האקדמיה ללשון העברית

מדוע לא פסלה האקדמיה את הצורות חִכֵּיתִי, גִּלֵּיתִי, הצורמות לאוזני חלק מן הציבור?

במקרא יש כשבעים וחמש צורות פועל בבניין פיעל בגוף ראשון (יחיד) מגזרת ל"י (ל"ה בפי העם). מתוכן כשליש(!) בצירי, ובהן גִּלֵּיתִי, צִוֵּיתִי, עִנֵּיתִי, כִּלֵּיתִי, פִּתֵּיתִי, כִּסֵּיתִי, נִקֵּיתִי, קִוֵּיתִי. ויוזכר הפסוק המפורסם: "מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (ישעיהו ה, ד). כמובן גם הצורות בחיריק – כגון גִּלִּיתִי, צִוִּיתִי, כִּסִּיתִי, קִוִּיתִי – מתועדות.

גם בבניינים אחרים (אך לא בבניין קל) אנו מוצאים צורות בצירי לצד צורות בחיריק, לעיתים באותו הפועל אך בגוף שונה, כגון הִגְלֵיתִי לצד הִגְלִיתָ, הִרְבֵּיתִי לצד הִרְבִּיתָ, הִשְׁקִיתָ לצד הִשְׁקֵיתִי.

בעקבות הממצא במקרא החליטה האקדמיה לקיים בגופים הראשון והשני את שתי האפשרויות בכל הבניינים, חוץ מבניין קל – שבו יש חיריק תמיד.

בקרב דוברי העברית בני ימינו נראה שיש העדפה דווקא לצורות בצירי בבניינים הפעיל, התפעל, נפעל, פועל והופעל: הִשְׁקֵיתִי, הִתְפַּתֵּינוּ, נִרְאֵיתָ, צֻוֵּיתִי, הָגְלֵיתֶם.

במה שונה בניין פיעל? ההרגשה שהמילה חִכֵּיתִי שייכת ל"שפת הרחוב" לא נובעת מכך שהצורה אינה נכונה אלא ככל הנראה מכך שאלו המשתמשים בה אינם שייכים לשכבה "הנכונה".
אבל אין בצורות הללו כל פסול – ודאי שלא מבחינת תיעודן במקרא, וגם לא מבחינת הדקדוק (ולא זה המקום להסביר כיצד התגלגלו לכאן הצירי והחיריק). אין אפוא שום סיבה שהאקדמיה תפסול אותן.

הקדמה

לימוד כללי הניקוד אינו פשוט לדוברי העברית בת זמננו. ואין פלא בדבר: מערכת הניקוד המשמשת אותנו אינה מותאמת להגייה הרגילה בפינו כיום, אלא להגייה שנהגה בטבריה במחצית השנייה של האלף הראשון לסה"נ. בהגייה זו נתקיימה הבחנה בין שבע תנועות, ואילו בעברית הישראלית של ימינו נוהגות חמש תנועות בלבד כבמסורת ההגייה הספרדית (ראו עוד על הניקוד). בגלל הפער הזה סימני ניקוד שונים מציינים מבחינתנו את אותה התנועה. למשל: קמץ ופתח, צירי וסגול, חולם וקמץ קטן (המסורת הטברנית אינה מבחינה בין קמץ גדול לקמץ קטן, ולכן משמש סימן אחד). זאת ועוד, בהגייה שבפינו החטפים ומקצת השוואים הנעים נהגים כתנועות שלמות. למי שלא למד את הכללים או שאינו זוכר את תמונת המילה המנוקדת אין אפוא כל דרך לדעת מה הניקוד הנכון בכל מקרה ומקרה. גם ענייני הגייה אחרים עורמים מכשולים על המבקשים לנקד כראוי, ואליהם נוספים ריבוי החריגים והידע הדקדוקי הנדרש לשם הבנת הכללים (שורשים, בניינים ומשקלים, תהליכים פונטיים כמו הידמות וחיטוף ועוד). להלן מובאים כללי יסוד בתורת הניקוד שתכליתם לתת בידי המתעניינים כלים בסיסיים לניקוד נכון של מילים. להבנת הכללים נחוץ ידע בסיסי בלשון כפי שנלמד בבתי הספר. בתחילה מובאים כמה מושגי יסוד ולצידם הגדרות קצרות (הגדרות אלו אינן באות במקום הגדרות מדעיות).

מושגי יסוד

• הֶגֶה – יחידת הקול הקטנה ביותר בדיבור: עיצור או תנועה.
• עיצור (consonant) – הגה המופק בהצמדת איברי הפה זה לזה, לרוב בעצירה מלאה או חלקית של זרם האוויר: טְ, בְּ, בְ, זְ וכדומה.
• תנועה (vowel) – הגה שיש בו מעבר חופשי (או כמעט חופשי) של זרם האוויר. בעברית בת ימינו יש חמש תנועות: a, e, i, o, u. רוב סימני הניקוד – כגון קמץ, צירי וחולם – מייצגים תנועות.
• אות – כל אחד מסימני האל"ף־בי"ת, סימן גרפי שנועד לייצג הגה. על פי רוב האותיות מייצגות עיצורים.
• אֵם קריאה – אחת מאותיות אהו"י שאינה מייצגת עיצור. למשל: מָצָא, בַּנַּאי, בָּנְתָה, סוֹד, גִּיר (לעומת אֶבֶן, הַר, דַּוָּר, בַּיִת). הערה: ה"א שיש בה מפיק (הּ) היא עיצורית: גָּבַהּ (נעשה גבוה), שֶׁלָּהּ.
• הברה – יחידת הגייה בת תנועה אחת ועיצור אחד או יותר. ככלל ההברות בעברית פותחות בעיצור, ומספר ההברות במילה שווה למספר התנועות. למשל: סִי-רָה = si-ra (שתי הברות), מִרְ-פֶּ-סֶת = mir-pe-set (שלוש הברות).
• הברה פתוחה – הברה המסתיימת בתנועה, ובכלל זה באם קריאה. למשל: לֹא, מִי, קָ-נָה, שִׂמְ-לָה, פִּי-הָ. בתעתיק: lo, mi, ka-na, sim-la, pi-ha.
• הברה סגורה – הברה המסתיימת בעיצור. למשל: כֵּן, סִיר, מֻפְ-קָד, תָּ-בַע, גֹּ-בַהּ, שִׂמְ-לָה, כָּ-תַבְתְּ. בתעתיק: ken, sir, muf-kad, tava', go-vah, sim-la, ka-tavt.
• הטעמה – בכל מילה יש הברה מרכזית הנהגית ביתר הבלטה. למשל: מַ-יִם, הִתְ-גַּלְ-גֵּל, תִּנְ-שֶׁ-מֶת. מילים עבריות מוטעמות בהברה האחרונה או בזו שלפניה: הטעמת ההברה האחרונה מכונה מִלְּרַע (מילה בת הברה אחת נחשבת מלרעית, כגון יָד, לֵךְ). הטעמת ההברה שלפני האחרונה מכונה מִלְּעֵיל. רוב המילים העבריות מלרעיות.

סימני התנועות וחלוקתם

את סימני הניקוד מקובל לחלק לשתי קבוצות: תנועות גדולות ותנועות קטנות. בטבלה מוצגים סימני הניקוד ושמותיהם לפי חלוקה זו.

הערה: להבחנה בין תנועות גדולות לקטנות אין השתמעות בהגייה (לא כאן המקום לדון בתולדות הבחנה זו).

חוק ניקוד ההברות

חוק ניקוד ההברות מרכז את כללי היסוד של הניקוד. בבסיסו עומד העיקרון שסוג התנועה (גדולה או קטנה) נקבע לפי סוג ההברה (פתוחה או סגורה, מוטעמת או לא מוטעמת).

הכללים בלוויית דוגמאות

• כלל 1: הברה סגורה לא מוטעמת מנוקדת בתנועה קטנה. כלל זה הוא היציב ביותר. יש המכנים אותו סֶלֶ"ק – סגורה לא מוטעמת קטנה.
  דוגמאות: עַכְ-בָּר, שִׂמְ-לָה, נֶכְ-דָּה, חֻלְ-צָה, קָרְ-בָּן, בֹּ-קֶר, גֹּ-בַהּ.
• כלל 2: הברה סגורה מוטעמת מנוקדת לרוב בתנועה גדולה.
  דוגמאות: כֵּן, חֹק, אוֹר, צוּר, מַחְ-שֵׁב, נַלְ-בִּישׁ, מֻשְׁ-לָם, שָׁ-לוֹם, יָ-כֹלְתָּ, תֵּ-שֵׁבְ-נָה, אוֹ-צָר, אוֹ-רוֹת.
• כלל 3: הברה פתוחה לא מוטעמת מנוקדת לרוב בתנועה גדולה.
  דוגמאות: שָׁ-לוֹם, חִי-דָה, אוֹ-צָר, מוּ-כָ-נָה, דֵּ-עָה.
• כלל 4: הברה פתוחה מוטעמת מנוקדת במקרים רבים בתנועה גדולה.
  כך כרגיל בסוף מילה, כגון שִׂמְ-לָה, נִפְ-לָא, יוֹ-צֵא, מָ-בוֹא, מִי, עָ-לוּ.
  גם שלא בסוף מילה עשויה לבוא תנועה גדולה, כגון בָּ-אוּ, צָ-פוֹ-נָה, בֹּ-קֶר, הָ-בִי-אוּ,שׁוּ-בוּ.
  אך לכלל זה חריגים הרבה כפי שיפורט להלן.

זיהוי הברות פתוחות וסגורות

כדי לנקד נכון על פי חוק ניקוד ההברות – הכרחי להבחין בין הברה פתוחה להברה סגורה. שוואים נחים ודגשים חזקים סוגרים את ההברה, ולפיכך חשוב לזהותם כראוי.

שווא נע ושווא נח

הסימן םְ מציין שתי מהויות שונות: שווא נע ושווא נח. שווא נע הוא מעין תנועה קצרה, חצי תנועה, כגון במילה יְלָדִים, ואילו שווא נח הוא אפס תנועה, כגון במילה מִכְתָּב. בהגייה כיום לעיתים גם השווא הנע נהגה כאפס תנועה, כגון במילים גְּדוֹלָה, כּוֹתְבִים. שווא נח סוגר הברה: מִכְ-תָּב, חֻלְ-צָה, הִתְ-גַּלְ-גַּלְ-נוּ, מָ-סָךְ, כָּ-תַבְתְּ (שווא בסוף מילה הוא תמיד שווא נח). שווא נע אינו סוגר הברה אלא מצטרף להברה שאחריו: מַסְ-מְרִים, כּוֹ-תְבִים, מְלָ-כִים, פְּרָ-טִים (שווא בראש מילה הוא תמיד שווא נע). כאשר יש שווא באמצע מילה חשוב לזהות נכונה באיזה שווא מדובר – כדי לדעת אם ההברה סגורה או פתוחה. לשם כך אפשר להיעזר בבדיקת צורת היסוד של המילה (צורת היחיד): שווא נע מקורו בתנועה. לכן אם בצורת היסוד שומעים תנועה – מדובר בשווא נע. למשל: השוואים במילים הלְכה, שומְרים, ייעלְמו – מקורם בתנועה: הלַך, שומֵר, ייעלֵם. מדובר אפוא בשוואים נעים. ההברה שלפניהם פתוחה ותנועתה גדולה: הָ-לְכָה, שׁוֹ-מְרִים, יֵ-עָ-לְמוּ. לעומת זאת במילים שולְחנות, נכְנסים, מזְהירה – אין תנועה במילת היסוד: שולְחן, נכְנס, מזְהיר. מדובר אפוא בשוואים נחים. ההברה שלפניהם סגורה ותנועתה קטנה: שֻׁלְ-חָן, נִכְ-נָס, מַזְהִיר.

הערה: בנטיית המשקלים המלעיליים (פֶּעֶל, פֹּעֶל ודומיהם) השווא נח ולפניו תנועה קטנה: כֶּלֶב – כַּלְ-בָּה, כַּלְ-בּוֹ, צֹרֶךְ – צָרְ-כִּי. (במשקלים אלו הצורות הנוטות קרובות יותר לצורת היסוד ההיסטורית שבה היה העיצור השני ללא תנועה, מעין כַּלְבּ.)

דגש חזק סוגר הברה

דגש חזק הוא דגש המכפיל את העיצור שהוא בא בו. למשל: זַמָּר=זַמְ-מָר, שִׁלֵּם=שִׁלְ-לֵם. דגש חזק בא תמיד לאחר תנועה וסוגר את ההברה שלפניו. לפיכך אם הברה זו אינה מוטעמת היא תנוקד בתנועה קטנה: זַמָּר, שִׁלֵּם, צְהֻבָּה, אֶפֹּל. (בהמשך יפורטו המקרים העיקריים שיש בהם דגש חזק.)

כללים שונים

ניקודן של מילות יחס ומילות קישור

מילות יחס מצטרפות למילים שאחריהן, ולכן אינן נחשבות מוטעמות. מילים כגון אֶת, אֶל, עַל, עִם, מִן, שֶׁל ואף לקרַאת מנוקדות על פי כלל 1 (סֶלֶ"ק). כך גם מילות הקישור הקצרות, כגון גַּם, אַךְ, אִם, אֲשֶׁר. אפשר להבחין בין מילות יחס לשמות עצם. למשל: לקחתי אֶת האֵת, התפללתי אֶל האֵל (המילה השנייה בכל זוג מנוקדת לפי כלל 2 לעיל).

תנועת a בסמיכות

הברה סגורה שתנועתה a בסוף מילה ראשונה בצירוף סמיכות (נסמך) נחשבת לא מוטעמת ומנוקדת בפתח (לפי כלל 1): דַּג זהב (לעומת הניקוד הרגיל דָּג), מֶרְכַּז קניות, שִׂמְלַת שבת. הערה: בתנועות אחרות צורת הנסמך אינה גורמת בדרך כלל לשינוי התנועה לתנועה קטנה, כגון לֵב העיר, חֹק המדינה, חוץ מן המילים בֵּן (בנסמך בֶּן המלך), כֹּל (כָּל העולם, וכן: כָּל שנבקש וכד').

עוד על ניקוד צורות הנסמך ראו בכללי נטיית השם: הקמץ – כלל א וכלל ב; החולם – כלל ג (סעיף 2); הצירי – כלל ב.

חריגים לכלל 2 ב"חוק ניקוד ההברות"

א. חוק ניקוד הפועל

לצורות הפועל יש כלל מיוחד: הברה סגורה מוטעמת שתנועתה a מנוקדת בפתח: אָכַל, קִבַּלְנוּ, שָׁמַעְתִּי, נוּכַל, יִגְבַּהּ, פְּתַח, הֵבַנּוּ (=הֵ-בַנְ-נוּ). בצורות הפועל נכללות צורות עבר, עתיד, ציווי ואף שם פועל (כגון לִשְׁכַּב, לְהִפָּתַח). צורות בינוני (הווה) מנוקדות כשמות: נִשְׁבָּר (לעומת נִשְׁבַּר בעבר), מְבֻשָּׁל (לעומת בֻּשַּׁל בעבר).

ב. סיומת ay 

הסיומת ay מנוקדת תמיד בפתח: שַׁי, גַּיְא, אוּלַי, אֵלַי, בָּנַי, יוֹמָנַאי. כך גם לַיְלָה, הַבַּיְתָה.

ג. משקל פַּל ומשקל פַּלְפַּל

מילים חד־הברתיות מגזרת הכפולים בתנועת a מנוקדות בפתח, למשל: חַג (חג"ג), רַךְ (רכ"ך). מילים שבסופן שתי הברות זהות שתנועתן a מנוקדות בפתח: עַפְעַף, פַּרְפַּר, כְּחַלְחַל, כְּלַבְלַב. הערה: בנטיית המילים האלה יש דגש: חַגִּי, רַכִּים, עַפְעַפַּיִם, כְּלַבְלַבִּים. וראו להלן דגש חזק.

עוד מילים המנוקדות בפתח בהברתן האחרונה ובנטייה בא דגש ראו בכללי נטיית השם: הפתח – כלל א.

ד. סיומות ־ֶם, ־ֶן (הכינויים הכבדים)

הכינויים הכבדים ־תֶם, ־תֶן ־הֶם, ־הֶן, ־כֶם, ־כֶן מנוקדים בסגול: אַתֶּם, כְּתַבְתֶּן, בָּהֶם, סִפְרֵיכֶם, אֶצְלְכֶן. הערה: כינויי הגוף הנפרדים הֵם והֵן מנוקדים בצירי.

חריגים לכלל 4 ב"חוק ניקוד ההברות" – מילים מלעיליות

בהברות פתוחות מלעיליות הכלל אינו אחיד – לעיתים באה תנועה גדולה ולעיתים תנועה קטנה: בתנועת o יש חולם חסר. למשל: בֹּקֶר, מִשְׁקֹלֶת, שֹׁהַם, בְּדֹלַח. בתנועת a לרוב יש פתח. למשל: פַּעַם, מִשְׁלַחַת, יוֹדַעַת, בַּיִת, מִשְׁקָפַיִם, יָדַיִךְ. יבוא קמץ במקרים האלה: כשהאות האמצעית וי"ו כגון מָוֶת; בצורות הפסק כגון חָרֶב, יוֹשָׁבֶת, וכן הָאָרֶץ; לפני שורוק, כגון אָחוּ, יִרְמְיָהוּ. בתנועת e יש בדרך כלל סגול. סיומת הנקבה המלעילית כמעט תמיד בסגול, כגון מִבְרֶשֶׁת, אוֹכֶלֶת. גם מילים דו־הברתיות מנוקדות לרוב בסגול, כגון שֶׁמֶשׁ, יֶלֶד, פֶּרַח. ואולם כמה עשרות מילים כאלו מנוקדות בצירי, ובהן סֵפֶר, עֵסֶק, תֵּשַׁע.

את הרשימה המלאה אפשר לראות כאן.

פתח גנובה

לפני עיצור גרוני סופי (ח, ע או ה מופּקת) שהתנועה שלפניו אינה a – יש פתח גנובה: שִׂיחַ, לוּחַ, תָּמֵהַּ, מָנוֹעַ. הסימן פתח גנובה מציין תנועת עזר. זו אינה מעמידה הברה לעצמה, ולכן ההברה שלפני הפתח נחשבת סגורה. לפי זה המילים שִׂיחַ ולוּחַ הן בנות הברה אחת (כמו שִׁיר ולוּל), והמילים תָּ-מֵהַּ, מָ-נוֹעַ הן בנות שתי הברות (כמו יָ-שֵׁן, מָ-נוֹף).

סגול שאחריו אם קריאה

סגול שאחריו אם קריאה ('סגול מלא') אינו נחשב לתנועה קטנה ובא בהברה פתוחה. ניקוד זה שכיח בכמה תבניות מילים, כמפורט להלן. בכינויים ובגזרות בכינוי הנוכח ובכינוי הנסתרת המצטרפים לשם ברבים או למילת יחס הנוטה על דרך הרבים – יש סגול שאחריו י': בָּנֶיךָ, אֵלֶיךָ, בָּנֶיהָ, אֵלֶיהָ (אבל כינוי המדברים מנוקד בצירי – בָּנֵינוּ, אֵלֵינוּ). בפעלים בגזרת ל"י בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובצורות הנוכחות בציווי – יש סגול שאחריו י': תִּרְאֶינָה, קְנֶינָה. בגזרת ל"א יש אחרי הסגול א': תִּקְרֶאנָה. בכל המקרים האלה ההברה שבא בה הסגול היא הברה מלעילית מוטעמת, ובהברה שאחריה יש קמץ.

סיומת e

הסיומת e הכתובה באות ה' מנוקדת בסגול: רוֹעֶה, יִבְנֶה, מִכְסֶה, נִתְרָאֶה.
אבל מנקדים בצירי צורות נסמך (רוֹעֵה־צאן), צורות ציווי (בְּנֵה), וכן כמה מילים: אַיֵּה, אַרְיֵה, הִנֵּה, הַרְבֵּה, עֶשְׂרֵה (כגון שֵׁש־עֶשְׂרֵה).

על צורות הנסמך ראו בכללי נטיית השם: הסגול – כלל ו.

שווא נע לעומת צירי וסגול

שווא נע נהגה כתנועת e (כאשר אין הוגים אותו כאפס תנועה, כאמור לעיל). כדי לדעת היכן יש לנקד בשווא (ולא בצירי או סגול) יש להכיר את מבנה המילה ולדעת את כללי הדקדוק. עם זאת במקרים רבים אפשר להסתייע בצורת היסוד של המילה: שווא נע נוצר מהיחטפות – הפיכה של תנועה לחצי תנועה בעקבות התרחקות מן הטעם. לפיכך אם בצורת היסוד יש תנועה שונה מן התנועה e שבצורה הנוטה – ודאי מדובר בשווא: לְבָנָה (מן לָבָן), מְקוֹמוֹת (מן מָקוֹם), מִגְדְּלֵי־ (מן מִגְדָּלִים), יִכְתְּבוּ (מן יִכְתֹּב). כמה תבניות אופייניות שיש בהן שווא נע בראש המילה: תחיליות של פעלים בבניינים פיעל ופועַל: מְדַבֵּר, מְסֻבָּךְ; נְבַשֵּׁל, יְסֻפַּר. משקלים: פְּעִילָה – מְכִירָה, נְשִׁיקָה, רְכִיבָה; פְּעָלָה – לְטָאָה, יְבָבָה, נְשָׁמָה, סְעָרָה; פְּעִיל – מְחִיר, נְגִיף, רְסִיס; פְּעֵל – בְּאֵר, כְּאֵב; פְּעֵלָה – בְּהֵמָה, לְבֵנָה. צורות רבים בתבנית םְםָםִים, םְםָםוֹת – מְלָכִים, נְחָשִׁים, תְּאָרִים, נְמָלִים, נְעָרוֹת, בְּעָיוֹת.

חטפים

חטפים באים תמורת שוואים בעיצורים הגרוניים (א, ה, ח, ע) ובמקרים נדירים גם בעיצורים אחרים. שלושת החטפים הם חטף פתח – םֲ (הגייתו a), חטף סגול – םֱ (הגייתו e), חטף קמץ – םֳ (הגייתו o). שווא נע מומר תמיד בחטף, למשל: עֲבָדִים (השוו מְלָכִים), שָׁאֲלוּ (השוו הָלְכוּ); חֳרָפִים (השוו כְּתָלִים); אֱכֹל (השוו כְּתֹב). שווא נח מומר לעיתים בחטף, למשל: מַעֲבָר (השוו מַרְגָּשׁ), נֶהֱדָר (השוו נֶחְמָד), פָּעֳלוֹ (השוו צָרְכּוֹ).

ראו עוד בפרק "הפועל בשורשים בעלי עיצורים גרוניים", כללים יב, יג, יד.

חולם מלא וחולם חסר

גם חולם מלא וגם חולם חסר הם תנועות גדולות, ולכן ההבחנה ביניהם אינה נובעת מחוק ניקוד ההברות אלא מן המבנה הדקדוקי של המילה. להלן כמה כללים מסייעים לקביעת סוג החולם:

• בהברה פתוחה מלעילית החולם הוא חסר: קֹטֶב, תִּינֹקֶת וכדומה.
• כשהתנועה o נשמרת בכל הנטיות – בדרך כלל החולם מלא. למשל: מוֹחַ > מוֹחוֹתֵינוּ, יַהֲלוֹם > יַהֲלוֹמֵיהֶם, שׁוֹמֵר > שׁוֹמְרֵי־החומות. ראו בכללי נטיית השם: החולם – כלל א.
• כשהתנועה o משתנה לשווא – החולם חסר: יִכְתֹּב (יִכְתְּבוּ), לִשְׁמֹר (לְשָׁמְרוֹ).
• כשהתנועה o משתנה לתנועת u – לרוב החולם חסר: חֹק (חֻקִּים), כָּחֹל (כְּחֻלָּה). (בנטייה יש קיבוץ ואחריו דגש – ראו להלן 'דגש חזק'.)

התבניות השונות שיש בהן חולם מלא וחולם חסר מפורטות בכללי החולם.

צירי מלא

כמו החולם, גם צירי מלא וגם צירי חסר הם תנועות גדולות. בדרך כלל הצירי הוא חסר. בכמה מקרים בא צירי מלא:

• במילים שבהן הי' שורשית. למשל: אֵימָה, מֵידָע, בֵּיתוֹ, מֵינֶקֶת, נֶהֱנֵיתִי.
• בנטיית הרבים, כגון בְּנֵי־ בָּנֵינוּ בְּנוֹתֵיכֶם.
• בנטיית מילות יחס על דרך הרבים, כגון לִפְנֵי־ לְפָנֵינוּ.
• במילים אחדות ובהן אֵיבָר, הֵיכָל, קֵיסָם. עוד מילים שיש בהן צירי מלא מובאות בכללי נטיית השם: הצירי – כלל א.

היו"ד של הצירי המלא היא אם קריאה ולכן היא אינה סוגרת הברה.

על הגיית הצירי המלא ראו כאן.

דגש חזק

הדגש החזק – המכונה גם מִכְפָּל או דגש כפלן – הוא חלק ממערכת הניקוד, ויש לסמנו במילים שהוא בא בהן. כפי שהוזכר לעיל, דגש חזק בא לאחר תנועה וסוגר את ההברה שלפניו. רוב הדגשים החזקים שייכים לאחת משתי הקבוצות האלה:

1. דגש תבניתי – דגש שהוא חלק מתבנית המילה (בניין או משקל).

2. דגש משלים – דגש הבא תמורת עיצור בנסיבות האלה: העיצור זהה לעיצור שאחריו ולכן מתלכד עמו, כגון נָתַנּוּ; העיצור מידמה לעיצור שאחריו ומתלכד עמו, כגון יִפֹּל (< יִנְפֹּל).

דוגמאות לדגש תבניתי
– בבניינים פיעל פועל והתפעל. למשל: סִפֵּר, מְדֻבָּר, הִתְפַּלֵּא, וכן בשמות הפעולה שלהם: סִפּוּר, צִיּוּר, הִתְמַצְּאוּת.
– במשקלים פַּעָל (זַמָּר, סַבָּל), פַּעֶלֶת (רַכֶּבֶת, אַדֶּמֶת), פִּעָלוֹן (זִכָּרוֹן, פִּקָּדוֹן), פִּעֵל (אִלֵּם, גִּבֵּן), פִּעֹלֶת (שִׁבֹּלֶת, סִיֹּמֶת).

דוגמאות לדגש משלים
– בעקבות התלכדות עיצורים: דַּנּוּ (דָּן + נוּ), שָׁבַתָּ (שָׁבַת +־תָּ), הִתַּמֵּם (< הִתְתַּמֵּם)
– בשורשים מגזרת הכפולים: מִדָּה (מד"ד), מְסִבָּה (סב"ב).
– נ' המידמה לעיצור שאחריה: מַסָּע (נס"ע), מַסּוֹר (נס"ר), נָתַתִּי (נת"ן); נ' הבניין של נפעל בעתיד, ציווי ושם הפועל: יִשָּׁבֵר, הִכָּנְסוּ, לְהִפָּרֵד.

יש מקרים שבהם הדגש מופיע רק בנטייה ולא בצורת היסוד (הוא אמור לבוא באות האחרונה של צורת היסוד, אך לרוב אין דגש בסוף מילה).
דוגמאות
– במשקל פָּעֹל (צבעים וכמה שמות תואר): יָרֹק יְרֻקָּה, עָמֹק עֲמֻקִּים.
– במשקלים פַּלְפַּל, פְּעַלְעַל: עַפְעַף עַפְעַפַּיִם, תַּלְתַּל תַּלְתַּלָּיו, קְטַנְטַן קְטַנְטַנִּים.
– בשורשים מגזרת הכפולים: הֵסֵב הֵסֵבּוּ, חַג חַגִּים, חֹק חֻקִּים.

עוד מקרים ראו בכללי נטיית השם: הקמץ – כלל טז, הפתח – כלל א, החולם – כלל ג.

ועוד כדאי לזכור את הסימנים האלה:
– אם התנועה o משתנה לתנועת u – כמעט תמיד במילת היסוד יש חולם חסר ובנטייה יש קיבוץ שאחריו דגש: כָּחֹל כְּחֻלָּה, חֹל חֻלִּין, לְאֹם לְאֻמִּים.
– אם בצורת היסוד יש תנועת a או e ובנטייה תנועת i – לרוב יש פתח או צירי במילת היסוד ובנטייה יש חיריק שאחריו דגש: פַּת פִּתּוֹ, לְאַט לְאִטִּי, צֵל צִלִּי.

דגש קל

דגש מסוג אחר הוא דגש קל – דגש זה בא בראש המילה או לאחר שווא נח באותיות בגדכפ"ת. תפקידו הוא להבחין בין שתי הגיות לכל אחד מששת העיצורים הללו (הגייה חוככת והגייה סותמת), ובמבטא ימינו נותרה ההבחנה רק בשלושה מהם (בכ"פ). הדגש הקל מציין את ההגייה הסותמת (b, k, p). דוגמאות: בִּרְכַּיִם, כַּפְתּוֹר, פַּרְגּוֹד, בַּרְדָּס; גָּמְרוּ, דּוֹלֵף, תִּלְבַּשׁ. אחרי שווא נע לא יבוא דגש קל, כמו במילים שְׁכִיבָה, חָלְפוּ, שׁוֹפְכִים.

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ" – בלשון זו נפתח אחד מחוקי התורה המיוחדים, שעניינם דאגה לבעלי חיים, וזאת הפעם היחידה במקרא שהמילה קֵן משמשת בסמיכות. על בסיס צורה זו, הלקוחה מפרשת כי תצא, כתב אלפי שנים אחר כך חיים נחמן ביאליק בשירו "הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ" את הצירוף קַן תְּפִלּוֹתַי (ולא קֵן תְּפִלּוֹתַי).

צורת הנסמך קַן־ חריגה מאוד משום שבעברית (נוסח טבריה) שמות מעטים בלבד שבצורת הנסמך שלהם נמצא פתח במקום צירי בנפרד (כך למשל מִזְבַּח־ לעומת מִזְבֵּחַ), ובמשקל של המילה קֵן, משקל שבו שמות לָרוב, דוגמת אֵם, חֵץ, לֵב, נֵס, צֵל, קֵץ, שֵׁן, אין לצורה זו אח ורע. מסיבה זו החליטה האקדמיה בשנת תשנ"ז (1997) לחלץ את המילה מבדידותה והתירה את צורת הנסמך קֵן־ לצד הצורה המקראית קַן־.

כיצד מוסברת תנועת הפתח בצורה הנסמך המיוחדת קַן־? על רגל אחת אפשר לומר שמדובר בשינוי של תנועת i ל־a בסוג מסוים של הברות (בדרך כלל סגורות כפליים ומוטעמות). וזאת יש לדעת: הצירי במילה קֵן הוא גלגולה של התנועה i, תנועתה המקורית של המילה. שינוי זה הוא הסיבה להבדל למשל בין החיריק השני בפועל הִלְבִּישׁ לפתח בפועל הִלְבַּשְׁתִּי או בין הצירי במילה זָקֵן לפתח במילה זָקַנְתִּי. ואף לפתח במילה בַּת לעומת החיריק בנטייתה – בִּתִּי, בִּתּוֹ וכו'.

לפעמים נדמה שאנשים מתחת לגיל 25 כבר לא מכירים בכלל את החיריק; הם אומרים 'הֶרגשתי', 'הֶתחלתי', 'הֶמלצתי' – הכול בסֶגול. כאילו אין חיריק בעולם. כאילו לא היה כלל. כאילו אין בכלל בניין ששמו "הפעיל"…

(עלי מוהר, העיר, 6 ביוני 1997)

אחד משיבושי ההגייה האופייניים כיום לעברית הישראלית הוא הגיית הה"א של בניין הפעיל בתנועת e במקום בתנועת i – "הֶתחיל" במקום הִתחיל, "הֶצלחתי" במקום הִצלחתי. נזכיר אפוא לכל המתבלבלים: שמו התקני של הבניין הוא הִפעיל ולא "הֶפעיל", והתנועה הרגילה שלו בעבר היא חיריק: הִלְבִּישׁ, הִצְלִיחָה, הִרְוִיחוּ, הִשְׁמַעְנוּ וכיוצא בהם.

בגזרת השלמים – כלומר בפעלים רגילים שהוגים בהם את כל עיצורי השורש – נכון להגות את הה"א של בניין הפעיל בתנועת e רק לפני עיצור גרוני: הֶחְליט, הֶחְזרנו, הֶעֱדיף, הֶאֱמין, הֶהֱדִירוּ. בפעלים אלו חלה הנמכת תנועה מחיריק לסגול בהשפעת העיצור הגרוני. גם בפעלים והראה הלאה מותרת ההגייה בסגול לצד ההגייה בחיריק על פי המצוי במקורות: הֶרְאָה וגם הִרְאָה, הֶלְאֵיתִי וגם הִלְאֵיתִי (להחלטה).

התחילית של בניין הפעיל נהגית בתנועת e גם בחלק מן הגזרות: בגזרת ע"ו (שורשים שהאות האמצעית שלהם וי"ו), כגון הֵבִיא, הֵקִימָה, הֵרַמְנוּ, ובגזרת הכפולים (ע"ע, שורשים ששתי אותיותיהם האחרונות זהות), כגון הֵסֵב, הֵחֵלָּה, הֵעֵזּוּ. בגזרות אלו הה"א מנוקדת בצירי משום שההברה פתוחה.

חוקרי הלשון סבורים כי ההגייה המוטעית של בניין הפעיל בתנועת e במקום i מקורה בשילוב של שני גורמים. הגורם הראשון הוא נוחות ההגייה: התנועה e קלה יותר לביצוע בתנאים האלה (הברה סגורה לא מוטעמת) ודורשת פחות מאמץ של שרירי הפה. הגורם השני הוא היקש לפעלים בעלי העיצור הגרוני (שבהם כאמור חלה הנמכת תנועה מחיריק לסגול) ולפועלי ע"ו והכפולים (שבהם יש צירי).

נקווה שהחיריק שבתחילית של בניין הפעיל יישאר עימנו עוד שנים רבות.

 הערות

א. בפעלים מגזרת פ"נ (שורשים שהאות הראשונה שלהם נו"ן) הה"א נהגית בתנועת i כמו בגזרת השלמים, ואחריה יש דגש הסוגר את ההברה: הִכִּיר, הִגִּיעָה, הִפִּילוּ, הִבַּטְנוּ. להרחבה

ב. מלבד הפעלים הֶרְאָה והֶלְאָה – הנחשבים כאמור תקניים גם בלשון ימינו – מתועדות במקרא עוד שלוש צורות בסגול: הֶגְלָה (מלכים ב כה 11 ועוד), הֶפְדָּהּ (שמות כא, ח) והֶכְלַמְנוּם (שמואל א כה, ז). אך צורות חריגות אלו אין בהן כדי ללמד על הכלל.

הצורה בִּן־ היא צורת נסמך חריגה למילה בֵּן. צורת הנסמך הרגילה היא בֶּן־, אך החיריק – המצוי גם בצורות בִּנְךָ, בִּנְכֶם, בִּנְכֶן – נחשב קדום יותר.[1]

הצורה החריגה מוכרת מן המקרא בעיקר בשם יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן, והיא משמשת בשם נוסף בספר משלי: אָגוּר בִּן־יָקֶה (ל, א).[2] עוד נמצא אותה בספר דברים ואצל יונה:

בתחילת ספר דברים פרק כה נאמר כך:"כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם, וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע, וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר" (כה, א–ב). נראה כי מדובר באיש שהורשע במשפט ונידון למלקות. פירוש "אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע" הוא או 'אם הרשע ראוי למלקות' או 'אם הוא חייב במלקות', בדומה לשימוש במילה בן בצירופים בֶּן־מָוֶת (שמואל א כ, לא), בְּנֵי תְמוּתָה (תהלים קב, כא), בְּנֵי חֲלוֹף (משלי לא, ח).

הצורה בִּן מזדמנת עוד בסיפור על יונה והקיקיון: במצוות אלוהים יבש הקיקיון שאלוהים זימן להָצֵל על ראש יונה. יונה, ששמח בקיקיון, שאל נפשו למוּת, וה' הוכיחו: "וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה, וּבִן־לַיְלָה אָבָד, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה" וגו' (ד, י–יא). נראה כי השימוש במילה בן בצירוף בִּן־לַיְלָה קרוב לשימושהּ לציון גיל, כמו בֶּן שנה או בצירוף תינוק בן יומו, ואם כך הקיקיון היה בן־לילה. אולם אנו נוטים להבין את הצירוף כתואר הפועל (כלומר כמתייחס לפועל היה או אבד), כאילו כתוב 'שבלילה היה ובלילה אבד' במובן 'שתוך לילה היה ותוך לילה אבד'. בעקבות הבנה זו נוצרו גם הצירופים בִּן־יום ובִן־רגע במשמעות 'תוך יום', 'תוך רגע', 'בזמן קצר', וכך יש הבדל בימינו בין בֶּן יום 'שגילו יום אחד' ובין בִּן יום 'תוך יום אחד'.

__________________________

[1] החיריק השתמר גם בנטיית צורת הנקבה בַּת – בִּתִּי, בִּתְּךָ (הנו"ן מיוצגת בדגש), והשוו גם לערבית bint (בַּת).

[2] לא ברור למה נשתמר החיריק דווקא בצירופים אלו ובשניים הנזכרים בהמשך ולא באחרים: האם קשור הדבר בעיצור הפותח את הסומך (שלושה מארבעת העיצורים הם הצוללים י, ל, נ) או מפני שלפחות לפני נ, י בוטאה הנו"ן של בִּן בהכפלה?

שתי המילים, הדומות בצלילן ושונות במובנן, הן בימינו גם שמות פרטיים ושמות משפחה. כתיבן בעי"ן מְשַווה להן מראה עברי, אך למעשה הן מילים שנשאלו לעברית משפות שונות בתקופות שונות.

ענבל

עִנְבָּל הוא מַקוש הפעמון, והוא נזכר לראשונה בספרות חז"ל – למן המשנה ואילך. בספר במדבר ניתנים האיסורים החלים על נזיר, ובהם "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ – מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל" (במדבר ו, ד). במשנה במסכת נזיר אנו קוראים על מחלוקת בין ר' יהודה לר' יוסֵה על פירוש החרצנים והזג:

אילו הן החרצנים ואילו הן הזגים? החרצנים אילו החיצונים, והזוגים אילו הן הפנימיים – דברי ר' יודה; ר' יוסה אומר שלא תטעה כזוג של בהמה – החיצון זוג והפנימי ענבל (ו, ב).

ר' יוסֵה מַשווה את העינב לפעמון שתוֹלים על בהמה: זג העינב הוא כזוֹג הפעמון, כלומר החלק החיצוני (בעינב הקליפה, בפעמון הדופן); חרצני העינב הם כענבל הפעמון, כלומר החלק הפנימי של העינב (בעינב הגרעינים, בפעמון המקוש הנוקש בזוג).

מניין ללשון המשנה המילה ענבל? רמז לכך אנו מקבלים בכתיבים השונים של מילה זו בתוספתא ובתלמוד הירושלמי. אומנם היו שהציעו לראות בה הרחבה של המילה עֵנָב על ידי תוספת למ"ד (בדומה להבנת צורתן של המילים כרמל, גבעול וערפל), אולם לפי הכתיב אנבילין בתוספתא ואף יותר מזה לפי הכתיב אמבולי בתלמוד הירושלמי נראית יותר הסברה שמקור ענבל ביוונית ἔμβολον (באותיות לטיניות embolon). כידוע ביוונית אין עיצורים גרוניים. אם כן כיצד במשנה (וכן בתלמוד הבבלי) המילה נכתבת בעיצור הגרוני עי"ן? תופעה זו של חילופי אל"ף בעי"ן מוכרת בעברית במקרים דוגמת השורש גמ"א בלשון המקרא ("וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" – בראשית כד, יז) שהיה בדרך כלל בלשון חכמים לשורש גמ"ע, או הפועל אִכֵּל שיכול להיכתב בתלמוד הבבלי עיכל. וכך אנו מוצאים בלשון חז"ל מילים נוספות בעי"ן שמקורן ביוונית, דוגמת עמילן, ערדלין (בלשוננו ערדליים), ערכאות וכנראה אף עוגן.[1]

מילוני העברית החדשה הוותיקים יותר, כמילון בן־יהודה, מילון גור ומילון אבן־שושן נותנים את המילה בשני כתיבים המוכרים מן התלמוד הבבלי ומשקפים שתי צורות: עִנְבּוֹל ועִנְבָּל. אך הצורה שנתקבעה ונתקבלה היא כידוע ענבל.

לא מן הנמנע שלהפיכת המילה לשם פרטי לבנות תרמה קרבת צלילו לשם האנגלי Annabelle, שם שיכול להיכתב בדרכים שונות אבל בבסיסו הוא הרכבה של שני היסודות Anna 'חנה' ו־Belle 'יפה').

ענבר

המילה עִנְבָּר נכנסה לעברית בתקופה מאוחרת – בתקופת ההשכלה העברית, למן סוף המאה ה־18. ענבר הוא שׂרף (נוזל צָמיג) מעצים שהתאבן במעבה האדמה; צבעו צהבהב. מאחר שסופרי ההשכלה העבריים שאלו את המילה משפות אירופה, הוא נכתב בחיבוריהם דרך כלל אמברא או אמבער (העי"ן מייצגת את התנועה e) – כצורת המילה בשפות אירופיות דוגמת אנגלית (amber), רוסית ואיטלקית (ambra). ואולם נראה שלשפות אירופה (ובהן אף הלטינית המאוחרת של ימי הביניים) הגיעה המילה מן הערבית عَنْبَر(= עַנְבַּר), מילה שבמקורה ציינה חומר אפור שנוצר במעי לווייתן ששמו רֹאשְׁתָן ושימשה לרפואה ולבשמים.[2]

במאה העשרים החלה המילה להיכתב גם בעברית בעי"ן – על פי הערבית. תיעוד ראשון לה נמצא במילונו של יהודה גרזובסקי (לימים – גור) מעברית לרוסית ולאשכנזית (= גרמנית) משנת תרס"ז (1907)[3] ושנים לאחר מכן במילונו העברי (עם דוד ילין) משנת תרע"ט (1919).[4] אך ממילון בן־יהודה מקומהּ נפקד. בחיפוש בעיתונות העברית[5] נמצאה המילה ענבר בעיתון "הפועל הצעיר" מיום 14 בפברואר 1913, בכתבה על יהודי סלוניקי. בכתבה ניתנת רשימה של מלאכות היהודים ומספר היהודים העוסקים בהן, ומתברר שבין הסוחרים היו גם שסחרו בענבר.

אך יש לציין שבמאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית מתועדת היקרות של המילה ענבר הקדומה בכאלף שנים לתקופת ההשכלה: בתשובה של נטרונאי גאון בר' הילאי (מן המאה התשיעית לסה"נ) שנמצאה בגניזת קהיר.

בראשונה נוקדה המילה ענבר במילונים בפתח בעי"ן (עַנְבָּר) כבערבית. כך למשל במילוני גור ובמהדורות הראשונות של מילון אבן־שושן מסוף שנות הארבעים והחמישים. אך במילונים משנות השבעים הערך כבר ניתן בחיריק (עִנְבָּר).[6] נראה כי שינוי אחרון זה נבע מן הרצון להפוך את המילה לעברית יותר על פי ההכרה שלמילים ערביות שתנועתן הראשונה a בהברה סגורה מקבילות בעברית מילים שתנועתן הראשונה i. כך למשל קַרְיַה בערבית היא קִרְיָה בעברית וסַבְּעַה הוא שִׁבְעָה. מסיבה זו כשחידש בן־יהודה את המילה מדרשה על פי הערבית מַדְרַסַה הוא חידשהּ במשקל העברי המקביל בחיריק (מִדְרָשָׁה), וגם כשחידש את שם התואר רשמי על פי רַסְמִיּ, הוא חידשוֹ בחיריק (רִשְׁמִי); גם שַׁמְסִיַּה בערבית היא שִׁמְשִׁיָּה בעברית.

אין לתמוה שכשמות אבני חן, דוגמת ספיר ושוהם, היה הענבר לשם פרטי בעיקר לבנות, במיוחד כשגם באנגלית עלמות חן רבות נושאות את השם Amber.

__________________________

[1] התופעה מוכרת גם מן הארמית ומן הערבית. כך לדוגמה שם העיר אשקלון בערבית הוא עסקלאן, ואת השורש לא"י (כמו בעברית לָאָה, נִלְאָה 'התייגע') אפשר למצוא בארמית גם כלע"י. ראו בנושא זה מאמרו של ש' פסברג, "בירורים לקסיקליים בארמית היהודים מארץ ישראל: כלום יש מעתק של אל"ף לעי"ן?", מחקרים בשומרונות בעברית ובארמית מוגשים לאברהם טל, ירושלים תשס"ה, עמ' 243–256.

[2] ליוונים ולרומאים היה הענבר הצהבהב ידוע כ־ἤλεκτρον (כלומר elektron; בלטינית electrum), ואותו זיהו בתרגום השבעים עם המילה חַשְׁמַל שביחזקאל, כמו בפסוק "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (א, ד).

[3] בהשתתפות יוסף קלוזנר. הוא מגדירו 'מין בושם' aмбрa (אַמבראַ ברוסית), אַמבּער, ועל פי הרמב"ם הוא גם מזהה את הענבר בכיפת הירדן, הנזכר בתלמודים כאחד ממרכיבי הקטורת. רד"ק זיהה את הענבר בערבית עם קְצִיעוֹת בתהלים מה, ט.

[4] כאן הוא מוגדר 'מין חמר שרף נותן ריח טוב בהשחק או כשישימוהו על האש'.

[5] באתר "עיתונות יהודית היסטורית" של אוניברסיטת תל־אביב והספרייה הלאומית.

[6] וממנו אף נוצר שם התואר עִנְבָּרִי 'שצבעו צהבהב כעין הענבר'.​