיבִי נְדִיבִים נְדִיבֵי־, עָנָף עֲנָפִים, לָהִיט לְהִיטִים, דָּג דְּגֵיהֶם, יָד יְדֵיכֶם יְדוֹתַי יְדוֹתֵיכֶם, מֻסְכָּמָה מֻסְכְּמוֹתֵיהֶם, גִּמְלָה גִּמְלְאוֹתֵיכֶם [1], נִפְלָאוֹת נִפְלְאוֹתֵיכֶם.
ראו עוד על השתנות תנועה שלפניה שווא נע.
[1] בשמות שסיומם ברבים ־ָאוֹת מצויות שתי דרכי נטייה, כגון גִּמְלָאוֹת – גִּמְלְאוֹת־ גִּמְלְאוֹתָיו, וגם גִּמְלוֹת־ גִּמְלוֹתֶיהָ. ראו כלל ג – קמץ שלפניו שני שוואים; צורת הרבים של פִּעְלָה, פַּעְלָה; פָּעְלָה, פֻּעְלָה.
ה. נטיית נַעֲלַיִם היא על דרך הזוגי: נַעֲלֶיךָ נַעֲלַיִךְ וכיו"ב.
במקרא נַעֲלַיִם בצד נְעָלִים, ובנטייה נְעָלֶיךָ.
[ישיבת המליאה רנג]
ו. צורת הנסמך של נָשִׁים היא נְשֵׁי־ וגם נְשׁוֹת־ (ובנטייה נְשֵׁיהֶם וגם נְשׁוֹתֵיהֶם).
[ישיבת המליאה ריז]
צירוף של שני שמות המחוברים בו' החיבור והמציין מושג אחד אפשר ליידעו בראשו. למשל: 'הדין ודברים', 'הדין וחשבון', 'המשא ומתן', 'הנושא ונותן', 'המוציא ומביא', 'המיקח וממכר'. אפשר גם ליידע כל אחד מן השמות, למשל: 'המיקח והממכר', 'המשא והמתן'.
צירוף מעין זה נתפס כמושג אחד בין שהוא מיודע בראשו ובין שה' הידיעה באה בראש כל אחת ממילות הצירוף, ועל כן ייאמר: 'הדין וחשבון הוגש'; 'המשא והמתן הארוך'.
סיומת הרבים באה תמיד בשני השמות. למשל: 'דינים וחשבונות', 'משאים ומתנים'.
השמות שצורתם צורת זוגי בלבד, כגון מכנסיים, והשמות שצורתם צורת רבים בלבד, כגון חליפין, מובעים – במקום שיש צורך להשתמש בהם בלשון יחיד – בתוספת שם נסמך, כגון זוג מכנסיים, עסק חליפין (אחד), מעשה חליפין (אחד) וכדומה.
במקום שהכוונה לריבוי, מותר לומר 'שלושה מכנסיים' וגם 'שלושה זוגות מכנסיים'; 'שלושה חליפין' וגם 'שלושה עסקי (או מעשי) חליפין'.
קמץ לאחר שווא נע באמצע המילה (ובכלל זה לאחר רצף שוואים) מתקיים בנטייה. למשל: דֻּבְדְּבָן דֻּבְדְּבָנֵיכֶם, לִוְיְתָנִים לִוְיְתָנֵיהֶם, מִשְׁפְּטָן מִשְׁפְּטָנֵי־, שַׁלְשְׁלָאוֹת שַׁלְשְׁלָאוֹתֵיהֶם, מֵירְכָה מֵירְכָאוֹת־, כְּלוֹנְסָאוֹת (צורת הרבים הראשית של כְּלוֹנָס) כְּלוֹנְסָאוֹת־.
צירופי בינוני כגון 'יושב ראש', 'יוצא דופן' – שהם צירוף של פועל ותיאור פועל (יושב בראש, יוצא מן הדופן) – אפשר לראות בהם גם צירוף סמיכות.
לפי זה אפשר לומר: 'היושב ראש' וגם 'יושב הראש', 'היוצא דופן' וגם 'יוצא הדופן'; 'יושבים ראש' וגם 'יושבי ראש', 'יוצאים דופן' וגם 'יוצאי דופן'; 'היושבים ראש' וגם 'יושבי הראש', 'היוצאים דופן' וגם 'יוצאי הדופן'.
[ישיבת המליאה ריז]
קמץ המתקיים בצורת הנפרד לפני ההברה הסמוכה לטעם מתקיים גם בנטייה. למשל: בָּבוּאָה בָּבוּאַת־, מָסוֹרָה מָסוֹרוֹתֵיהֶם, סְבִיבָתָנוּת סְבִיבָתָנוּת־ (וכן במילים אחרות המסתיימות ב־תָנוּת).
הקמץ מתקיים בכל מקום שהוא בא לתשלום דגש. למשל: חָרָט חָרַט־ חָרָטִים, חָרָשׁ חָרַשׁ־ חָרָשִׁים חָרָשֵׁי־ (משקל פַּעָל); עָרִיץ עָרִיצִים עָרִיצֵי־, שָׂרִיג שָׂרִיגִים, רָהִיט רָהִיטִים, סָרִיס[1] סָרִיסִים, פָּרִיץ[1] פָּרִיצִים (משקל פַּעִיל); חָרוּב חָרוּבִים, חָרוּץ חָרוּצָה חָרוּצִים (משקל פַּעוּל); (שַׂר) שָׂרִים שָׂרֵי־ שָׂרֵיכֶם, שָׂרָה שָׂרוֹת שָׂרוֹת־ שָׂרוֹתֵיהֶן, (צַר) צָרִים צָרֵי־ צָרֵיכֶם, צָרָה צָרַת־ צָרוֹתֶיהָ; פָּרֹכֶת פָּרוֹכוֹת.
[1] מן סָרִיס, פָּרִיץ יש במקרא צורות על משקל פָּעִיל (הלא דגוש), כגון סְרִיס המלך, סְרִיסֵי פרעה, פְּרִיץ חַיּוֹת.
[ישיבת המליאה רן]
ה. השם מְצִלְתַּיִם הוא נקבה רבות.
למרות ההנחה כי מְצִלְתַּיִם גזורה מן מְצִלָּה, הלמ"ד באה בלא דגש (כבמקרא).
בכתיב המלא ייכתב מצלתיים (בלא יו"ד אחרי הצד"י).
[ישיבת המליאה רלט]
ו. המילה קוֹרוֹת כגון בצירוף 'קורות חיים' מינה זכר; לפי זה: 'קורות חיים מפורטים' וכדומה.
[ישיבת המליאה רנה]
שמות המורכבים ממילת יחס ומשֵם או מתחילית ומשֵם – מומלץ לכותבם בשתי תיבות ומקף ביניהן, ולא בתיבה אחת. למשל: עַל־מִפְלַגְתִּי, תַּת־קַרְקָעִי, בֵּין־עִירוֹנִי, חַד־מַשְׁמָעִי, דּוּ־כָּנָף, דּוּ־קֶרֶן,[1] רַב־תַּכְלִיתִי, קְדַם־צְבָאִי, אִי־תְּלוּת, אַל־מִינִי.
במקרים ספורים נשתגרה הכתיבה בתיבה אחת, כגון אַלְחוּטִי, חַדְגּוֹנִי.
הערת המזכירות המדעית: בישיבה ריז החליטה האקדמיה לדחות הצעה לכללי יידוע וריבוי של צירופים בעלי תחיליות (ולפיהם היידוע יהיה בראש הצירוף והריבוי יהיה בסופו). השתמעות ההחלטה היא שאין האקדמיה קובעת עמדה בשאלת היידוע והריבוי של צירופים בעלי תחיליות כגון 'תת־אלוף' ('התת־אלוף' / 'תת־האלוף'; 'תת־אלופים' / 'תתי־אלופים' וכיו"ב).
[1] צורת הרבים של דּוּ־קֶרֶן (שם מין מצמחי ארץ ישראל) – דּוּ־קַרְנִים.
הקמץ מתקיים בשמות בני הברה אחת, ובכללם צורות בינוני מגזרת ע"ו וע"י, וכן בצורות נקבה של שמות אלו. למשל: רָץ רָצִים רָצֵי־, רָצָה רָצַת־ רָצוֹת רָצוֹת־ רָצוֹתֵיכֶן, קָם קָמִים קָמֵי־ קָמֵיכֶם; וכן דָּת דָּתוֹת דָּתוֹת־ דָּתֵי־ דָּתוֹתֵיהֶם דָּתֵיהֶם, וָו וָוֵי־ וָוֵיהֶם, סָס סָסֵי־, עָב עָבֵי־, עָשׁ עָשֵׁי־, רָז רָזֵיהֶם, תָּו תָּוֵי־ תָּוֵיכֶם.
כן הקמץ מתקיים בשמות מְצָד מְצָדֵי־, מְכָל מְכָלֵיהֶם.
יוצאים מכלל זה כמה שמות שבנטייתם הקמץ משתנה לשווא (או לחטף פתח): דָּג דְּגֵי־, דָּם[1] דְּמֵי־, יָד[1] יְדֵי־ יְדֵיהֶם, אָב[2] אֲבוֹת־ אֲבוֹתַי, אָח אֲחֵי־ [3], חָם[2] חֲמֵיהֶם, שָׁד[4], וכן צורות הנקבה אָחוֹת[5] אֲחוֹת־, חָמוֹת[5] חֲמוֹתִי.
וראו עוד את השמות בני הברה אחת שבנטייתם הקמץ משתנה לפתח ואחריו דגש בכלל טז סעיף 3.
הקמץ (הראשון) מתקיים בשמות בני שתי הברות המסתיימים ב־ָה והגזורים משורשי ע"ו. למשל: עָקָה עָקַת־, נָפָה (חבל ארץ) נָפוֹת־, רָמָה רָמַת־ רָמוֹת־.
כך גם בשמות אָלָה אָלַת־, בָּבָה בָּבַת־, בָּמָה בָּמַת־ בָּמוֹת־ בָּמוֹתֵיכֶם, נָפָה (כברה)[6] נָפַת־, עָגָה עָגַת־.
כן הקמץ (הראשון) מתקיים בשמות מְעָרָה מְעָרוֹתֵיהֶם, מְצָדָה מְצָדַת־.
אין הקמץ מתקיים בשמות אחרים בני שתי הברות המסתיימים ב־ָה. למשל: אָמָה (שפחה) אֲמַת־ אֲמָתָהּ, גָּדָה גְּדוֹת־, דָּאָה דְּאַת־, דָּגָה דְּגַת־, יָפָה[7] יְפַת־, מָנָה[8] מְנוֹת־, מָעָה מְעוֹת־, שָׁנָה שְׁנֹותָיו, שָׁעָה שְׁעוֹתֵינוּ, שָׂפָה שְׂפָתִי.
שמות בצורת בינוני הופעל מגזרת ע"ו נוטים בקיום הקמץ. למשל: מוּבָן מוּבָנֵיהֶם, מוּתָג מוּתָגֵי־.
השמות האלה נוטים בקיום הקמץ: מוּבָאָה מוּבָאַת־ מוּבָאוֹתֵיכֶם, מוּעָקָה מוּעָקַת־ מוּעָקָתָם.
[1] בנטייה עם הכינוי ־כֶם, ־כֶן: דִּמְכֶם, יֶדְכֶם (כבמקרא), וגם דַּמְכֶם, יַדְכֶם.
[2] נטיית אָב ביחיד בחיריק מלא, כגון אֲבִי־(הילד, גם אַב־) אָבִיו אֲבִיכֶם; כך גם נטיית חָם – חֲמִי־(האישה) חָמִיךְ חָמִיהָ חֲמִיהֶן.
[3] נטיית אָח ביחיד כנטיית אָב, כגון אֲחִי־(האב, גם אַח־); נטיית הרבים: אַחִים אַחַי אַחֶיךָ אַחֶיהָ אַחֵינוּ, אבל: אֶחָיו, אֲחֵי־ אֲחֵיכֶם אֲחֵיהֶם.
[4] במקרא שַׁד.
[5] ברבים אֲחָיוֹת אַחְיוֹתָיו, חֲמָיוֹת.
[6] המילה נָפָה שורשה נפ"י.
[7] במקרא הקמץ מתקיים בצורה יָפָתִי ובנטיית השם הָרָה (כגון הָרֹתיהם, לעומת הֲרַת עוֹלָם).
[8] במקרא מָנוֹתֶיהָ.
[9] ראו חילופי גזרות בפעלים שונים.
שמות שאולים שסופם ־וּם, כגון פְּלָנֵטַרְיוּם, צורת הרבים שלהם היא בסיומת ־ִים, למשל פְּלָנֵטַרְיוּמִים.
צורת הרבים של שמות בסיומת ־יוּת, כגון אישִיוּת, אחרָיוּת, נגזרת בדרך הרגילה בעברית: אישיוּיוֹת, אחריוּיוֹת.
המבקש להימנע מן הצורות האלה ישתמש בתחליפים, כגון סוגי אישיות, מינֵי אחריות.
על ניקוד סיומת הרבים ־וּיוֹת ראו סיומת ־וּיוֹת.
[ישיבת המליאה ריג]
בצד הצירוף חֶבְרָה בַּת (ברבים חֲבָרוֹת בָּנוֹת) כשר גם הצירוף חֶבְרַת בַּת (ברבים חֶבְרוֹת בַּת). אין צריך לומר שגם הצירוף בַּת־חֶבְרָה כשר.
[ישיבת המליאה קלז]
א. צורת הרבים של שמות שאולים המסתיימים ב־וּ, כגון קֶנְגּוּרוּ, גְּנוּ (שמות יונקים), קָקָדוּ, מָרַבּוּ (שמות עופות), היא בסיומת ־וּאִים, כגון קֶנְגּוּרוּאִים, מָרַבּוּאִים.
על צורת הרבים של שמות המסתיימים ב־וֹ ראו כלל א – החולם המלא, הערה 3.
ב. צורת הרבים של שמות בעלי חיים וצמחים המסתיימים ב־ִי, כגון יַרְגָּזִי, עוֹרְבָנִי, שֶׂכְוִי, תֻּכִּי; עִירְיוֹנִי, צִבְעוֹנִי, היא בהוספת ־ם, כגון יַרְגָּזִים, תֻּכִּים[2], צִבְעוֹנִים.
הערה: אין הדברים אמורים בשמות ממשקל פְּעִי, כגון צְבִי צְבָאִים.
[1] במקרא תֻּכִּיִּים.
א. שמות תואר המסתיימים ב־יִי
צורת הרבים של שמות תואר המסתיימים ב־יִי, כגון נִסּוּיִי, רִפּוּיִי, היא בשלוש יו"דים: נִסּוּיִיִּים, רִפּוּיִיִּים (גם בכתיב המלא).
ב. צורות רבים של שמות תואר מגזרת ל"י
לצד צורות הרבים הרגילות של צורות בינוני ושמות תואר מגזרת ל"י, כגון פּוֹרִים, יְפֵהפִים (מן פּוֹרֶה, יְפֵהפֶה), אפשריות גם צורות ארוכות כגון פּוֹרִיִּים, יְפֵהפִיִּים.
אין האקדמיה מתערבת בקביעת המין והמספר של צירוף כשהוא בא בראשי תיבות המבוטאים כמילה.
(לפי זה אפשר לומר 'מצ"ח חוקר' או 'מצ"ח חוקרת', 'ד"ש חם' או 'ד"ש חמה', 'התק"ם החליט' או 'התק"ם החליטה', 'נדל"ן מסחרי' או 'נדל"ן מסחריים'.)
הקמץ מתקיים בנטיית השמות האלה: אֵיתָן אֵיתָנֵי־, אִכָּר אִכָּרֵי־, אָמָּן אָמָּנֵי־, אֻמָּן אֻמָּנֵי־; וָזִיר וָזִירִים, וָתִיק וָתִיקִים וכן וָתִיקוּת, שָׁלִישׁ (תפקיד צבאי) שָׁלִישׁוֹ שָׁלִישִׁים וכן שָׁלִישׁוּת; מַעְבָּד מַעְבָּדֵיהֶם, מַטָּע מַטָּעֵי־, מַכָּר מַכָּרֵיהֶם, מוֹרָשׁ מוֹרָשֵׁיהֶם, תּוֹשָׁב תּוֹשָׁבֵי־; בַּרְוָז בַּרְוָזֵי־; מָסֹרֶת מָסָרְתָּם; תְּמָנוּן תְּמָנוּנֵי־; אַדְרִיכָל אַדְרִיכָלֵי־, דְּרָקוֹן דְּרָקוֹנֵי־, סִימָן סִימָנֵי־ סִימָנֵיהֶם, פָּנָס פָּנָסֵי־.
הקמץ מתקיים בריבוי השם שָׁבוּעַ, כגון שָׁבוּעוֹת שָׁבוּעוֹת־ שָׁבוּעוֹתֵיכֶם (אבל: שְׁבוּעַ־, וכן שְׁבוּעוֹן).
הקמץ מתקיים בנטיית צורת הרבים של השמות בַּיִת, עִיר, רֹאשׁ, כגון בָּתִּים בָּתֵּיהֶם, עָרִים עָרֵי־, רָאשִׁים רָאשֵׁיכֶם.
הצירוף לַחֲלוּטִין בנוי משם בצורת רבים בתוספת ל' היחס, והוא משמש תואר הפועל; כמוהו גם לְמֵישָׁרִין, לְסֵרוּגִין ועוד. ומניין לנו צירוף זה?
המשך קריאה >>
מַטְאֲטֵא; ברבים מַטְאַטְאִים (הצירי מתבטל על דרך משקל מַפְעֵל).[1]
[1] ראו משקלי מַפְעֵל, תַּפְעֵל
[ישיבת המליאה רלט]
לצד נִימָה מותרת צורת הזכר נִים (וברבים נִימִים – הן לנקבה הן לזכר).
[ישיבת המליאה רסה]
צורת היחיד של קַשְׂקַשִּׂים היא קַשְׂקַשׂ. קַשְׂקֶשֶׂת היא שם המחלה.
הכתיב בשי"ן שמאלית עדיף; הכותב בסמ"ך אינו משתבש.
תַּחְרִים וגם תַּחֲרָה הם מעשה רקמה חרורה. צורת הרבים היא תַּחְרִימִים וגם תַּחֲרוֹת.
[ישיבת המליאה קנב]
צורת הרבים של אָחוּ היא אֲחָוִים. נטייתו: אָחוּ־, אַחְוִי, אֲחָוִים, אַחְוֵי־.
[ישיבת המליאה שכט]
צורת הרבים של אַשְׁפָּה בהוראת 'זבל' היא אַשְׁפַּתּוֹת (בצד אַשְׁפּוֹת).
בהוראת 'אשפת חיצים' אֲשָׁפוֹת.
[ישיבת המליאה רנה]
צורת הרבים של כִּבְשָׂה היא כְּבָשׂוֹת וגם כְּבָשִׂים.
החלטה זו היא שינוי של החלטה קודמת שהתקבלה בישיבה רכח.
[ישיבת המליאה שסא]
צורת הרבים של מִכְסָה היא מִכְסוֹת (על דרך מִשְׂרָה – מִשְׂרוֹת).
[ישיבת המליאה רלה]
צורת הרבים של עָקֵב היא עֲקֵבִים (גם עֲקֵבוֹת), עִקְבֵי־ (גם עִקְבוֹת־).
צורת הרבים של עִקְבָה היא עֲקֵבוֹת, עִקְבוֹת־ (על דרך יָעֵל יַעֲלָה יְעֵלִים יְעֵלוֹת יַעֲלוֹת־; יָעֵן [בת־]יַעֲנָה יְעֵנִים).
האקדמיה סומכת את ידה על ההבחנה בעברית החדשה בין השם עָקֵב לציון החלק האחורי של כף הרגל או הנעל ובין השם עִקְבָה לציון סימן שמטביעה כף הרגל ולהוראות קרובות בהשאלה.
[ישיבת המליאה שט]
גרש משמש לקיצור מילה, ומקומו אחר האות האחרונה הנכתבת של המילה המקוצרת. למשל:
וגו' (וגומר), מס' (מספר), עמ' (עמוד), ר' (רבי, רב; ראה, ראו).
נֶטַע הוא שם פרטי נפוץ שניתן לבנות ולבנים, ופירושו 'שתיל רך'. במשמעות זו נזכרת המילה נֶטַע בתנ"ך פעמים אחדות, ואילו בלשון חז"ל נפוצה דווקא המילה נְטִיעָה במשמעות זו.
המשך קריאה >>